היום יש בחירות בגרמניה. משום מה יש לשיטת הבחירות בגרמניה מוניטין של שיטת הבחירות הכי מסובכת, למרות שהאמת זה לא כל כך מסובך. הסיפור הוא פשוט: הנסיון הוא לשלב את היתרונות של השיטה הרובנית, שבה כל נציג מייצג מחוז בחירה - שהם הקשר האישי בין הנציג למחוז שלו, עם היתרונות של השיטה היחסית, שהם ייצוג מדוייק עד כמה שניתן לפילוח הדעות באוכלוסיה. זה עובד כך: גרמניה מחולקת ל299 מחוזות וכל מחוז בוחר חבר אחד בבונסדטאג. אלא שמלבד בחירת נציג המחוז שלו כל בוחר בוחר גם "רשימה ארצית". בבונדסטאג ישנם בך הכל 598 מושבים. את 299 המושבים הנוספים מחלקים בצורה שתאזן את 299 המושבים שנבחרו בבחירות הישירות, כך שבסך הכל 598 המושבים יחולקו באופן יחסי לחלוקת הקולות בין הרשימות בקול השני. זה כל הסיפור.
כלומר, לא בדיוק: כל הסיפור הזה נעשה ברמת כל אחת ממדינות המחוז של גרמניה: לא מאזנים את כל 598 המושבים לפי החלוקה הארצית, אלא את המושבים המוקצים לכל מדינת מחוז מאזנים לפי חלוקת הקולות במדינה.אבל נעזוב את זה כרגע.
אם היו רק שתי מפלגות, זה היה נגמר כאן. אבל במקרה שיש יותר משתי מפלגות - ובגרמניה יש - יכול להיות שאי אפשר לאזן את המושבים. נניח שבכל 64 המחוזות של נורדריין-וסטפליה חלוקת הקולות היתה כך: 40% לנוצרים דמוקרטים, 30% לסוציאליסטים ו30% לליברלים. 64 המושבים שנבחרים בבחירה ישירה מוענצקים לנוצרים דמוקרטים. ואז, כדי לאזן, היה צריך להעניק 48 מושבים לסוציאליסטים ו48 לליברלים, וסה"כ קיבלנו 160 מושבים, יותר מ128 המושבים המוקצים לנורדריין ווסטפליה. אז מה עושים? מוסיפים מושבים: במקרה שבו אי אפשר לאזן עם מספר המושבים המוקצה, מוסיפים מושים כך שאפשר יהיה לאזן. למושבים הללו קוראים Überhangmandaten; (אין כמו מלים בנות 16 אותיות בגרמנית)
משום מה דווקא הנקודה הזו נתפסת נורא מוזרה. יש בה אלמנט מעוות, רק בגלל שכל החלוקה נעשית ברמת מדינות המחוז ואז ייתכן שמדינת מחוז אחת תקבל מנדטים נוספים בגלל השיטה בעוד שמדינות אחרות לא, והיחס המספרי בין מושבי המדינות השונות יעוות. אבל אם נזניח את הנקודה הזו - נניח שהתהליך היה נעשה ברמת גרמניה כולה - עדיין, עצם הרעיון שמספר המושבים בבונדסטאג אינו קבוע נתפס נורא חריג, ולא מובן לי למה בעצם. מספר הנציגים בבית הנבחרים האמריקאי נקבע על 435 רק ב1912; בפרלמנט האנגלי מספר הנציגים משתנה כל כמה שנים בגלל שנויי האוכלוסיה (השנוי האחרון היה ב2010). אמנם זה לא בכל מערכת בחירות, אבל עדיין לא ברור לי למה דווקא הנקודה הזו נתפסת כביזארית.
לפי כל הסקרים מרקל תנצח. הרבה כבר כתבו על העוצמה של מרקל בכך שהיא עומד לזכות בקלות בקדנציה שלישית. אבל אני חושב שהעוצמה שלה הרבה יותר גדולה מעצם העובדה הזו. מכל הדמוקרטיות המערביות הגדולות מרקל היא המנהיגה היחידה שהחלה את כהונתה לפני המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ושרדה אותו. גם במשברים הסטוריים - למשל של שנות ה30 - וגם במשבר הנוכחי, בכל מדינה המפלגה המכהנת שלמה את המחיר, מבלי ממש שהאידיאולוגיה הספציפית שלה היתה רלוונטית: בבריטניה ובספרד השמאל היה בשלטון ואיבד אותו; בצרפת ובארה"ב הימין היה בשלטון ואיבד אותו. וגרמניה נשארת עם מרקל.
