Nickels and Dimes

כן, שוב הגיע הזמן להחליף את כותרתו של הפוסט השבועי המכיל דברים מכאן ומשם. הרעיונות לשמות חדשים הולכים ואוזלים לי (ולכן נזקקתי לביטוי אמריקאי) אז הצעות תתקבלנה בברכה...
1. הפוסטר הזה אמנם מרושע, אבל הוא תופס בצורה מדויקת את כל מה שמגוחך ברפואה אלטרנטיבית...
2. בזמן האחרון מתנהל בארה"ב דיון פוליטי על אש קטנה במדיניות don't ask don't tell. זו מדינייות שהתקבלה בתחילת שנות ה90 כפשרה בין ממשל קלינטון - שרצה להתיר באופן גורף להומוסקסואלים לשרת בצבא ארה"ב, לבין ראשי הצבא דאז ותומכיהם הרפובליקאים שהתנגדו; לפי המדיניות הזו מי שמכריז במפורש על נטייתו המינית ההומוסקסואלית משוחרר מהצבא, ללא זכויות (מה שמכונה dishonorably dischaerged), אבל הצבא לא ישאל באופן מפורש את החיילים על נטיותיהם. אולי זה היה סביר כפשרה אבל הגיחוך שבמדיניות הזו נראה לעין (נראה לי שקשה באמת לתת לה הסבר מתקבל על הדעת שלא מעוגן בסוף בנימוקים דתיים אנטי-הומוסקסואליים), ואכן עם השנים ועם השנוי החברתי ביחס להומוסקסואלים בארה"ב (שכתבתי עליו בעבר), כמו גם הצורך הגובר בחיילים לאור העובדה שארה"ב נלחמת כרגע בשתי מלחמות פעילות, המדיניות הזו נראית יותר ויותר מגוחכת; ואכן ראשי הצבא כמו גם רוב מוצק בציבור האמריקאי (58% כנגד 34%) תומכים בביטולה. אבל הרפובליקאים נגד, ובפרט ג'ון מקיין - שיצא לו במשך השנים שם של סנטור עצמאי ומתון בנושאים תרבותיים-חברתיים - יוצאים במלחמה דון קישוטית לשמר את המדיניות הזו. את ג'ון סטוארט וכוכבי הדיילי שואו ניצלו את קמפיין it gets better (שגם עליו כבר כתבתי) להגיש את אחת הביקורות הטובות, הקטלניות והמדוייקות ביותר שראיתי.
3.  שאריות בחירות אחרונות: ליסה מורקווסקי זכתה במירוץ לסנאט באלסקה; זו הפעם השניה בכל ההסטוריה של ארה"ב שמועמד זוכה כמועמד write in.
4. בפינת הרפובליקאי הצבוע, חבר קונגרס רפובליקאי אולטרא-ימני טרי טרי מהבחירות האחרונות, שרץ בין השאר על התנגדות נחרצת - והבטחה לבטל - את הרפורמה במערכת הבריאות שתביא בין השאר לביטוחם של 30 מיליון אמריקאים לא מבוטחים, וקרא לניסיון לערב במשהו את הממשל במערכת הזו "השתלטות סוציאליסטית", מתפוצץ מכעס כשמתברר לו שפוליסת הבריאות בביטוח המנוהל על ידי הממשל הפדראלי, המגיעה לו מתוקף היותו חבר קונגרס, תכנס לתוקף רק כחודש לאחר השבעתו.
5. וזו הכריכה של הספר האחרון של גלן בק - מגיש הטלויזיה האולטרא-שמרני עם תסמונת טורט-היטלר (כלומר, הוא פשוט מכנה המון תופעות כנאציות וכמעט את כל מי שלא מסכים איתו כהיטלר). יש שם משהו שנראה קצת creepy.
6. הנצרות לא מתה. היא פשוט מתחדשת בעולם השלישי: כיום אפריקה ואסיה מהוות 40% מהעולם הנוצרי, ועד 2025 הם יהיו רוב; עד 2050 רק 20% מהנוצרים יהיו לבנים לא היספאניים; המחוז הגדול ביותר הכניסה האנגליקנית הוא בכלל ניגריה. עוד נתונים מדהימים (וגם פרשנות, אבל זה כבר יותר נתון לויכוח) כאן.

מימוש איומים

איימתי שעוד אכתוב על חבירות אמצע הקדנציה, והבטחות צריך לקיים. אז מה יש עוד לומר על הבחירות הללו?
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל  (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך  לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).

ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.

שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...

ועוד קצת שאריות בחירות

יש כמובן הרבה מה לכתוב על הבחירות האלה, אבל את זה אעשה כשאני קצת פחות עייף. בינתיים עוד קצת פיקנטריה:
אמנם מושבי הסנט בקולורדו ובוושינגטון לכאורה לא הוכרעו אבל למעשה נראה שהם הולכים לכיוון הדמוקראטים (רוב הקולות שנותרו לספור הם ממחוזות עירוניים - דנבר וסיאטל בהתאמה - שהם עם עדיפות לדמוקראטים). אז הסנט כנראה יסגר  52-48 לדמוקראטים, כלומר בדיוק רוב נטול בעיות ליברמן/בן נלסון.
המירוץ האחרון שנותר הוא אלסקה, שם התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה: כזכור אלסקה היתה אחת המדינות בהן הtea party השיגו הישג בפריימריז הרפוליבקאים והביסו את הסנטורית המכהנת ליסה מרקווסקי. שרה פיילין ספציפית השקיעה הרבה במירוץ הזה, גם כי זו המדינה שלה וגם כי יש לה חשבון ארוך עם משפחת מרקווסקי. ליסה מרקווסקי לא ויתרה ויזמה קמפיין write in, כלומר קראה לבוחרים לכתוב ספציפית את שמה במשבצת ריקה. כנראה שזה עבד - לא פחות מ39% מהמצביעים טרחו לכתוב מועמד במשבצת הwrite in במקום להצביע למועמד קיים, כשדייויד מילר, המועמד הרפובליקאי, מפגר מאחוריה עם 35%. תהליך הספירה הוא כזה שקודם סופרים כמה write in יש ורק אם יש מספיק טורחים לספור מה באמת כתבו הבוחרים - וכמעט אף פעם לא מגיעים לשלב הזה; עכשיו יגעו לשלב הזה וסביר שלא מעט קולות ילכו לאיבוד למרקווסקי אבל עדיין נראה שהיא בדרך לנצחון - מקרה כמעט חסר תקדים (הפעם האחרונה שמועמד ניצח בדרך כזו היתה לפני כמה עשורים) ומכה תדמיתית לשרה פיילין.
אם הדמוקראטים בקליפורניה חשבו להתמסטל כדי להמלט מהדכדוך - גם זה לא יתאפשר - ההצעה להפוך שימוש בסמים קלים לחוקי הובסה בהפרש די משמעותי.
ואיך שכחנו את ג'ואל פולק? הוא הפסיד 61%-39%, אבל זה ההישג הכי טוב לרפובילקאי במחוז הזה אי פעם. מכל מקום - הבחור התראיין הבוקר בגל"צ, יש לו עברית די מרשימה.

