בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 15 ביולי 2019

אפרטהייד

היה לי שרשור מפלצת לכתוב על הערותיו של הרב רפי בנושא אפרטהייד וכבר החלטתי לוותר, jet lag and all, אבל אבא שלי עודד אותי בכל זאת לכתוב אז here goes.
לא מעט בטוויטרספירה הסבו את תשומת הלב לכך שבעוד שהערותיו של הרברפי על טיפולי המרה ללהט"בים עוררו סערה, חזונו בדבר משטר האפרטהייד של ישראל ביו"ש עבר בשקט ולא עורר כמעט תגובות. האמת היא שזה לא מפתיע אותי כלל, וזאת ממספר סיבות:
א. ביו"ש כבר כיום מתנהל אפרטהייד, והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. אפרטהייד כזה מתקיים גם באופן חוקי ורשמי במזרח ירושלים (שטח בריבונות ישראלית שתושביו הפלסטנים הם, בשל לאומיותם, תושבי קבע חסרי זכויות פוליטיות ולא אזרחים). כך שנכון שחזונו של הרברפי מדבר על לגיטימציה חוקית וקיבוע למצב שהוא לכאורה זמני אבל כאשר הכיבוש של הגדה בן 52 (כמעט 3/4 מאורך חיי מדינת ישראל), וממשלת ישראל בעשור האחרון לפחות עושה כל שביכולתה להמשיך ולקבע אותו, טענת הזמניות קצת מצחיקה. אז הצעתו של הרברפי היא בסך הכל לקרוא לילד בשמו.
ב. זו גם לא הפעם הראשונה. סמוטריץ' ומיקי זוהר העלו הצעות דומות במפורש, וזו גם המסקנה המתבקשת מ"תכנית ההפרדות" של בנט.
ג. חלקים ניכרים מהחברה הישראלית שלמים עם ההצעה הזו וזה לא כי זו חברה לא מוסרית בצורה חריגה. ראשית, רובן המכריע של עוולות הכיבוש נסתר מהישראלים. הסכמי אוסלו עשו outsource לניהול חיי היום של חלק ניכר מהפלסטינים לרש"פ, וחילי מילואים לא משרתים בשטחים מזה עשורים. כתוצאה מכך רוב מכריע של הישראלים מעולם לא נפגש עם פלסטינים רגילים ובודאי שלא משתתף בדכויים (כפי שהשתתף בשנות ה80, מה שהביא למיאוס בכיבוש ולהסכמי אוסלו) ומי שכן נפגש הוא חיילים בסדיר, עם עומק השיפוט המוסרי של בני 18-21. עוצמת ההתנגדות לשוברים שתיקה מעידה על עומק הצורך הנפשי הישראלי להדחיק את מה שקורה ביו"ש.
מעבר לכך, הכיבוש מעניק לחברה הישראלית יתרונות ממשיים (החל מבטחון יחסי וכלה ביתרונות כלכליים לא זניחים) ומעטות החברות בהסטוריה שויתרו על יתרונות כאלה משיקולים מוסריים גרידא (אני יכול לחושב רק אולי על ביטול העבדות באימפריה הבריטית ב1834 ויציאת הצפון האמריקאי למלחמת האזרחים ב1861, וזו גם פרשנות מוטלת בספק). גם ישראל ביצעה את שתי הנסיגות המשמעותיות שלה מהשטחים - אוסלו וההתנתקות - בעקבות גלי אלימות - האניתפאדה הראשונה והשניה.
ובכל זאת, הבעיה כאן היא לא רק בתנאי היסוד אלא גם בויכוח שמנהל השמאל הישראלי. דנה וייס מסיימת את הדיון בנושא המשטר הרצוי ביהודה ושומרון בכל שהיא אומרת "זה נקרא אפרטהייד", והרברפי מתפתל קצת ומנסה לקרוא לזה בשם אחר אבל די ברור שהמבט שלו אומר "נכון, אז מה?". הבעיה היא שמבחינת דנה וייס ברגע שהיא אמרה "אפרטהייד" היא הוכיחה את מה שהיה להוכיח ומבחינת חלק לא קטן מהציבור הישראלי ממש לא. אריה פרידסון כתב בשרשור הזה על הבעייתיות שבקלישאות פוליטיות שהופכות את הדיון לעקר וחסר משמעות. אני לא בטוח שאני מסכים איתו שזה היה רלוונטי בשרשור שאליו התייחס, אבל כאן זה לגמרי רלוונטי: עבור, לדעתי, חלק נכבד מהציבור הישראלי כשאומרים "אפרטהייד" זה סתם כאילו מקללים אותם. אין בכך שום דבר מלמד או מעורר מחשבה, שלא לומר משכנע. השמאל הישראלי חייב לחזור לדיון על מוסכמות היסוד ועל למה אפרטהייד בכלל רע.
אני הייתי מצפה להמשך ראיון מסוג כזה:
הרברפי: אבל זכות הצבעה בסוגיות הפוליטיות? זה לא
וייס: למה בעצם? למה לך מגיעה זכות הצבעה לממשלה שמחליטה על חייך?
הרברפי: כי זו מדינה יהודית
וייס: כלומר אתה סבור שיהודים נעלים על ערבים ולכן מגיעות להם זכויות פוליטיות ולערבים לא?
הרברפי: לא נעלים, אבל זו המדינה שלנו.
וייס: אבל יש 1.5 מליון פלסטינים ללא זכויות פוליטיות שגרים תחת שלטוננו, אתה מציע לגרש אותם?
וכו' וכו'

