בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

Then shut it down, take 2

כמעט חצי שנה עברה מאז שעדכנתי לאחרונה בפוליטיקה אמריקאית, ומעודד לראות שיש גורמים קבועים לא משתנים, למשל הקיצוניות עד כדי הרס עצמי של המפלגה הרפובליקאית, ונטיית חבריה להשתמש בפרוצדורות ממשל בסיסיות כדי לנסות ולהשיג הישגים חקיקתיים שהם לא מסוגלים להשיג בדרך קונבנציונאלית.
העניין הוא כזה. ביום שלישי עומד להכנס לתוקף החלק המשמעותי ביותר של חוק הבריאות מ2010 הידוע בשם אובמהקייר. ביום זה יפתחו הexchanges (התרגום המקובל הוא בורסה, אבל זה לא ממש מתאים כאן) - אתרים שמרכזים תוכניות ביטוח בריאות עבור מי שלא מבוטח דרך מקום העבודה שלו (המטרה היא להתמודד כך עם הבעיה העיקרית של ביטוח בריאות אינדיוידואלי בארה"ב והוא שלאינידיואל יש כושר מיקוח אפסי ולכן הפרמיות יקרות בטירוף); במקביל יכנסו לתוקף סובסידיות נדיבות לרכישת ביטח בריאות דרך הexchange לעניים שאינם זכאים לביטוח הבריאות הממשלתי לעניים, מדיקייד. בתחילת השנה הבאה יכנס לתוקף חלקו העיקרי השני והמשלים של אובמהקייר, הindividual mandate - החיוב על כל אזרח אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות (אם הוא לא זכאי לביטוח שכזה מהממשלה דרך מדיקאייד או מדיקייר), או לשלם קנס. בקיצור, שני החלקים הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בחוק, שלפי כל ההערכות עומדים להכניס עשרות מיליוני אמריקאים למעגל ביטוח הבריאות, עומדים להכנס לתוקף.
אם אתם שואלים למה רק עכשיו, זה כי בעת חקיקת החוק הגדירו תקופה של ארבע שנים להיערך אליו, לבנות את הexchanges ולאסוף מספיק כספי מסים כדי לממנו.
למרות שהחוק עדיין לא פופולארי במיוחד (הוא עדיין לא עובר את רף ה40% ברוב הסקרים) לפי כל הסקרים כאשר מציגים בפני המסוקרים את החלקים הספציפיים של החוק הם זוכים לתמיכה רבה, ולכן לפי רוב ההערכות - כולל אלה של המתנגדים החריפים ביותר לחוק - אם החוק יכנס לתוקף ויתחיל לפעול, ואופן יישומו לא יקרוס באופן פנומנלי (שזו אופציה שעלולה להתרחש אבל לא סבירה במיוחד) יהיה בלתי אפשרי פוליטית לבטלו, הוא פשוט יהפך פופולרי מדי. זה בדיוק מה שקרה עם מדיקייר, תוכנית הביטוח הממשלתית לזקנים. ולכן הרפובלקאים מסתכלים על התקופה הקרובה בתור ההזדמנות האחרונה לעכב, ולבסוף לבטל את החוק.
דא עקא, שהרפובליקאים שולטים רק בחצי מתוך אחת משלוש הרשויות - בבית הנבחרים (וגם שם, בעיקר בזכות עיוותים של מחוזות הבחירה, אבל על כך בפעם אחרת). אפשרות אחת היתה לקבל את דין הבוחר, ולהכיר בכך שאובמקייר עבר כחוק והוא היום חוק תקף שצריך לקבל אותו. תרשו לי להגיב על כך בציטוט מפי הגורמים המוסמכים: פףףףףףףףףף. הצחקתם אותי. אפשרות שנייה היא לנסות למנף הצבעות חיוניות כדי להשיג את רצונם.
ולמרבה (או לרוע) המזל, בדיוק שתי הצבעות כאלה צפויות בחודש הקרוב. הראשונה היא לגבי המימון השוטף של הממשלה. המימון הזה מסתיים בסוף החודש (כלומר, עוד יומיים). תקציב מלא ומסודר כמובן שאין, אבל הרפובליקאים מסרבים גם לאשר החלטה בדבר המשך התקצוב לפי הרמות הקיימות (כפי שקורה בארץ בצורה אוטומטית כשאין תקציב מסיבה לגיטימית כמו הקדמת בחירות)- מה שקרוי continuing resolution, או CR - אם לא יוצא מהתקציב כל מימון לאובמקייר. הסנט ואובמה כמובן מסרבים, ולכן לפי כל הסימנים אנו צפויים להשבתת הממשל הפדרלי בעוד יומיים. זה לא בדיוק כל הממשל - עובדים חיוניים עדיין ימשיכו לעבוד, והבית הלבן הבהיר שדווקא מימושו של אובמהקייר לא יתעכב - אבל זה בכל זאת יכול להיות מאוד מציק, החל בעיכובי ענק בטיסות בשל צמצום בפקחי טיסה וכלה בסגירת פארקים לאומיים.
אלא שזה עוד כסף קטן. בעוד כשלושה שבועות החוב האמריקאי עומד להגיע לתקרת החוב - סכום דולרי שרירותי שמעליו אסור לממשל יותר ללוות כסף. אחת לכמה חודשים או שנים צריך להעלות את התקרה הזו באמצעות חקיקה בקונגרס, ותמיד זה לווה בתיאטרון פוליטי ובנאומים חוצבי להבות, אבל התקרה הועלתה; לפני כשנתיים, לראשונה הרפובליקאים החליטו לעשות שימוש בהצבעה הזו כדי לסחוט ויתורים פוליטיים מהנשיא. מעבר לכך שאין בכך שום הגיון - שהרי זה לא אינטרס של הנשיא שאמריקה תשלם את חובותיה, אלא של כל גופי הממשל, מה גם שאת החוב הזה יצר מלכתחילה הקונגרס, שכן כל הוצאות הכספים מאושרות על ידיו - יש בכך סיכון כלכלי אדיר שכן אם אמריקה תפסיק לשלם את חובותיה, זה עלול להפוך את הנכס הבסיסי והבטוח ביותר במערכת הפיננסית העולמית - אג"ח של ממשלת ארה"ב - למסוכן ביותר, ולהכניס את כל המערכת הפיננסית העולמית לכאוס ברמות 2008 אם לא יותר.
המנהיגות הרפובליקאית מודעת לסיכונים הללו. היא גם יודעת שאם אחד או שניים מהאיומים - השבתת הממשל או פרעון חוב - יתממשו, הרפובליקאים הם שיואשמו על ידי הציבור והנזק שיגרם להם יכול להיות משמעותי - השבתת הממשל של 1995 נחשבת לתחילת הקמבאק של ביל קלינטון - עד כדי בלתי הפיך, במקרה של משבר פיננסי אמיתי. אבל המנהיגות הרפובליקאית של ימנו חסרת ערך. אחד מהמורשות המשמעותיות ביותר של ג'ורג' בוש הבן הוא שהמפלגה הרפובליקאית התרסקה; היא הצליחה להתאושש עם עליית הtea party ב2010, אבל התאוששות זו לוותה בריסוק של כל מנגנון מפלגתי, וכתוצאה מכך של איזושהי שליטה של המנהיגות הרפובליקאית בחברי בית הנבחרים מטעם המפלגה, שבתורם הפכו לקיצוניים יותר ויותר (זו הפתחות שהודגמה באופן בולט ביחס לסוריה, אבל על כך בפעם אחרת). כתוצאה מכך ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ואריק קנטור, מספר שניים, פשוט לא מסוגלים לבוא לאיזשהו שולחן משא ומתן כי הם לא מסוגלים להביא את הסיעה שהם עומדים בראשה להציע כפישיתחייבו שהיא תצביע.

אז מה יקרה? אני מעריך שתהיה השבתה, ואחרי כמה ימים שמספיק רפובליקאים מתונים ירגישו את הכאב בסקרים, הם יצטרפו לדמוקרטים בבית הנבחרים, ויעבירו CR והעלאה של תקרת החוב, תוך שבירה של מה שמכונה "כלל הסטרד", שלפיו מנהיג בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקאית לא מביא להצעה הצעה שתעבור בכלל הבית אבל לא זוכה לרוב רפובליקאי. אבל זה גם מה שהערכתי שיקרה בפעם הקודמת, ואז הצליחו להמנע מההשבתה ברגע האחרון, אז אולי זה עוד יקרה. בכל מקרה, יהיה מעניין, ולא הייתי מתכנן טיול ליוסמיטי בסוף השבוע.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

אחרי מות קדושים אמור

מותו הקרב של עובדיה יוסף העלה שלל שרשורים ברחבי הרשת ובהם תגובות על סף השמחה לאיד למותו, למשל זו. כמובן שאני לא חושב שראוי לשמוח לאידו של אדם של ערש דווי, אבל בסקירת פועלו של הרב באופן שקול אני לא יכולח להמנע מהמסקנה שהיעדרו מהציבוריות הישראלית רק יועיל לכולנו; אחרי הכל, מעטים האנשים בדורנו שהסיתו לכל-כך הרבה שנאת חינם כמו כבוד הרב (אם אתם רוצים פירוט, יש כזה בלינק לעיל).
בדרך כלל החילוני / דתי-לאומי המתבטל הממוצע יסייג את ביקורתו על עובדיה יוסף: אמנם ההתבטאויות שלו מקוממות, הוא יאמר אבל הוא בכל זאת גאון הלכתי, ותרומתו בתחום הזה גדולה לאין ערוך. אז תרשו לי שניה לכפור בעיקר: מעבר לעובדה שאין הרבה ערך לתורה ללא מינימום של דרך ארץ, אני לא חושב שהוא גאון הלכתי. אני לא חושב שתרומתו לעולם התורה כל כך משמעותית. ברור לי שהוא כתב לא מעט שו"תים, אבל בכל שנותי גם כאדם דתי מעולם לא מצאתי את עצמי מסתמך על פסק של עובדיה יוסף, אז אני מפקפק בהשפעתו ותרומתו הדרמטית; ומכל ההילולים על פועלו ההלכתי, לא מצאתי אף פעם מישהו שמפרט דוגמה לאיפה באמת תרם תרומה גדולה להתפתחות עולם התורה (מלבד הנהגת כל קהילות המזרח להסתמך על פסקי ר' יוסף קארו בתור מרא דאתרא, אבל זו עשיה מנהיגותית, לא תרומה להתפתחות עולם התורה). אני יודע שכתבו עליו הרבה, ושהרב בני לאו הקדיש לו דוקטורט ובטח יש דברים המפורטים שם שאני לא יודע, אבל תנו לי דוגמת מחץ אחת, מקום אחד שבו עובדיה יוסף שינה את עולם התורה. אם הוא כזה גאון, זה צריך להיות די קל למצוא, ולא צריך לקרוא את כל הדוקטורט של הרב בני. על החפץ חיים למשל, אני יכול לומר בבירור: ה"משנה ברורה" משמש כספר יסוד להלכה ברוב תחומי היוםיום; הוא העלה את נושא שמירת הלשון לתחום הלכתי (אני לא חושב שזה כל כך חיובי אבל זה חוץ-א-מעיישה) ועוד. גם החזון אי"ש למשל, אחראי לאיסור החשמל בשבת, ולטירוף המידות הגדולות של כזית וכביצה, ועוד. על הרב עובדיה יוסף - לא ממש.
תומר פרסיקו טוען טיעון יותר משמעותי: הוא טוען שגדולתו של הרב עובדיה במפעלו החברתי, דהיינו תנועת ש"ס, ובשתי נקודות בפרט: ראשית, העובדה שרשת החינוך של ש"ס מצילה נערים רבים מחיי פשע, ושנית שש"ס הצליח ליצור גאווה מזרחית, ותחושת ערך עצמי וכבוד למזרחיים. יש משהו בטיעון הזה, אבל אני טוען שבמחשבה שניה דווקא הטיעון הזה מדגיש את מורשתו השלילית של הרב עובדיה. נכון, הוא הצליח להקים תנועה שמשקמת את תחושת העצמיות התרבותית של חלק הציבור המזרחי, והיווה בעצמו דגם של סיפור הצלחה; אבל זה רק מחריף את חומרת מעשיו. את תחשות הכבוד המחודש עובדיה לא בחר לבסס או לנתב לא על ערכי סובלנות ושוויון, ואפילו לא על ערכי אהבת ישראל פשוטה; את מירב מרצו בעשורים האחרונים הקדיש לחיזוק ש"ס על ידי שסוי ובזוי קבוצות שונות שלא הלכו בדיוק בדרכו, החל בהומוסקסואלים נשים ושמאלנים וכלה בחברי הבית היהודי. בהקשר הזה, מופע האימים של שלום כהן בטקס הכתרת הרב הראשי לפני כמה ימים ("אלי בן דהן, אני מקווה ששמך אלי בן דהן יותר טוב מסגן שר הדתות, כי כתר זה כמו סיר שהתינוקות מלכלכים בו ואתם שמים אותו על הראש") לא צריך להפתיע, הוא בסך הכל למד משלל התבטאויותיו של עובדיה יוסף. אם תרשו לי לצטט את ספיידרמן, "with great power comes great responsibility", ובמבחן הזה עובדיה יוסף נכשל ובגדול.
-----
עדכון

תיק החבצלת על עובדיה יוסף שנפרש בכל האתרים (כולל הדתיים והחרדיים) יכול לתת פרספקטיבה על מה נתפס לפחות כתרומתו של יוסף לעולם התורה. אם מורידים את הסופרלטיבים הריקים, אפשר לדלות חמישה מייצגים עיקריים:
1.  "יביע אומר", שמכנס אלפי עמודים של פסיקות הלכתיות. הטענה שלי היא כמובן על האיכות ולא הכמות. גם לנשיאת ביהמ"ש המחוזי בת"א דבורה ברלינר יש ברזומה אלפי דפים של פסקי דין, אף אחד לא טוען שהיא גדולת הדור.
2. "ילקוט יוסף" - מלבד העובדה שאת רוב הספר כתב בנו, רוב הספרדים שאני מכיר משתמשים בשולחן ערוך בתור ספר הבסיס אליו הם הולכים. זו הצלחה של הרב עובדיה במובן שהוא החזיר את השולחן ערוך כפוסק העליון לבני עדות המזרח (במקום הפוסקים במקובלים בדור שלפניו, כגון הבן איש חי). זו הצלחה פוליטית-חברתית, אבל אין לו כשלעצמו תרומה אדירה לעולם התורה בכך.
3. ישנן שלוש פסיקות שכולם מציינים: ההכרה בפלאשמורה כיהודים, התרת עגונות מלחמת יום כיפור והפסיקה העקרונית שמותר לסגת משטחי א"י תמורת שלום. ראשית, כדאי לזכור ששלותן נפסקו בשנות השבעים, לפני כמעט ארבעים שנה, ומההילולים שמהללים את יוסף הייתי מצפה לדוגמאות קצת יותר עדכניות. אבל לגופו של עניין, הפסיקה בעניין הפלאשמורה באמת הומנית וראויה, אם כי בתחום יחסית שולי - היא לא השפיעה למשל על דיני גיור בכללם, וגם בשנים האחרונות יוסף בעצמו לא היה מסוגל להגן על עמדות מקלות בגיור - כולל שלו עצמו - מול הרבנים הליטאים. כנ"ל בנושא העגונות - פסיקה הומנית ללא ספק, אבל מצבן העגום של עגונות בימנו מעיד שלגישתו המקלה של יוסף לא היתה באמת השפעה על עולם התורה. אבל השיא הוא כמובן הפסיקה בדבר נסיגה משטחים, הפסיקה שבגללה שמאל לא מפסיק להתאהב ביוסף, לא משנה כמה יחרף ויגדף. זו גם הדוגמה הטובה ביותר לריקנותה של טענת הגדולה ההלכתית: אין ציבור, מלבד מצביעי האיחוד הלאומי, שהוא ימני יותר במפה הפוליטית בישראל היום מאשר ציבור המצביעים של ש"ס. לכל אורך ההסטוריה הפסיקה הזו היתה חסרת ערך - ש"ס מעולם לא הצביעה בעד הסכמי שלום, ופרשה ממשלת רבין בגלל אוסלו ב', אבל בעיקר בשנים האחרונות ש"ס הפכה למפלגת ימין מובהקת. אם זו ההשפעה של פסקיו של יוסף, איפה בדיוק התרומה הגדולה?

אבל מכל מקום זה כאמור דיון צדדי. גם אם היה גדול בתורה, זה לא סותר את הנזק העצום שגרם לחברה בישראל ושנאת החינם הגדולה שהפיץ. עם כל קולות הנהי היום, כדאי לזכור את זה.

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

מהמז ועד לממל

היום יש בחירות בגרמניה. משום מה יש לשיטת הבחירות בגרמניה מוניטין של שיטת הבחירות הכי מסובכת, למרות שהאמת זה לא כל כך מסובך. הסיפור הוא פשוט: הנסיון הוא לשלב את היתרונות של השיטה הרובנית, שבה כל נציג מייצג מחוז בחירה - שהם הקשר האישי בין הנציג למחוז שלו, עם היתרונות של השיטה היחסית, שהם ייצוג מדוייק עד כמה שניתן לפילוח הדעות באוכלוסיה. זה עובד כך: גרמניה מחולקת ל299 מחוזות וכל מחוז בוחר חבר אחד בבונסדטאג. אלא שמלבד בחירת נציג המחוז שלו כל בוחר בוחר גם "רשימה ארצית". בבונדסטאג ישנם בך הכל 598 מושבים. את 299 המושבים הנוספים מחלקים בצורה שתאזן את 299 המושבים שנבחרו בבחירות הישירות, כך שבסך הכל 598 המושבים יחולקו באופן יחסי לחלוקת הקולות בין הרשימות בקול השני.  זה כל הסיפור.
כלומר, לא בדיוק: כל הסיפור הזה נעשה ברמת כל אחת ממדינות המחוז של גרמניה: לא מאזנים את כל 598 המושבים לפי החלוקה הארצית, אלא את המושבים המוקצים לכל מדינת מחוז מאזנים לפי חלוקת הקולות במדינה.אבל נעזוב את זה כרגע.
אם היו רק שתי מפלגות, זה היה נגמר כאן. אבל במקרה שיש יותר משתי מפלגות - ובגרמניה יש - יכול להיות שאי אפשר לאזן את המושבים. נניח שבכל 64 המחוזות של נורדריין-וסטפליה חלוקת הקולות היתה כך: 40% לנוצרים דמוקרטים, 30% לסוציאליסטים ו30% לליברלים. 64 המושבים שנבחרים בבחירה ישירה מוענצקים לנוצרים דמוקרטים. ואז, כדי לאזן, היה צריך להעניק 48 מושבים לסוציאליסטים ו48 לליברלים, וסה"כ קיבלנו 160 מושבים, יותר מ128 המושבים המוקצים לנורדריין ווסטפליה. אז מה עושים? מוסיפים מושבים: במקרה שבו אי אפשר לאזן עם מספר המושבים המוקצה, מוסיפים מושים כך שאפשר יהיה לאזן. למושבים הללו קוראים Überhangmandaten; (אין כמו מלים בנות 16 אותיות בגרמנית)
משום מה דווקא הנקודה הזו נתפסת נורא מוזרה. יש בה אלמנט מעוות, רק בגלל שכל החלוקה נעשית ברמת מדינות המחוז ואז ייתכן שמדינת מחוז אחת תקבל מנדטים נוספים בגלל השיטה בעוד שמדינות אחרות לא, והיחס המספרי בין מושבי המדינות השונות יעוות. אבל אם נזניח את הנקודה הזו - נניח שהתהליך היה נעשה ברמת גרמניה כולה - עדיין, עצם הרעיון שמספר המושבים בבונדסטאג אינו קבוע נתפס נורא חריג, ולא מובן לי למה בעצם. מספר הנציגים בבית הנבחרים האמריקאי נקבע על 435 רק ב1912; בפרלמנט האנגלי מספר הנציגים משתנה כל כמה שנים בגלל שנויי האוכלוסיה (השנוי האחרון היה ב2010). אמנם זה לא בכל מערכת בחירות, אבל עדיין לא ברור לי למה דווקא הנקודה הזו נתפסת כביזארית.