ולסיום, ציטוט חביב מהפאנל של CNN, שדי ממצה את הבחירות הללו:

Panelist 1: But where did all the obama voters go? al the college kids' etc.?

Panlist 2: They graduated, and couldn't find a job. So they voted Republican.

מחשבות יותר רציניות בהמשך השבוע...

ולהלן התוצאות

בית הנבחרים - הרפובליקאים ניצחו בענק. הם הולכים להרויח למעלה מ60 מושבים, יותר מאשר ב94, ובודאי מספיק כדאי להשיג רוב לא קטן בבית הנבחרים. נצחונותיהם הם לכל אורך ארה"ב, כולל באיזורים כמו הצפון-מזרח, איזור שבשנים האחרונות היה מעוז דמוקרטי חסר פשרות.
סנאט - הרפובליקאים ניצחו בארקנסו, אינדיאנה, צפון דקוטה, פנסליבניה, ווינסקונסין, ואילינוי. הדמוקרטים נצחו בקליפורניה ונוודה, (קולורדו ווושינגטון עוד צמודות מדי. אלסקה עוד לא סגרה את הקלפיות ולא ברור מה יהיה אבל סיכוי מאוד מאוד מאוד גבוה שאו הרפובליקאי או הרפבוליקאית לעבר ינצחו) כך שהדמוקרטים בודאות יהיו עם רוב, יתכן שאפילו עד כדי 53-47 (מה שאומר שגם עריקה של אחד או שניים לא תספיק כדי להפוך את התמונה).
הרי ריד ניצח בנוודה.
היקנלופר ניצח בקולורדו, ומייז קיבל תוצאה כל כך נמוכה שבשנים הקרובות המפלגה הרפובליקאית לא תופיע בחלק העליון של פתק ההצבעה אלא בחלקו התחתון, עם שלל מפלגות ביזאריות
בראון ובוקסר ניצחו בקליפורניה.
מועמדי התה הם מעניינים: ברמת בית הנבחרים היו להם לא מעט הצלחות אבל ברמת הסנאט כל מועמדיהם בינתיים הפסידו: אודונל בדלוור, אנגל בנוודה, ובקולורדו עדיין לא ברור אבל יש סיכוי גבוה שגם שם קן באק, המועמד הרפובליקאי וחביב מפלגת התה יפסיד. לא זו בלבד שמועמדי התה לא הוכיחו יכולת לנצח במירוצים גדולים (ברמת המדינה, לא המחוז) אלא שחישוב פשוט מראה ששלושת מועמדיהם הם שגרמו לכך שהרפובליקאים לא ניצחו גם את הסנאט.

