ערמת לינקים 3.10

מה חדש ברידר שלי?

1. אתם בודאי כוססים את ציפורניכם לקראת הדיבייט הראשון בין אובמה לרומני, המממש ובא מחר לפנות בוקר. אז אין צורך. מתברר שבעוד שדיבייטים הם שעשוע פוליטי מעניין, בדרך כלל הם לא משנים משמעותית את מצב המירוץ. דילן מת'יוז מסכם את הטיעונים לכאן ולכאן; (משום מה הפוסט הזה ירד, אבל יש סיכום של טענות דומות אצל לארי סבתו כאן). הגראף הבא מבהיר את העניין בצורה מאירת עיניים:

כמעט כל השנים נמצאות על הקו ממש, מה שאומר שהדיבייט לא השפיע על מצב הסקרים. החריגה הבולטת היא 76, אז איבד קרטר כ10% תמיכה לאחר הדיבייט - וזאת למרות שדווקא בדיבייט פורד הוא זה שפישל (הוא טען במהלך הדיבייט שבירת המועצות לא שולטת דה-פקטו בפולין, ושפולין עצמאית לחלוטין. זו נחשבת אחת מפדיחות הדיבייט הידועות). גם פדיחות דיבייט ידועות אחרות - למשל, but you're not Kennedy, mr. Quale (תיארתי כאן) - זכורות כפריטי טריוויה, אבל לא ממש השפיעו על המירוץ; אחרי הכל, בוש האב, וקווייל כסגנו, ניצחו. אבל יהיה מעניין.
2. ואם אתם רוצים באמת דיבייט מעניין, סמנו את ה6.10 ביומניכם:

3. פול ראיין התראיין בפוקס ניוז ביום ראשון, והמנחה החל להקשות עליו כיצד ניתן ליישב את שלוש הנחות היסוד של תוכנית המס של רומני: להוריד את שיעור מס ההכנסה הבסיסי ב20%, לא להעלות את הגרעון, ולא להעלות מסים על מעמד הביניים (שרומני מגדיר אותו ככל מי שמרויח $200,000 לשנה או פחות). זאת לאחר שכל מכוני המחקר העצמאיים שבדקו את תוכנית המס הזו הגיעו למסקנה שהיא בלתי אפשרית מבחינה מתמטית - אין מספיק חורי מס, המשפיעים רק על העשירים, שרומני יכול לסגור כדי לכסות על הורדת שיעור המס ב20%, מה שאומר שרומני יאלץ או להגדיל את הרגעון או לבטל הקלות מס שמשפיעות על מעמד הביניים, כלומר להעלות מסים על מעמד הביניים. זה היה הבסיס להערת המחץ של ביל קלינטון בנאומו בועידה הדמוקרטית על חשיבותו של חשבון בסיסי.
מכל מקום, כריס וואלאס המראיין לחץ את ראיין וראיין התחמק והתחמק עד שבא עם שורת המחץ: I don't have time to go through ll the math:

(http://www.youtube.com/watch?v=PM66-SxHDu0) אם זה באמת מעניין אתכם, עזרא קליין כן עבר על המספרים, וזה די מהיר. פשוט התוצאה לא נעימה כל כך לראיין: זה בלתי אפשרי.

4. ועוד אפיזודה מעניינת מסוג זה: כתב שאל את דובר הקמפיין של רומני האם אפשר לקרוא למדיניות החוץ של רומני "ניאו-שמרנית". הדובר ניסה להתחמק על ידי מתן מין נוסחה שלא עונה על השאלה. העיתונאי שאל שוב, הדובר ענה שוב עם הנוסחה המטופשת. פעם. ופעמיים. ושלוש. רק בפעם השמינית הכתב התייאש.

4. המשחק הזה פשוט ממכר (הישא שלי: טעות ממוצעת של 3 מיילים. מה אתכם?)
5. ניו אורלינס היא העיר האמריקאית הגדולה הראשונה שמגיעה למצב שאין בה אף עיתון יומי מודפס. העיתון הראשי של העיר, New Orleans Times-Picayune, עובר למהדורה דיגיטלית בעיקר, ומהדורת הדפוס שלו תופיע רק שלוש פעמים בשבוע. מישהו אמר מעריב?
6. והנה החשיבות המדעית האמיתית של תחנת החלל הבינלאומית: כך אפשר לחקור ולגלות כיצד ניתן לבצע תרגילי יויו ללא כבידה:

(http://www.youtube.com/watch?v=ni4j5K4Lz3o. הקרדיט לבלוג explore)
7. חשבתי בזמנו לכתוב משהו על נאומו ה הו-כה-חשוב של ביבי באו"ם, אבל אפשר לסכם בפוסט הזה של שוקי טאוסיג, באיור הבא של אבנר רסל:

ובמשפט הסיכום המצויין של אמנון אברומיביץ': מי שכל חייו הם נאום, כל נאום הוא נאום חייו.
8. בהמשך לפוסט על יוון, לפי מחקר חדש (זהירות, PDF) שליש מהגרעון הייוני נובע מהעלמות מס של עצמאים.
9. פעם התקיימה מדינה ששפתה הרשמית אפסרנטו.
10. המאמר המדעי האולטימטיבי (קרדיט לגרג מנקיו).
11.  אתם בודאי מכירים את הסיפור (לא יודע אם הוא אגדה אורבנית או לא) על כך שגודל מנועי הסילון של מעבורת החלל נובע מגודל ישבנם של סוסים רומאיים (בקצרה: גודל מנוע הסילון נובע מהגודל המקסימלי שיכול לעבור במנהרות הרכבת בארה"ב שכן הם מובלים במנהרות רכבת. גודל המנהרות נובע מרוחב הפסים, שהוגדר לפי רוחב סטנדרטי של דרך אמריקאית, בתורו גודל הוגדר לפי רוחב דרך אנגלית שהנוצרה לפי רוחב הכרכרה הרומאית, הנובעת מרוחב ישבנו של הסוס הרומאי). בדומה, וויל פמיה מצא את הקשר בין נפילת האסטרוטיד במפרץ מקסיקו לפני 75 מליון שנה (שהשמידה את הדינוזאורים) לבין מחוזות דמוקרטיים מאוד במדינות הדרום. גדול.
12. מרק סנפורד, מושל דרום קרוליינה שזכה לקבל "נקודות של סטייל" על השערוריה הפוליטית שלו - הוא נעלם לשבוע כדי לבקר את פילגשו בארגנטינה - מתחתן איתה.

מדינת רווחה 2

ביום ששי קניתי את ספרו של מייקל לואיס "בומרנג", ועד מוצ"ש כבר סיימתי אותו. הספר פשוט מצויין. לואיס, שהתפרסם בספרו "מכונת הכסף" על המשבר הכלכלי ב2008 מתאר בספר את תיירות האסונות הפיננסיים שלו מאז. הוא הלך למוקדי האסונות הפיננסיים הגדולים של השנים האחרונות - איסלנד, יוון, אירלנד, גרמניה (שהיא עצמה לא אסון פיננסי, היא רק הלוותה כסף לכל אלה) וקליפורניה - בניסיון להבין מה בעצם קרה כאן. התיאוריה הבסיסית שלו היא זו:

הצונאמי של אשראי זול ששטף את כדור הארץ בין השנים 2002 ו2007 ... נתן לחברות אנושיות שלמות לחשוף היבטים מאופיין שבדרך כלל לא יכלו לבוא על סיפוקם. למדינות שלמות נאמר: "האורות כבו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואף אחד לא ידע מזה אף פעם". מה שהם רצו לעשות עם הכסף בחשכה היה שונה ממקום למקום. האמריקאים רצו להפוך לבעלים של בתים הרבה יותר גדולים משיכלו להרשות לעצמם, ולאפשר לחזקים לנצל את החלשים. האיסלנדים רצו להפסיק לדוג ולהפוק לבנקאי השקעות, ולאפשר לזכרי האלפא שלהם לחזוף מגלומניה שהודחקה במשך עידנים. הגרמנים רצו להיות עוד יותר גרמנים; האירים רצו להפסיק להיות אירים. כל החברות השונות הללו עברו את אותו אירוע, אבל כל אחת הגיבה לו בדרכה המוזרה. אלא שאף תגובה לא היתה מוזרה כמו זו של היוונים.

ובאמת, לואיס מתאר מאפיינים מרתקים של כל החברות הללו בגילה במסע שלו, אבל באמת התיאור המחריד ביותר הוא על יוון. כי ביוון, מה שבאמת מדהים הוא לא צד ההוצאות של הממשלה - שגם הוא מחריד כשלעצמו, עם עלויות שכר אדירות ללא כל תמורה ראויה מצד המגזר הציבורי; לא השוחד הרווח בכל פעילות או אינטראקציה עם הממשלה, וגם לא השקרים הבוטים בספרי החשבונות הממשלתיים. מה שממש מדהים הוא צד ההכנסות: היוונים פשוט לא משלמים מיסים. בין 30 ל40% מהפעילות החייבת במס לא מדווחת. היחידים שבעצם משלמים מס הכנסה הם השכירים בחברות הגדולות, שהמס מנוכה ישירות ממשכורתם; עצמאיים פשוט משקרים. פקיד שומה אחד טען בפני לואיס שאם היו אוכפים את החוק כל הרופאים היווניים היו הולכים לכלא על העלמת מס; אפילו בפגישתם בלובי של מלון מהודר, לואיס ואורחו לא קיבלו קבלה על המשקאות שקנו; המלון מעלים את מס הקניה. מכיוון שגביית מס ההכנסה כל כך לא ריאלית הממשלה פנתה להסתמך על מסי קניה ורכוש, אבל היוונים משקרים במצח נחושה על שווי בתיהם. לפי הערכה רווחת, כל חברי הפרלמנט היוונים מצהירים על שווי נדל"ן נמוך בהרבה מהשווי האמיתי, ואלה האנשים שכותבים את החוקים. והתוצאה של המצב האבסורדי הזה היא התפוררות של הערבות ההדדית הבסיסית, התפוררות מוסרית של החברה. אם נחזור ללואיס:

ממשלת יוון איננה רק מושחתת, אלא גם משחיתה. ברגע שראית איך זה עובד, יכולת פתאום להבין תופעה שקודם נראתה לא הגיונית לחלוטין: הקושי של היוונים לומר מילה טובה זה על זה. יוונים, כל אחד מהם בנפרד, הם אנשים מקסימים: מצחיקים, חמים, חכמים, שנעים לבלות בחברתם. סיימתי כ-25 ראיונות וחשבתי לעצמי בכל פעם מחדש, "איזה אנשים מקסימים!". הם לא חושבים כך זה על זה: הדבר שהכי קשה לעשות ביוון הוא לגרום ליווני אחד לתת ליווני אחר מחמאה מאחורי הגב. כל הצלחה, מכל סוג שהוא, מתקבלת בחשדנות. כולם בטוחים למדי שכולם מעלימים מס, או משחדים פוליטיקאים או נוטלים שוחד, או משקרים לגבי שווי הנדל"ן שלהם. וההעדר המוחלט של אמון הדדי מעצים את עצמו. מגפת השקרים, הרמאות והגנבה הופכת כל סוג של חיים קהילתיים לבלתי אפשרי. ההתמוטטות של חיי הקהילה רק מעודדת עוד שקרים, רמאות וגניבה. בהעדר אמון זה בזה, נסמכים היוונים רק על עצמם ובני משפחותיהם.
המבנה של הכלכלה הוא קולקטיביסטי, אבל המדינה, ברוחה, היא ההיפך מקולקטיבית. המבנה האמיתי שלה הוא בדלני. משקיעים הזרימו מאות מליארדי דולרים לתוך המערכת הזאת, ושגשוג האשראי דחף את המדינה אל מעבר לקצה, להתמוטטות מוסרית מוחלטת.

משמח להסתכל באנחת רווחה על המצב היווני מרחוק ולראות שלא כך אצלנו. לפחות במיינסטרים של הציבור (נכון, יש העלמות מס, ולא תמיד נהגי מונית מפעילי םמונה, אבל זה לא קרוב למצב ביוון). אבל יש שני חריגים - בזמן ובהיקף.
בזמן, כדאי לזכור שזה לא תמיד היה כך: עד אמצע שנות ה80, רבים מהיחסים בין ישראלי למדינתו היו מבוססים על רמאות; די לזכור את ישראבלוף של הגשש, או את ה"הוצ רכב" של קרובים קרובים. אם אתם לא זוכרים, אז הנה קצת הפסקה מתודית:

מתי המצב הזה השתנה? בקדנצית פרס כראש ממשלה, 1984-1986 - אולי ראש הממשלה הטוב ביותר שיראל אחרי בן גוריון, רק שאף אחד לא זוכר לא את זה (כן, כולם היום אוהבים את פרס אבל זה כי הוא קונצזוסיאלי ולא באמת עושה כלום). בקדנציה הזו פרס לא רק שהוריד את האינפלציה מרמותיה המטורפות, ונסוג ממרבית שטח לבנון, כלומר ניקה את הלכלוך אחרי בגין, אלא גם הקים את ועדת בן-שחר  שעשתה מהפך אדיר במבנה המסים הישראלי, הורידה את השיעורים המופרכים של מס ההכנסה (שבעצם אף אחד לא שילם), הפשיטה את המס בצורה קיצונית והורידה את כל אפשריות התרגילים וההוצ'ים למיניהם, ובמקביל הגביר דרמטית את האכיפה לאחר מכן - ואכן, שיעור העלמות המס ירד באופן דרמטי. כמובן, העלמות מס הן לא חזות הכל אבל זו גם אותה תקופה שבה המוסר הכלכלי הישראלי השתפר באופן כללי, כך שיש כנראה קשר בין הדברים.
ובאשר להיקף - נתחיל בסיפור קטן: כשהייתי בשנה ג' הייתי צריך לקנות את פירוש הרמב"ן לתורה בשביל שיעור של הלברטל. הלכתי לשם כך באופן טבעי לשכונות החרדיות, בפרט לחנות ספרי קודש טובה בזכרון יוסף. כששילמתי, המוכר כלאחר יד לקח המזומן שלי ושם אותו בקופסא קטנה ליד הקופה הרושמת; לא רק שלא קיבלתי קבלה, דבר שמעולם לא קרה לי בחנות כמו חנות ספרים קודם; המוכר אפילו לא העלה על דעתו, לא היסס לשניה, שמא עליו כן לרשום את העסקה דרך הקופה הרושמת ולשלם עליה מס. אולי כבר דמיינתי, אבל בחיי שבשלב זה נראה היה לי שיש תלתלי אבק על הקופה הרושמת. מאז אני לא קונה ספרים בשכונות החרדיות (כמובן, זה שפתחו חנות ספרי קודש ברחוב הל"ה עוזר לעניין).
כמובן, זה סיפור אנקדוטלי; ואין לי מספרים והוכחות לגבי שיעור העלמות המס בציבור הערבי והחרדי; אבל זו מקובלה ידועה ששיעורי הכלכלה השחורה בציבורים הללו הם גבוהים. וזה לא מפתיע, שכן היחס האינסטרומנטלי גרידא כלפי המדינה מוביל בטבעיות למעשי רמאות, שהרי אם מדינת ישראל  שקולה לשלטון הצאר, מותר וראוי להתחכם לו.  אלא שההשלכה של יחס כזה כלפי המדינה והחברה, אם יתפרס לכלל החברה, הוא הרסני; הוא יכול להביא אותנו למצב יווני לא רק ברמה הפיננסית אלא ברמת הסולידאריות הבסיסית בחברה.
לכן, המאמרים החמוצים על הפגנת השוויון בנטל אתמול, המציפים את "הארץ" ואת פיד הפייסבוק שלי, כמו זה של אלוף בן, נועם הופשטטר, לב גרינברג, אריאל סרי לוי או הקריקטורה של אמיר שיבי, הם, תסלחו לי, דברי הבל. ראשית, הדיון על גיוס חרדים לא יכול להיות יוזמה של נתניהו להסיט את תשומת הלב מהדיון החברתי-כלכלי פשוט מכיוון שהיא נכפתה עליו על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי תוקפו של חוק טל יפוג בסוף החודש. אין דבר שנתניהו היה שמח אליו יותר מאשר לא לגעת בנושא הזה. ושנית, וחשוב יותר, הדרישה לשוויון בנטל היא לא דרישה קנטרנית, שנובעת מרצון לדפוק את האחרים האולטימטיביים, אלא היא חיונית כדי לייסד מדינת רווחה אמיתית. הדרך היחידה ליסד מדינת רווחה אמיתית היא אם אזרחי המדינה באמת יחושו סולידאריות למדינתם ונכונות לתרום למענה, ולא רק פרה חולבת שצריך רק לראות כיצד ניתן לסחוט ממנה עוד ועוד הטבות. אחרת באמת ניהפך ליוון, במובן הגרוע ביותר של התיאור של לואיס. ולכן, הדרישה לשירות של החרדים (וגם הערבים, אם כי ההשואה לא מדוייקת, אחרי הכל במקרה הערבי מעורב כאן סכסוך לאומי) לא באה כדי להשיג עבדים, כפי שטוען אלוף בן, מה גם שאין שום סיבה שלא ישרתו בצה"ל עצמו; היא דרישה לייסד את כללי המשחק של המדינה על קבלה אבל גם על נתינה. נכון, צריך לדרוש מנוחי דנקנר שישלם מס גבוה הרבה יותר. ובאותה מידה, כל עוד יש בישראל שירות חובה (וישאר שירות חובה הרבה זמן, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות אידיאולוגיות ואישית אני חושב שזה נכון; שירות צבאי מקצועי מביא לכך שרק העניים הולכים למות בשביל המדינה, וזו בטוח לא מדיניות חברתית ראויה) ראוי לדרוש מצעיר חרדי לתת שלוש שנים מחייו כפי שצעיר חילוני נותן. (אתם יודעים מה, אם אתם רוצים אפשר גם למדוד את זה בכסף. שישלם מס אי-שירות של 36 משכורות ממוצעות במשק בתוספת תשלום על הסיכון. למדנו רוברטס שאפשר להסתכל על כל ענישה כלכלית כמס....). לא רק שזה לא סותר את מדינת הרווחה, זהו תנאי חיוני לקיומה.

עדכון: אביעד קליינברג כתב דברים דומים, ובצורה מאוד מוצלחת. הtakeaway  היפה ביותר לדעתי הוא זה: חברה שבה החובות מתחלקות באופן שונה למגזרים שונים היא לא סוציאל-דמוקרטית ואפילו לא קפיטליסטית. היא חברה פיאודלית.