בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 28 בספטמבר 2012

47

לפני כשנה בערך פרצה לזירה הפוליטית האמריקאית תנועת Occupy Wall Street. עיתונאים מהצד השמאלי של המפה מיהרו להכתיר אותה כתשובה השמאלית לtea party, אך ממרחק הזמן מתברר שלא היו לתנועה לא המשאבים הכספיים ולא המשאבים האנושיים עם התלהבות ואנרגיה מספקות כדי ליצר נוכחות והשפעה ארוכת טווח על המערכת הפוליטית האמריקאית, כמו שלtea party היו; אפשר לדון דיון מעניין למה אבל זה לא נושא הפוסט. מכל מקום, לתנועה כן היתה השפעה ארוכת טווח בהעלאת נושא אי השוויון הכלכלי בארה"ב לראש הדיון הציבורי ובפרט בהטבעת מונחים קולעים להגדרת הנושא: במקביל להתפשטות הפגנות Occupy, החלו להסתובב באינטרנט מאות תמונות של אנשים המספרים את קשייהם הכלכליים עם הסיכום: I am the 99%. מאז החלוקה בין האחוזון העליון לבין שאר הציבור הפכה להיות המייצג הקולע ביותר לבעיית אי השוויון; התנועה החדירה את המושג the 1% ללקסיקון הפוליטי האמריקאי. וכחובב מספרים מושבע, אין שמח ממני שהם החזירו את הכבוד לאחוזים.
ואין נצחון הסטורי מתוק מכך שכפי שזה נראה כרגע, מיט רומני עומד להפסיד במירוץ לנשיאות, וההפסד הזה הולך להיות מתומצת במספר אחד: 47%.
בודאי אתם יודעים על מה אני מדבר אבל אם לא - או אם אתם סתם קוראים "ישראל היום" ולכן עדיין בטוחים שרומני מנצח - מדובר על סרטון הוידאו הבא שבו רומני צולם בסתר בזמן שהוא מדבר באירוע גיוס כספים עם תורמים עשירים ששילמו כל אחד $25,000 ויותר לכרטיס:
הסרטון מכאן: http://www.youtube.com/watch?v=XnB0NZzl5HA; למי שלא יכול / רוצה לצפות, הנה תמליל הנאום:
There are 47 percent of the people who will vote for the president no matter what. All right, there are 47 percent who are with him, who are dependent upon government, who believe that they are victims, who believe that government has a responsibility to care for them, who believe that they are entitled to health care, to food, to housing, to you name it. That that's an entitlement. And the government should give it to them. And they will vote for this president no matter what. And I mean, the president starts off with 48, 49, 48—he starts off with a huge number. These are people who pay no income tax. Forty-seven percent of Americans pay no income tax. So our message of low taxes doesn't connect. And he'll be out there talking about tax cuts for the rich. I mean that's what they sell every four years. And so my job is not to worry about those people—I'll never convince them that they should take personal responsibility and care for their lives. What I have to do is convince the 5 to 10 percent in the center that are independents that are thoughtful, that look at voting one way or the other depending upon in some cases emotion, whether they like the guy or not, what it looks like.
אז איפה להתחיל? אולי נתחיל בעובדות:
קודם כל, רומני צודק. באמת 47% (או, אם נדייק, 46.7%) מהציבור האמריקאי לא משלם מס הכנסה פדרלי. השאלה היא מה המשמעות של "לא משלם מס הכנסה פדרלי" -  זה כמובן לא אומר, למשל, שהם לא משלמים בכלל מסים; הם משלמים מסים למדינות ולעיריות (שהם בדרך כלל מסי קניה ומסי נדל"ן) ורבים מהם גם משלמים מסים פדרליים: 28.3% מהציבור לא משלם מס הכנסה אבל כן משלם מסים המנוכים מהמשכורת, לביטוח לאומי ולמדיקייר (בדומה לביטוח לאומי ולמס בריאות אצלנו); כלומר 58% מאותם שלא משלמים מס הכנסה פדרלי עדיין משלמים מס פדרלי, רק לא מס הכנסה. למעשה, גם מיט רומני עצמו נכלל באותה קבוצה: גם הוא לא משלם מס הכנסה פדרלי מכיוון שהוא לא עובד, וכל הכנסותיו הן הכנסות מהון שעליהן הוא משלם מס רווחי הון (זה לא מדוייק, מתוך כ$14,000,000 שהוא הרויח בשנה שעברה כ$400,000 היו ממכירת ספרים, הכנסה שעליה כן משלמים מס הכנסה. אבל מכיוון שהוא ניכה ממס $2,500,000 מתוך כ$4,000,000 שהוא תרם לצדקה, בעיקר לכנסיה המורמונית, אז אפשר לטעון שהנכוי הזה מכסה את הכנסתו החייבת במס הכנסה). עוד 10.3% מאותם 46.7% הם זקנים שיצאו לפנסיה, ולכן נותרנו עם כ8%, רובם המכריע משתכרים פחות מ$20,000 לשנה, משכורת רעב ממש.
בודאי שאי תשלום מס הכנסה פדרלי לא אומר שאותם אנשים מרגישים שהממשלה חייבת להם משהו ולא מסוגלים לקחת אחריות על חייהם; וגם מי שכן מרגיש שהממשלה חייבת לו - למשל, זקנים ששילמו כל חייהם מסי מדיקייר ומצפים שהתוכנית תתן להם ביטוח בריאות כפי שהובטח להם כל חייהם, או יוצאי צבא שסיכנו את חייהם למען אמריקה - לא ברור שציפיה שכזו איננה לגיטימית.
ובאופן כללי, זו לא אסטרטגית בחירות טובה לזלזל באופן כל כך בוטה ב47% מהאלקטורט, ולטעון שזה "לא תפקידי לדאוג להם". כצפוי, הסרטון כיכב בכל אמצעי התקשורת, וכן אובמה והדמוקרטים הסתערו עליו; הפרסומת החזקה ביותר לדעתי היא זו:
 (http://www.youtube.com/watch?v=B9xCCaseop4; הקטע האהוב עלי הוא שמראים שני יוצאי צבא בדיוק בנקודה שרומני לואט את המילה entitiled מפיו בטון שכל כולו בוז עמוק); וכצפוי, הקמפיין האינקומפוטנטי של רומני לא ממש הצליח להתמודד עם הסרטון - בהתחלה הם ניסו להתפס לסרטון של אובמה מ1998, אבל זה לא ממש תפס; אחר כך הם ניסו לטעון שרומני כן הובן נכון, או לא הובן נכון, וזו בכלל לא השאלה.
אלא שמעבר להיותו עוד אחת מתפניות הקמפיין הזה, נראה שהסרטון הזה הוא באמת נקודת מפנה: לפני שהתפרסם נראה שהיתרון של 2-3% בסקרים שאובמה קיבל כתוצאה מהועידה הדמוקרטית המוצלחת החל לדעוך, ולאחר הפרסום היתרון הזה התאושש ואף גדל; כרגע בממוצע הסקרים של realclearpolitics אובמה מוביל ב4% וכך גם לפי המודל של נייט סילבר . במדינות המתנדנדות רומני סובל מפיגור גבוה יותר - בפרט באוהיו, שבה מפעלים רבים שמייצרים חלקים לתעשיית הרכב, ולכן זוכרים לרומני לרעה את המלצתו "לתת לדטרויט לפשוט רגל" ב2008, ולכן לפי רוב המודלים נראה שהמרוץ יצא מתחום המירוץ הצמוד, ואלא אם תקרה "הפתעת אוקטובר" אובמה ינצח נצחון ברור (גם אם לא דרמטי): נייט סילבר מעריך את הסכוי לנצחון אובמה ב84%, סאם וואנג בלמעלה מ95%. היתרון של אובמה החל גם לחלחל למירוצים לסנט - שם ההערכה הרווחת היא שהסכוי שהרפובליקאים יזכו לרוב שואף לאפס - ואפילו לקונגרס, שם יש כאלה שמתארים אפשרות של השתלטות דמוקרטית מחודשת. אפילו כותבים שמרנים כמו פגי נונן וביל קריסטול החלו לבקר את הקמפיין של רומני; יש דיבורים על כך שגורמים רפובליקאים יחלו להפנות כספים למירוצים לסנט ולקונגרס במקום ומירוץ לנשיאות. ואולי הסימן הטוב ביותר לתחושה הרפובלקאית שהם הולכים לכיוון הפסד היא התעוררותו של הדיסוננס הקוגניטיבי: בקרב בולגרים ימנים החלה להסתובב טענה שכל הסקרים מוטים, ושאם הם לא היו מוטים אז בעצם רומני מנצח. הם אפילו הכינו אתר של קריאה אלטרנטיבית של הסקרים (כלומר, מה אמורה להיות תוצאת הסקרים לדעתם), כדי שהמציאות האלטרנטיבית תהיה שלמה. (אגב, טענה דומה טענו הדמוקרטים ב2004, כשהסקרים החלו ליטות לטובת בוש).