בחירות רבותי, בחירות

מחר הבחירות, וכל אתר פוליטי אמריקאי שמכבד את עצמו שם את נפשו בכפו (או במאמר הביטוי האמריקאי היפהפה: puts his money where his mouth is) ומנבא מה לדעתו תהיינה תוצאות הבחירות - לא בכלליות, אלא כל מירוץ ומירוץ. אז אני לא אתיימר לכתוב תחזית כזו, אבל זו כן הזדמנות לסקור מה אומרים הפרשנים על השאלות הגדולות, ומה קרה במירוצים השבועיים לילד.
מי ישלוט בבית הנבחרים? על זה יש פחות או יותר קונצנזוס שהרפובליקאים הולכים להשתלט על בית הנבחרים. השאלה היא רק כמה גדול יהיה הנצחון שלהם - הממעיטים אומרים 30-40 חברי קונגרס, המאדירים אומרים 60-70. השיא עד היום אגב הוא בחירות 94 בהן זכו הרפובליקאים ב54 מושבים. עם זאת, אל תתנו לכל הפרשנים לבלבל אתכם בטענה שזו הוכחה לכשלונו האדיר של ברק אובמה, ומהסיבה הבאה: יש בארה"ב תחום מחקר אקדמי שלא ראיתי לו מקבילות בארץ והוא political science. הכוונה לא למדע המדינה כמו שיש באוניברסיטאות שלנו (שמאוד מעצבן אותי אבל על כך פוסט אחר) אלא במחקר על המערכת הפוליטית האמריקאית: מי זוכה בבחירות, למה, מהה נושאים שמעניינים את הבוחרים, וכו'. במסגרת זו אחד המחקרים המעניינים שנעשו מצא כי עצם עובדה שאלו בחירות אמצע הכהונה של נשיא דמוקרטי, ובבחירות אמצע הכהונה מפלגתו של הנשיא בדרך כלל מפסידה מושבים, והעובדה שלדמוקראטים יש היום רוב יחסית גדול, מה שאומר שהם צריכים להגן על מושבים בעייתיים יותר מבחינתם, מנבאות הפסד של 45 מושבים, לא משנה מה ברק אובמה עשה או לא עשה. כדאי לזכור את זה כשקוראים את הפרשנים ביום רביעי...
מי ישלוט בסנט? זו כבר שאלה קשה יותר. כיום לדמוקראטים יש רוב של 59-41 (כולל ג'ו ליברמן, שמצביע איתם אבל רשמית הוא עצמאי)  כולם מסכימים שהרפובליקאים יזכו בספר לא מבוטל של מושבים אבל השאלה היא אם הם יזכו בעשרת המושבים הנדרשים (אם הם יזכו רק בתשעה יהיה תיקו ואז הקול המכריע הוא של סגן הנשיא ביידן שהוא כמובן דמוקראט). המושבים של ארקנסו, אינדיאנה, וצפון דקוטה די בוודאות עוברים מהרפובליקאים לדמוקרטים, ובסיכוי יותר נמוך אבל גם די סביר המושבים של קולורדו, פנסילבניה ווינסקונסין. המושבים של נוודה ואילינוי הם די בתיקו כרגע אבל עם יתרון קל לרפובליקאים, ואם יהיה גל רפובליקאי גדול (שכנראה יהיה) סיכוי גבוה שהם יפלו לצד הרפובליקאי. אלה שמונה מושבים. הבאים בתור מבחינת הרפובליקאים הם קליפורניה, קונטיקט, וושניגטון ומערב וירג'יניה ובכולם נראה כרגע שיש יתרון לדמוקראטים, אבל אם ילך ממש ממש טוב לרפובליקאים אז שניים מתוכם יכולים ללכת לרפובליקאים ועמם השלטון בסנט. אז זה סכיוי קיים אבל די נמוך - רוב הפרשנים (אני מצטט מלארי סבתו, אבל גם אחרים) מעריכים שהרפובליקאים יקחו בין שבעה לתשעה מושבים. קרוב אבל לא מספיק.
בהערת אגב, שני תרחישים יכולים להיות חלום רטוב של כל פרשן טלויזיה: הראשון הוא שכל שמונת המושבים שתיארנו לעיל הולכים לרפובליקאים, מערב וירג'יניה וקונטיקט הולכות לדמוקראטים ובוושינגטון ובקליפורניה המירוץ צמוד. אז צריך לחכות כל הלילה, לפי שעון החוף המערבי, לפני שיודעים משהו, וגם לא בטוח כי קליפורניה מדינה ענקית ובוושינגטון כמעט כל הקולות נשלחים בדואר - כלומר לוקח הרבה זמן לספור. התרחיש השני הוא שהתוצאות יסתיימו ב50-50. אז הדמוקראטים מחזיקים ברוב רק מתוקף העובדה שסגן הנשיא הוא דמוקראט, וכל עריקה של סנטור בודד פירושה אובדן הרוב. ואז ג'ו ליברמן - מי שבזמנו היה דמוקרט נלהב ואף מועמד דמוקראטי לסגן נשיא ב2000, תמך במלחמה בעיראק ועורר עליו את כעס הליברלים, הפסיד בפריימריז הדמוקראטים בקונטיקט ב2006, רץ כעצמאי וניצח, שמר על הרבה דם רע עם הדמוקראטים אבל עדיין התכנס איתם ולא עבר לצד הרפובליקאי, ושהרוב הדחוק של הדמוקראטים יסתמך על קולו - יהפך פתאום לאדם מאוד מאוד מאוד מחוזר.
ומה עם המירוצים שלנו?
בנוואדה, שרון אנגל אמנם קצת פסיכית, וניהלה קמפיין קטסטרופלי, אבל במידה מסוימת זה עבד לטובתה. נוצר לה שם כל כך רע, וציפיות כל כך נמוכות, שכאשר היא הופיעה בדיבייט לצידו של ריד בהופעה מכובדת, היא מיד הוכתרה כמנצחת הבלתי מעורערת של הדיבייט וכל הרקורד הבעייתי שלה הוזז הצידה. משלב זה, הפופולאריות הכל כך נמוכה של הארי ריד - מנהיג הרוב בסנט - בנוואדה (מדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בארה"ב, 16%) פעלה את פעולתה והביאה לכך שהמירוץ ביניהם צמוד, עם הובלה קטנה לאנגל. ברור שכל מועמד נורמלי שהרפובליקאים היו מעמידים היה מנצח את ריד בהליכה אחורה עם ידיים קשורות אבל כפי שזה נראה כעת, גם לאנגל עצמה יש סכוי, ולמעשה יש סכוי יותר גבוה שאנגל תנצח מאשר שריד ינצח. נראה שזה יהיה אחד המירוצים הכי מותחים במהלך הבחירות הללו; ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, כאשר מריחים את הדם יש כבר דיבורים על מי יחליף את ריד כמנהיג הרוב בסנט (בהנחה, הסבירה, שהדמוקראטים שימרו על הרוב בסנט) כשההימור הנוכחי הוא על צאק שומר, יהודי טוב מניו-יורק.
מרוץ המושל בנוואדה הרבה יותר ברור: שם סנדובל הרפובליקאי הולך לנצח בגדול את רורי ריד (הבן של) למרות אי אילו טעויות בקמפיין.
במירוץ למושל בקולורדו, הרפובליקאים אמנם בחרו מועמד נוראי, דן מייז, והביאו לכך שטום טנקרדו, ממנהיגי המאבק במהגרים יכנס למירוץ ויביא לפיצול קולות הימין, אבל נראה שטנקרדו צבר מספיק מומנטום כדי שהרוב המכריע של מצביעי הרפובליקאים ינטשו את מייז ויעברו אליו והוא לאט לאט מדביק את היקנלופר, המועמד הדמוקרטי. אז כרגע נראה שהיקנלופר עדיין ינח, אבל לא כל כך בקלות כמו שנראה היה בהתחלה.
באוסטרליה הבחירות כבר נגמרו... אמרתי כל מה שיש לי לומר עליהם (בינתיים) כאן וכאן.
קליפורניה נראית כמו אחת מנקודות האור הבודדות של הדמוקראטים בבחירות הללו. אמנם נראה היה כי גם המרוץ לסנט וגם המירוץ למושל נהיים צמודים, אבל בשבועות האחרונים המועמדים הדמורקראטים - הסנוטרית ברברה בוקסר והמושל לשעבר (ואולי לעתיד) ג'רי בראון מצייבים פער לאע גדול אבל יציב בסקרים, והרוב מעריכים שהם ינצחו. במקרה של המירוץ למושל, ניתן לאתר את נקודת המפנה בפרשת העוזרת של מג וויטמן (שהביאה אותה לפינתנו) למרות שגם הפרסומת  המעולה הזו של ג'רי בראון נתנה פוש אחרון וחביב למועמדותו; במקרה של המירוץ לסנט זה פחות ברור, ונראה כי ההחלטה האסטרטגית של קרלי פיורינה, המועמדת הרפובליקאית, לרוץ כמועמדת מרנית ביותר ולא לרוץ למרכז (כמו שוויטמן עשתה) פגעה בה במדינה כל כך דמוקראטית כמו קליפורניה.
ומעומדי התה? לקריסטין אודונל בדלוור אין כל כך סכוי, אבל באלסקה קרה מהלך מרתק: ליסה מורקווסקי, הסנטורית המכהנת שהובסה בפרימריז השיקה קמפיין write-in, שמשמעותו היא זו: באלסקה בוחרים יכולים לבחור אחת מהאפשרויות המצוינות בטופס ההצבעה או לכתוב של של מועמד שהם רוצים (ולזה קוראים write in). מורקווסקי השיקה קגמפיין שקורא לבוחרים לכתוב את שמה. יש לה סכוי אבל אף אחד לא מעיז לנחש כמה כי מאוד קשה לסקור מצב כזה, וכי בבירור יהיו הרבה מאוד מאבקים משפטיים לאחר מכן שכן באלסקה ההנחיה היא לספור את הקולות לפי "כוונת הבוחר", ויהיו מספיק אלסקאים שיכתבו שמות לא ברורים מספיק (למשל ליסה, או ליסה מ.). מממ, האם אני מריח את ביצות פלורידה 2000?
וג'ואל פולק החביב, עם התואר המפוקפק של המועמד הרפובליקאי היחידי שאני בעדו בבחירות הללו, הולך להפסיד בענק (אלא אם תהיה הפתעה מטורפת).