המצב אפילו דרמטי יותר: אם הסקרים צודקים, נראה שגרמניה עומדת להשלים שנוי פוליטי דרמטי למדי. מאז סוף שנות ה60, עם עליית וילי ברנדט לשלטון, המערכת הפוליטית היתה של שתי מפלגות גדולות - הנוצרים דמוקרטים והסוציאליסטים, ומפלגת מרכז - הליברלים - שהשלימו קואליציה הן עם צד שמאל והן עם צד ימין (באופן מסורתי, תפקיד שר החוץ היה מסור להם). מאז קרו רק שני שנויים משמעותיים: תנועת ההתנגדות לנשק אטומי בשנות ה80, שנבנתה על שרידי תנועות השמאל של 68 התגלגלה בסוף שנות ה80 למפלגת הירוקים, שהפכה למפלגת שמאל אלטרנטיבית; ועם איחוד גרמניה שרידי המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית הפכו למפלגת de Linke. אבל גם מתוך שני השנויים הללו המערכת נותרה פחות או יותר שקולה מבחינת שמאל-ימין, וב2005 התוצאות היו כמעט תיקו גם בין הגושים וגם בין שתי המפלגות הגדולות (בערך 35% כל אחת) שאילצה את מרקל להרכיב ממשלת אחדות. ב2009 עם זאת היתה קריסה של המפלגה הסוציאליסטית, מ35% ל23%. במצב זה, צפייה סבירה היא שכעת בוציאליסטים יתחזקו, ולו משום עקרון הנסיגה חזרה אל הממוצע. אז לפי הסקרים הם מתחזקים קצת, לבערך 27%, אבל במקביל גם הנוצרים הדמוקרטים מתחזקים; וזוכים ל40% מהקולות, והירוקים והליברלים על גבול אחוז החסימה (שהוא אמנם גבוה, 5%, אבל בכל זאת). התוצאה היא שמתגבשת מערכת כמו בימי הזהב של אדנאוור או במפא"י של שנות ה50, שבו הנוצרים-דמוקרטים זוכים לדומיננטיות מבנית, ואין להם ממש אופוזיציה. נראה שמרקל, דווקא בשקט ובבטחון עצמי, הצליחה לגרום שנוי מהותי במערכת הפוליטית הגרמנית, שזה כבר הישג מאוד מאוד מרשים.
נ.ב. 1: סתם בשביל הטריויה: גרמניה היא המדינות הבודדות (אם לא היחידה) שהגבולות שלה מצויינים בהמנון: מהמז [נהר המז בבלגיה] ועד לממל [עיר נמל בלטית בליטא של ימנו], מהאטש [השם הגרמני של נהר האדיג'ה בצפון איטליה] ועד הבלט [הים הבלטי]. אמיבציוזי למדי, חייבים להודות. אבל בכל מקרה זה בבית שלא משתמשים בו כיום.
נ.ב. 2: בארץ בכל בחירות השיר "זהו יום הבוחר" זוכה לעדנה של יום אחד. אבל לא מובן לי למה שירים אחרים שגם מדברים על בחירות זוכים פחות. היום למשל "בקיץ הזה נעשה בחירות" נשמע לי הרבה יותר הולם.
כלומר, לא בדיוק: כל הסיפור הזה נעשה ברמת כל אחת ממדינות המחוז של גרמניה: לא מאזנים את כל 598 המושבים לפי החלוקה הארצית, אלא את המושבים המוקצים לכל מדינת מחוז מאזנים לפי חלוקת הקולות במדינה.אבל נעזוב את זה כרגע.