אז מה מיוחד בסרטון הזה שגרם לו להתבלט ולהיות יותר מעוד אדוה על המים? מכיוון שלא מדובר כאן על איזו טעות או ניסוח לא נכון. הרעיון ש47% מהציבור הם טפילים שחיים על חשבון ה53% היצרנים הוא רעיון רווח בתוך הecho chamber הימני, ולאף אחד שם אין בעיה איתו. למעשה, בתגובה למם ה99%, אנשי ימין שונים החלו לפרסם תמונות שלהם תחת הכותרת we are the 53% - דהיינו אנחנו העובדים המשלמים על כל זה. אלא שמה שקרה כאן הוא שנוצר מגע חריג בין הרעיונות שמסתובבים בתוך תיבת התהודה הימנית לבין הציבור הכללי, ואז התברר שלפחות חלקם כל כך קיצוניים ומנותקים מהמיינסטרים שהם לא מצליחים לשרוד את המעבר.
אלט טאב (אני שואל את הבטוי מהבלוג המצויין של תמר עילם גינדין לרעיון שהוא קשור בעקיפין)
בשיעור הסטוריה אמריקאית אצל פרופ' בלונדהיים באונ' העברית למדתי את אחד הרעיונות היפים ביותר לדעתי לגבי הגורמים לפריצתה של מלחמת האזרחים: אחד הגורמים לטענתו היה רשת הטלגרף, שנפרשה ברחבי ארה"ב בשנות ה50 של המאה ה19. עד אז מועמדים לנשיאות אמרו דברים שונים במדינות הצפון והדרום; חדשות לא כל כך עברו בקלות מרחקים גדולים ולכן הצליחו להחליק את זה. משנפרשה רשת הטלגרף בוחרים בדרום יכלו לדעת בדיוק מה אמרו מועמדים במדינות הצפון, ולהיפך, תוך זמן קצר והיכולת להחליק את ההבדלים בין האיזורים נעלמה). שיפט אלט טאב
בקיצור, הסרטון הזה חזק כי רומני - או לפחות חלק ניכר מהמפלגה שהוא עומד בראשה - באמת מאמין בו. הוא באמת מייצג רעיון בסיס במפלגה הרפובליקאית של היום, וכשהוא מוצג בצורה מוקצנת ולא מעודנת - כפי שהיית מצפה באירוע גיוס כספים, ומדובר לא מהוקצע כמו רומני - אז הניגוד בינו לבין תפיסות היסוד של המיינסטרים מספיק כדי להטביע את קמפיין רומני.