פוסט ארוך ומייגע, אבל הבחירות מחייבות... בחירות נעימות!

מירוץ שבועי לילד

עונת הפריימריז הסתיימה לפני מספר שבועות בקול תרועה רמה מבחינת הtea party. לאחר כמה מירוצים שבהם לא הלך להם כל כך, הם הצליחו לנצח שני מירוצים מפתיעים מאוד: באלסקה, ג'ו מילר, עורך דין שמעולם לא רץ למשרה נבחרת קודם לכן, ניצח בפריימריז את ליסה מרקווסקי, הסנטורית הרפובליקאית המכהנת; ובדלוור, מייק קאסל, חבר הקונגרס היחיד של דלוור (למדינה יש מושב אחד בקונגרס) שהוא מוסד בפני עצמו - הוא חבר קונגרס כבר 16 שנים וקודם לכן כיהן שתי קדנציות כמושל - והיה המועמד הרפובליקאי העיקרי שיכול לנצח את המירוץ למושב הסנט (שקודם לכן הוחזק על ידי ג'ו ביידן, סגן הנשיא) של המדינה הדמוקראטית הזו, הפסיד לקריסטין אודונל - מועמדת די ביזארית, לא אלמונית אמנם (היא רצהמטעם הרפובליקאים בשתי מערכות הבחירות האחרונות והפסידה הפסד צורב) אך עם הרבה מטען שלילי.
בהערת אגב, הtea party ביצעו השקעות מאוד אסטרטגיות במירוצים הללו. בשני המקרים מדובר במדינות מאוד קטנות, שכלל המצביעים בפרימריז הרפובליקאים בכל אחת לא עלה על 200,000, ובמקרה של אלסקה גם מדובר בשוק טלויזיה מאוד זול לפרסומות, כך שניתן היה להשקיע יחסית מעט ולקוות לנצחון, ומאידך נצחונם של מילר ואודונל גרם לגלי זעזוע אדירים במערכת הפוליטית ולכך שכל המועמדים הרפובליקאים מיישרים קו עם הtea party כי הם מפחדים מפריימריז.
מכל מקום, כבר תיארתי את המירוצים הללו בקצרה בעבר, אזלמה נזכרתי עכשיו? כי קריסטין אודונל היא סיפור טוב מדי מכדי להניח לו. כבר בעת הפריימריז היה ידוע שיש לה כאמור לטען שלילי: היו לה הסתבכויות פיננסיות (כולל טענות על כך ששילמה הוצאות פרטיות מתוך חשבון הקמפיין שלה) והיא גם תבעה מעסיק שלה לשעבר - מעשה שלא יעשה בשורות הרפובליקאים; אבל זה הולך ומשתפר: ביל מאהר, קומיקאי מצליח עם תוכנית יומית שבשנות ה90 אודונל התארחה אצלו רבות, מעוניין לראיין אותה והיא כמובן סרבה. בשל כך הוא הכריז על מצב הדומה לשל החזקת בני ערובה: יש לו המון קטעים מביכים שלה והוא הולך לפרסם קטע כזה כל שבוע עד שתסכים להתראיין. והוא בינתיים עומד במילתו: בתחילה פרסם קטע בו היא מסבירה את התנגדותה לאוננות, ושבוע לאחר מכן את התנסויותיה בתיכון שכללו כישוף.
אודונחל הבינה שהנזק מתחיל להיות גדול מדי. היא לא הלכה להתראיין אצל מאהר, אבל כן הוציאה פרסומת לטלויזיה שמתחילה תאמינו או לא, במילים: I am not a witch. הפרסומת מיד גררה פרודיות - החל באלתורים באינטרנט, וכלה בsatuday night livee  בכבודם ובעצמם. אני באמת מתקשה לחשוב איך זה יכול להשתפר, אבל היו סמוכים ובטוחים שזה ישתפר...

העצוב (לפחות מנקודת מבטם של הדמוקראטים) הוא שמועמדים כמו אודונל הם הפיקנטריה. בבחירת אודונל הרפובליקאים כנראה באמת הפסידו את המושב של דלוור בסנט אבל הם עדיין בדרך לנצח מושבים דמוקראטים לשעבר כמו פנסילבניה, צפון דקוטה, אינדיאנה, ארקנסו; הם מובילים או נותנים פייט במושבים שנראו בטוחים למדי לדמוקראטים כמו מערב וירג'יניה ווושינגטון; ואפילו חלק מהמועמדים היותר ביזאריים כמו ראנד פול בקנטקי ושרון אנגל בנוודה מובילים בסקרים על פני הדמוקראט שנגדם. נראה שיש לרפובליקאים אפשרות לזכות בכל עשרת המושבים הנדרשים כדי לזכות ברוב בסנט (וזה באמת הישג חסר תקדים) וכמובן בעשרות מושבים בבית הנבחרים, ומכיוון שהצבעה מוקדמת כבר התחילה ברוב המדינות, לא נראה שיש הרבה מה שיכול לשנות את הדינמיקה בשלב זה. נקודת האור היחידה של הדמוקראטים היא 2012: אין מומחים גדולים יותר להרוס את היכולת האלקטורלית של הרפובליקאים מאשר הרפובליקאים עצמם כאשר הם בשלטון. אבל על זה כבר דיברתי בשבוע שעבר.

והערה פפרוצדורלית לסיום: בעוד יומיים אני יוצא לחופש, אז יכול להיות שאזניח קצת את הבלוג. היו חזקים.

מירוץ שבועי לילד

הרבה זמן לא היה, אבל תמיד אפשר לסמוך על קליפורניה שתספק את הסחורה.

למושל קליפורניה רצים - כבר הזכרתי את זה בעבר - מהצד הדמוקראטי ג'רי בראון, שכבר היה מושל בין 75 ל83, ואם הוא יבחר הוא יהיה הן המושל הצעיר ביותר והן המושל המבוגר ביותר בהיסטוריה של קליפורניה; ובצד הרפובליקאי מג וויטמן, מולטי מיליונרית, בכירה לשעבר באי-ביי ששברה השבוע את שיא הוצאת הכספים לקמפיין כלשהו למשרה כלשהי בהסטוריה של ארה"ב.
כל זה כבר ידוע, מה שקרה השבוע זה שאנחנו צופים בתאונת רכבת בשידור חי:
ביום שלישי התקיים דיבייט ציבורי בין וויטמן לבראון (זה מאוד מקובל במסעות בחירות בארה"ב), שבמהלכו וויטמן יצאה בחריפות נגד מעסיקים שמעסיקים מהגרים לא חוקיים וקבעה שיש להעניש אותם. זה כשלעצמו יכול להיות בעייתי במדינה שבה 20% מהבוחרים הם היספנים, אבל זה היה סיכון מחושב שכן הצד הימני של המפה מאוד אוהב עמדות אנטי-הגירה חריפות. אלא שלמחרת ניקי דיאז סטאלאן כינסה מסיבת עיתונאים ובה סיפרה, בדמעות, שהיא עבדה 9 שנים אצל וויטמן כעוזרת בית, כשהיא עצמה מהגרת לא חוקית, וויטמן ידעה על כך. ופיטרה אותה מספר ימים לפני שהכריזה על מועמדותה למשרת המושל.
וויטמן טענה מיד שדיאז סטאלאן אכן עבדה אצלה אך היא (וויטמן) לא ידעה שדיאז סטאלאן אינה חוקית ומרגע שנודע לה על כך פיטרה אותה. אך עורכת הדין של דיאז סטאלאן (כמובן יש עורכת דין. ותביעה בדרך. זו אמריקה, היתה לכם הווא-אמינא אחרת?) טענה שיש לה הוכחה שהיא יכולה להציג - בדמות מכתב מהביטוח הלאומי לוויטמן המודיע לה כי היא מעסיקה מהגרת לא חוקית. וויטמן טענה שהיא מעולם לא ראתה מכתב כזה ומכיוון שדיאז סטאלאן בין השאר אספה את הדואר, יתכן שהיא ראתה את המכתב והחביאה אותו מוויטמן.
ואז עורכת הדין חשפה את מכתב. ועליו הערות בכתב ידו של בעלה של וויטמן, שאומר לדיאז סטאלאן "לסדר את זה". נותרנו עם שתי אפשרויות: או שוויטמן משקרת, או שמשהו די רקוב בנישואיהם של בני הזוג וויטמן. מאז וויטמן סרבה לדון בנושא, ותגובתה הצטמצמה לשני דברים:  תקיפת הקמפיין של בראון על שהעלו את הנושא, ומוכנות להבדק בפוליגרף. וברור שכשהפוליגרף נשלף, זה סימן שאת בצרות צרורות.

לאמריקאים יש מושג ששמו October surprise - איזשהו מאורע לא צפוי שקורה לקראת סוף מסע הבחירות - באוקטובר - ומשנה את כל הדינמיקה. בהחלט יכול להיות שבדיוק ראינו איך october surpirse נולד. 

קרני ראמים וביצי כינים

1. השנה הסתיים מפקד האוכלוסין המתקיים אחת לעשור בארה"ב ובעקבותיו מחלקים מחדש את הקצאת חברי הקונגרס לכל מדינה (שהרי חברי הקונגרס מוקצים לפי גודל האוכלוסייה וזה משתנה עם הזמן). התוצאות מאוד מעניינות: טקסס הולכת לקבל עוד 4 (!!) חברי קונגרס חדשים, פלורידה שניים, וג'ורג'יה, אריזונה, נוודה, דרום קרוליינה, יוטה וושינגטון הולכות להרויח עוד חבר קונגרס. בצד המפסיד, אוהיו וניו-יורק הולכות לאבד שני חברי קונגרס כל אחת, ואילינוי, איווה, לואיזיאנה, מסצ'וסטס, מישיגן, מיזורי, ניו ג'רזי ופנסילבניה הולכות לאבד חבר קונגרס אחד. יש לי עוד כל מיני דברים לומר על זה, אז אולי זה יהיה נושא לפוסט נפרד בהמשך.
2. אם הרפובליקאים יזכו ברוב בבית הנבחרים השנה, יהיו לכך משמעויות רבות לגבי כל תחומי המדיניות, אבל יש עוד זווית קטנה ומשעשעת - ניהול הקפיטול עצמו. ננסי פלוסי, היו"ר הדמוקרטי של בית הנבחרים, ניצלה את מעמדה כדי להנהיג בקונגרס אורחות חיים ההולמות ליברלים - החל מאוכל אורגני בקפיטריה וכלה בהפיכת בנין הקפיטול לחסכן באנרגיה. המאמר הבא מנסה להעריך איך ג'ון בואנר - מנהיג הרפובליקאים בקונגרס - ינהיג את אורחות החיים בקפיטול אם יזכה בשליטה. כנראה שהרבה אוכל אורגני לא יהיה שם.
3. מג וויטמן - המועמדת הרפובליקאית למשרת מושל קליפורניה, ולשעבר בכירה באי-ביי (ומכאן אדם שכסף לא ממש חסר לו) שברה השבוע שיא - היא הפכה למועמד שהוציא הכי הרבה כסף במסע בחירות למשרה כלשהי בארה"ב אי פעם (חלקים ניכרים ממנו כספה שלה). ועם כל זאת, בשבוע האחרון ג'רי בראון, המועמד הדמוקראטי (הזכרתי אותו בעבר) פתח עליה פער - קטן אבל קשה לסגירה. אם כי בשלב זה הכל עוד פתוח.
4. אגב הפוסט על נישואים חד-מיניים - סקר חדש מראה שלראשונה בהיסטוריה, רוב האמריקאים תומכים בנישואים חד מיניים. מזל טוב!
5. קריסטין אודונל היא המועמדת הרפובליקאית למשרת הסנט בדלאוור. כולם מכירים אותה כי היא ניצחה נצחון מפתיע ומרשים בפריימריז הרפובליקאים על פני מייק קאסל - חבר הקונגרס היחיד מדלוור שהיה מועמד הממסד והיה נראה לוכולם שהוא ינצח בפריימריז בהליכה, מה גם שמכיוון שדלוור היא מדינה די דמוקראטית, לאודונל כנראה אין סכוי בעוד שקאסל כנראה היה מנצח. מכל מקום, אודונל הנ"ל מתמודדת בגבורה על תפקיד חביבת המדור עם שרה פיילין: יש איתה את הבעיות האמיתיות - למשל שההתנהלות הכלכלית שלה בעייתית ושהיא כנראה זייפה את התואר האקדמי שלה - ויש את הטירוף האמיתי, למשל העובדה שהיא סיפרה שהיא עסקה בכישוף.
6. לא רק לאמריקאים, גם לאוסטרלים מגיעות לפעמים נקודות על סטייל - למשל לחבר הפרלמנט האוסטרלי שנאלץ להתפטר אחרי שהתברר שהוא השתמש במחשהבי הפרלמנט כדי לצפות בפורנו ולהמר.

חג שמח!

המירוץ השבועי לילד

רוח החג דורשת פוסט שקשור לראש השנה או עם איזושהי אמירה עמוקה על החיים או לפחות על השנה שעברה / הבאה. אבל אין לי בראש פוסט כזה. אז נסתפק במירוץ שבועי קטן וחמוד, ולוואי שהשנה הבאה תמלא את כל ציפיותיכם ממנה.

ברני פרנק הוא אחד מחברי הקונגרס הדמוקראטיים החזקים, והליברלים, ביותר, ובפרט הוא יושב ראש ועדת הבנקאות של בית הנבחרים. באפריל 2009 הרצה פרנק בkennedy school of government של אוניברסיטת הרוורד, ולאור אופיה הפוליטי הליברלי של האוניברסיטה ציפה לאווירה די אוהדת. אלא שסטודנט - יהודי חובש כיפה, וכמסתבר די ימני - בשם ג'ואל פולק, עלה ושאל שאלה פשוטה: איזו אחריות, אם בכלל, יש לך לפרוץ המשבר הפיננסי, שפרץ בזמן כהונתך כיו"ר ועדת הבנקאות של בית הנבחרים. שאלה שדי הוגנת לדעתי, אלא שפרנק התפוצץ ונכנס לדין ודברים די אינטנסיבי עם פולק; זה משעשע לצפות כי תמיד נעים לראות נבחרי ציבור שצריכים פתאום לענות לשאלות הציבור.
מכל מקום, פולק כה ל15 דקות התהילה שלו, ודי נשכח; אלא שפתאום עכשיו הוא צץ שוב: הוא סיים את לימודי התואר השני שלו בהרוורד, וחזר לביתו שבפרברים הצפוניים של שיקגו, וכעת הוא מתמודד לייצג את המחוז השמיני של אילינוי מטעם הרפובליקאים. את המחוז מייצגת כיום ג'אן שרקווסקי, והוא נחשב לאחד המחוזות הבטוחים ביותר לדמוקראטים  - שרקווסקי מייצגת את המחוז כבר 12 שנה, ובשש מערכות הבחירות בהן התמודדה מעולם לא זכתה בפחות מ70% מהקולות. הוא מכיל ברובו את הפרברים היהודיים שמצפון לשיקגו, ובראשם סקוקי (פרבר שנכנס לספרי ההיסטוריה בזכות פסק הדין שהתיר למצעד ניאו-נאצי לעבור בתוכו, ונחשב עד היום לאחד מאבני הדרך בגיבוש ההגנה הקיצונית על חופש הבטוי באמריקה), ובדרך כלל אף אחד לא היה מביט לכיוונו.
אלא שהשנה אינה שנה רגילה. לפחות בשלב זה נראה שהשנה הולכת להיות שנה איומה לדמוקראטים. בנוסף יש את הנקודה היהודית, כי המחוז כאמור ברובו יהודי ופולק מדגיש את חוסר האמינות של שרקווסקי בתמיכתה בישראל. מכל מקום - יתכן שלבחור יש סיכוי.
 אי אפשר לדעת מה מצבו של פולק בסקרים כי אין סקרים, אבל הוא כן הצליח להשיג תמיכה של דמויות בקנה מידה כלל-אמריקאי כמו אלן דרשוביץ וחבר הקונגרס הרפובליקאי הכוכב פול ריאן, ובעיקר הצליח לגייס כ200,000 דולר - פי 10 ויותר ממה שהצליח לגייס כל מועמד רפובלקאי במחוז לפניו. וכעת הוא מסתובב באינטרנט בתור דוגמה למועמד שלאף אחד לא ברור מאיפה הוא הגיע אבל אולי יש לו סכוי; למשל כאן.
אז אמנם אני בדרך כלל בעד הדמוקראטים, אבל הוא מאוד סימפטי, וחבר של יהונתן מהרוורד, ואם הוא יבחר אז הוא יהיה חבר הקונגרס חובש הכיפה הראשון בהיסטוריה. אז במירוץ האחד הזה, אני בעדו...

ושנה טובה לכולם!

המירוץ השבועי לילד

השבוע, לכבוד הפריימריז שהתרחשו שם ביום שלישי, קולורדו.

קולורדו נמצאת באמצע הרי הרוקיז, ועד השנים האחרונות, ככל שאר המדינות ממערב למיסיסיפי (פרט למדינות החוף המערבי, קליפורניה, אורגון ווושינגטון) היתה מדינה רפובליקאית למדי. עם זאת בשנים האחרונות המדינה נטתה בצורה די חדה שמאלה; יתכן שזה קשור לעובדה שקולורדו היא היעד העיקרי להגירה השלילית הרבה מקליפורניה. מכל מקום, המושל ושני הסנטורים דמוקראטיים, והמדינה אף העניקה את קולות האלקטורים שלה לברק אובמה ב2008.

אלא שקולורדו מציגה דוגמה יפה למגמה שמתחילה להיות די קבועה בסיבוב הבחירות הזה: מצד אחד, הדמוקראטים מאוד מאוד לא פופולאריים, ונראה שהם הולכים להפסיד לא מעט משרות (בקולורדו מדובר בשנטור ובמושל); מצד שני הרפוליקאים מנסים כמה שיותר בלחבל בסיכוייהם עצמם באמצעות מלחמות פנימיות, ובתחרות עזה מי ישבור יותר חזק ימינה.המירוץ למושב הסנט בקולורדו, שהתפנה לאחר שהסנטור קן סלזר הלך לשרת בקבינט של אובמה, הוא דוגמה יפה, שבה בפריימריז הרפובליקאים ניצח קן בק, מועמד די אלמוני וחביב האגף האולטרא שמרני (וגם הצד הדמוקראטי בפריימריז האלה מציג זוית משעשעת: שם התמודדו הסנטור הנוכחי מייקל בנט שמונה לאחר שסלזר עזב, ונתמך על ידי אובמה והבית הלבן, אל מול רומנוף, מועמד שנתמך בין השאר על ידי הקלינטונים. אחף הנוסטלגיה ל2007-8...) 

אבל החגיגה האמיתית היא בפריימריז למשרת המושל: שם הצד הדמוקראטי התאחד כנגד ראש עיריית דנבר ג'ון היקנלופר, ואילו בצד הרפובליקאי - שם התחולל הסיפור הבא: בפריימריז התמודדו שניים, דן מייז וסקוט מקאיניס. בתחילה נראה היה שמקאיניס - שנתמך על ידי הממסד הרפובליקאי - מוביל, אבל אז התברר שחלקים ניכרים ממאמר שפרסם היו גנבה ספרותית (זה נשמע קצת מגוחך, אבל שווה לזכור שבזמנו סגן הנשיא דהיום ג'ון ביידן נחשב למועמד רציני לנשיאות מטעם הדמוקראטים עד שהתברר שחלקים ניכרים מהנאום הקבוע שלו בקמפיין - מה שנקרא stump speach - גנובים. האמריקאים לוקחים את זה ברצינות). ואכן דן מייז תפס את ההובלה ואף ניצח בפריימריז ביום שלישי. טוב ויפה, אלמלא העובדה שדן מייז הוא - כרגיל בזמן האחרון - ימני קיצוני למדי שבטוח בין השאר שתוכנית של חלוקת אופניים לשימוש קצר מועד בדנבר (מהסוג שקיים הערים רבות באירופה וגם לדעתי בתל אביב) היא לא פחות ממזימה של האו"ם להשתלט על העיר.

נכנס איפוא לזירה טום טנקרדו - חבר קונגרס רפובליקאי שהתפרסם בעיקר בגלל שמ2007 לערך הוא נושא את דגל ההתנגדות הקיצונית להגירה. ההתנגדות הזו זכתה אותו בפופולריות גדולה בימין הקיצוני ובהתנגדות גדולה מצד כל השאר. טנקרדו הבין ששני המועמדים בפריימריז הרפובליקאים הם די - סלחו לי על המילה - דרעק - ולכן הציב להם אולטימטום, שיפרשו שניהם או שהוא מכריז על מועמדות עצמאית. הם לא פרשו, וכך הוא עשה, ונראה שהחשש הרפובליקאי מתממש בשיאו - לפי כל הסקרים הקולות הרפובליקאים מתחלקים שוה בשוה בין טנקרדו למייז, והדמוקראטים הולכים לנצח כתוצאה מכך. מה שבטוח, הניסיון של ראש המפלגה הרפובליקאית בקולורדו להתעמת על טנקרדו על העניין ברדיו - שהסתיים בויכוח צעקני - לא עוזר להם במיוחד.