אם היו רק שתי מפלגות, זה היה נגמר כאן. אבל במקרה שיש יותר משתי מפלגות - ובגרמניה יש - יכול להיות שאי אפשר לאזן את המושבים. נניח שבכל 64 המחוזות של נורדריין-וסטפליה חלוקת הקולות היתה כך: 40% לנוצרים דמוקרטים, 30% לסוציאליסטים ו30% לליברלים. 64 המושבים שנבחרים בבחירה ישירה מוענצקים לנוצרים דמוקרטים. ואז, כדי לאזן, היה צריך להעניק 48 מושבים לסוציאליסטים ו48 לליברלים, וסה"כ קיבלנו 160 מושבים, יותר מ128 המושבים המוקצים לנורדריין ווסטפליה. אז מה עושים? מוסיפים מושבים: במקרה שבו אי אפשר לאזן עם מספר המושבים המוקצה, מוסיפים מושים כך שאפשר יהיה לאזן. למושבים הללו קוראים Überhangmandaten; (אין כמו מלים בנות 16 אותיות בגרמנית)
משום מה דווקא הנקודה הזו נתפסת נורא מוזרה. יש בה אלמנט מעוות, רק בגלל שכל החלוקה נעשית ברמת מדינות המחוז ואז ייתכן שמדינת מחוז אחת תקבל מנדטים נוספים בגלל השיטה בעוד שמדינות אחרות לא, והיחס המספרי בין מושבי המדינות השונות יעוות. אבל אם נזניח את הנקודה הזו - נניח שהתהליך היה נעשה ברמת גרמניה כולה - עדיין, עצם הרעיון שמספר המושבים בבונדסטאג אינו קבוע נתפס נורא חריג, ולא מובן לי למה בעצם. מספר הנציגים בבית הנבחרים האמריקאי נקבע על 435 רק ב1912; בפרלמנט האנגלי מספר הנציגים משתנה כל כמה שנים בגלל שנויי האוכלוסיה (השנוי האחרון היה ב2010). אמנם זה לא בכל מערכת בחירות, אבל עדיין לא ברור לי למה דווקא הנקודה הזו נתפסת כביזארית.
לפי כל הסקרים מרקל תנצח. הרבה כבר כתבו על העוצמה של מרקל בכך שהיא עומד לזכות בקלות בקדנציה שלישית. אבל אני חושב שהעוצמה שלה הרבה יותר גדולה מעצם העובדה הזו. מכל הדמוקרטיות המערביות הגדולות מרקל היא המנהיגה היחידה שהחלה את כהונתה לפני המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ושרדה אותו. גם במשברים הסטוריים - למשל של שנות ה30 - וגם במשבר הנוכחי, בכל מדינה המפלגה המכהנת שלמה את המחיר, מבלי ממש שהאידיאולוגיה הספציפית שלה היתה רלוונטית: בבריטניה ובספרד השמאל היה בשלטון ואיבד אותו; בצרפת ובארה"ב הימין היה בשלטון ואיבד אותו. וגרמניה נשארת עם מרקל.
המצב אפילו דרמטי יותר: אם הסקרים צודקים, נראה שגרמניה עומדת להשלים שנוי פוליטי דרמטי למדי. מאז סוף שנות ה60, עם עליית וילי ברנדט לשלטון, המערכת הפוליטית היתה של שתי מפלגות גדולות - הנוצרים דמוקרטים והסוציאליסטים, ומפלגת מרכז - הליברלים - שהשלימו קואליציה הן עם צד שמאל והן עם צד ימין (באופן מסורתי, תפקיד שר החוץ היה מסור להם). מאז קרו רק שני שנויים משמעותיים: תנועת ההתנגדות לנשק אטומי בשנות ה80, שנבנתה על שרידי תנועות השמאל של 68 התגלגלה בסוף שנות ה80 למפלגת הירוקים, שהפכה למפלגת שמאל אלטרנטיבית; ועם איחוד גרמניה שרידי המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית הפכו למפלגת de Linke. אבל גם מתוך שני השנויים הללו המערכת נותרה פחות או יותר שקולה מבחינת שמאל-ימין, וב2005 התוצאות היו כמעט תיקו גם בין הגושים וגם בין שתי המפלגות הגדולות (בערך 35% כל אחת) שאילצה את מרקל להרכיב ממשלת אחדות. ב2009 עם זאת היתה קריסה של המפלגה הסוציאליסטית, מ35% ל23%. במצב זה, צפייה סבירה היא שכעת בוציאליסטים יתחזקו, ולו משום עקרון הנסיגה חזרה אל הממוצע. אז לפי הסקרים הם מתחזקים קצת, לבערך 27%, אבל במקביל גם הנוצרים הדמוקרטים מתחזקים; וזוכים ל40% מהקולות, והירוקים והליברלים על גבול אחוז החסימה (שהוא אמנם גבוה, 5%, אבל בכל זאת). התוצאה היא שמתגבשת מערכת כמו בימי הזהב של אדנאוור או במפא"י של שנות ה50, שבו הנוצרים-דמוקרטים זוכים לדומיננטיות מבנית, ואין להם ממש אופוזיציה. נראה שמרקל, דווקא בשקט ובבטחון עצמי, הצליחה לגרום שנוי מהותי במערכת הפוליטית הגרמנית, שזה כבר הישג מאוד מאוד מרשים.
נ.ב. 1: סתם בשביל הטריויה: גרמניה היא המדינות הבודדות (אם לא היחידה) שהגבולות שלה מצויינים בהמנון: מהמז [נהר המז בבלגיה] ועד לממל [עיר נמל בלטית בליטא של ימנו], מהאטש [השם הגרמני של נהר האדיג'ה בצפון איטליה] ועד הבלט [הים הבלטי]. אמיבציוזי למדי, חייבים להודות. אבל בכל מקרה זה בבית שלא משתמשים בו כיום.
נ.ב. 2: בארץ בכל בחירות השיר "זהו יום הבוחר" זוכה לעדנה של יום אחד. אבל לא מובן לי למה שירים אחרים שגם מדברים על בחירות זוכים פחות. היום למשל "בקיץ הזה נעשה בחירות" נשמע לי הרבה יותר הולם.
באמת התאכזבתי מעופר אדרת מ"הארץ" שהסתפק בלכתוב ששיטת הבחירות בגרמניה מסובכת ואפילו לא ניסה להסביר. זה רק הגביר את סקרנותי.
השבמחקתודה על ההבהרות!
ומזל טוב למרקל.
אור, אם יש לך מיד על "העיוותים" שנוצרו בבחירות האחרונות (דוגמאות מספריות מהמחוזות השונים) - זה יהיה מעניין.
לא הצלחתי למצוא תוצאות מסודרות לפי מדינות מחוז (כלומר מצאתי אבל לא בצורה מסודת ומאוד מייגע להבין מתוכן כמה אוברהאנגמנדטן קיבלה כל מדינה). בטח הויקיפדיה תתעדכן עוד כמה ימים ואוכל לעדכן.
מחקהתוצאות עצמן אגב מעניינות: מחד מרקל הצליחה אף מעבר למה שיצפו הסקרים, והCDU/CSU (הנוצרים דמוקרטים קרויים CDU, והם רצים בכל גרמניה חוץ מבבואריה שם הם רצים במפלגה האחות CSU. רשמית אלו שתי מפלגות, מעשית מפלגה אחת) זכו ל42% ו311 מושבים אל מול 26% ו191 מושבים של הסוציאליסטים. אבל בגלל שהליברלים לא עברו את אחוז החסימה, והנוצרים דמוקרטים לא הצליחו להשיג רוב מוחלט (זה לא קרה מאז שנות ה50), מרקל תיאלץ להכנס לקואליציה פחות נוחה מבחינתה: או ממשלת אחדות, או קואליציה עם הירוקים - שמכיוון שהם שמאלה מהסוציאליסטים זו אופציה פחות סבירה. תיאורטית הסוציאליסטים יכולים להקים ממשלה עם הירוקים וdeLinke, אבל למעשה זה לא יקרה כי deLinke מוקצים במערכת הפוליטית הגרמנית (זהו גלגול של המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית) ולא נחשב לגיטימי להרכיב איתם ממשלה.
אבל אל תרד על עופר אדרת. למדתי איתו כמה קורסים באוניברסיטה בשנה שעברה, והוא מהטובים...
אם היה מצב כזה בישראל - נניח שהליכוד היה זוכה ב-59 מנדטים וכל השאר היו מפוזרים מהמרכז ועד בל"ד, יכול להיות שהייתה דרישה לרוטציה בתפקיד הקנצלר.
מחקאני לא חושב. תחשוב על יאיר לפיד ו"אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם זועביז". נכון שבסוף לגוש הימין יש 61 מנדטים אבל גם אם היו לו 59 יאיר לפיד לא היה דורש רוטציה: היחס בין כמות הח"כים של יש עתיד ושל הליכוד ביתנו דומה לזה שבין הCDU/CSU לסוציאליסטים, ומפלגות הערביות בארץ - אם כל הדלגיטימציה שלהם - יותר לגיטימיות מdeLinke בגרמניה (לפחות ברמה הפדרלית ובגרמניה המערבית לשעבר)
מחק