בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

תשעה באב (take 2)

12 השנים שבין 1865 ל1877 מכונות בהסטוריה האמריקאית תקופת הרקונסטרוקציה. בתקופה זו עסקה ארה"ב בעיקר בתוצאות מלחמת האזרחים ובפרט במה לעשות במדינות הדרום, שכל המבנה החברתי שלהן התפרק בעקבות ביטול העבדות. זו תקופה מרתקת ומורכבת. בנרטיב ההסטורי הסטנדרטי מקובל לחלק אותה לשלושה חלקים: בשלב הראשון, היא נוהלה ע"י הנשיא לינקולן ולאחר הרצחו, ג'ונסון. לינקולן וביתר שאת ג'ונסון - שהיה דרומי - נקטו בגישה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות והם דרשו שנוי חברתי מתון יחסית. ב1866 פקעה סבלנותם של הרפובליקאים בקונגרס, ולאחר שכמעט הצליחו להדיח את ג'ונסון נטלו את המושכות של הרקונסטרוקציה. הם הטילו משטר צבאי בדרום, כפו הענקת זכויות אזרח לשחורים וקידומם החברתי והכלכלי. לשלב הרדיקלי של הרקונסטרוקציה היו כמה השפעות ארוכות טווח - בראשן התיקון ה14 לחוקה, שהיה הבסיס לכל שאיפה לזכויות פוליטיות לאחר מכן - אבל ככלל הוא נחשב לכשלון. לבני הדרום התנגדו התנגדות עזה; הקו-קלוקס קלאן התפשט בדרום והלינצ'ים הפכו לתופעה קבועה; תפקידים רבים אוישו בידי מהגרים לרגע מהצפון שבאו לעשות רווחים קלים מהאפשרויות שנפתחו בפניהם - הם כונו ע"י הדרומיים carpetbaggers על שם התיק הזול, מבד שטיח, שרבים מהם נשאו, ועד היום זהו כנוי לפוליטיקאי מושחת שמגיע לאיזור לא לו לעשות רווח פוליטי מהיר. ב1873 הצפון החל לאבד עניין, והמנהיגות של הלבנים מלפני המלחמה החלה לאט לאט לכבוש מחדש את מוקדי הכח בדרום. שלב זה כונה ע"י לבני הדרום redmption, גאולה; כמובן שעם קבלת הכח בחזרה לידיהם החלו לבני הדרום בנישול השחורים מזכויותיהם הפוליטיות ומהרחקתם מהספרה הציבורית, אם כי ההפרדה נוסח ג'ים קרואו החלה רק שני עשורים לאחר מכן.
ואז הגיעו בחירות 1876. סמואל טילדן, המועמד הדמוקרט, זכה ברוב ברור של סך הקולות, אבל כפי שילמדו אח"כ ניקסון (1960), גור (2000) והילרי קלינטון (2016), סך הקולות זה אף פעם לא מספיק. בחזית האלקטורים, לטילדן היו 184 אלקטורים; להייז, המועמד הרפובליקאי, היו 165, ו20 אלקטורים היו שנויים במחלוקת: בפלורידה, לואיזיאנה ודרום קרלויינה כל מפלגה טענה שהיא נצחה, והיה אלקטור אחד מאורגון שנטען שמועמדותו לא חוקית כי הוא נבחר ציבור. כדי לצאת מהפלונטר הושגה פשרה: כל האלקטורים הוקצו לרפובליקאים והייז נבחר, ובתמורה הייז הוציא את כל שאריות הצבא הפדרלי שעוד נותרו במדינות הדרום והניח להן להשלים את הליך ה"גאולה", ובכך באה לקיצה תקופת הרקונטרוקציה, וניתן האות להתחלת חקיקת חוקי ההפרדה שיגיעו לשיאם בשנות ה90.
כיום, כאשר ידוע שפשרת 1877 אפשרה לאחר מכן לבסס את חוקי ג'ים קרואו בדרום, היא נתפסת כבעייתית אבל בזמנה, ולמעשה עד לשנות ה60 של המאה ה20, היא נחשבה לצעד חשוב בפיוס בין הצפון לדרום. במידה מסויימת זה נכון אבל לא מדוייק: זה היה פיוס בין *לבני* הצפון ל*לבני* הדרום על חשבון השחורים.

תשעה באב הוא דוגמא מדהימה לכוחה של פרשנות. אמנם יש את המימרא במסכת יומא על כך שבית שני חרב בשל שנאת חינם, ואת האדה בגיטין על קמצא ובר קמצא (שבאה אגב לא להראות דווקא שהבית חרב בשל שנאה, אלא יותר להראות שחרב בשל עניין פעוט ולא רציני; המשך האגדות מדברות על כך שבשל עץ ארז חרב טור-מלכא ובשל תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר), אבל לאורך ההסטוריה קשה לומר ששנאת חינם תפסה כזה מקום בתשעה באב. יותר התאבלו על החיים עצמם, שהיו לא משהו עבור יהודים ב2000 שנה האחרונות. אני מאמין גדול בחידושים ולכן לא מפריע לי שמשמעותו של תשעה באב מאוד השתנתה. אבל יש משהו מעט צורם בפסטיבל ההדברות שתשעה באב הפך להיות. באופן כללי אני בעד הדברות, וברור שטוב להקדיש קצת זמן לתרבות דיון ולגיטימציה. אבל איכשהו עניין אהבת החינם השנה מרגישים לי קצת כמו 1877. אנחנו כל כך מרוצים לאחד את עצמנו, על בסיס שכיחת את הדבר הפעוט שנקרא האפרטהייד בגדה. אני לא נגד שאבי גבאי ילך לאפרת, חשוב לדבר עם כל אחד. אבל אולי כדאי היה שישאל אותם למה בנו את מועדון הנוער והספריה שלהם על קרקע פלסטינית פרטית.

הכותרת היא כי כבר כתבתי פוסט תשעה באב לפני כמה שנים, יש כמה דברים מעניינים לדעתי ביחס לתשעה באב. הוא קצת יותר פייסני, כנראה שאני נהיה קצת מריר עם השנים.

6 תגובות:

  1. תיקון קל - ב-1960 ניקסון הפסיד גם בקול הפופולרי, ולא רק באלקטורים (פשוט בהפרש קטן מאד).

    השבמחק
  2. מצד שני, אפשר להוסיף לרשימה את הנצחון של הריסון על גרפילד ב- 1888.

    השבמחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק