חזרתי. מה היה פה? התגעגעתם? למה יש כ"כ הרבה אבק, אף אחד לא טורח לנקות?
בכל מקרה, בעידוד נמרץ של הגורמים המוסמכים החלטתי לחזור לכתוב, ולמרות שאני לא מתחייב לחזור לקצב של הזמנים היפים, אני מקווה שיעניין אתכם. ואיזה נושא טוב יותר להתחיל מאשר פסק הדין של "אם תרצו".
פסק הדין המלא כאן. בקצרה הסיפור הוא זה: כמה פעילי שמאל פתחו קבוצת פייסבוק בשם "'אם תרצו' תנועה פשיסטית (אז יש)". "אם תרצו" הגישה כנגדם תביעת דיבה בסך 2.6 מליון ש"ח, על שלוש האשמות:
1. עצם הקמת הקבוצה וכנוי "אם תרצו" בשם "תנועה פשיסטית"
2. פוסט בקבוצה המקשר את "אם תרצו" לנאציזם
3. פוסט בקבוצה המבקר את "אם תרצו" על קריקטורות שפרסמו ומשווה אותן לדר-שטרימר.
השופט קיבל את התביעה ביחס לטענה 2 ודחה אותה ביחס לטענה 1 ו-3; הנימוק לדחיית התביעה בסעיפים אלו היה ראשית שאין לצמצם את חופש הבטוי גם במקרים שנאמרות אמירות קשות, ושנית - וזה החלק שעורר הכי הרבה מחלוקת - שלתובעים עומדת הגנת "אמת דיברתי", מכיוון שישנם קוי דמיון בין "אם תרצו" לפשיזם בהדגשת קוי הלאומיות ובשל העובדה שמנהיגיה שואבים ממקורות פילוסופיים המשוייכים לנאציזם.
כתבו על זה לא מעט, החל בקלמן ליבסקינד וכלה באורי משגב ואביעד קליינברג; גם מי שתומך בפסיקה - ורוב הדעות שקראתי תומכות בה - לרוב חולק על חלקה השני, בו השופט פוסק בדבר אמיתות הטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית. זו שאלה, טוענים רוב הכותבים, שאל לו לבית המשפט להתערב בה; די אם היה דוחה את התביעה מנימוקי חופש הבטוי. ואם כבר פסק, הנימוק ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית בגלל קוי דמיון בהדגשת הלאומיות היא שטחית; באותה מידה ניתן לקרוא לציונות תנועה פשיסטית או לשלי יחימוביץ' סטלינסטית (בשל קוי דמיון בדאגה לפועלים). אז אני רוצה לחלוק על העמדה המקובלת (כצפוי; אחרת מה הכיף?)
קודם כל - ואת זה אמרו כבר הרבה לפני - את מריחת הביצה על פרצופם "אם תרצו" הביאו על עצמם, שכן הם אלה שפנו לבית המשפט. אבל מעבר לכך, אני חושב שהטוענים שבית המשפט היה יכול וצריך להמנע מפסיקה בשאלת אמיתות הטענה לא באמת חשבו עד הסוף.
ראשית, מכיוון שזו פשוט הוראת החוק (שנמצא כאן). הנתבעים טענון להגנות שונות מטעם סעיף 15 (הבעת דעה והגנות הדומות לכך) ולחילופין להגנה מטעם סעיף 14, הגנת "אמת דיברתי". טוענים המבקרים, כי השופט לא היה צריך להתייחס להגנות סעיף 14 ופשוט לפסוק לטובת הנאשמים בשל סעיף 15. אלא שצריך לרדת ולקרוא גם את הסעיף הבא:לפי סעף 16ב(1), גם הגנות סעיף 15 לא עומדות לזכות הנתבעים אם מה שאמרו לא היה אמת והם ידעו שאיננו אמת. כך שהשופט לא יכול שלא להתיחס לשאלת אמיתות הדברים.
אבל מעבר לכך, זה גם נכון שיתיחס לשאלת אמיתות הדברים, ואני אסביר למה. גם אם אנחנו מאמינים בחופש הבטוי ובדיון פוליטי חריף ולא סטרילי, עדיין לא לגיטמי מצדי לקרוא לרונן שובל אנס או סרסור. זו המצאה מוחלטת, ואין לגיטימיות לטעון אותה גם כקללה. לעומת זאת, כן נראה לנו לגיטימי לקלל את "אם תרצו" כפשיסטים - גם אם זו רק קללה; גם לקלל את שלי יחימוביץ כ"סטלינסטית" זה לגטימי. למה? בגלל שאמנם זו קללה, ונכון שרונן שובל לא חבר רשום במפסלגתו של מוסוליני, אבל עדיין יש איזשהו קשר שמאפשר לשייך אליו את הקללה (כמו גם לקלל את יחימוביץ' כסטלינסיטית), מה שלא כן ביחס לאונס. זה המובן של "אמת" ביחס לחוק לשון הרע, שהרי ברור שכשמודבר בדעות אין אמת עובדתית מדוייקת שאפשר למדוד ולבדוק; השאלה היא האם יש מספיק קשר למציאות כדי שהבטוי יהיה בגבול הלגיטימיות של קללה. ובמובן זה אני מסכים לחלוטין עם הפסיקה. באמת הדגשת הלאומיות היא קו דמיון מספק כדי שאפשר לטעון שלקלל את "אם תרצו" כפשיסטים לא מנותק לחלוטין מהמציאות; מה שלא נכון לגבי נאציזם, וזה בדיוק האבחנה שהבחין השופט.
ועוד שני דברים שמלמד אותנו מאמר הכביכול חרטה של ארז תדמור (מראשי "אם תרצו") בעקבות הפסיקה. ראשית, תדמור כל כך נסער שהוא מוציע את המרצע מהשק, ומגדיר את השיגי התנועה כ"הישגים אדירים שהפיחו רוח חדשה בכנפי המחנה הלאומי", שזה די משעשע אחרי ש"אם תרצו" כל כך התנגדו לתיוגם כתנועת ימין שהם איימו בתביעת דיבה את עורכי ויקיפדיה.
ושנית, המאמר מעיד בעיקר על הגישה הילדותית של "אם תרצו", הרצון לקלל שמאלנים. זה, אגב לא חדש: שם הספרון "נכבה חרטא" לא מעיד על סגנון מעודן במיוחד. אבל גם כאן, תדמור מתנחם בעיקר בזה שהוא יכול לכנות את יריביו שוב ושוב כ"סייעני טרור". הרוח הזו הביאה את אבי שילון למשל לטעון ש"[אם תרצו היא] תנועה מעט ילדותית, המבקשת להיאבק באמצעים פופוליסטיים בכל מי שאינו פועל לפי הבנתה את הציונות. קשה לי להאמין שראשי "אם תרצו" נשענים על העמקה בכתבים פשיסטיים, כפי שנחשדו. סביר יותר שהם ניזונים מרגש עממי אינטואיטיבי ומתמיכה בדעת הקהל". אלא שזה בדיוק העניין. הילדותיות של אם תרצו מוציאה לאור את הרצון העמוק להפטר כבר מכל הערכים הליברליים, להפסיק להרגיש אשמים על עוולות כביכול (כיבוש? חרטא!) שניבטות במראה שמציגים הסמולנים מיויפי הנפש ועוכרי האומה. הזעם של אם תרצו על הסמולנים דומה להומופוביה של לארי קרייג: הוא זעם בעצם כנגד המצפון שלהם עצמם, עם כל הערכים הליברלים שזיהמו אותו, לעזאזל. הגיע הזמן להתנער מהם. וזו כבר רוח פשיסטית פאר אקסלנס.
ונסיים בתקוה שהפוסט הבא לא יהיה הרמת תרומות להגנה בפני משפט דיבה...
חתימה טובה!
אבל מעבר לכך, זה גם נכון שיתיחס לשאלת אמיתות הדברים, ואני אסביר למה. גם אם אנחנו מאמינים בחופש הבטוי ובדיון פוליטי חריף ולא סטרילי, עדיין לא לגיטמי מצדי לקרוא לרונן שובל אנס או סרסור. זו המצאה מוחלטת, ואין לגיטימיות לטעון אותה גם כקללה. לעומת זאת, כן נראה לנו לגיטימי לקלל את "אם תרצו" כפשיסטים - גם אם זו רק קללה; גם לקלל את שלי יחימוביץ כ"סטלינסטית" זה לגטימי. למה? בגלל שאמנם זו קללה, ונכון שרונן שובל לא חבר רשום במפסלגתו של מוסוליני, אבל עדיין יש איזשהו קשר שמאפשר לשייך אליו את הקללה (כמו גם לקלל את יחימוביץ' כסטלינסיטית), מה שלא כן ביחס לאונס. זה המובן של "אמת" ביחס לחוק לשון הרע, שהרי ברור שכשמודבר בדעות אין אמת עובדתית מדוייקת שאפשר למדוד ולבדוק; השאלה היא האם יש מספיק קשר למציאות כדי שהבטוי יהיה בגבול הלגיטימיות של קללה. ובמובן זה אני מסכים לחלוטין עם הפסיקה. באמת הדגשת הלאומיות היא קו דמיון מספק כדי שאפשר לטעון שלקלל את "אם תרצו" כפשיסטים לא מנותק לחלוטין מהמציאות; מה שלא נכון לגבי נאציזם, וזה בדיוק האבחנה שהבחין השופט.