ומה תהיה האירוניה הגדולה ביותר? אם רומני יפסיד 53-47.

יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

מחשבות איטלקיות

שבוע ועידה ושובע וחצי חופשה הצליחו לצבור לא מעט הגיגים, כך שמתבקש לחלק אותם לכמה פוסטים. ונתחיל בקצת מחשבות על איטליה (חידה לקורא הצעיר: איפה בליתי את חופשתי?)

אז את הסרטון של האיטלקים הצוחקים על עצמם כבר הראיתי, אבל ככל שהתמשכה החופשה חשבתי על עוד כמה נקודות ביחס לאיטלקים:

  • כשמתסכלים איך האיטלקים בוחרים לזכור את ההסטוריה שלהם - בשמות רחובות, במונומנטים, במוזיאונים - יש אזכור רב של תקופת הרנסנס, אבל החלק מהמאה ה16 יש קפיצה על פני 400 שנה - פרט לאזכור של איחוד איטליה והאישים הקשורים בו בשנות ה50 של המאה ה19 - עד ל1945. 
  • האיחוד בין צפון איטליה לדרומה היה ועודנו לא טריוויאלי, אבל הסיבה לכך היא לא הבדלים מטאפיזיים בין תושבי האיזורים הללו אלא הסטוריה מאוד שונה בין שני חלקי חצי האי: דרום איטליה - מרומא ודרומה - היה החלק המשגשג והפורח בעת העתיקה והתחילת ימי הביניים אבל החל מימי הביניים הוא נשלט על ידי הכנסיה או על ידי מלכויות זרות - הספרדים ולאח"כ הצרפתים - שמלבד היותן זרות היו גם אבסולוטיסטיות ודכאניות למדי. החוויה הפוליטית המרכזית של הדרום היתה שלטון זר ודכאני. ערי מרכז וצפון איטליה לעומת זאת פתחו בסוף ימה"ב וברנסאנס שלטונות רפובליקאניים וגם לאחר ששקעו נכבשו על ידיד האוסטרים, אימפריה ביזורית הרבה יותר. כתוצאה, תושבי הצפון היו בעלי מסורת הרבה יותר עשירה של שלטון עצמי, מעורבות פוליטית ומערכת פרוטו-דמוקרטית. 
  • עם כל הדיבורים על הנס הגרמני שאחרי מלחה"ע השניה, היה גם נס איטלקי. אחרי המלחמה כלכלת איטליה לא היתה מרשימה יותר משאר מדינות הים התיכון - ספרד, יוון וכד' - והעובדה שהם הגיעו לרמת אחת הכלכלות הגדולות בעולם, היא בכל זאת מרשימה למדי. תגידו, זה הכל התבסס על חובות, וכיום הם עומדים לקרוס - אולי. עדיין יש להם בסיסים חזקים למדי לכלכלה. 
הקוראים חדי העין יזהו בנקודות האלה דמיון למדינה ים תיכונית אחרת.


יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

עורו, תושבי משיגן!

עוד הבלחה מהחופשה כדי לשתף את הסרטון המצויין הבא:
אם הייתי תושב מישיגן, הייתי מצביע לה רק בגלל היכולת להרים את הסרטון. למעשה, יש מצב שאם הייתי אמריקאי הייתי עובר זמנית למישיגן רק כדי להצביע לה.
מכל מקום, כדי להעסיק אתכם חמשת קוראי עד שאחזור, נפתח בתחרות של זהוי כל האזכורים לנקודות מפתח בסדרה, של השחקנים וכו' שמוזכרים כאן ביעף (ולא, walk and talk לא נחשב, זה קל מדי). אני אתחיל:
בריג'יט מרי מקורמיק הצליחה ארגן את הסרטון הזה כי היא אחותה של מרי מקורמיק, שהיא השחקנית שמשחקת את קייט הרפר (מי שפותחת את הסרטון).
עכשיו תורכם.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

אות חיים

אכן רשלנות מצידי לצאת לחופש בשבוע שבו נראה שמיט רומני הפסיד סופית את הנשיאות (רמז: להפגין זלזול ב47% מהאלקטורט זה לא מתכון לנצחון, ע"ע "צ'חצ'חים, נאום"), אבל זה המצב.
יש גם פוסט הרהורים בעקבות חופשתי זו באיטליה, שיגיע כשאחזור, אבל כהקדמה, נזכרתי בסרטון המצויין הזה שראיתי כבר לפני שנים:
(http://www.youtube.com/watch?v=ZAJNFoHuLno למי שלא יכול לצפות)
הוא נוצר על ידי איטלקי אוריגינלי, ומה שמדהים כמובן הוא שהמיתוסים שאיטלקים תופסים על עצמם זהים לחלוטין למיתוסים שאנו הישראלים תופסים על עצמנו (כולל מחיאות הכפיים המיתולוגיות בנחיתה).