לחילופין:
הרברפי: אבל זכות הצבעה בסוגיות הפוליטיות? זה לא
וייס: למה בעצם? למה לך מגיעה זכות הצבעה לממשלה שמחליטה על חייך?
הרברפי: רובם המכריע של הפלסטינים חיים בשטחי A, והם שולטים על עצמם
וייס: אז אתה מציע להקים מדינה פלסטינית בשטחי הרשות
הרברפי: מה פתאום
וייס: אם שטחי A אינם מדינה חזרנו לנקודת ההתחלה, אנחנו שולטים בפלטסינים.
וכו'.

הבעיה העיקרית בעיני עם זעקות ה"אפרטהייד" הן שמבלי שדנים ב*למה* אפרטהייד כה לא מוסרי - מכיוון שהוא מערכת משטר שמניחה שגזע אחד עליון על האחר, ובעצם מפקפקת באנושיות של הגזע השחור, הנחות יסוד שתקפות גם ביחס למשטר הישראלי ביו"ש - זה סתם הופך לבטוי חסר משמעות שבסוף מאבד מהכח הרטורי שלו (כמו שקרה ל"פשיסט" למשל).

ואנקדוטה לתזכורת לסיום למה מראש מהרברפי לא היתה לי שום ציפיה.
אנדקוטה: לפני כך וכך שנים היינו בחתונה של חברה טובה של הגורמים המוסמכים. החתן למד בזמנו במכינת עצמונה והעריץ את הרברפי, ולכן ביקש ממנו לחתן. החופה התחילה כמובן באיחור, כי הרברפי איחר, אבל זה כמובן לא מנע ממנו לשאת נאום ארוך לפני החופה. ובנאום הוא הזכיר וסיפר על החתן ותכונותיו ומשפחתו. ועל הכלה? אף מילה. אז זה הבנאדם
תזכורת: ואחרי הכל צריך תמיד להזכיר, כמו קאטו הזקן: כשמדברים על דיון מוסרי עם בני הציונות הדתית צריך לזכור שכציבור, זה ציבור שעדיין שם בראשו את הרב דרוקמן, המגן הסדרתי על עברייני מין שעוד בשנות ה90 *החזיר את הרב קופולוביץ' לנהל את ישיבת נתיב מאיר למרות שידע שיש עליו תלונות לעברות מין*. מדובר במגזר, שכמגזר - ואני לא אומר זאת בקלות - לא אכפת לו מפגיעות מיניות בילדיו שלו. אז שיהיה אכפת לו מאישזהו שיקול מוסרי אחר?