שלא נדע

עורך מקור ראשון והטרוריסט המורשע חגי סגל הקדיש את החלק האחרון של טור העורך לו ב"יומן" של השבת לפירוק המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים ב"הדסה". דווקא מכיוון שזה נושא שלא מתישר לפי המחלוקת הפוליטית הרגילה של שליטה בשטחים כן או לא, ושמדובר בשתי פסקאות בלבד, יש משהו מאיר עיניים באיש במה שהקטע הזה אומר על חגי סגל והקבוצה (הקטנה מסך המגזר הדת לאומי בכללו, אבל קיימת) שהוא מייצג.

1. די ברור מהקטע שסגל לא קרא או שמע על הנושא מעבר לכתבה או שתיים בחדשות. מה הטענות הענייניות במאבק? מה בעתם הרופאים רוצים? מה רוטשטיין רוצה? למה זה התפרץ רק עכשיו? כל אלה נעדרים לחלוטין מהקטע. זה גם מסביר למה קל לו להאשים את הרופאים שכל עניינם הוא יחסי ציבור - אחרי הכל, אם הוא לא קרא, איך ידע שיש גם מחלוקת עניינית? ההעובדה שכנראה הוא לא מבין בעצם כלום בנושא לא מפריעה לסגל להביע עמדה נחרצת ומזזלזלת. רק על כך מגיע לו הפרס על שם עירית לינור וחיים נבון לפובליציסטיקה חסרת ידע.

2. לא פחות משלוש פעמים משתמש סגל במילה "מרד" כדי לתאר את מהלך הרופאים. די תמוה: בית חולים הוא לא צבא, הוא שייך ליחסי העבודה של השוק האזרחי. ביחסים כאלה התפטרות היא בודאי לגיטימית. זה תמוה עוד יותר על רקע התמיכה הקבועה של סגל בליברליזם כלכלי באופן כללי, וסלידתו ממעורבות המדינה בכלכלה. אבל דווקא כאן כן? לשם התרגיל: נניח שלאחר התפוצצות פרשת 2000, עיתונאי הצמרת של ידיעות אחרונות - נחום ברנע, סימה קדמון וכו' - היו מחליטים שהגיעו מים עד נפש, ושהם עוזבים את העיתון ורוצים לעבור למקור ראשון. ונניח ששר התקשורת היה מחביבי ידיעות, והוא היה אוסר על מקור ראשון לקבל אותם - זה היה נראה לסגל הגיוני? הוא היה קורא לזה מרד?

3. מעבר לדיון הענייני (שבעצם לא ממש נוכח כאן, ראו סעיף א) מה שבאמת מבחיל כאן הוא הנימה הזחוחה והמזלזלת: "כשהאבחנה בין כוחות האור לכוחות השחור", "הגיע הזמן שימחלו על כבודם" ועוד ועוד. אני לא אהיה מבקר הסגנון של סגל. אבל אני חושב שהסגנון מבטא משהו: לסגל באמת יש אפס אמפתיה לסבלם של הילדים חולי הסרטן והוריהם, שתומכים ברופאים, ובטענות הרופאים עצמם (שאותם כנראה לא קרא). לא חייבים להסכים עם הרופאים, אפשר גם לחשוב שליצמן ורוטשטיין צודקים, אבל גסות הלב הזאת בסבלם של מי שבאמת החיים התאכזרו אליהם יכולה לבוא רק ממי שבטוח, באופן הכי עמוק, שהמערכת תמיד תהיה לצידו. העדר האמפתיה הזה מעיד על כך שסגל לא מסוגל אפילו לדמיין מצב שהמערכת פונה נגדו במחיר של חיי ילדיו.

4. וקשור לכך: הנימוק הענייני היחיד יחסית שהצלחתי לדלות הוא שסגל תומך ברוטשטיין כדי לא לזעזע את המערכת. זה מתקשר גם לעובדה שבתחילת המאבק הורי הילדים ניסו להחתים את כל חברי מועצת העיר ירושלים, ומכל הסיעות חתמו חוץ מסיעתו של ניר ברקת, הסיעות החרדיות והבית היהודי - שבינתיים, יאמר לזכותם, חזרו בהם. כשחושבים על זה, זה די מפתיע בעצם. שלא כמו הסיעות החרדיות, לדתיים הלאומיים אין קשר מיוחד לליצמן. מאידך, המחלקה בהדסה משרתת את ירושלים ואת הגדה, איזורים עם ריכוז גבוה של דתיים לאומיים. אם חו"ח ילדו של סגל היה חולה בסרטן, הוא היה מטופל שם.כך שהם האולי מהציבורים שהכי נפגעים מפירוקה דה-פקטו של המחלקה בהדסה. את המסקנה הבאה אני הולך לומר בזהירות, כי בצד התפועות שתיארתי גם יש תמיכה גדולה בצד הרופאים מהמגזר - הן רבנים ובתי כנסת והן מתנועות הנוער - האוהל מלא בשלטים מבנ"ע ועזרא. אבל לפחות חלקים מהמגזר או למצער מהנהגתו הפוליטית, כל כך מוזהים עם השלטון הקיים ועם הסטטוס קוו שהם לא מסוגלים לדון בשום נושא, גם אם הוא לא קשור בכלל, שלא דרך הפריזמה של "הלנו אתה או לצרנו"; היציבות השלטונית מעל לכל. ואם ימותו כמה ילדים מסרטן בדרך, ביג דיל.