גמר טוב.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

שנה טובה

עלה בדעתי, שכותרת הפוסט הקודם היתה מטעה משהו, כי בימים אלה היא בודאי מרמזת לתשובה במובן של חזרה בתשובה ולא במובן של תשובה לשאלה.
מכל מקום, זה כבר מסורת בבלוג שאיכשהו דווקא ראש השנה ויום כיפור לא משרים פוסט ראוי לשמו. ואני אדם מסורתי. אז שנה מצויינת לכם, כל חמשת קוראי.

ומכל הברכות, האיחולים, הסרטונים ושלל ההתיחסויות האחרות לשנה החדשה ששטפו את הרשת ברמה שתאפשר לחזבאללה לקבל עוד איזה קטיושה מהכסף שהאיראנים יקבלו על הגז לייצר את החשמל לסרברים שמכילים אותן, האהוב עלי הוא הסרטון הבא של אנדרדוס (הקרדיט לאיציק שהכיר לי אותם, וזו באופן כללי הזדמנות להמליץ לכל חובבי המגזר לצפות במערכונים שלהם, הם ממש טובים)

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

תשובה

התשובה לחידה מאתמול (למטה בהמשך, כדי שאם אתם לא רוצים עדיין לגלות, תוכלו לצאת מהפוסט עכשיו)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בשתי הערים, השם הערבי של העיר הוא תרגום מילולי של השם הלא-ערבי, ולא שימוש פונטי בשם הלא-ערבי (כמו שניאפוליס הפכה לנאבלוס, הלא היא שכם): חברון נקראת בערבית אלח'ליל, דהיינו החבר (חי"ת בפתח, the friend), המילה שממנה הגזר השם "חברון"; קזבלנקה נקראת בערבית א-דאר אלביצ'אא, או "הבית הלבן" בערבית, שזה כמובן תרגום של casa blanca מספרדית - שקראו לעיר על שם הבית האירופי הראשון, הלבן, שבנו בה.
והדבר המשותף למרוקו ולישראל: בשתיהן מפת המדינה היא כפי שהיא מוצגת במדינה עצמה שונה מכל שאר העולם: בישראל לא מסמנים את הקו הירוק, ובמפת מרוקו לפי המרוקאים, המרוקו כוללת את סהרה הספרדית - שטח שסופח ע"י מרוקו למרות שאף מדינה אחרת לא מכירה בסיפוח זה. (נשאיר לקוראים החרוצים לתת עוד דוגמאות בתגובות).
מהעניין הפתאומי במרוקו אתם יכולים להבין שהייתי שם (לועידה סולארית, עוד לא מצאתי שורשים מרוקאים שאת עקבותיהם יצאתי לחפש, למרות שתמיד יש עוד תקוה), וזה העלה עוד פוסט ברשימת הפוסטים שאני צריך לכתוב, אבל בינתיים עד כאן לשבת זו.

יום שישי, 14 בספטמבר 2012

חידה

חידה קצרה לשבת, שלא תחשבו שנעלמתי: מה המשותף לקזבלנקה ולחברון?

ואם לא אספיק, שנה טובה ומאושרת.