לפי כל הסקרים מרקל תנצח. הרבה כבר כתבו על העוצמה של מרקל בכך שהיא עומד לזכות בקלות בקדנציה שלישית. אבל אני חושב שהעוצמה שלה הרבה יותר גדולה מעצם העובדה הזו. מכל הדמוקרטיות המערביות הגדולות מרקל היא המנהיגה היחידה שהחלה את כהונתה לפני המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ושרדה אותו. גם במשברים הסטוריים - למשל של שנות ה30 - וגם במשבר הנוכחי, בכל מדינה המפלגה המכהנת שלמה את המחיר, מבלי ממש שהאידיאולוגיה הספציפית שלה היתה רלוונטית: בבריטניה ובספרד השמאל היה בשלטון ואיבד אותו; בצרפת ובארה"ב הימין היה בשלטון ואיבד אותו. וגרמניה נשארת עם מרקל.
המצב אפילו דרמטי יותר: אם הסקרים צודקים, נראה שגרמניה עומדת להשלים שנוי פוליטי דרמטי למדי. מאז סוף שנות ה60, עם עליית וילי ברנדט לשלטון, המערכת הפוליטית היתה של שתי מפלגות גדולות - הנוצרים דמוקרטים והסוציאליסטים, ומפלגת מרכז - הליברלים - שהשלימו קואליציה הן עם צד שמאל והן עם צד ימין (באופן מסורתי, תפקיד שר החוץ היה מסור להם). מאז קרו רק שני שנויים משמעותיים: תנועת ההתנגדות לנשק אטומי בשנות ה80, שנבנתה על שרידי תנועות השמאל של 68 התגלגלה בסוף שנות ה80 למפלגת הירוקים, שהפכה למפלגת שמאל אלטרנטיבית; ועם איחוד גרמניה שרידי המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית הפכו למפלגת de Linke. אבל גם מתוך שני השנויים הללו המערכת נותרה פחות או יותר שקולה מבחינת שמאל-ימין, וב2005 התוצאות היו כמעט תיקו גם בין הגושים וגם בין  שתי המפלגות הגדולות (בערך 35% כל אחת) שאילצה את מרקל להרכיב ממשלת אחדות. ב2009 עם זאת היתה קריסה של המפלגה הסוציאליסטית, מ35% ל23%. במצב זה, צפייה סבירה היא שכעת בוציאליסטים יתחזקו, ולו משום עקרון הנסיגה חזרה אל הממוצע. אז לפי הסקרים הם מתחזקים קצת, לבערך 27%, אבל במקביל גם הנוצרים הדמוקרטים מתחזקים; וזוכים ל40% מהקולות, והירוקים והליברלים על גבול אחוז החסימה (שהוא אמנם גבוה, 5%, אבל בכל זאת). התוצאה היא שמתגבשת מערכת כמו בימי הזהב של אדנאוור או במפא"י של שנות ה50, שבו הנוצרים-דמוקרטים זוכים לדומיננטיות מבנית, ואין להם ממש אופוזיציה. נראה שמרקל, דווקא בשקט ובבטחון עצמי, הצליחה לגרום שנוי מהותי במערכת הפוליטית הגרמנית, שזה כבר הישג מאוד מאוד מרשים.

נ.ב. 1: סתם בשביל הטריויה: גרמניה היא המדינות הבודדות (אם לא היחידה) שהגבולות שלה מצויינים בהמנון: מהמז [נהר המז בבלגיה] ועד לממל [עיר נמל בלטית בליטא של ימנו], מהאטש [השם הגרמני של נהר האדיג'ה בצפון איטליה] ועד הבלט [הים הבלטי]. אמיבציוזי למדי, חייבים להודות. אבל בכל מקרה זה בבית שלא משתמשים בו כיום.
נ.ב. 2: בארץ בכל בחירות השיר "זהו יום הבוחר" זוכה לעדנה של יום אחד. אבל לא מובן לי למה שירים אחרים שגם מדברים על בחירות זוכים פחות. היום למשל "בקיץ הזה נעשה בחירות" נשמע לי הרבה יותר הולם.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

אין זו אגדה

חזרתי. מה היה פה? התגעגעתם? למה יש כ"כ הרבה אבק, אף אחד לא טורח לנקות?