ועוד שני דברים שמלמד אותנו מאמר הכביכול חרטה של ארז תדמור (מראשי "אם תרצו") בעקבות הפסיקה. ראשית, תדמור כל כך נסער שהוא מוציע את המרצע מהשק, ומגדיר את השיגי התנועה כ"הישגים אדירים שהפיחו רוח חדשה בכנפי המחנה הלאומי", שזה די משעשע אחרי ש"אם תרצו" כל כך התנגדו לתיוגם כתנועת ימין שהם איימו בתביעת דיבה את עורכי ויקיפדיה.
ושנית, המאמר מעיד בעיקר על הגישה הילדותית של "אם תרצו", הרצון לקלל שמאלנים. זה, אגב לא חדש: שם הספרון "נכבה חרטא" לא מעיד על סגנון מעודן במיוחד. אבל גם כאן, תדמור מתנחם בעיקר בזה שהוא יכול לכנות את יריביו שוב ושוב כ"סייעני טרור". הרוח הזו הביאה את אבי שילון למשל לטעון ש"[אם תרצו היא] תנועה מעט ילדותית, המבקשת להיאבק באמצעים פופוליסטיים בכל מי שאינו פועל לפי הבנתה את הציונות. קשה לי להאמין שראשי "אם תרצו" נשענים על העמקה בכתבים פשיסטיים, כפי שנחשדו. סביר יותר שהם ניזונים מרגש עממי אינטואיטיבי ומתמיכה בדעת הקהל". אלא שזה בדיוק העניין. הילדותיות של אם תרצו מוציאה לאור את הרצון העמוק להפטר כבר מכל הערכים הליברליים, להפסיק להרגיש אשמים על עוולות כביכול (כיבוש? חרטא!) שניבטות במראה שמציגים הסמולנים מיויפי הנפש ועוכרי האומה. הזעם של אם תרצו על הסמולנים דומה להומופוביה של לארי קרייג: הוא זעם בעצם כנגד המצפון שלהם עצמם, עם כל הערכים הליברלים שזיהמו אותו, לעזאזל. הגיע הזמן להתנער מהם. וזו כבר רוח פשיסטית פאר אקסלנס.
ונסיים בתקוה שהפוסט הבא לא יהיה הרמת תרומות להגנה בפני משפט דיבה...
חתימה טובה!
נייס טו סי יו בק.
השבמחקיופי שחזרת לכתוב!
השבמחקלדעתי תדמור מפריד בין המחנה הלאומי (שיכול לכלול שמאלנים, אבל לא סמאלנים), לבין המחנה הימני (שאינו יכול לכלול שמאלנים). לשיטתו, אם תרצו היא במחנה הלאומי, אבל לא במחנה הימני.
השבמחקתודה לכולם!
השבמחקלאנונימי - בהחלט יכול להיות. אבל הבטוי "המחנה הלאומי" הוא בטוי מאוד מובהק ומוגדר כיום למחנה הימין בישראל - כולל דוברי מחנה זה עצמו. גם אם תדמור לא מתכוון בעצמו לשימוש הזה של הבטוי, עצם העובדה שהוא מתשמש בו מעיד על כך שהוא לא באמת חושב עצמו למישהו שאינו איש ימין, שכן אחרת הוא היה נמנע מלהזדהות בצורה שתאפשר לזהות אותו כאיש ימין. מלה"ד הוא יכול גם היה לטעון שאלה נצחונות ל"מחנה השלום" ושהוא מתכוון ב"מחנה השלום" למי שמאמינים בשלום אמיתי, בלי ויתור על אף שעל, ברוח קיר הברזל של ז'בוטינסקי. אבל הוא לא עשה את זה, כי הוא לא מעוניין להיות מזוהה בטעות עם השימוש המקובל של :"מחנה השלום", דהיינו מחנה השמאל (שלא לומר סמול)
מזל טוב!
השבמחקאכן מזל טוב, גם על החזרה לבלוג וגם על החדשות המשמחות האחרות
השבמחקתודה
השבמחק