יום שני, 10 בספטמבר 2012

קפיצות וועידות

פעם, לועידות המפלגתיות היה תפקיד משמעותי בתהליך קביעת המועמד. לפני עידן הפריימריז (שהתחילו באופן משמעותי רק בסוף שנות ה60) ממסד המפלגה בכל מדינה היה שולח את הנציגים לועידה, ושם, בחדרים אחוריים אפופי עשן, היו נסגרים דילים שקובעים מי יהיה המועמד.
היום כמובן זה לא המצב. נציגי המדינות לועידה נקבעים בפריימריז שנמשכים במשך חודשים ארוכים וכתוצאה, למרות שתיאורטית יכול להיות מצב שבו המועמד לא נקבע עד לועידה למעשה לא היתה אף ועידה מאז 1980 שבה המועמד לא היה ידוע באופן ודאי ומוחלט מראש (בועידה הרפובליקאית של 1980 גם לרייגן וגם לפורד לא היה רוב מוחלט רק בשל הנציגים הנבחרים שצבר, והנציגים הלא נבחרים יכלו תיאורטית להטות את הכף אבל הם הלכו עם רייגן שהיה בעל רוב הנציגים הנבחרים).
כל העיתונאים נהנים ללעוג לועידות של ימנו, שהם אירוע מתוסרט מראש ללא כל דרמה ותפקיד. אני דווקא לא חושב כך. ראשית, אני לא חשוב שמישהו היה באמת רוצה לחזור לעידן החדרים האחוריים אפופי העשן, ושנית, הועידה היא ההזדמנות הכי טובה למועמד להציג את עצמו בפני קהל הבוחרים. אחד ההבדלים הכי בסיסיים שהיה קשה לי לתפוס הוא שבארה"ב עצם תשומת הלב של הציבור היא משאב שקשה להשיג. בארץ אחוז האנשים שלא מעודכן בחדשות קטן ביותר; בארה"ב הוא יכול להגיע לעשרות אחוזים, וגם מבין אלה שמעודכנים ברמה כלשהי אחוז גדול מעודכן רק ברמה חלקית ביותר. בועידה שלוש הרשתות הגדולות - שעם כל ההספדים, עדיין נהנות מצפיה של 30-40% מהצופים בפריים טיים ממוצע, ואלה בדיוק הצופים הפחות מעודכנים פוליטית, שכן המעודכנים צופים בפוקס או MSNBC - מעבירות בשידור חי שעה מהועידה בכל ערב. בנוסף, הועידה מאפשרת להפיח רוח של התלהבות במפלגה, להיות מין קריאת הקרב לפני תחילת החלק האחרון והמכריע של מסע הבחירות.
ולכן, ההשפעה של ועידה מוצלחת היא בשני פרמטרים: בהתלהבות של בסיס הבוחרים הקבוע, ובעוצמת הקפיצה בסקרים שהמועמד מקבל בעקבות הועידה. קפיצה שכזו כמעט תמיד קורה, השאלה היא גודלה ומשכה. כמעט תמיד, מכיוון שאחד הסימנים לחולשתו של מסע הבחירות של קרי ב2004 היה העובדה שהוא לא זכה כמעט לשום קפיצה בסקרים בעקבות הועידה המפלגתית שלו. ומכיוון שמסע הבחירות הזה מתגלגל כהיפוכו של מסע הבחירות של 2004, מיט רומני זכה אף הוא לקפיצה מאוד מינורית בעקבות הועידה שלו לפני שבוע וחצי - נייט סילבר מעריך כאותה ב1-3%, סאם וואנג מפרינסטון מעריך שרומני למעשה "זכה" לקפיצה שלילית של כמינוס 1% (ההבדלים נוסעים מפרשנות הסקרים ויחוסם לקפיצה כן או לא, אתם מוזמנים להכנס לפוסט ש/ל וואנג להסבר מעמיק). ואילו אובמה השיג את שתי המטרות בועידה הדמוקרטית: מדד ההתלהבות של הדמוקרטים עלה משמעותית, והסימנים הראשונים מעידים על קפיצה די משמעותית לטובתו (אולי עד 5%); הקונצנזוס הרווח הוא שהמרוץ נוטה כעת לטובת אובמה; כמובן, לא ברמות של 2008, ויכולים לקרות עוד הרבה דברים, אבל באופן בסיסי אם המצב ישאר כמו שהוא היום אובמה ינצח.
אז מה קרה? בפשטות, הדמוקרטים הרימו ועידה הרבה הרבה יותר טובה מהרפובליקאים. הועידה הרפובליקאית היתה לא קוהרנטית; דוברים רבים מדי, גם בשעות השיא, דיברו על עצמם ולא על רומני (ע"ע כריס כריסטי); נאום ראיין הביא את התקשורת לעסוק בהאם וכמה ראיין שיקר; לאורך כל הועידה לא היה כל פירוט על מה תוכניות הרפבוליקאים; וכמובן, היתה את אפיזודת קילנט איסטווד והכסא.
הועידה הדמוקרטית היתה מוארגנת היטב, לא היו בה כמעט הפתעות (חוץ מההתבזות המיותרת עם עניין הכנסת המלה "אלוהים" ועניין ירושלים במצע, מכיוון שהדמוקרטים לא באמת מסוגלים לעבור ועידה שלמה בלי לירות לעצמם ברגל, זה בניגוד לDNA של המפלגה); רצף הנאומים בפריים-טיים היה קוהרנטי - מישל אובמה בערב הראשון על הפן האישי, קלינטון בערב השני על פרטי המדיניות ואובמה בערב השלישי, בתור השיא; והנאומים היו טובים, פשוט טובים. באופן אירוני, מי שנאם הכי פחות טוב הוא אובמה עצמו, שזה גם די מעודד לראות, מין חזרה לפרופורציות אחרי שגם הוא השתכנע קצת יותר מדי מהמחמאות שהורעפו עליו מכל עבר.

אבל טוב מכולם היה קלינטון. יש לו פשוט כשרון. הוא נאם במשך 48 דקות, חצי שעה מעבר לזמן שהוקצב לו, והקהל היה מרותק לאורך כל הנאום. אם יש לכם את הזמן, פשוט תצפו:
מה שהיה בעיקר יפה בנאום הזה הוא שהוא מתיחס לבוחרים מאוד ברצינות ובכבוד. הוא עבר נושא נושא, ופירט את ההבדלים בין המדיניות של הדמוקרטים לרפובליקאים, ולמה המדיניות הדמוקרטית טובה יותר. לא בסיסמאות, אלא במספרים. כמובן, עם כל השטיקים של קלינטון, עם היד על הלב, ועם הy'all, והכל; הוא לא היה משעמם כמו שנאום על מדיניות יכול להיות. אבל העוצמה העיקרית של הנאום לא היתה הרטוריקה, אלא האמירה הבסיסית שהנחתה את בניית הנאום הזה: יש כאן נושאים חשובים, בואו נסביר ברצינות למה אנחנו חושבים שעמדתנו טובה יותר. וזו אמירה בשלוש רמות מעל לכל הנאומים האחרים, בשתי הועידות. (בהערת אגב, אולי התרגיל הרטורי היפה ביותר של קלינטון בהקשר הזה היה שמדי פעם כשמגיעים לקטע שנראה לא חשוב הוא מדגיש: now I want you all to listen to this, this is very important". זה הזכיר לי את בגין, שם היה משקיט את הקהל ומבקש את הקשבתם לפני חלקים חשובים).
וכמובן, העובדה שחלקים משמעותיים מהמדיניות הרפובליקאית לא עומדים במבחן חשבוני פשוט, קלינטון גם יכל להנות קצת בדרך. אז הנה הקטע האהוב עלי בנאום. הוא בהקשר של התוכנית של רומני להוריד מסים, ואין לי צורך להסביר יותר, כי אפשר פשוט לתת לקלינטון להסביר:

I mean, consider this. What would you do if you had this problem? Somebody says, "Oh, we've got a big debt problem. We've got to reduce the debt." So what's the first thing he says we're going to do? "Well, to reduce the debt, we're going to have another $5 trillion in tax cuts, heavily weighted to upper-income people. So we'll make the debt hole bigger before we start to get out of it."
Now, when you say, "What are you going to do about this $5 trillion you just added on?" They say, "Oh, we'll make it up by eliminating loopholes in the tax code." So then you ask, "Well, which loopholes? And how much?" You know what they say? "See me about that after the election."
(LAUGHTER)
I'm not making it up. That's their position. "See me about that after the election."
Now, people ask me all the time how we got four surplus budgets in a row. What new ideas did we bring to Washington? I always give a one-word answer: arithmetic.
(APPLAUSE)
If -- arithmetic.
(APPLAUSE)
If they stay with this $5 trillion tax cut plan in a debt reduction plan, the arithmetic tells us, no matter what they say, one of three things is about to happen. One, assuming they try to do what they say they'll do -- get rid of -- cover it by deductions, cutting those deductions -- one, they'll have to eliminate so many deductions, like the ones for home mortgages and charitable giving, that middle- class families will see their tax bills go up an average of $2,000, while anybody who makes $3 million or more will see their tax bill go down $250,000.
(BOOING)
Or, two, they'll have to cut so much spending that they'll obliterate the budget for the national parks, for ensuring clean air, clean water, safe food, safe air travel. They'll cut way back on Pell grants, college loans, early childhood education, child nutrition programs, all the programs that help to empower middle-class families and help poor kids. Oh, they'll cut back on investments in roads and bridges and science and technology and biomedical research. That's what they'll do. They'll hurt the middle class and the poor and put the future on hold to give tax cuts to upper-income people who've been getting it all along.
Or, three, in spite of all the rhetoric, they'll just do what they've been doing for more than 30 years. They'll go and cut the taxes way more than they cut spending, especially with that big defense increase, and they'll just explode the debt and weaken the economy, and they'll destroy the federal government's ability to help you by letting interest gobble up all your tax payments.
Don't you ever forget, when you hear them talking about this, that Republican economic policies quadrupled the national debt before I took office, in the 12 years before I took office...
(APPLAUSE)
... and doubled the debt in the eight years after I left, because it defied arithmetic.
(LAUGHTER)
It was a highly inconvenient thing for them in our debates that I was just a country boy from Arkansas and I came from a place where people still thought two and two was four.
(APPLAUSE)
It's arithmetic. We simply cannot afford to give the reins of government to someone who will double-down on trickle-down. (APPLAUSE)
המשפט:  Now, people ask me all the time how we got four surplus budgets in a row. What new ideas did we bring to Washington? I always give a one-word answer: arithmetic. ראוי למסגור. גדול.

יום שבת, 8 בספטמבר 2012

רדיו בלה בלה

אני לא זוכר איפה קראתי את התגובה הכה מדוייקת על המבזקים החדשים של גל"צ: "האחות הפרחה של החדשות". האמת שהם לא כל כך מעצבנים אותי, מלבד הפתיחה מטופשת כל כך "כאן פלוני אלמוני עם מה שקורה עכשיו" במקום "עם החדשות". מכל מקום, זו הזדמנות לפוסט שחשבתי עליו קצת זמן, מאז שהתחלתי לנסוע בתכיפות מדאיגה לארה"ב. בהיותי white person מצטיין, התחנה הקבועה במכונית היא NPR. (פתח סוגרים: אין אף תחנת רדיו לכל ארה"'ב; תחנת רדיו לאומית - כמו NPR - מתבססת על רשת של תחנות מקומיות שמשדרות אותה כל אחת באזורה. ותחניות רדיו נקראות בדר"כ בראשי תיבות של ארבע אותיות שמתחילות בW או בK. והשם של התחנה המקומית של NPR באיזור המפרץ הוא KQED. גדול.)
מכל מקום, כשנסעתי לי ברחבי צפון קליפורניה שמתי לב שהרדיו בסוף השבוע פשוט יותר מעניין מבארץ. יש תוכניות ביזאריות, אבל גם הן מעניינות. אז עשיתי השוואה קטנה ביןם לוח השידורים של NPR וגל"צ ביום הראשון של סוף השבוע.  (לא השוותי את היום השני כי הלוח של גל"צ בשבת  נראה לא כ"כ קבוע). גל"צ אמנם לא מתחכמת כמו NPR אבל היא הכי קרובה למקבילה ישראלית. והיא תחנה טובה, אני מאוד מסמפט אותה בדרך כלל.

NPR - לוח שידורים שבת
שעה תכנית תוכן
7-10Weekend Edition יומן חדשות
10-11Car Talk מוסכניקים עונים לשאלות מאזינים על מכוניות
11-12Wait, Wait, Don't Tell Me שעשועון הומוריסטי על נושאי אקטואליה
12-13This American Lifeתוכנית דוקומנטרית (אחת התוכניות הידועות של NPR)
13-14Radio Specials תוכניות דוקומנטריות מתחנות רדיו ציבוריות מהעולם
14-15Moyers & Co.תוכנית ראיונות (בעיקר על אקטואליה)
15-16BBC World Service חדשות בינ"ל
16-17Living on Earth נושאי איכות סביבה
17-18All Things Considered יומן חדשות
18-20A Prairie Home Companion ,תוכנית מוזיקה (גם אחת הידועות, עליה מבוסס הסרט המצוין של רוברט אלטמן באותו השם)
20-21Selected Shorts שחקנים מפורסמים קוראים סיפורים קצרים של סופרים ידועים


ולעומת זאת, לוח השידורים של גל"צ ביום ששי:

