בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

מה אנחנו עושים כאן?

בחירתו הסנסציונית של דאג ג'ונס בשבוע שעבר כסנטור הדמוקרטי מאלבמה והעברת רפורמת המס של הרפובליקאים אתמול מזכירים מאוד את אירועי 2009 במהופך: אז בחירתו של אובמה הצליחה לעורר גל זעם נרחב מהצד הרפולביקאי שיצר את תנועת "מסיבת התה"; הדמורקטים עסקו במשך שנה על חוק הבריאות שנודע בשם "אובמהקייר", והרפובליקאים תקפו את החוק שוב ושוב עד שבחורף 2008-9 הוא כבר היה מאוד לא פופולארי. בכל זאת בית הנבחרים העביר את הגרסא שלו והסנט- שבו היה לדמוקרטים רוב חסין-פיליבסטר של 60-40 - העביר את הגרסא שלו. ואז היו אמורים לעבור לתהליך של conference - יצירת חוק מאוחד, ששני הבתים היו צריכים לאשר אותו. אלא שאז טד קנדי, הסנטור הדמוקרט האגדי ממסצ'וסטס, נפטר, ומרת'ה קוקלי, המועמדת הדמוקרטית להחליף אותו, היתה כ"כ גרועה, והרוח היתה כ"כ לטובת הרפובליקאים, שסקוט בראון הרפובליקאי ניצח אותה במסצ'וסטס הכחולה.
זה גרם לשני דברים: ראשית, ברמה הטכנית, הרוב הדמוקרטי בסנט ירד ל59. זה אומר שהדמוקרטים לא יכלו להעביר גרסה מאוד שונה של החוק בסנט (הם יכלו להעביר רק דברים תקציביים דרך תהליך שנקרא reconicliation, ונגע בזה בהמשך). ושנית, כל הסנטורים ובעיקר חברי בית הנבחרים הדמוקרטים מאוד מאוד נבהלו מחוסר הפופולאריות של החוק. היה חשש אמיתי שבדקה ה90 החוק עומד ליפול.
ואז אובמה עשה מעשה. הוא אסף את כל הנציגים הדמוקרטיים ונאם להם. בדרך כלל אובמה האמין בנאומים הרבה יותר מההשפעה האמיתית שלהם, אבל הפעם הנאום זה באמת עשה את ההבדל. הוא אמר להם פחות או יותר כך (זו פראפרזה שלי, אין לי את הנוסח המדוייק מול העיניים): נכון, החוק הזה מאוד לא פופולארי עכשיו. יש לנו יסוד להניח שהוא יהפך פופולארי עם הזמן, אבל יתכן שלא או יתכן שמאוחר מדי עבור חלק מכם. ייתכן שעבור חלקכם זה career ending vote. אבל אתם עדיין חייבים להצביע בעד. כי אנחנו דמוקרטים, זה מה שבאנו לכאן לעשות. במשך עשורים אנחנו מדברים על הרחבת הנגישות לביטוח בריאות, והנה, יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אם לא נעשה את זה - אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו טורחים להבחר?
זה עבד. בית הנבחרים העביר את החוק, והיום אובמקייר עוד איתנו (חבוט ע"י פגיעות שונות מהחקיקה הרפובליקאית, אבל בינתיים עוד איתנו).
אני חושב שאותו הגיון עומד מאחורי ההעברה של חוק המס של הרפובליקאים השבוע. הוא חוק מאוד מאוד לא פופולארי. יש יסוד להניח שבניגוד לאובמקייר, הוא לא יהפך לפופולארי יותר עם הזמן מכיוון שבעוד שבאובמקייר החלקים הבעייתיים - כמו הindividual mandate ומס על כמה אביזרי בריאות - הגיעו קודם, בעוד שההטבות, כמו הרחבת מדיקאייד או השווקים האינטרנטיים לביטוח, הגיעו מאוחר יותר, ואילו ברפורמת המס של ראיין ומקונל המס יורד עכשיו ועל המעמד הבינוני הוא יעלה מחדש עוד כמה שנים (בשל אילוצי תהליך הreconciliation שדרכו העבירו את החוק ללא צורך לשבור פיליבסטר בסנט, לכך אין להם רוב) - אבל עדיין הרפובליקאים העבירו אותו. מכיוון שזה מה שהם באו לעשות; הורדת מס לעשירים (ולאחר מכן קיצוץ תוכניות רווחה לעניים) זה לב האג'נדה של המפלגה הרפובליקאית. את תכניות הרווחה לא בטוח שיצליחו לקצץ, אבל לפחות להוריד מס לעשירים הם יכולים.
ונזכרתי בזה גם בהקשר של הדיון של השוחד של נתניהו. מלך הווטאבאוטיזם קלמן ליבסקינד חזר השבת במאמרו על אחד הטיעונים הקבועים של מאתרגי נתניהו והוא האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות. אז מעבר לכך שהמקבילה לא מלאה - גם עם כל האתרוגים ממשלת שרון לא נסתה לפגוע באמצעות חקיקה בחקירות המשטרה נגדו; ומעבר לכך שלימין לא היתה בעיה לא רק עם שחיתות נתניהו היום אלא אם אותה שחיתות של שרון, עד לרגע שהכריז על תכנית ההתנתקות; ומעבר לעובדה שהרקורד של השמאל קצת יותר מורכב, שכן השמאל הוא שהפיל את אולמרט על שחיתות (לקול קריאות טהרנות של ישראל היום. זוכרים את התקופה שישראל היום התיימר לדבר בשם שלטון החוק?) ראוי להתיחס גם להשוואה הזו, כי אני חושב שיש הבדל מהותי.
נכון, ראוי לומר ביושר: השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את תכנית ההתנתקות. מפלגת העבודה נכנסה לממשלת שרון גם לאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין על שוחד. מכיוון השמאל ראה בתכנית הזו הזדמנות הסטורית לסיים את המבצע הצבאי המתמשך של תחזוקת מובלעות יהודיות בלב אוכלוסיה פלסטינית, על ההדרדרות הבטחונית, האלימות היומיומית והעוולות הקבועות המתלוות למבצע הזה. השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את ההתנתקות, ולא יותר. כי זה מה שהשמאל בא לעשות: לסיים את משטר האפרטהייד הכרוך בתחזוק התחלויות יהודיות בתוך אוכלוסיה פלסטינית הנתונה תחת משטר צבאי. ויתכן שבשביל הזדמנות הסטורית כזו ראוי לסלוח זמנית לשחיתות, כהוראת שעה, לצורך ספציפי חד פעמי.
ליבסקינד מנסה לגזור את הגזרה השווה: "אז אם השמאל חושב שלטובת צורך מדיני, לגיטימי לשים בצד את חוש הריח ואת הדאגה לטוהר המידות...למה לא לגיטימי שהימין יחשוב כך גם הוא, ויסביר שמבחינתו התפקוד המדיני של נתניהו חשוב יותר מסיגרים?" קודם כל, זה כמובן לגיטימי, אבל ראוי להבהיר מה הטענה הזו אומרת: מה הכוונה "התפקוד המדיני של נתניהו"? מה הוא בא לעשות? התשובה המובלעת היא כמובן, שהוא לא בא לעשות דבר אלא למנוע: למנוע נסיגה מיהודה ושומרון. אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי להבטיח בצורה ודאית יותר שלא תהיינה נסיגות בעתיד הימין בודאי היה דורש זאת ממנו בתמורה לתמיכה על אף השוחד, אבל כנראה שאין דבר כזה. יש רק מניעה. יש כמה השלכות מרכזיות לטענה הזו:
א. עומק השבריריות של מדיניות הימין: הסנטימנט מאחורי הטיעון הימני הוא שברגע שתעלה ממשלת שמאל-מרכז, בראשות לפיד או גבאי, היא מסוגלת להביא לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון. כל מפעל ההתנחלויות לא מחזיק כנגד מנהיגים די טירונים שהימין לא מפסיק להביע זלזול בהם, ושאחד מהם לפחות מכריז השכם והערב שהוא בכלל לא מעוניין לפנות התנחלויות. ועדיין, הסיכון שיעלו כה חמור שהוא שווה לסלוח בעבורו על שוחד של שלושת-רבעי מליון שקל. זאת ועוד, שלטון הימין - לפי ההנחה הזו - תלוי אך ורק באדם אחד- בנימין נתניהו. שהרי מבחינה חוקתית, אם הוא מתפטר יכולה לקום ממשלת ימין חדשה ואפילו לא צריך ללכת לבחירות. אלא שההנחה היא כנראה שירידתו מהזירה משמעותה אובדן שלטון הימין. מה זה אומר על המחנה הזה?
ב. הטענה הזו בעצם הופכת את כל המאמץ לחסר תוחלת. אני אישית לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי, אבל כן ברור שההנחה שהמצב ישאר לעד בדיוק כך לא תתגשם במציאות. מתישהו משהו ישתנה, מתישהו השלטון יתחלף. אם הימין בטוח שברגע שזה יקרה כל המפעל שלו קורס, אז זה די חסר טעם לדחות את הקץ, לא?
ג. יש הבדל מהותי בין לסלוח לשוחד כהוראת שעה, עבור מהלך ספציפי,  לבין לסלוח לשוחד לשם שמירה על השלטון עצמו. אם צריך לסלוח לנתניהו כי הוא נתניהו, על מה לא נסלח? על פדופיליה? (זה לא תיאורטי, הרפובליקאים קראו לבוחרי אלבמה לשלוח פדופיל לסנט כי הוא רפובליקאי). ועד מתי? לנצח? בניגוד לויתור מקומי, האמירה שנסלח על שוחד כדי לשמר את השלטון כי המטרה היא רק שמירה על השלטון מבטיחה הטמעה של תרבות שוחד ושחיתות בכל מערכות השלטון, כי על כל שוחד נסלח, ולעד, כדי לשמור על שלטון הימין - בעצם, ספציפית על שלטון נתניהו. וזה כבר הבדל מהותי.