המירוץ השבועי לילד

אני פותח פינה חדשה: בכל שבוע (או כל (שקר כלשהו) זמן; לא נראה לי שבאמת זה יהיה כל שבוע אבל זה מתאים טוב לכותרת) אספר (בקצרה) על אחד המירוצים בבחירות הביניים הבאות עלינו לטובה בנובמבר (או, אם אתה דמוקראט שמנסה להבחר מחדש לסנאט או לבית הנבחרים, לרעה, כי הם הולכים כנראה לחטוף) שהוא מעניין או שקרתה בו אנקדוטה משעשעת.
בזמנו כבר דיברתי על המירוץ לסנט בקליפורניה, אז היום נעבור לשכנתה ממזרח נוודה, שבאופן כללי נמצאת במצב על הפנים; לאס וגאס היתה אחת מבועות הנדל"ן הגדולות ביותר לפני המשבר ובהתאם פיצוץ הבועה היה ועודנו כואב, וכיום נוודה היא המדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר - 14% (שיעור מטורף בסטנדרטים אמריקאים, ועוקף אפילו את מישיגן עם תעשיית הרכב הקורסת כבר 40 שנה).
הבוחרים אפוא עצבניים וה לא כל כך טוב לדמוקראטים, המפלגה השלטת. בפרט זה לא עוזר להארי ריד, הסנטור מנוודה שהוא מנהיג הרוב בסנט, שבמשך חודשים פיגר בסקרים אחרי כל מועמד רפובליקאי פוטנציאלי (תושבי נוודה רואים בו אחראי הן למצב הגרוע של מדינתם, שלטובתה יכול לעשות יותר, והן, כמנהיג הרוב בסנאט, לתהליכי החקיקה של השנתיים האחרונות - שהיו מכוערים ככל תהליכי חקיקה אבל הם גם זכו להרבה כיסוי חדשותי ולכן כולם יודעים עד כמה הם היו מכוערים). הרפובליקאים ראו את ההזדמנות להדיח את מנהיג הרוב בסנאט (אין לתאר את המשמעות המורלית והסמלית שיש לנצחון כזה) ובירייה מרשימה ברגל בחרו להריץ כנגדו את שרון אנגל, מועמדת ימנית אולטרה-אולטרה קיצונית עד כדי מטורפת (היא הציעה, בין השאר לבטל את הביטוח הלאומי בטענה שהוא נוגד את הדיבר הראשון, לפרוש מהאו"ם, ולבטל את רוב חוקי המס. בתפקידה הקודם בבית המחוקקים של נוודה היו עשרות הצבעות בהן כל הבית הצביע בעד חוק והיא נגדו, או להיפך), ולא כל כך מוכשרת בניהול קמפיין - הדוגמה האחרונה היתה מסיבת עיתונאים בה אנגל פשוט ברחה מהעיתונאים כאשר אלה ניסו לשאול אותה שאלות.
התוצאה מיידית: ריד כרגע מוביל בסקרים. אמנם לא בהרבה, אבל לאור העובדה שהוא לא פופולארי ברמה קיצונית בנוודה, העובדה הזו היתה כמעט בלתי נתפסת לפני כמה חודשים.
בהערת אגב, טענה מקובלת שמסתובבת היא שתבוסה של ריד יכולה ניצחון פירוס לרפובליקאים; אמנם ניצחון מורלי חשוב, וכסא אחד פחות ברוב הדמוקראטי, אבל מי שיחליף את ריד כמנהיג הרוב (ואין כמעט שום סיכוי שהרפובליקאים יהפכו לרוב בסנאט בבחירות האלו, שכן לדמוקראטים יש רוב של תשעה, ורק 37 מושבים עומדים להצבעה - 34 הרגילים ועוד שלושה מושבים שהתפנו כשהילרי קלינטון (ניו יורק) פרשה כדי להיות מזכירת המדינה, ג'ו ביידן (דלוור) פרש כדי להיות סגן נשיא, ורוברט בירד (מערב וירג'יניה) מת) יהיה או צ'ק שומר מניו-יורק או דיק דורבין מאילינוי - שניהם הרבה יותר אגרסיביים מריד ובאים ממדינות הרבה יותר ליברליות, כך שהם מפחדים פחות שלא יבחרו ובהתאם יכולים להיות הרבה יותר ברוטליים עם האופוזיציה הרפובליקאית הסרבנית.
האנקדוטה לעומת זאת באה ממירוץ המושל בנוודה, שם רורי ריד, הבן של, מתמודד בצד הדמוקראטי (ובינתיים בכל הסקרים מפסיד הפסד מפואר) מול בריאן סנדובל, רפובליקאי היספני. העובדה שסנדובאל היספני מאוד עוזרת לו בנוודה, מדינה עם אחוזים גבוהים של היספנים, עם זאת ההערה הבאה פחות: אחד הדיונים הלוהטים לאחרונה הוא על חוק של מדינת אריזונה, שכנתה של נוודה מדרום, שבית המחוקקים והמושלת הרפובליקאים שלה החליטו לאחרונה שהממשל הפדראלי לא עושה מספיק בנושא ההגירה הלא חוקית והעבירו חוק מדינתי שמאוד מחריף את היחס כלפי מהגרים לא חוקיים - בין השאר הוא מחייב כל שוטר שעוצר איש כלשהו שיש לו חשד שהוא מהגר לא חוקי לדרוש ניירות, מאפשר לעצור אנשים ללא הגבלת זמן עד שיוכיחו ששהותם בארה"ב חוקית, ודורש מכל מהגר להחזיק את מסמכי ההגירה שלו עליו בכל עת. החוק בינתיים בוטל ברובו על ידי בית משפט פדראלי, אבל אריזונה מערערת והסיפור לא הסתיים; הדיון מכל מקום בשיאו והשמרנים בעידוד פוקס ניוז, ראש לימבו וחבורתם (ארגוני חדשות מאוד אמינים, כזכור) תומכים בצורה נלהבת בחוק, ולכן כמעט אף מועמד רפובליקאי לא יכול שלא לתמוך בו; כך גם סנדובל. כאשר נשאל סנדובל אם באופן אישי הוא לא חושש שאם יבקר באריזונה יטרידו שוטרים אותו או את ילדיו, ענה בכנות (ובלי טיפה של ציניות): לא, כי הילדים שלו לא נראים היספניים.