גל"צ - לוח שידורים ששי
שעהתכניתתוכן
7-8בוקר טוב ישראליומן חדשות
8-9מחשבות בע"מהגיגים על אקטואליה (איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי)
9-11בלוי נעיםמגזין תרבות
11-12קולה של אמאד"שים מחיילים למשפחות ולהיפך
12-13סוף שבוע זוגיהגיגים על אקטואליה (ידידיה וסיוון רהב מאיר)
13-14מבקר בששיהגיגים על אקטואליה (רענן שקד)
14-15עוד לא שבתהגיגים על אקטואליה (שלמה ארצי)
15-17העונג הששיהגיגים ומוזיקה (שמעון פרנס)
17-18ספרים, רבותי, ספריםספרים וספרות
18-19ישראקלאסימוזיקה קלאסית שנבחרת ע"י אישיות מפורסמת
19-20שעה הסטוריתהסטוריה
20-22ששי חםלמרות שהקשבתי לתוכנית הזו מדי פעם לא ממש ברור לי מה יש בה. שני חיילים מנסים להעביר את השעתיים הללו שהם די זמן מת ברדיו.


הקורא חד העין יבחין שיש לא מעט חדשות בשתי התחנות - אולי אפילו קצת יותר בNPR - אבל מעבר לכך בגל"צ יש לא פחות מ6 שעות של תוכניות הגיגים - דמות ברמת פרסום כזו או אחרת מדבר על השבוע "מזווית אישית". וזה אולי הרדיו הכי עלוב שאפשר ליצור. בכל שעה של NPR (וגם ברוב התוכניות בימי החול של גל"צ) יש למגיש איזה תחום ידע או ערך מוסף עלי כמאזין - לכן מעניין להאזין לו. גם למוסכניקים (הם גם מצחיקים למדי). לעומת זאת, למה בעצם המחשבות של שלמה ארצי או רענן שקד  - שלא לדבר על הזוג מאיר או שמעון פרנס - יהיו מעניינות? איזה ידע או מומחיות מיוחדת יש להם? מה הערך המוסף שהם יכולים לתת?

זהו, אין פואנטה לפוסט מעבר לכך. סתם רציתי לפרוק.

הערה מנהלתית: אני נוסע בשבועות הקרובים, אז תדירות הפוסטים תרד. אני בטוח שיהיה לכם קשה, חמשת קוראי היקרים, אבל היו חזקים.

יום שישי, 7 בספטמבר 2012

ואללה?

עוד נכתוב רבות בועידה הדמוקרטית, ובהשואה בינה לרפובליקאית, אבל בינתיים פוטס הפוגה קצר, שכנראה יובן יותר על ידי קוראי הדתיים או דתל"שים, ועם השאר הסליחה.
בפעם הראשונה בתיכון שנתקלתי במשפחות אמריקאיות שרות בשולחן שבת "דרור יקרא" לפי הלחן של  Sloop John  B של הBeach Boys, השתעשעתי רבות על חשבונן. לכן מה רבה הפתעתי כאשר בשבועיים האחרונים כאשר נוכחתי לגלות שמנגינות לזמירות או חלקי תפילה שמצויות אצלי עמוק בקטגורית ה"לחן מסורתי" הם בעצם משירים מודרניים למהדרין.

דוגמה א': שיר הערש האופטימי של אסתר עופרים, "שכב בני"
אחרי שהתאוששתי משורת השיא המרגיעה כל כך: "בוערת הגורן בתל יוסף, וגם מבית אלפא עולה עשן" (יופי של שורה לשיר ערש) שמתי לב שהמנגינה מוכרת לי כמנגינה האולטימטיבית לפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר" מערבית של יום כיפור. (למרות ששיטוט קצר ברשת מראה כי המנגינה הולחנה ע"H שלום חריטונוב שהיה חב"דניק מסוף המאה ה19, ולא ברור לי אם הלחן היה קודם כל לפיוט והשיר המודרני התלבש עליו או להיפך).

דוגמה ב': בהופעה של דלאראס בירושלים לפני שבועיים. לא הפתיע לגלות שירים של פוליקר שהם בעצם תרגומים של שירים שלו ("שיר השיירה", "עיניים שלי" ועוד - למרות שיפה לראות שבגדול רוח השיר נשמרת בתרגומים, והמקור היווני של שיר השיירה למשל הוא שיר הלל ללוחמי העצמאות היווניים במאה ה19); העובדה ש"תודה" של חיים משה כגם הוא תרגום של שיר ידוע למדי של דאלאראס (ola kala) כבר יותר הפתיעה אותי, אבל עדיין לא נפלתי מהכסא. אבל ממש הופעתי לשמוע את זה:
ולמי שלא הבין את הפואנטה או לחילופין לא יכול/רוצה לראות את הסרטון - זו מנגינה מאוד נפוצה לפיוט "צור משלו אכלנו" של ארוחת ערב שבת.

מה הפואנטה? אין ממש. סתם הופתעתי לגלות.