בכל מקרה, בעידוד נמרץ של הגורמים המוסמכים החלטתי לחזור לכתוב, ולמרות שאני לא מתחייב לחזור לקצב של הזמנים היפים, אני מקווה שיעניין אתכם. ואיזה נושא טוב יותר להתחיל מאשר פסק הדין של "אם תרצו".

פסק הדין המלא כאן. בקצרה הסיפור הוא זה: כמה פעילי שמאל פתחו קבוצת פייסבוק בשם "'אם תרצו' תנועה פשיסטית (אז יש)". "אם תרצו" הגישה כנגדם תביעת דיבה בסך 2.6 מליון ש"ח, על שלוש האשמות:
1. עצם הקמת הקבוצה וכנוי "אם תרצו" בשם "תנועה פשיסטית"
2. פוסט בקבוצה המקשר את "אם תרצו" לנאציזם
3. פוסט בקבוצה המבקר את "אם תרצו" על קריקטורות שפרסמו ומשווה אותן לדר-שטרימר.
השופט קיבל את התביעה ביחס לטענה 2 ודחה אותה ביחס לטענה 1 ו-3; הנימוק לדחיית התביעה בסעיפים אלו היה ראשית שאין לצמצם את חופש הבטוי גם במקרים שנאמרות אמירות קשות, ושנית - וזה החלק שעורר הכי הרבה מחלוקת - שלתובעים עומדת הגנת "אמת דיברתי", מכיוון שישנם קוי דמיון בין "אם תרצו" לפשיזם בהדגשת קוי הלאומיות ובשל העובדה שמנהיגיה שואבים ממקורות פילוסופיים המשוייכים לנאציזם.
 כתבו על זה לא מעט, החל בקלמן ליבסקינד וכלה באורי משגב ואביעד קליינברג; גם מי שתומך בפסיקה - ורוב הדעות שקראתי תומכות בה - לרוב חולק על חלקה השני, בו השופט פוסק בדבר אמיתות הטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית. זו שאלה, טוענים רוב הכותבים, שאל לו לבית המשפט להתערב בה; די אם היה דוחה את התביעה מנימוקי חופש הבטוי. ואם כבר פסק, הנימוק ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית בגלל קוי דמיון בהדגשת הלאומיות היא שטחית; באותה מידה ניתן לקרוא לציונות תנועה פשיסטית או לשלי יחימוביץ' סטלינסטית (בשל קוי דמיון בדאגה לפועלים). אז אני רוצה לחלוק על העמדה המקובלת (כצפוי; אחרת מה הכיף?)
קודם כל - ואת זה אמרו כבר הרבה לפני - את מריחת הביצה על פרצופם "אם תרצו" הביאו על עצמם, שכן הם אלה שפנו לבית המשפט. אבל מעבר לכך, אני חושב שהטוענים שבית המשפט היה יכול וצריך להמנע מפסיקה בשאלת אמיתות הטענה לא באמת חשבו עד הסוף.
ראשית, מכיוון שזו פשוט הוראת החוק (שנמצא כאן). הנתבעים טענון להגנות שונות מטעם סעיף 15 (הבעת דעה והגנות הדומות לכך) ולחילופין להגנה מטעם סעיף 14, הגנת "אמת דיברתי". טוענים המבקרים, כי השופט לא היה צריך להתייחס להגנות סעיף 14 ופשוט לפסוק לטובת הנאשמים בשל סעיף 15. אלא שצריך לרדת ולקרוא גם את הסעיף הבא:לפי סעף 16ב(1), גם הגנות סעיף 15 לא עומדות לזכות הנתבעים אם מה שאמרו לא היה אמת והם ידעו שאיננו אמת. כך שהשופט לא יכול שלא להתיחס לשאלת אמיתות הדברים.
אבל מעבר לכך, זה גם נכון שיתיחס לשאלת אמיתות הדברים, ואני אסביר למה. גם אם אנחנו מאמינים בחופש הבטוי ובדיון פוליטי חריף ולא סטרילי, עדיין לא לגיטמי מצדי לקרוא לרונן שובל אנס או סרסור. זו המצאה מוחלטת, ואין לגיטימיות לטעון אותה גם כקללה. לעומת זאת, כן נראה לנו לגיטימי לקלל את "אם תרצו" כפשיסטים - גם אם זו רק קללה; גם לקלל את שלי יחימוביץ כ"סטלינסטית" זה לגטימי. למה? בגלל שאמנם זו קללה, ונכון שרונן שובל לא חבר רשום במפסלגתו של מוסוליני, אבל עדיין יש איזשהו קשר שמאפשר לשייך אליו את הקללה (כמו גם לקלל את יחימוביץ' כסטלינסיטית), מה שלא כן ביחס לאונס. זה המובן של "אמת" ביחס לחוק לשון הרע, שהרי ברור שכשמודבר בדעות אין אמת עובדתית מדוייקת שאפשר למדוד ולבדוק; השאלה היא האם יש מספיק קשר למציאות כדי שהבטוי יהיה בגבול הלגיטימיות של קללה. ובמובן זה אני מסכים לחלוטין עם הפסיקה. באמת הדגשת הלאומיות היא קו דמיון מספק כדי שאפשר לטעון שלקלל את "אם תרצו" כפשיסטים לא מנותק לחלוטין מהמציאות; מה שלא נכון לגבי נאציזם, וזה בדיוק האבחנה שהבחין השופט.