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

על הרצף

עקיבא נוביק יצר סדרת כתבות, ששודרה השבוע בערוץ 10,  על "דתיי הרצף" - קבוצה שקצת השתנתה בין הכתבות אבל בגדול כוללת את המנעד בין דתיים בלאי לבין דתל"שים בלאי. הסדרה עוררה הרבה עניין - הכתבות הללו מתקרבות לשבור את שיא הצפיה בכתובת בנענע-10 - ועשתה הרבה רעש, וכמובן שמכיוון שכל אחד אוהב לראות שמדברים עליו בטלויזיה, צפיתי בה באדיקות. היא שטחית משהו - כפי שניתן לצפות מכתבות מגזין בנות כמה דקות - ובעיקר מצגיה תופעה שלדעתי די מוכרת לעייפות (די! יש דתיים ששותים בירה בשוק מחנה יהודה? הרגתם אותי עכשיו!) אבל יתכן שאלה מגבלות המדיום. מכל מקום, זו הזדמנות לכתוב קצת שוב על החילון, מה החדש בדתיי הרצף - או, אם נהיה פחות פוליטיקלי קורקט, בתכלס במסורתיים אשכנזים - ומה ההבדל בינם לבין המסורתיים ממסורת עדות המזרח (אני כאן כותב סתם מהגיגי ליבי, אין לי סיומכין למה שאני כותב, אבל זרמו איתי רגע). בזמנו כתבתי על זה את אחד הפוסטים האהובים עלי, ומעניין לראות גם מה השתנה.
א. אפיסטמולוגיה: לא בדקתי לעומק אבל מצפייה ראשונית נראה לי שיש מילה אחת שלא נאמרה בכל 45 הדקות של הסדרה: אלוהים. זה לא מפתיע; מאז קאנט והמהפכה המדעית, קיומו של אלוהים הפך להיות מהודאות הבסיסית ביותר בתמונת העולם לעובדה חוויתית במקרה הטוב, בודאי לא כזו שאפשר להתוכח ולשכנע בקיומה. לא זו אף זו, עבור הדתי לאומי הממוצע, גם אם הוא מאמין באלוהים, הידע שלו על העולם סותר את ההבנה הפשוטה של לפחות חלקים מהתורה: בריאת העולם, המבול, אברהם אבינו, מעמד הר סיני. אני מסופק כמה דתיים לאומיים באמת מאמינים בקיומם ההסטורי והממשי של כל אלה, ולכן גם אם הם מאמינים שאלוהים קיים, דתיים לאומיים צריכים לעשותו אקרובטיקה כזו או אחרת כדי להצדיק מקיומו את החיוב במערכת ההלכתית כמו שאנחנו מכירים אותה. במסורתיות המזרחית אלוהים קיים הרבה יותר - אבל גם שם, הוא לא מספיק כדי לתת תחושת חיוב בכל ההלכה.
ב. אתיקה: מה שמאוד שונה לדעתי בין דתיי  הרצף לבין מסורתיים מזרחיים הוא היחס למערכת הנורמטיבית של ההלכה. הנחת היסוד של המסורתיות המזרחית היא שההלכה היא מערכת נורמטיבית ראויה; שאדם דתי הוא מוסרי יותר. גם אם המסורתי המזרחי לא מקיים הלכה, הוא מעריך את מי שכן. הוא חושב שהוא מוסרי יותר. אנחנו צופים בבית בעונה האחרונה של "מחוברים", ואחת הדמויות היא רינת גבאי. באחד הרגעים היא מפקפקת בחינוך שנתנה לילדותיה: אולי אם הייתי שולחת אותן לבית ספר דתי הן היו יוצאות טובות יותר. זו הסיבה שהרב נבון למשל כל כך אוהב מסורתיים כאלה: הם מקבלים את העליונות המוסרית של הדתיים. זו גישה שדתיי הרצף של נוביק חולקים עליה בגדול: הם לא חושבים שההלכה מייצגת מערכת נורמטיבית מוסרית יותר. למעשה כל הסדרה היא ביקרות של דתיי הרצף על המערכת ההלכתית.
ג. אסתטיקה: אז מה נשאר? אסתטיקה. תרבות, טקסים, פולקלור. בעצם הקרבה של דתיי הרצף לדת היא לאלה - לפן האסתטי, הפולקלוריסטי, של אורח החיים הדתי. אני לא אומר את זה בזלזול, זה אספקט מאוד חשוב. זה למעשה הבסיס העיקרי ל"בלאי" של הדתל"ש בלאי שלי. אבל זה ההבדל העיקרי בין דתיי הרצף של נוביק למסורתיים המזרחיים - האם הקרבה לדת היא לפן הערכי או האסתטי.
ד. עוד קצת על אתיקה. הרב אילעי עופרן כתב פוסט בתגובה לכתבות על כך שהמיתוג של "דתיים" הוא רק במצוות הפולחניות - שבת, תפילין, לבוש - ולא במצוות שבין אדם לחברו. עניתי שם שזה לא מיתוג, זו בעיה מהותית. זה לא באג, זה פיצ'ר. עד המודרנה, כשם שהדת עמדה בבסיס ההבנה את העולם, הדת עמדה גם בבסיס המוסר: לא ניתן היה להיות אדם מוסרי מבלי להיות דתי. אלא שמאז החילון זה לא כך. יושר, צדק, אהבה, חסד, תיקון עולם ואהבת הגר - אלה הפכו לנחלת כל החברה, גם הדתית וגם החילונית. וכשזה המצב, מה שנשאר מגדיר את הדתי בניגוד לחילוני הוא המצוות הפולחניות - שהן נייטרליות ביחס למוסר - או מקומות שבהם ההלכה מורה בשונה או אפילו בניגוד למוסר האנושי.
אוקיי, אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שההלכה היהודית דורשת הרבה מאוד ממאמיניה. גם בחיי היומיום, היא מטילה איסורים והגבלות רבות, וגם מבחינה אידיאולוגית, הדת דורשת קדימות ועליונות על כל ערך אחר. אבל אם אלוהים קיים בספק, ואם אפשר להיות מוסרי גם כשאתה חילוני - אז האם הקשר האסתטי שווה את כל זה? בקהילות עם קשיים - משפחות מפורקות רבות, פשיעה גבוהה יחסית וכד' - הדת הרבה פעמים מהווה השראה לתנהגות חברתית נורמטיבית ומוסרית יותר. אני חוטא בסטראוטיפ ומראש מתנצל על כך, אבל יתכן שזה מה שעומד מאחורי ההערכה הערכית של חלק מהמסורתיים המזרחיים את ההלכה. אבל זה לא המצב אצל דתיי הרצף: הם לא רואים עוגנים אתיים בהלכה, ולכן רבים מהם יוצאים בשאלה.
עם זאת התמונה יותר מורכבת. אם אנחנו חושבים על תחומים בהם אנחנו מגדירים הבדל בין דתיים לחילוניים, התחומים הללו כוללים גם תחומים אתיים, שלכאורה היו יכולים להיות עוגנים:
הראשון הוא צניעות ויחסים בין המינים. זה תחום שבו במובהק ההלכה, והציבור בעקובתיה, גוזרת התנהגות שונה מזו הרווחת בציבור החילוני, וזאת מתוך יומרה לעליונות מוסרית, מתוך טענה שההתנהגות הזו היא מוסרית יותר. בתחום הזה באמת יש מהפכה בשנים האחרונות: מיתרון, הצניעות נהפכה לחסרון. כפי שהפרק על מיניות, והדיון הסוער בעקבותיו, מראה יפה, בתחום הזה רווחת בקרב חלק לא קטן מהציבור הדתי לאומי התחושה שהנורמות והחינוך בתחום הזה - ההפרדה בין המינים, המלחמה באוננות, דחיית מגע ומין עד לאחר החתונה, הומוסקסואליות, וכו' וכו' - הם דווקא בעייתיים.
השני הוא הצדקה. לפני עשור או שניים, הקהילות הדתיות היו הרבה יותר בולטות בתחום הצדקה; החרדים עד היום מאוד בולטים בכך. עם זאת, בעוד שייתכן שבשטח התמונה הזו לא השתנתה, מבחינה אידיאולוגית מאז המחאה החברתית של 2011 תחום הצדקה והצדק החברתי ירד באופן מובהק מגדולתו בקרב האידיאולוגים הדתיים לאומיים: למעשה, האידיאולוגים הגדולים ביותר של מדיניות כלכלית קפליטלסטית הם דתיים, והעוינות הכי גדולה למאבקים חברתיים באה מקרב דתיים (ראו מאבק הנכים האחרון).
ולבסוף, כמובן, ארץ ישראל. אם יש תחום שבו הדתיים לאומיים גזרו מהדת התנהגות נורמטיבית שונה ביחס לציבור החילוני הוא ביציאה ליישב את שטחי יו"ש ביהודים. אלא שמתברר שגם כאן הנורמות האלה לא מחייבות שמירה על כל ההלכה. הפרק האחרון מראה שבקרב גנבי האדמות בשדה בועז ובחוות גלעד יש גם דתל"שים; ונוביק הביא סקר לפיו רק 22% מהדתל"שים מעידים שנטו שמאלה מאז הורדת הכיפה. כאן זה קצת יותר טריקי: כן צריך איזשהו עוגן נורמטיבי אנטי-ליברלי כדי ללכת ולהתישב ביו"ש, שכן המעשה הזה בבסיסו מנסה לעגן משטר של פריווילגיות ליהודים; אבל מתברר, שהעוגן הנורמטיבי הזה לא דורש את כל ההלכה. המחשבה שלי לא סגורה לגמרי בתחום הזה. אני גם לא יודע מספיק פרטים - האם רוב הדתל"שים נשארים ימניים מסיבות בטחוניות (ובכך שותפים לחילונים רבים גם בתחומי הקו הירוק) או משתייכים יותר לגרעין הקשה המאמין בזכותנו על יו"ש ללא קשר לנימוק בטחוני; אני לא בטוח שהמציאות כאן כבר התייצבה; ולבסוף, בעוד שנוביק ניסה לטעון שהנתון המפתיע הוא שדתל"שים נשארים ימניים, אותי הסקר דווקא הפתיע בכיון ההפוך: לאור העובדה שהמאפיין המשמעותי ביותר של הציבור הדתי לאומי הוא הדעה הפוליטית (ראו  המחקר הזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה), אותי הנתון ש22% אומרים שהשמאילו בדעותיהם מפתיע בגודלו. (תוספת: עבור מעט מזער של שמאלנים דתיים, יתכן שהתחום הזה הפך להיות דומה לתחום הצניעות: מיתרון לחסרון; כלומר שההתייצבות המובהקת של הציבור הדתי לאומי מאחורי מערכת כה אניטנסיבית של עוולות, מבאישה את ריח ההלכה ככלל. יתכן שזה מה מעומד מאחורי העובדה שבקרב פעילי אגוני זכויות אדם יש אחוז גבוה להחריד של דתל"שים)
ולבסוף, סוציולוגיה: נוביק לא דיבר על זה במפורש בכתבות אבל כן טען מסביב כל הזמן שהשונה בדתיי הרצף הוא רצונם להשאר בתוך הציבור הדתי לאומי. אני לא יודע אם זה נכון או לא, מעניין לעשות על זה סקר. האמירה החריפה ביותר בכתבות היתה דווקא הפוכה: הבן של הרב אבינר אמר שלא אכפת לו שילדיו יהיו חילונים או דתיים אבל שלא יהיו כמו אבא שלו (וזו תגובה שדי חזרה בכתבות). בכל מקרה, ראשית, הטענה שגבולות המגזר הם לא חדים כ"כ ויש רצף סוציולוגי היא לא חדשה. גם בדור של הורי היו זוגות מעורבים, ובתי ספר ליברליים יותר, וכו'. שנית, בודאי שהרצף הזה מתעבה בשנים האחרונות, אבל זה גם לא חדש: בי"ס קשת קיים כבר למעלה מעשור. ולבסוף לבסוף, השאלה היא לאיזה חינוך כל דתיי הרצף הללו ישלחו את ילדיהם. ואני לא בטוח שהתשובה היא החמ"ד.

יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

קמפיין me too

קמפיין me too הצליח להבהיר בצורה מאוד חזקה שבאמת כמעט כל אישה חוותה הטרדה או הטרדות מיניות, פעמים רבות תקיפה או תקיפות מיניות, ופעמים הרבה יותר רבות משהיינו חושבים נסיונות אונס. זה גלוי די מטלטל - גם אם אני יודע באופן רציונלי שהטרדות ותקיפות מיניות ונסיונות אונס כל כך רווחים, זה לא דומה לגלוי הספציפי: גם היא, וגם היא, וגם היא.
הקמפיין גם עורר הרבה תגובות וכמה מהן הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה. אני אנסה להתנסח בזהירות בפוסט כי אני גבר, ולכן עם סיכון הרבה הרבה יותר נמוך להיות הצד הנפגע.
האחת - למשל כמו בפוסט הזה - טוען שהקמפיין הראוי היה של גברים, שיתוודו על מעשיהם: שיתוודו שהם מטרידים ותוקפים ומנסים לאנוס. מכיוון שגברים הם אחראים ועליהם "לנקות את הלכלוך", ומכיוון שאם יראו שכל כך הרבה גברים באמת תוקפים מינית אז אולי זה יעשה את האימפקט הדרוש. היו גם כל מיני ביקורות על הכיוון הזה (בין השאר, שהקמפיין -נועד בראש ובראשונה לנשים שירגישו שהן לא לבד), אבל אני לא חושב שהוא נכון מסיבה אחרת מכיוון שקמפיין כזה בסך הכל מביא לזיכוך עצמי: "היי, תראו, תקפתי, אבל איזה פמיניסט אני שהודתי בזה בפייסבוק!". אני גם אישית מאמין שלא כל הגברים תוקפים כמו שכמעט כל הנשים מותקפות: גבר אחד יכול לתקוף הרבה נשים. אבל ייתכן שאני טועה, ובכל מקרה זה לא רלוונטי: זה לא אומר שהגברים לא אשמים, הם אשמים בגדול אבל מכיוון אחר.
התגובה השניה היתה בפוסט הזה של הרב עופרן ובתגובות אליו. בקצרה הרב עופרן חושש שהלכה למעשה, הקמפיין עלול להביא לתגובה של משיכת כתפיים - זה המצב ואין מה לעשות. הרב עופרן מציע להתיחס להטרדות ותקיפות מיניות כמו לתאונות דרכים ולהתמודד עימן מערכתית, בעיקר דרך חינוך; בתגובות לו מציעים כל מיני המלצות רדיקליות יותר - החל בשיעורי הגנה עצמית לכל הנשים וכלה בדיני ייחוד הלכתיים. וכל הדיון הזה מדגים בדיוק למה כל הגברים אשמים.
אחד הטקסטים הטובים ביותר שקראתי בחיי הוא הפוסט הזה על פמיניזם וסיכון. אני אעשה עוול בלסכם אותו בקצרה אבל בכל זאת לטובת העניין, הטענה היא שאחד הגורמים הבסיסיים שמאפיינים את הפטריארכיה - כמו גם פריוילגיות של קבוצות דומיננטיות אחרות, כמו יהודים, אשכנזים, סטרייטים וכו' - הוא שלקבוצה הדומיננטית - לגברים במקרה הזה - שמורה הזכות להיות בסיכון מזערי שיעשה להם עוול. אנחנו אולי מוכנים לתת זכויות לנשים, אבל בתנאי שזכויות אלו לא יגדילו את הסיכון שלגברים יגרם עוול. כמובן שלנשים כתוצאה מכך נגרם עוול כל הזמן.
והנה תראו מה קרה פה: מתברר לנגד עיננו שלנשים נגרמות עוולות כל הזמן, על הציר שבין מעיקות לקטסטרופליות. לא נשים ערטילאיות: כל הנשים מסביבנו: בנות הזוג שלנו, חברותינו, בנות המשפחה שלנו. ולא סיכון ערטיאלי: עוולות ממש, שגורמות לכך שלכל אישה יש סיכון לא מבוטל לפגיעה מינית שמלווה אותה כל הזמן. ועדיין, כל ההצעות לפתרון נעות בציר בין הצעות כלליות שלא משנות את משוואת הסיכון (חינוך) לבין הצעות שמטיילות עול נוסף וסיכון נוסף על נשים (קורס הגנה עצמית, הדרה מסיטואציות מסויימות בשל דיני יחוד). אפילו ההצעה הרדיקלית, להטיל על הגברים להתוודות בעצמם, משאירה את היוזמה בידי הגברים.  מכיוון שבחברה שלנו לא יעלה על הדעת להעלות את רף הסיכון לגברים כדי להוריד עוולות לנשים.
הנה הצעה: אם ניקח את ההקבלה לתאונות דרכים. מה אם היינו מתייחסים להטרדות אקראיות כמו לעברות תנועה חמורות? מקימים יחידה במשטרה, על טהרת הנשים, שכל תפקידה הוא להטיל קנסות גבוהים על הטרדות קטנות ברחוב. תפסו אותך מפסק רגליים באוטובוס? בום, 5,000 ש"ח. נתפסת שורק לאישה ברחוב? בום, 10,000 ש"ח. אישה התלוננה שהלכת לידה בצורה מטרידה? בום, 20,000 ש"ח. הרי ברור שפתאום כולנו הרבה יותר ניזהר, וארני מעריך שכמות ההטרדות הקטנות תרד משמעותית. נכון, יש גם סיכון שגברים חפים מפשע ידפקו. שיעשה להם עוול. זה לב העניין, מעבירים קצת מהסיכון אל הגברים.
או ביחס לתקיפות ומעשי אונס: תארו לעצמכם (וזו הדוגמה מהפוסט) שכל מה שהיה נדרש כדי להוכיח אונס הוא שאישה התלוננה עליו ושניתן להוכיח באופן סביר שהתקיימו יחסי מין. בלי חקירה במשטרה, בלי משפט. אני יכול להעריך שמספר מקרי האונס ירדו. מאידך, גם הסיכון לתלונות שוא. זה הרי בדיוק העניין.
אני יכול לחשוב על מקרה אחד שבו מהלך חקיקתי באמת שינה במידת מה את חלוקת הסיכון: החוק למניעת הטרדה מינית ב1998. זה סוג השנויים שיכולים לעשות באמת הבדל. אם יש משהו שגברים יכולים לעשות הוא לא להזדעזע או להתוודות, הוא לקרוא לשנוי חוקי משמעותי שיגן יותר על נשים גם במחיר של סיכון מוגבר לגברים.

---

בהערת אגב, זה מצב מאוד דומה ביחס לישראל ולפלסטינים. אני חושב שיש כמעט קונצנזוס מוחלט בקרב הציבור היהודי בארץ שהכיבוש ביו"ש גורם עוול. יש גם רוב שהיה מעוניין לצאת מהשטחים אם היה מובטח לו שאין בכך סיכון בטחוני. אבל גם יש כנראה רוב גדול נגד נסיגה כיום: הנחת היסוד היא שקודם כל הסיכון עבוד יהודים צריך להיות מזערי, ורק לאחר מכן אפשר לדבר על זכויות אדם לפלסטינים. 

יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

הדתה שמדתה

שי גולדן פרסם סרטון חדש, מז'אנר ה"אין הדתה":


הטעויות העובדתיות המביכות - הציונות נובעת מהדת, והשימוש בעברית נובע המדת - כמו גם המעבר להשמצות אישיות - אם אתם מתנגדים להדתה אתם אוטו-אנטישמים - כבר זכו להפרכות טובות ממני. אני בכל זאת רוצה לתרום את אלפית המעלה שלי בהתחממות הגלובלית כתוצאה מהאנרגיה לתחזוקת הסרברים שמחזיקים את הפוסט הזה, כי יש בסרטון נקודה מעניינת שחוזרת אצל הרבה מהימנים החדשים - אברי גלעד, עירית לינור ודומיהם: בסוף, צריך ללמוד, ולכבד, את הדת היהודית כי היא ההצדקה לציונות, לכך שאנחנו פה. אצל גולדן: "כי הציונות היא בעצם אקט של הדתה. כי הסיבה שאנחנו כאן כולנו בארץ ישראל, מדינת היהודים, היא כי אבותנו החליטו, כי הם קראו בתורה, שיש קשר הסטורי בין העם הזה לבין המקום הזה, שנקרא ציון". אצל גלעד: "הרוב [של העמותות הדתיות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים ללימודי דת - א.ר.ק] - אנשים ונשים טובים וטובות, שרוצים לתת ממה שהם למדו לאלה שצריכים מישהו שיראה להם את השורש המשותף של קיומנו כאן". אצל לינור: "בעיני הוא נראה כמו אכזבתם של אלה שהאמינו באמונה שלמה שאפשר לקיים את מדינת היהודים בלי יהדות" ועוד כהנה וכהנה.
אני רוצה מעט לפרק את הטיעון הזה. למה בדיוק הכוונה "הדת היא הסיבה לכך שאנחנו כאן"?
ברמה האינדיוידואלית, רובנו כאן כי נולדנו כאן. אנחנו לא מהגרים מכאן או כי טוב לנו כאן, או כי איננו יכולים להגר (אני לא חושב שפובליציסטים-דה-לה-שמאטע, מנחי שעשועונים או תוכניות בוקר אלה מקצועות שנותנים עדיפות בתור לגרין קארד), או כי למצער המחיר של הגירה גדול מהמחיר של ההשארות בארץ (כלכלית, תרבותית, משפחתית, ועוד. מבחינתי האישית, המעבר לתפיסה גלותית של מיעוט המנוכר למדינתו הוא מחיר חמור מדי, כתבתי על זה פה). עבור מי שאינו שומר תורה ומצוות, דת לא קשורה לכך.
לגבי השאלה למה הורינו או סבינו הגיעו לכאן, ראשית, כמו שאחרים (למשל תומר פרסיקו) כבר אמרו, הזיקה ההסטורית לארץ ישראל נבעה משלל גורמים, והציונות עצמה היתה דווקא תנועה של מרידה בדת. זה לא חדש, וכל בוגר מערכת החינוך שיודע אפילו מעט הסטוריה יודע את זה. אלא שמעבר לכך, גם אם הזיקה ההסטורית לארץ ישראל מקורה בדת, זה פרט אינפורמציה מעניין מבחינה הסטורית, וצריך ללמוד אותו במסגרת שיעורי ההסטוריה - כפי שעושים - אבל הוא לא באמת רלוונטי ללימודי דת כיום. התיאולוגיה הפוריטנית היתה הגורם העיקרי להגירתם של הפוריטנים למסצו'סטס בבסיס של מה שיהפוך (ביחד עם ההגירה לוירג'יניה) לארה"ב של ימנו. בשיעורי הסטוריה בארה"ב לומדים את זה, אבל אף אחד לא חושב שזה דורש ללמוד תיאולוגיה פוריטנית בבתי הספר; למעשה לימודים כאלה בבתי ספר ציבוריים אסורים על פי הפירוש המקובל לתיקון הראשון לחוקה.
אלא שלדעתי לא לכך באמת גולדן ושות' מתכוונים. כשהם אומרים שהדת עומדת בבסיס "הסיבה שאנחנו כאן" או "השורש המשתוף של קיומנו כאן" היא שהדת עומדת בבסיס האמנה החברתית של מדינת ישראל, כלומר בבסיס החוזה הלא כתוב הבסיסי בין כל חלקי החברה שהופך אותם מחויבים אליה. המושג הזה מגיע מהוגי הנאורות (ולואי שהיו לומדים קצת גם אותם במערכת החינוך) ובעקבותיהם כל המדינות המודרניות מבססות את האמנה החברתית שלהן על התפיסה שהשלטון נועד להגן על זכויותיהם של אזרחיו. בימי הביניים זה לא היה כך: התפיסה הימי-ביניימית היתה שהשלטון ניתן למלך מאלוהים. בעקבות מהפכת הנאורות התבססה התפיסה שבני אדם מקימים חברה כדי להגן על זכויותיהם, ולכן שהמטרה הבסיסית של השלטון היא להיטיב עם אזרחיו; הסיבה ל"למה אני כאן", או "למה אני חלק מהחברה הזו" היא כי החברה הזו מגנה עלי או מיטיבה עמי. התפיסה הזו עומדת כמובן בבסיס המשטר הדמוקרטי, אבל לא רק: גם משטרים דיקטטורים וקומוניסטיים טענו שהם נועדו להיטיב עם אזרחיהם ושאבו את הלגיטימציה שלהם, לפחות לכאורה, מהאזרחים. אילו מדינות בכל זאת פנו לדת כדי לקבל לגיטימציה? או דיקטטורות ימניות ששירתו במובהק רק את שכבות האוכלוסיה הגבוהות - פרנקו, פינושה, החונטה בארגנטינה; או משטרים המבוססים על עליונות של קבוצה אחת ודחיקה של קבוצה אחרת: דרא"פ של האפרטהייד, ג'ים קרואו. החברות האלה השתמשו שימוש אינטנסיבי בדת כדי לבסס את החוזה החברתי, מכיוון שהוא באופן מובהק לא מבוסס על טובת כל התושבים, אלא על דכוי של חלקם ע"י חלק אחר.
כך שמידה מסויימת גולדן ושות' לא טועים או בורים, השאלה היא למה הם מתכוונים בציונות. אם ציונות היא זכות ההגדרה הלאומית של היהיודים בישראל במדינתם - לא צריך לכך שום קשר לדת, הזכות הזו קיימת בהיותם בני אדם. אם מהות הציונות בעיניהם היא דכוי של פלסטינים ע"י יהודים, אז כן, כנראה שצריך דת כדי לבסס חברה שמטרתה היא דכוי כזה. אני לא רואה כך את החברה בישראל או את הציונות.

הערת אגב: חיפשתי די הרבה ולא מצאתי מחקר על שיעור הדתיות של לבנים בדרא"פ לפני וחארי נפילת האפרטהייד. אם הייתי צריך לנחש הייתי מנחש ששיעור הדתיות בקרב לבנים ירד משמעותית. מישהו ראה מחקר בנושא?

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

שארלוטסויל

זו אולי רק אני, אבל התחושה שלי היא שאם היו עושים היום סקר בכל מדינות העולם לגבי התמיכה או התנגדות למצעד הנאצי בשרלוטסויל, המדינה שבה המצעד היה זוכה לתמיכה הרבה ביותר היא ישראל.
אז אפשר להזדעזע ולהכנס לדכאון (לא משהו שנמנעתי ממנו, אל חשש. מזל שאלון ועופר כאלה חמודים). אבל אני חושב שזה גם מאיר עיניים ודורש דיון מעט יותר מעמיק מ"אתם תומכים בנאצים, לעזאזל" כי, כמסתבר, תמיכה בנאצים פעילים היא כבר לא טאבו במדינת היהודים. ומכיוון שלא שמענו מילה מהמנהיגות הפוליטית, פרט לאופוזיציה ולצדיק בסדום הקבוע, הנשיא ריבלין, ששלח איגרת סולידאריות למלקולם הונליין (מראש הממשלה לא שמענו כמובן, אבל גם לא משר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, או מאיזשהו שר אחר); מאיזשהו רב (פרט לרב ביגמן, שוב, צדיק קבוע בסדום) או סתם ממובילי דעת הקהל הימנית, אני פונה למקור האותנטי ביותר בעיני להלך המחשבה של ישראלים ימנים תומכי נאצים, הפוסט של יאיר נתניהו:
אני לא אומר את זה בלעג. זה פוסט מנומק ובהיר, ואני חושב שהוא מייצג הרבה אנשים. חשוב רגע לדון במה כתוב בו.הטיעון של נתניהו מבוסס על ארבעה שלבים:
1. האירוע בשרלוטסויל היה עימות בין נאצים וKKK לBLM וantifa
2. נאצים וKKK זהים מבחינה מוסרית לפעילי BLM וantifa
3. הנאצים הם כבר לא באמת סיכון.
4. BLM הם כן סיכון.
לכן בעימות הזה אני בצד של הנאצים.

1. זה כמובן תיאור שגוי לחלוטין של המצב, אבל אני לא בהכרח מאשים בזה את נתניהו, כי סביר שאת כל המידע שלו בהקשר הזה הוא מקבל מפוקס ניוז. התיאור המדוייק של המצב הוא: שארלוטסויל היא עיירה בדרום מערב וירג'יניה ובה האוניברסיטה של וירג'יניה (אותה יסד וגם תכנו אדריכלית תומס ג'פרסון). כמו בעיירות רבות בדרום, לאחר סוף הרקונסטרוקציה בשנות ה80 של המאה ה19, הוצבו בה פסלים ואנדרטאות לגיבורי הדרום במלחמה, בראשם הגנרל לי, מפקד ארמיית וירג'ניה (החלק המרכזי של צבא הדרום במלחמה) והגאון הצבאי של הדרום. בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות יש מגמה להוריד את האנדרטאות האלה - כי הן, אחרי הכל, מפארות גיבורים שלחמו כדי לבסס את מוסד העבדות, ושארלוטסויל מתכננת להוריד את הפסל של לי שמוצב בככר בעיר. הכוונה הזו היוותה טריגר להפגנת ענק של נאצים וKKK בשארלוטסויל בסופ"ש שעבר. כנגד ההפגנה הזו התארגנה הפגנת נגד, שבכלל לא הובלה ע"י BLM וantifa, אלא ע"י אזרחים רבים של העיירה.
אחד המפגינים הנאצים גם ביצע פיגוע דריסה במפגינת נגד, אלא שהנקודה פה היא לאו דווקא הפיגוע. הביקורת היא על עצם האידיאולוגיה שהמפגינים הנאצים מקדמים - והייתה חריפה באותה מידה גם אם לא היה פיגוע. כך שהעימות כביכול לא רלוונטי.
2. קצרה היריעה מלהתחיל להסביר למה האנלוגיה הזו שגויה, אבל אגע בזה בהרחבה בהמשך.
3. זה נכון ולא נכון. נכון מכיוון שגם היום, עם העליה בנאציזם באמריקה, האיום הממשי המשתקף מהם ליהודים יחסית נמוך. הוא משמעותי ומפחיד (וכדאי לקרוא את השרשור של ברק רביד על העדות של ראש  הקהילה היהודית בשארלוטסויל) אבל עדיין כיום באמריקה הרבה יותר קשה להיות שחור או היספני, ואני אף מעריך בזהירות שיש יותר איום פיזי להיות יהודי בישראל מאשר בארה"ב, גם כיום. מעבר לכך, זה בודאי נכון שהנאצים לא מהוים איום עבור יאיר נתניהו. הוא גר בישראל.
זה לא נכון מכמה סיבות: ראשית ההכרזה שהנאצים "הם זן נכחד" נשמעת מאוד נחרצת אבל אין לה ממש על מה לסמוך. אם יש משהו שהסטוריון או נכד של הסטוריון (גם בינוני כמו בנציון נתניהו) צריך לדעת הוא שאי אפשר לחזות את העתיד. ב1923 אחרי כשלון פוטש הבירה הנאצים נראו כמו בדיחה עלובה; האפרטהייד נראה חזק ובלתי מנוצח ב1976, רגע לפני שמהומות סווטו הפכו את דרום אפריקה לבלתי נשלטת הלכה למעשה. שנית, אירועי השנה-שנתיים האחרונות מראים שהסיטנמנט הלאומני והאנטישמי דווקא בעליה במערב. שלישית, הטריגר להפגנה היתה הסרת פסלו של לי, ולא בכדי: הבסיס העמוק שלה הוא לא הנאציזם אלא העליונות הלבנה, בעיקר על השחורים. לעליונות הלבנה הסטוריה ארוכה באמריקה, ולמרות שיש התקדמות עקבית, ממש לא הייתי מספיד אותה בקרוב; כפי שמלמד כשלון הרקונסטרוקציה, גם כאשר נראה שהעליונות הלבנה על הקרשים, יש לה אפשרות להתאושש. ובהקשר הזה, הגזענות הופנתה תמיד קודם כל לשחורים, ואחר כך לזרים מובהקים אחרים - במאה ה19 לאירים וסינים, בתחילת המאה ה20 לאיטלקים ופולנים וכיום להיספנים - אבל תמיד היהודים היו שם גם ברשימת המטרות. הגזענות של תחילת המאה ה20 הביאה לחוק גו'נסון ריד של 1924, שסגר את ההגירה ליהודים ואולי אחראי יותר מכל, אחרי היטלר ומשתפי הפעולה איתו באירופה כמובן, להשמדת יהודי אירופה. ורביעית, וזה קצת מצחיק שצריך לומר את זה דווקא למי שחושב עצמו כשמרן, יש משמעות לזכרון הסטורי. אדנאוור היה גרמני אנטי-נאצי, ישראל היתה זקוקה נואשות לכספי השילומים, ועדיין בגין נאם נחרצות - עד כדי איום במהפכה אלימה - כנגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית; וגם בן גוריון כשהביא את ההסכם טען שמדובר ב"גרמניה האחרת". אם יוצאים רגע מויכוחי הטוויטר ומסתכלים רגע באופן קצת יותר רחב, לעשות נורמליזציה לנאצים, גם אם הם לא איום, זו פשוט הזיה.
4. ראשית, המטרה של תנועת BLM בכלל לא מתיחסת לישראל, אלא להפסקת הקלות המזעזעת בה שוטרים הורגים שחורים חפים מפשע ולא נענשים על כך. יתכן שיש בתוכה גם פעילים שמתנגדים לישראל, אבל זו מטרה שולית בתנועה. שנית, התמיכה שיש בBDS בארה"ב נומכה עד שולית, ואין לה השפעה ממשית על כלכלת ישראל (כך למשל בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת). שלישית,גם אם פתאום הBDS יזכה להצלחה פנומנלית, מירב ההשפעה שיכולה להיות לו היא להחזיר את הכלכלה הישראלית לתחילת שנות ה90, לפני שהסכמי אוסלו הביאו לביטול החרם הערבי ולקפיצתה של ישראל לעולם הראשון. זו השפעה כלכלית משמעותית, אבל כמובן אין להשוות אותה להשמדה פיזית מוחלטת לה שואפים הנאצים. עם זאת, זה נכון שהנזק הפוטנציאלי הזה יכול להיות ממשי עבור יאיר נתניהו - הוא גר בישראל - וזה נכון שיש נזק שנגרם גם כיום, נזק תדמיתי: הם משמיעים ביקורת על ישראל, וגורמים לישראלים להרגיש לא נוח במדיניות ממשלתם.
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית: מעבר לכשלים העובדתיים, אני חושב שהפוסט הזה חושף הלך מחשבה עמוק שמסביר לדעתי הרבה מהתנהגות (חלק מ) הימין הישראלי. והנקודה מתחילה בשאלה: למה הנאצים רעים. תשובה אחת היא, כי הם השמידו אוכלוסיה שלמה על לא עוול בכפה. תשובה שניה היא, כי הם הרגו אותנו. יאיר נתניהו מחזיק בתשובה השניה: הבעיה שלו היא לא עם הפגם המוסרי של מעשי הנאצים, אלא אם זהות הקרבן. ומכיוון שהיום הנאצים לא מאיימים עליו, והBLM כן - גם אם האיום הרבה פחות משמעותי - אז הוא עם הנאצים, ועם ויקטור אורבן ומארין לה-פן. וכאן אני חוזר לנקודה 2 - לכן מבחינת נתניהו הנאצים והBLM שווים מוסרית: שניהם שונאים אותו. השאלה של המעשים שהם מוכנים לעשות - אלה קוראים להשמדתו הפיזית, אלה לחרם כלכלי; השאלה מה ההקשר של הביקורת כלפיו - אלה יוצאים כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלה מתנגדים למדיניות ספציפית של ממשלת ישראל; השאלה של מטרתם - אלה מתנגדים לקיומו בעולם, אלה קוראים לשנוי ההסדר הפוליטי בשטח בין הירדן לים; כל אלה לא רלוונטים, מכיוון שברגע שהוא הקרבן של ביקורת כלשהי, סימן שמותח הבקורת הוא עוול; ואם מישהו כיום הוא אויב של אויבי, אז אני סבבה איתו.
דרך אגב, הגישה הזו ממש לא חדשה בישראל. אותה גישה הביאה את ישראל לתמוך במשטר האפרטהייד ובמשטר החונטות בארגנטינה (שגם הוא היה בעל נימות אנטישמיות, ושיעור היהודים שהרג היה גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה). אלא שבעבר לפחות היתה יותר בושה בעניין. את השת"פ עם דרא"פ הלבנה לפחות ביצעו בחשאי. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו בעיני הוא אפרים קישון: בפיליטונים היותר פוליטיים שלו הוא הבהיר שכישראלי הוא מתעניין רק ביחסו של גורם זה או אחר לישראל, והמוסר? נשרף באושוויץ. אלא שמה שניתן להבין (גם אם לא להסכים) מניצול שואה קצת יותר קשה לקבל ממדינה בעלת ארסנל גרעיני.
ואם השלכנו את היומרה המוסרית לפח - ואחרי שטענו שאין בעיה לשתף פעולה עם נאצים אני די חושב שאפשר להסכים שהשלכנו אותה לפח - נשארנו רק עם הטיעון התועלתני - כרגע יש לך כח, אבל מה תעשה אם לא יהיה לך כח? התשובה של נתניהו ודומיו היא פשוטה: פשוט לדאוג שתמיד אני אהיה בעל הכח. וזו תפיסה שחורגת מהאירוע הספציפי הזה, ומסבירה הרבה,לדעתי, מההתהגנות של הממשלה הנוכחית ותומכים נלהבים שלה בציבור. הממשלה הנוכחית שוחקת הרבה מהנורמות שמאפשרות קיום משותף: רידוד השיח לקונספירציות, קללות ואיומים; דהלגיטימציה מתמשכת של היריב הפוליטי; זהוי של טובת המדינה עם הטובה האישית; ציור כל יומרה אופוזציונית כנסיון להפיל את המשטר; ולאחרונה גם דרישה להתעלם משחיתות אישית. כעת, ניתן לטעון לטובת כללי היסוד הללו בשני טיעונים: הראשון הוא שיש לנו סולידריות חברתית ורצון להגיע לטוב משותף. אבל כנראה שאת זה אין - וצריך רק לשמוע את נתניהו האב לואט את המילה שמאל בכזה בוז ושנאה כדי להסיק די בודאות שאין הרבה שאיפה לטוב משותף. השני הוא טעיון תועלתני, שהכללים האלה מגבילים אותך כשיש לך כח אבל הם יגנו עליך כאשר לא יהיה לך כח; זה הטיעון שקלמן ליבסקינד לאחרונה הפנה כנגד בצלאל סמוטריץ' ביחס לשחיתות נתניהו. התשובה לכך של נתניהו הבן (כמייצג) היא פשוטה: אדאג שתמיד יהיה לי את הכח.
אני לא בטוח שיש לי סיום אופטימי. אני לא יודע אם התהליך הזה יעצר. אבל מה שלמדתי כהסטוריון הוא שאי אפשר לדעת את העתיד. אני מאמין שרוב הציבור רוצה בטוב משותף, ולכן אני יכול לקוות שבשלב כזה או אחר תאוות הכח חסרת הגבולות תרחיק מספיק חלקים מהציבור. זו נסיון לנימת סיום אופטימית, אם כי יום שבו ישראלים כה רבים מתאמצים לתמוך בנאצים הוא יום לא קל לאופטימיות.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

תשעה באב (take 2)

12 השנים שבין 1865 ל1877 מכונות בהסטוריה האמריקאית תקופת הרקונסטרוקציה. בתקופה זו עסקה ארה"ב בעיקר בתוצאות מלחמת האזרחים ובפרט במה לעשות במדינות הדרום, שכל המבנה החברתי שלהן התפרק בעקבות ביטול העבדות. זו תקופה מרתקת ומורכבת. בנרטיב ההסטורי הסטנדרטי מקובל לחלק אותה לשלושה חלקים: בשלב הראשון, היא נוהלה ע"י הנשיא לינקולן ולאחר הרצחו, ג'ונסון. לינקולן וביתר שאת ג'ונסון - שהיה דרומי - נקטו בגישה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות והם דרשו שנוי חברתי מתון יחסית. ב1866 פקעה סבלנותם של הרפובליקאים בקונגרס, ולאחר שכמעט הצליחו להדיח את ג'ונסון נטלו את המושכות של הרקונסטרוקציה. הם הטילו משטר צבאי בדרום, כפו הענקת זכויות אזרח לשחורים וקידומם החברתי והכלכלי. לשלב הרדיקלי של הרקונסטרוקציה היו כמה השפעות ארוכות טווח - בראשן התיקון ה14 לחוקה, שהיה הבסיס לכל שאיפה לזכויות פוליטיות לאחר מכן - אבל ככלל הוא נחשב לכשלון. לבני הדרום התנגדו התנגדות עזה; הקו-קלוקס קלאן התפשט בדרום והלינצ'ים הפכו לתופעה קבועה; תפקידים רבים אוישו בידי מהגרים לרגע מהצפון שבאו לעשות רווחים קלים מהאפשרויות שנפתחו בפניהם - הם כונו ע"י הדרומיים carpetbaggers על שם התיק הזול, מבד שטיח, שרבים מהם נשאו, ועד היום זהו כנוי לפוליטיקאי מושחת שמגיע לאיזור לא לו לעשות רווח פוליטי מהיר. ב1873 הצפון החל לאבד עניין, והמנהיגות של הלבנים מלפני המלחמה החלה לאט לאט לכבוש מחדש את מוקדי הכח בדרום. שלב זה כונה ע"י לבני הדרום redmption, גאולה; כמובן שעם קבלת הכח בחזרה לידיהם החלו לבני הדרום בנישול השחורים מזכויותיהם הפוליטיות ומהרחקתם מהספרה הציבורית, אם כי ההפרדה נוסח ג'ים קרואו החלה רק שני עשורים לאחר מכן.
ואז הגיעו בחירות 1876. סמואל טילדן, המועמד הדמוקרט, זכה ברוב ברור של סך הקולות, אבל כפי שילמדו אח"כ ניקסון (1960), גור (2000) והילרי קלינטון (2016), סך הקולות זה אף פעם לא מספיק. בחזית האלקטורים, לטילדן היו 184 אלקטורים; להייז, המועמד הרפובליקאי, היו 165, ו20 אלקטורים היו שנויים במחלוקת: בפלורידה, לואיזיאנה ודרום קרלויינה כל מפלגה טענה שהיא נצחה, והיה אלקטור אחד מאורגון שנטען שמועמדותו לא חוקית כי הוא נבחר ציבור. כדי לצאת מהפלונטר הושגה פשרה: כל האלקטורים הוקצו לרפובליקאים והייז נבחר, ובתמורה הייז הוציא את כל שאריות הצבא הפדרלי שעוד נותרו במדינות הדרום והניח להן להשלים את הליך ה"גאולה", ובכך באה לקיצה תקופת הרקונטרוקציה, וניתן האות להתחלת חקיקת חוקי ההפרדה שיגיעו לשיאם בשנות ה90.
כיום, כאשר ידוע שפשרת 1877 אפשרה לאחר מכן לבסס את חוקי ג'ים קרואו בדרום, היא נתפסת כבעייתית אבל בזמנה, ולמעשה עד לשנות ה60 של המאה ה20, היא נחשבה לצעד חשוב בפיוס בין הצפון לדרום. במידה מסויימת זה נכון אבל לא מדוייק: זה היה פיוס בין *לבני* הצפון ל*לבני* הדרום על חשבון השחורים.

תשעה באב הוא דוגמא מדהימה לכוחה של פרשנות. אמנם יש את המימרא במסכת יומא על כך שבית שני חרב בשל שנאת חינם, ואת האדה בגיטין על קמצא ובר קמצא (שבאה אגב לא להראות דווקא שהבית חרב בשל שנאה, אלא יותר להראות שחרב בשל עניין פעוט ולא רציני; המשך האגדות מדברות על כך שבשל עץ ארז חרב טור-מלכא ובשל תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר), אבל לאורך ההסטוריה קשה לומר ששנאת חינם תפסה כזה מקום בתשעה באב. יותר התאבלו על החיים עצמם, שהיו לא משהו עבור יהודים ב2000 שנה האחרונות. אני מאמין גדול בחידושים ולכן לא מפריע לי שמשמעותו של תשעה באב מאוד השתנתה. אבל יש משהו מעט צורם בפסטיבל ההדברות שתשעה באב הפך להיות. באופן כללי אני בעד הדברות, וברור שטוב להקדיש קצת זמן לתרבות דיון ולגיטימציה. אבל איכשהו עניין אהבת החינם השנה מרגישים לי קצת כמו 1877. אנחנו כל כך מרוצים לאחד את עצמנו, על בסיס שכיחת את הדבר הפעוט שנקרא האפרטהייד בגדה. אני לא נגד שאבי גבאי ילך לאפרת, חשוב לדבר עם כל אחד. אבל אולי כדאי היה שישאל אותם למה בנו את מועדון הנוער והספריה שלהם על קרקע פלסטינית פרטית.

הכותרת היא כי כבר כתבתי פוסט תשעה באב לפני כמה שנים, יש כמה דברים מעניינים לדעתי ביחס לתשעה באב. הוא קצת יותר פייסני, כנראה שאני נהיה קצת מריר עם השנים.

יום ראשון, 18 ביוני 2017

שלא נדע

עורך מקור ראשון והטרוריסט המורשע חגי סגל הקדיש את החלק האחרון של טור העורך לו ב"יומן" של השבת לפירוק המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים ב"הדסה". דווקא מכיוון שזה נושא שלא מתישר לפי המחלוקת הפוליטית הרגילה של שליטה בשטחים כן או לא, ושמדובר בשתי פסקאות בלבד, יש משהו מאיר עיניים באיש במה שהקטע הזה אומר על חגי סגל והקבוצה (הקטנה מסך המגזר הדת לאומי בכללו, אבל קיימת) שהוא מייצג.
1. די ברור מהקטע שסגל לא קרא או שמע על הנושא מעבר לכתבה או שתיים בחדשות. מה הטענות הענייניות במאבק? מה בעתם הרופאים רוצים? מה רוטשטיין רוצה? למה זה התפרץ רק עכשיו? כל אלה נעדרים לחלוטין מהקטע. זה גם מסביר למה קל לו להאשים את הרופאים שכל עניינם הוא יחסי ציבור - אחרי הכל, אם הוא לא קרא, איך ידע שיש גם מחלוקת עניינית? ההעובדה שכנראה הוא לא מבין בעצם כלום בנושא לא מפריעה לסגל להביע עמדה נחרצת ומזזלזלת. רק על כך מגיע לו הפרס על שם עירית לינור וחיים נבון לפובליציסטיקה חסרת ידע.
2. לא פחות משלוש פעמים משתמש סגל במילה "מרד" כדי לתאר את מהלך הרופאים. די תמוה: בית חולים הוא לא צבא, הוא שייך ליחסי העבודה של השוק האזרחי. ביחסים כאלה התפטרות היא בודאי לגיטימית. זה תמוה עוד יותר על רקע התמיכה הקבועה של סגל בליברליזם כלכלי באופן כללי, וסלידתו ממעורבות המדינה בכלכלה. אבל דווקא כאן כן? לשם התרגיל: נניח שלאחר התפוצצות פרשת 2000, עיתונאי הצמרת של ידיעות אחרונות - נחום ברנע, סימה קדמון וכו' - היו מחליטים שהגיעו מים עד נפש, ושהם עוזבים את העיתון ורוצים לעבור למקור ראשון. ונניח ששר התקשורת היה מחביבי ידיעות, והוא היה אוסר על מקור ראשון לקבל אותם - זה היה נראה לסגל הגיוני? הוא היה קורא לזה מרד?
3. מעבר לדיון הענייני (שבעצם לא ממש נוכח כאן, ראו סעיף א) מה שבאמת מבחיל כאן הוא הנימה הזחוחה והמזלזלת: "כשהאבחנה בין כוחות האור לכוחות השחור", "הגיע הזמן שימחלו על כבודם" ועוד ועוד. אני לא אהיה מבקר הסגנון של סגל. אבל אני חושב שהסגנון מבטא משהו: לסגל באמת יש אפס אמפתיה לסבלם של הילדים חולי הסרטן והוריהם, שתומכים ברופאים, ובטענות הרופאים עצמם (שאותם כנראה לא קרא). לא חייבים להסכים עם הרופאים, אפשר גם לחשוב שליצמן ורוטשטיין צודקים, אבל גסות הלב הזאת בסבלם של מי שבאמת החיים התאכזרו אליהם יכולה לבוא רק ממי שבטוח, באופן הכי עמוק, שהמערכת תמיד תהיה לצידו. העדר האמפתיה הזה מעיד על כך שסגל לא מסוגל אפילו לדמיין מצב שהמערכת פונה נגדו במחיר של חיי ילדיו.
4. וקשור לכך: הנימוק הענייני היחיד יחסית שהצלחתי לדלות הוא שסגל תומך ברוטשטיין כדי לא לזעזע את המערכת. זה מתקשר גם לעובדה שבתחילת המאבק הורי הילדים ניסו להחתים את כל חברי מועצת העיר ירושלים, ומכל הסיעות חתמו חוץ מסיעתו של ניר ברקת, הסיעות החרדיות והבית היהודי - שבינתיים, יאמר לזכותם, חזרו בהם. כשחושבים על זה, זה די מפתיע בעצם. שלא כמו הסיעות החרדיות, לדתיים הלאומיים אין קשר מיוחד לליצמן. מאידך, המחלקה בהדסה משרתת את ירושלים ואת הגדה, איזורים עם ריכוז גבוה של דתיים לאומיים. אם חו"ח ילדו של סגל היה חולה בסרטן, הוא היה מטופל שם.כך שהם האולי מהציבורים שהכי נפגעים מפירוקה דה-פקטו של המחלקה בהדסה. את המסקנה הבאה אני הולך לומר בזהירות, כי בצד התפועות שתיארתי גם יש תמיכה גדולה בצד הרופאים מהמגזר - הן רבנים ובתי כנסת והן מתנועות הנוער - האוהל מלא בשלטים מבנ"ע ועזרא. אבל לפחות חלקים מהמגזר או למצער מהנהגתו הפוליטית, כל כך מוזהים עם השלטון הקיים ועם הסטטוס קוו שהם לא מסוגלים לדון בשום נושא, גם אם הוא לא קשור בכלל, שלא דרך הפריזמה של "הלנו אתה או לצרנו"; היציבות השלטונית מעל לכל. ואם ימותו כמה ילדים מסרטן בדרך, ביג דיל.

יום חמישי, 18 במאי 2017

בזמן שישנתם

בזמן שישנתם:

1. לאחר שהתפרסם שטראמפ דרש ממפכ"ל הFBI דאז (שבינתיים טראמפ פיטר) קומי מפורשות לסגור את החקירה נגדו בפגישה ביניהם בפברואר וכן התברר שקומי תעד בכתב את כל הפגישות שלו עם טראמפ, ועדת הפיקוח של בית הנבחרים זימנה את קומי להעיד בפניה בשבוע הבא, וכן ביקשה את כל המזכרים שקומי כתב. גם הועדה שמיוחדת של הסנט שעוסקת בחקירת קשרי טראמפ-רוסיה מעוניינת שקומי יעיד בפניה.
2. התפרסם כי בפגישה סגורה של חברי קונגרס רפובליקאים ביוני שעבר קווין מקארת'י, מס' 2 בהנהגה הרופבליקאית של הקונגרס, אמר כי הוא חשוב שהרוסים משלמים לטראמפ. זה היה כאשר טראמפ כבר זכה למספר הנציגים הנדרש כדי לזכות במועמדות הרפובליקאית וכל המפלגה הרפובליקאית - כולל מקארת'י - עברה לתמוך בטראמפ. תוך כדי שמקארת'י מדבר פול ראיין עצר אותו, הפסיק את הדיון ודרש מכל הנוכחים לא להדליף. בפרסום הראשוני מקארת'י וראיין הכחישו, ומשהתברר להם שיש הקלטות הם חזרו בהם מההכשה ומקארת'י טוען שזו היתה בדיחה.
3. רוד רוזנסטיין, סגן התובע הכללי, ומי שאחראי על כל נושא טראמפ ורוסיה במשרד המשפטים מכיוון שהתובע הכללי, ג'ף סשנס, פסל עצמו מלעסוק בכך לאחר שהתברר ששיקר לקונגרס במהלך השימוע שלו לגבי פגישותיו עם הרוסים (עברה פלילית כלשעצמה אבל זה כבר מזמן נשכח), מינה את מפכ"ל הFBI הקודם (לפני קומי) מולר לתובע מיוחד בפרשת טראמפ רוסיה. אלה חדשות ענקיות וניגע בכך בהמשך.
4. הני"ט מדווח שטראמפ והקמפיין שלו ידעו עוד לפני השבעתו שמייקל פלין נמצא תחת חקירת FBI מכיוון שקיבל כסף מהטורקים ולא דיווח על כך (ישנה פרוצדורה למי שעוסק עם הממשל ומקבל תשלומים ממדינות זרות להירשם כspecial agent, בדומה ללוביסט. כך מוודאים שהוא לא נחשף לחומרים רגישים) עוד לפני ההשבעה, יתכן שאפילו כבר כמה ימים לאחר הבחירות. זה לא מנע ממנו למנות את פלין ליועץ לבטחון לאומי. אם הידע הזה היה בתוך קמפיין טראמפ סביר להניח (אם כי אין הוכחה ישירה) שגם סגן הנשיא פנס ידע מכיוון שהוא עמד בראש צוות מעברי הממשל. זאת ועוד, במקביל לכך שפלין תחת חקירת FBI על קבלת כסף מהטורקים, יומיים לפני ההשבעה הוא עצר מבצע נגד דאע"ש שהטורקים היו נגדו.
5. התברר שסביב מסיבת העיתונאים של טראמפ וארדואן שומרי הראש של ארדואן הרביצו מכות רצח למפגינים כורדים שהפגינו בשקט ליד. משטרת וושינגטון התערב רק לאט ובאיחור.
6. נתוני הרייטינג של השבוע, ובפרט ביום יום שלישי בלילה הראו שפוקס ניוז - במצב שכמעט ולא קרה - או לא קרה כלל - מזה 15 שנה, הפסידה בקרב הרייטינג בזמ הפריים טיים. בקרב האוכלוסיה הכללית פוקס הגיעו למקום שלישי אחרי CNN וMSNBC; בקרב בני 25-54 - שהם הדמוגרפיה שמעניינת מפרסמים - הם גם הפסידו לMSNBC

זו כמות חדשות מטורפת, וידברו עליה עוד הרבה. לי יש לומר שני דברים:
לגבי נקודה 3. המשמעות של מנוי כזה היא שמולר יפקח על חקירת כל נושא שקשור בקשרי טראמפ-רוסיה, וכן כל נושא שמסתעף מהחקירה הזו (כך הוגדר בכתב המנוי של מולר); בכך החקירה יוצאת מפיקוחו של משרד המשפטים ובעקיפין מפיקוחו של טראמפ. טראמפ יכול לפטר את מולר - כמו שניקסון עשה ב"טבח יום ראשון" - אבל אז הקונגרס יכול למנות מחדש תובע מיוחד, ומכיוון שראשית, פיטורי קומי הם מה שהניעו את כל ההסתבכות האחרונה, ושנית, אחרי המנוי כל הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים ברכו עליו (ועל כך בהמשך), ויהיה להם יותר קשה ציבורית להבליג על פיטוריו. למולר גם יש סמכות של תובע. הוא יכול לזמן חבר משובעים גדול כדי להגיש כתב אישום כנגד אנשים שהם לא הנשיא, ולהגיש לבית הנבחרים, בשבתו כחבר מושבעים גדול, כתב אישום להדחת הנשיא. בהקשר של תהליכי הדחה, לא הייתי עוצר את נשימתי. הם ארוכים מאוד ותלויים ברצון פוליטי, ואני עדיין מעריך שבסכויים גדולים לא תבשיל הדחה. אבל הצעד הזה הוא הפעם הראשונה שנכנס לסיפור שחקן בעל כח משמעותי, שאיננו רפובליקאי תומך טראמפ אלא עצמאי. תובע מיוחד יכול לעשות צרות נוראיות לממשל ולמעשה לשתק אותו (שלא לדבר על לגרום נזק פוליטי בבחירות אמצע הכהונה), גם אם התהליך לא מסתיים בהדחה, ונזכור את קן סטאר וביל קלינטון, 
מה שמרשים פה הוא שהסיפור הזה מוכיח עד כמה הפארסה ששמה כהונת טראמפ מתקיימת בזכות תמיכתו המתמשכת של המיינסטרים הרפובליקאי. רק אתמול בבוקר הצהירו סנטורים וחברי קונגרס רפובליקאים - כולל ההנהגה - שלדעתם אין צורך בתובע מיוחד. מרגע שמולר מונה, כולם פתאום הצהירו שזו החלטה מצויינת שהם בעדה. זה חוסר חוט שדרה שמעמיד אפילו את יובל שטייניץ באור מחמיא. והכל בגלל החלטה של אדם אחד, רוד רוזנסטיין, רפובליקאי, מינוי של ממשל טראמפ. פשוט הוא החליט שטובת אמריקה, כפי שהוא רואה אותה, יותר חשובה בעיניו משנאת הדמוקרטים או מההזדמנות לקצץ עוד קצת מסים לאלפיון העליון ולבטל ביטוח בריאות למליוני עניים או חולים. עבור מי שחושב באמת שטראמפ טוב לאמריקה, אוקיי. אפשר להתווכח. אבל המיינסטרים הרפובליקאי מכיר בנזקים של טראמפ (ראו הציטוט של מקארתי לעיל) ועדיין משתף עם זה פעולה. צריך מעט אומץ ואפשר לעשות שנוי גדול.
לגבי נקודה 4: בכל הערב של יום שלישי, בזמן שכל שאר מקורות החדשות דיווחו על חשיפת המקור הבכיר ביותר בדאע"ש ע"י טראמפ לרוסים, פוקס ניוז דייוחו בהרחבה על תיאורית קונספירציה לפיה סת' ריץ', עובד בDNC שנרצחי בוושינגטון לא מזמן, הוא זה שהדליף לויקיליקס את האי-מיילים ולא האקרים רוסים, ולכן הקלינטונים ארגנו את רציחתו. כמובן שהדיווח שעליו כל הקונספירציה הזו התבססה התברר כשקרי, ומשפחתו של ריץ' הוציאה הודעה לפיה "מקום במיוחד בגיהינום שמור למי שמפיץ תיאוריות קונספירציה על רצח בננו". רק אחרי ההודעה הזו פוקס ירדו מזה. העובדה שפוקס מפסידים בקרב הרייטינג מעידה שייתכן וחלק מצופיהם רוצים לדעת על מה לעזאזל כולם מדברים, כי בפוקס לא מדווחים על כך, וכנראה שיותר מכך על עניין רב של ציבור ליברלי שמעלה את הרייטינג של MSNBC. בכל מקרה זה סימן שאמור להדאיג את הרפובליקאים.

תהיינה עוד הרבה התפתחויות, אבל הסיגנל החושב באמת יבוא רק בעוד שבוע, כאשר מונטנה תבחר בבחירות מיוחדת את חבר הקונגרס היחיד שלה, כתחליף לראיין זינקה שמונה לשר הפנים. מונטנה מאוד אדומה ואמור להיות קל לרפובליקאים לנצח שם, אבל יש דיווחים על סקרים לא טובים לרפובליקאי (יש מעט מאוד סקרים פומביים. האחרון הראה על יתרון של 5% לדמוקרט, אבל זה שלפניו הראה על יתרון של 8% לרפובליקאי, כך שצריך מאוד להזהר בפרשנותם). בסוף, כל הסיפור של הדחה יקבע רק מרצון פוליטי, ורצון כזה יהיה רק אם הרפובליקאים יפחדו שהם עומדים בפני גל קטסטרופלי ב2018, או לחילופין - ולכך יש יותר סכוי מאשר שהרפובליקאים יפנו נגד טראמפ - רק אם גל כזה באמת יהיה והשליטה בבית הנבחרים אולי בסנט תעבור לדמוקרטים.

יום שני, 8 במאי 2017

שתי הערות על נצחונו של מקרון

1. אז מה ההבדל? למה הברקזיט וטראמפ ניצחו בעוד שוילדרס ולה-פן הפסידו? יש כמובן הרבה הבדלים. מועמדים שונים (בלב כבד עלי להודות שהילרי קלינטון לא היתה מועמדת טובה מספיק, או לפחות לא מתאימה לזמן), תרבות פוליטית שונה, תנאים כלכליים וחברתיים שונים. ועדיין, בגדול ההבדל הוא זה: בכל המדינות הללו יש 20-30% שתומכים בימין לאומני וגזעני. השאלה היא מה עושים השאר.
את הברקזיט הוביל נייג'ל פראג' הסהרורי, אבל גם אישים מרכזיים מהמפלגה השמרנית כמו בוריס ג'ונסון ומייקל גוב - אם כי זה לא חדש, המפלגה השמרנית תמיד היתה חצויה בנושא השילוב באיחוד האירופי. אלא שבברקזיט גם תמכו חברי פרלמנט מהלייבור ובעיקר מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, אמנם לא תמך רשמית ביציאה אבל גם לא ממש התנגד. הברקזיט עבר בגלל קולות המיינסטרים.
וכמובן דונלד טראמפ - בפריימריז, כזכור, טראמפ השיג מעל 50% רק במדינות של סוף התהליך ובחישוב קולות כולל זכה במשהו כמו 40% מקולות הרפובליקאים. אלא שהמפלגה הרפובליקאית התלכדה סביבו ותמכה בו. טראמפ נמצא איפה שהוא נמצא לא רק בגללו, אלא בעיקר בגלל מיץ' מקונל, ופול ראיין, ושדרני פוקס ניוז. הוא שם כי הימין כולו תמך בו.
בצרפת לעומת זאת, כבר בערב התוצאות של הסיבוב הראשון יצאו שני מועמד הימין פיון והמועד הסוציאליסטי המן בתמיכה במקרון. מועמד השמאל הקיצוני מלאנשון אמנם לא הביעה תמיכה במקרון (רק התנגדות ללה-פן), וזכה להרבה ביקורת על כך, אבל מתברר שמצביעיו בכל זאת הלכו עם מקרון, למעשה יותר ממצביעי פיון. בקיצור, המיינסטרים התלכד נגד לה-פן. יש לי הרבה ביקורת על הצרפתים אבל חייבים להוריד את הכובע בפניהם הבוקר.
2. אחרי הבחירות הללו, כמו סביב כל הגל הפופוליסטי הנוכחי, יש דיבור גדול על העוול שנגרם למפסידים מהגלובליזציה, על אלו שנשכחו כשהמפעלים עברו מארה"ב למקסיקו ולסין ומצרפת לפולין. יש לי הרבה אמפתיה למי שאיבד את מקום עבודתו ושקוע באבטלה, אבל משום מה שוכחים שבתהליך הזה המפעלים עבור למקסיקו וסין ופולין והוציאו שם מאות מליונים מעוני מחפיר. הפרוטקציוניזם כמו זה שמקדם טראמפ או לה-פן (או למצער אצלנו שלי יחימוביץ') משמעותו לא רק עליית מחירים לצרכנים אלא גם סגירת מקומות העבודה לאותם מאות מליונים. זה מוסרי רק אם אתה חושב שצרפתי מבלפור שווה יותר מפולני ואמריקאי מקליבלנד שווה יותר מסיני.
כעת, לגיטימי לטעון את תיאורית המעגלים - כלומר, שאני צריך קודם לדאוג למשפחתי, אח"כ ללאום שלי, למדינתי ורק אח"כ לאנושות כולה, ולכן לגיטימי שהמדינה תקדם תעשיות מקומיות. אבל ראשית לא לגיטימי להתעלם מכך שבכל זאת גם בצד השני יש בני אדם; ושנית כדאי לשים לב לכך שיש מעגלים שאנחנו לא מקבלים העדפה כלפיהם כלגיטימית. לא לגיטימי בעיננו שהמדינה תעדיף אשכנזים מכיוון שהוקמה על ידי אשכנזים. לא לגיטימי שתל אביב תעדיף להעסיק חילונים מכיוון שהיא עיר שברובה חילונית. לא לגיטימי שבעל מפעל שמאלני יסרב להעסיק ימנים מכיוון שהם ימנים. אז למה דווקא המעגל שסביב הלאום כל-כך מקודש ולגיטימי?