ועוד שני דברים שמלמד אותנו מאמר הכביכול חרטה של ארז תדמור (מראשי "אם תרצו") בעקבות הפסיקה. ראשית, תדמור כל כך נסער שהוא מוציע את המרצע מהשק, ומגדיר את השיגי התנועה כ"הישגים אדירים שהפיחו רוח חדשה בכנפי המחנה הלאומי", שזה די משעשע אחרי ש"אם תרצו" כל כך התנגדו לתיוגם כתנועת ימין שהם איימו בתביעת דיבה את עורכי ויקיפדיה.
ושנית, המאמר מעיד בעיקר על הגישה הילדותית של "אם תרצו", הרצון לקלל שמאלנים. זה, אגב לא חדש: שם הספרון "נכבה חרטא" לא מעיד על סגנון מעודן במיוחד. אבל גם כאן, תדמור מתנחם בעיקר בזה שהוא יכול לכנות את יריביו שוב ושוב כ"סייעני טרור". הרוח הזו הביאה את אבי שילון למשל לטעון ש"[אם תרצו היא] תנועה מעט ילדותית, המבקשת להיאבק באמצעים פופוליסטיים בכל מי שאינו פועל לפי הבנתה את הציונות. קשה לי להאמין שראשי "אם תרצו" נשענים על העמקה בכתבים פשיסטיים, כפי שנחשדו. סביר יותר שהם ניזונים מרגש עממי אינטואיטיבי ומתמיכה בדעת הקהל". אלא שזה בדיוק העניין. הילדותיות של אם תרצו מוציאה לאור את הרצון העמוק להפטר כבר מכל הערכים הליברליים, להפסיק להרגיש אשמים על עוולות כביכול (כיבוש? חרטא!) שניבטות במראה שמציגים הסמולנים מיויפי הנפש ועוכרי האומה. הזעם של אם תרצו על הסמולנים דומה להומופוביה של לארי קרייג: הוא זעם בעצם כנגד המצפון שלהם עצמם, עם כל הערכים הליברלים שזיהמו אותו, לעזאזל. הגיע הזמן להתנער מהם. וזו כבר רוח פשיסטית פאר אקסלנס.

ונסיים בתקוה שהפוסט הבא לא יהיה הרמת תרומות להגנה בפני משפט דיבה...

חתימה טובה!