יום שני, 16 בינואר 2017

קפיטליזם וסוציאליזם

לפני פרוץ הגורמים המוסמכים לחיי, הבלוג היה פעיל הרבה יותר, ובצד שמאל הצבתי קופסה קטנה ובה נושאים שרציתי לכתוב עליהם בהזדמנות אבל טרם הספיקותי. ובראש הרשימה הזו עמדה דרך קבע שאלת נדידתו של המגזר לעבר הימין הכלכלי. השתהיתי והשתהיתי עד שבסוף ויתרתי ובקול ענות חלושה הבוקסה הקטנה הזו ירדה מצד הבלוג. אלא שמסתבר עם הזמן שכיוונתי לדעת גדולים, והגליון האחרון של "דעות" הוקדש כולו לתהליך שבו, כלשון אחד המאמרים "הופכת הציונות הדתית מחברה שדוגלת בערכים סוציאל-דמוקרטיים לחברה שהאליטות שלה מקדמות ערכים ניאו-ליברליים ושמרניים".
לצערי רוב המאמרים הם בתשלום ולא מצאתי את הגליון בשום חנות ספרים, כך שאחכה עד לביקור הבא בקבוצת יבנה כדי לקרוא את הגליון של חמי בשלמותו; יתכן איפוא שמה שאכתוב כאן חוזר על דברים שנכתבו בגליון. מכל מקום בשלומיאליות שמאלנית טיפוסית אחד משני המאמרים המוצעים חינם הוא המאמר האופוזיציוני של הרב חיים נבון, הרואה בחיוב את התהליך - למעשה, הוא כחלק ממוביליו - ומצדיק למה הוא נכון וראוי. המאמר הזה יכול איפוא להיות בסיס מצויין לטענות שאני רוצה לטעון בנושא.
אם ננקה קצת את המאמר מהנימה המתנשאת האופיינית לכותב (אחרי הכל, כותרת המאמר היא "להתבגר מן הסוציאליזם") ונסדר קצת, אני חושב שאפשר לזקק ארבעה טיעונים מרכזיים, חילופיים זה לזה.
1. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שסוציאליזם הוא מכניזם גרוע מכיוון שהוא גורם נזק למטרה חשובה יותר, והיא השגשוג הכללי. ובלשונו "משק ריכוזי...הוא לא עובד". זו אמירה שטחית להחריד: איזה מאפיינים בדיוק של משק ריכוזי לא עובדים: הכוונה ממשלתית של הפעילות הכלכלית? מסוי גבוה? מערובות ממשלתית ישירה ע"י בעלות על חברות? ועדים חזקים? הרב נבון מביא לכל אחד מאלה אנקדוטות של כשלון אבל כמובן שגם לכל אחד יש דוגמאות שבהם הוא עבד טוב (גרמניה של שנות ה50 וה60 וסין של ימנו; סקנדינביה; סינגפור; ארה"ב של שנות ה40 וה50). כלכלה, כפי שהרב נבון עצמו מעיד, הרבה יותר מורכבת מזה. לטעון לאמירה אמפירית על המנגנונים הכלכליים היעילים והנכונים, נניח, למדינת ישראל של ימנו באמצעות כמה אנקדוטות ומבלי התיחסות אפילו לבסיס של הספרות הכלכלית בנושא היא לעשות צחוק מהקורא.
אני גם לא כלכלן, ולכן לא אכנס בכלל לויכוח הזה; יש שלל אנשים מקצועיים ממני בנושא, החל באורי כץ או אסף צימרינג הימניים וכלה באריאל רובינשטיין השמאלי, ואף אחד מהם לא יטען את הטענה הגורפת שכל מעורבות ממשלתית מביאה לירידה בשגשוג, שאותה טוען הרב נבון (כפי שגם איש מהם לא יתמוך במשק מתוכנן באופן מלא בסגנון הקומוניסטי). אני גם לא חושב שהטיעון הזה הוא לב העניין, שכן לב הטיעון מתחבא בטיעונים האחרונים לדעתי. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, שכן הרב נבון לא יוותר על ההזדמנות להביא נתונים שגויים או לכל הפחות מטעים. הנתון הקשה היחידי שהרב נבון מביא הוא "כל המדינות המובילות במדד החופש הכלכלי (של קרן הריטג') נהנות משפע ומשגשוג, וכל המדינות הנמוכות בדירוג זה סובלות מעוני מחפיר". אנקדוטלית, לרוסיה, במקום ה20 מהסוף, יש תל"ג לנפש גדול יותר מלצ'ילה, מקום שביעי. אבל אם נהיה קצת יותר רציניים, הנה הקשר בין הדירוג של הרטיג' לתל"ג לנפש לפי כח קניה של הבנק העולמי:
מקדם הקורלציה הוא 37%, לא 0 אבל חלש למדי. וזה עוד מבלי שדיברנו על כך שמדד החופש מודד גורמים שלא קשורים בהכרח למה שהרב נבון מגדיר כ"סוציליזם" כמו שלטון החוק ושחיתות, וש"קורלציה פירושה סיבתיות" הוא כשל לוגי די בסיסי.
2.ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות רשויות מקומיות, יחידים וקהילות. זו כבר הנחה שלא מגובה בשום נתונים, אלא מוצגת בטענה המוכיחה את עצמה: "יחידים וקהילות עושים זאת הרבה יותר טוב מאשר המדינה". לא ברור לי למה הרב נבון מאמין שפקידי עיריה או רשות מקומית מוכשרים יותר מפקידי ממשלה; נסיון החיים שלי ואני מניח גם של רובכם לא ממש תומך בהערכה הפתאומית הזו לכשרונם של פקידי עיריה. אבל מעבר לכך ישנה בעיה אינהרטית בהצעה של הרב נבון והיא שאנשים נוטים להתכנס לקהילות יחסית הומוגניות מבחינה כלכלית. הרב נבון לא פוגש בעירו מודיעין הרבה עניים, הם נמצאים באופקים, בבני ברק ובג'סר א-זרקא. הגם שאני מסכים שמעורבות פעילה והתנדבות של כל אזרח ואזרח חשובה, והחולשה היחסית של המעורבות האישית בהתנדבות בישראל היא בעיה, אבל עדיין אין סכוי שהעמתות וקהילות יצליחו לכסות באופן מלא את כל המקרים. ארה"ב היא המדינה עם שעיור התרומות הגדול בעולם והיא עדיין מהמדינות הכי לא שוויוניות בעולם. אני לא נאיבי לחשוב שהמדינה יכולה באמת לפתור הכל, אבל יש לה לפחות את המטרה והיכולת להציע מדיניות כללית ואחידה; אותם קריטריונים להם לועג הרב נבון הם אלה שמוודאים שלכל אחד תהיה בסוף כתובת במצבים קשים, גם אם הוא לא מחובר במקרה לתורם כזה או אחר. זאת ועוד, חברת הצדקה לה כמה הרב נבון היא כזו המעמידה את העני במצב מובהק של בושה בעוניו. הדרישה לבקש בצורה ישירה מאנשים שאתה מכיר הופכת כל עני הזקוק לעזרה לקבצן.
3. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אבל פתרונה באמצעות מנגנוני המדינה פוגע בחירות של האזרחים. הרב נבון טוען זאת בעיקר דרך ההתמרמרות על מערכת החינוך, ועל אי יכולתו לבחור את בית הספר של ילדיו. בנימוק האמפירי של הרב נבון - שזו הסיבה לכשליה של מערכת החינוך - מפוקפק למדי,שכן לא ראינו שמערכת החינוך החרדית, הפרטית והתחרותית, טובה יותר; מה גם שדוגמת מערכת החינוך בירושלים, אותה הרב נבון עצמו מביא, מראה שניתן לשלב בחירה בחינוך עם מערכת ממלכתית ואינטגרטיבית, ואפילו לא מופרטת. אבל במידה עמוקה הרב נבון צודק: סוציאליזם מגביל את החופש. במקרה של מערכת החינוך, אם היינו מעניקים חופש מוחלט להורים, היינו מקבלים בתי ספר הומוגניים לעשירים ולעניים (כפי שהחופש המוחלט בשוק הדיור מביא לשכונות הומוגניות), ומצב כזה היה פוגע באופן די ודאי בשוויון ההזדמנויות של התלמידים העניים. אני לא יודע מה הפתרון האופטימלי, זו שאלה מסובכת, אבל לב הדיון כאן הוא הדיון הערכי והמוסרי: האם נכון להגביל במידה זו או אחרת את החופש של ההורים בשם ערך שוויון ההזדמנויות (רק אחרי שמסכימים שכן, צריך לראות איך לעשות זאת בצורה שלא תהיה אדיוטית). שכן לרב נבון אין שום בעיה בהגבלת חופש של אזרחים לנסוע בשבת, לקנות חמץ בפסח, לקנות בשר חזיר או לאמץ ילדים (אם הם הומוסקסואלים). אלא שלהקטנת אי-השוויון הכלכלי, או אפילו השגת שוויון הזדמנויות, אין ערך כזה בעיניו. וכאן אנחנו מגיעים לטיעון האחרון:
4. בעצם אין ערך להקטנת אי שוויון. הרב נבון לא אומר זאת במפורש, למעשה הוא טוען ההיפך: "קפיטליסטים בשום אופן אינם אדישים לסבלם של עניים ונזקקים". אלא האמירה הזו עומדת בסתירה למה שהוא כותב בגוף המאמר. ראשית, בקטע ארוך שמנסה להסיק גישות כלכליות מודרניות מחוקי הקרקעות של חברה שבטית מתקופת הברזל (ועל הבעייתיות בלשון המעטה של נסיונות כאלה עומד יפה אריאל סרי לוי במאמר מאותו הגליון). אבל מעבר לכך במסקנתו הבסיסית שיש עוני, ככה זה. "ההכרה ריאליסטית בכך שהרבה בעיות אי אפשר לפתור.... הממשלה אינה יכולה לפתור את כל מצוקותיהם של אזרחיה". השאלה היא כמובן לא האם אפשר לפתור הכל אלא האם צריך לנסות בכלל לשאוף לכך; אם יש מאפיין כלשהו שניתן לזהות ביהדות לכל אורך ההסטוריה הוא הטענה שהמציאות כמות שהיא לא מושלמת ושצריך להשתפר. לפני כמה חודשים הוציא הרב נבון ספר על תפיסת המשפחה, ובספר וסביבו הוא מוביל מאבק בתפיסות שלדעתו מסוכנות למבנה המשפחה והחברה: הכרה במשפחה הומוסקסואלית, נישואין מאוחרים, עליית שיעור הגירושין. הרי באותה המידה ניתן לומר - הרבה מערכות יחסים לא מצליחות, ככה זה. ההכרה הריאליסטית היא שהרבה בעיות אי אפשר לפתור. אלא שזה נושא חשוב מספיק עבור הרב נבון כדי לנסות לפתור, או לצמצם, אותו (אני אגב חולק עליו לחלוטין בכך אבל זה דיון אחר). ואי-שוויון כלכלי פשוט לא חשוב מספיק.
אחד הפוסטים האהובים עלי היה הפוסט על הורדת הכיפה שלי. ושם התבססתי על הבחנה של פרופ' הלברטל, שאני חושב ששמעתי אותו מעמיק אותה בכמה מקומות אבל אין לי כרגע הפניה מדוייקת. בעיקרה הטענה היא שהתפיסות המסוריות שלנו לא מבוססות באמת על נימוקים רציונליים, הם מובססות על אינטואיציות: מה מרגיש לנו נכון, צודק וראוי אל מול מה שמרגיש לנו עוול, מכעיס, דוחה או מגעיל (תומר פרסיקו גם כתב על זה בביקורתו על ספרו של ג'ונתן הייט). אפשר לדון עד מחר על הפרטים של המדיניות הכלכלית הנכונה או המוסרית, אבל הטיעון העמוק ביותר שעולה מהמאמר של הרב נבון הוא שאי שוויון כלכלי הוא לא כזו בעיה חשובה. ביג דיל, זה קורה. ובמובן הזה, אני חושב שהרב נבון מייצג באופן עמוק חלקים לא קטנים מהציבור הדתי לאומי של היום. הם לאו דווקא יגדירו עצמם קפיטליסטים, אבל אי-שוויון כלכלי הוא לא בעיה חשובה בעיניהם. בקישקעס זה לא מרגיש כמו משהו בעייתי.
וזה נובע לדעתי משתי סיבות מאוד פשוטות עבור מציאות החיים של הציבור הדת"ל של ימנו. האחת היא, שהוא מרויח משמעותי מהשיטה הכלכלית של ימנו: מערכת החינוך שלו מסובסדת ב50% יותר מזו הכללית; הוא מקבל סבסוד דיור משמעותי בהתנחלויות; חלקים לא-פרופורציונים ממנו עובדים במערכת החינוך או בשירות המדינה. אז באמת לא נראה לו כ"כ רע. והשניה היא שעל אף הדיבורים גבוהה גבוהה על כלל ישראל, לא בכדי המגזר נשאר מגזר עד היום, המסתגר במערכת חינוך משל עצמו, ביישובים משל עצמו וכד'. את העניים הוא לא רואה אז זה לא מפריע לו. אפשר לרדת כמה שרוצים על הבועה התל-אביבית, אבל אותם שמאלנים משוקצים משלמים מסים גבוהים - ולא מתמרמרים על כך - למרות שהם יודעים שחלק לא קטן ילך למגזרים אחרים. כי יש להם סולידריות בסיסית לחברה, מה שהדתיים -לאומיים אולי אומרים שיש להם, אבל לא מגבים את זה בכסף.