יום שבת, 1 בספטמבר 2012

Veritas

עדכון: רק כדי להודות על טעויותיי, אמנם הוריקן אייזק עבר מבלי ליצור נזק חריג ביחס להוריקאנים, ומבלי נפגעים בנפש, אבל ההשפעה שלו על הסיקור היתה הרבה פחות דרמטית משחשבתי, ולכן להצלחת הרשויות - ניו אורלינס לא הוצפה כי הממשל הפדרלי חידש ושיפץ את מערכת הסכרים מאז קתרינה - לא היתה את ההשפעה שחשבתי שתהיה לה.
-------------
זה פוסט די ארוך. אבל גם אם אין לכם כח לקרוא את כולו, רדו לסוף, יש שם צחוקים.
---------

בשעה טובה, הסתיימה הועידה הרפובליקאית, ובשבוע הבא תערך הועידה הדמוקרטית (לא ברור לי בדיוק מתי במהלך השבוע, מהאתר נראה שהיא תתחיל ביום שני אבל זהו יום העבודה). נאומו של מיט רומני הלך בסדר, והוא נראה בעיקר כמו מבחן של סטודנט במשפטים, שמנסה לסמן צ'קבוקס על כמה שיותר נושאים שחייבים להיות בפנים (סיפור אישי מרגש? יש. התיחסות לכלכלה? יש. משפטים קליטים נגד אובמה? יש. וכך הלאה). אז אני רוצה להתיחס לשני הנאומים המרכזיים בשני הערבים הקודמים לש הועידה: זה של כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי, ביום שלישי, וזה של פול ראיין, המועמד לסגנות נשיא ביום רביעי.
הקונצנזוס ביחס לנאומו של כריסטי היה שזה היה נאום לא מוצלח, בעיקר מכיוון שכריסטי דיבר בעיקר על עצמו ולא על המועמד, רומני, אותו הוא אמור לשרת בנאום. אבל בעיני הוא היה מפתיע מסיבה אחרת: עיקר התמה של הנאום (נוסח מלא כאן) היתה סביב המילה truth, שהופיעה לא פחות מ20 פעמים בנאום, למשל:
Now we must lead the way our citizens live. To lead as my mother insisted I live, not by avoiding truths, especially the hard ones, but by facing up to them and being the better for it.
We've never been a country to shy away from the truth.
We believe in telling hard working families the truth about our country's fiscal realities. 
זו בחירה מאוד אירונית, שכן המפלגה הרפובליקאית ככלל ומיט רומני בפרט הביאו את השימוש בשקרים, ישירים ופשוטים, לשיא חדש (סטיב בנן פיתח תחביב של מעקב אחרי שקריו של רומני, והנה מהדורה 32, לא פחות, של המעקב), והועידה הזו בפני עצמה היתה שיא בהתליך הזה.
דוגמה א': התמה של יום שלישי בועידה (כן, הם מגדירים תמה לכל יום) היתה "We built that", כשבח ותפארת לרוח היזמות והאינדיבידואליזם האמריקאי; הבטוי אף נשזר בנאומים רבים במהלך היום. אלא שהוא בא כקונטרה ציטוט של אובמה, כביכול אובמה אמר "If you're a business owner...you didn't built that", כאשר ציטוט שכזה הוא עיוות מובהק של מה שאובמה באמת אמר. הסברתי את זה בפירוט בעבר, חבל לחזור על עצמי. כמובן, שאני לא היחידי ששם לב, עיתונאים רבים התיחסו לכך שהציטוט הרפובליקאי של דברי אובמה מטעה, אבל קמפיין רומני החליט להתעלם מכך.
דוגמה ב': ב1996 חתם ביל קלינטון על חוק, פרי שיתוף פעולה בין-מפלגתי, שערך רפורמה במערכת הרווחה ובין השאר הגדיר שתשלומי רווחה יועברו רק למי שמנסה לצאת לעבודה או לעבור הכשרה מקצועית. מכיוון שמערכת הרווחה מתבצעת באמצעות המדינות, החוק יושם בדרך מקובלת שבה הממשל הפדרלי מעניק את הכסף למדינות בתנאי שהם עומדים בתנאים - במקרה זה בדרישות העבודה המלוות לרווחה. לפני כמה שבועות, מספר מושלי מדינות, רובם רפובליקאים, פנו לממשל הפדרלי בבקשה לאפשר להן לנסות שיטות אחרות לממש את חיוב העבודה המוצמד לרווחה, ואובמה אישר זאת ובלבד שהיעדים המספריים של הפניה לעבודה יישמרו (אגב, בהתאם לקו הטיעון שהרפובליקאי הקלאסי, לפיו עדיף לתת למדינות עצמאות רבה ככל האפשר כי הן יכולות להתנסות בדברים שונים ואז אפשר לראות מה עובד ומה לא). קמפיין רומני הגיב למהלך הזה בפרסומות כגון זו:
שטוענת שאובמה "משמיד את הרפורמה ברווחה", ולפי המדיניות שלא "לא תצטרך לעבוד או לעבור  הכשרה לעבודה, פשוט ישלחו לך צ'ק". מלבד העובדה שהפרסומת פשוט שקרית, היא גם נודפת ריח גזעני מכיוון שההתיחסות לרווחה מתיחסת באופן עקיף למי שנזקקים לרוב למערכת הרווחה, כלומר שחורים, והסאבטקסט של הפרסומת הזו היא: אובמה רוצה לקחת את כספי המסים שלך ולתת אותם לכושים. כאשר כל הגופים העיתונאיים הבודקים את אמיתותן של טענות בשיח הפוליטי - מה שמכונה fact checkers - ציינו שהפרסומות הללו פשוט שקריות, לא זו בלבד שקמפיין רומני המשיך להפיק פרסומות בנושא אלא שאשלי אוקונור, אחת מהאסטרטגיות הבכירות בקמפיין רומני, ענתה:  "we're not going to let our campaign be dictated by fact checkers".
דוגמה ג': שיא השיאים היה בנאומו של פול ראיין ביום רביעי, בו קיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לסגנות נשיא, ושאותו כינה ג'ונת'ן כהן מה"ניו רפבליק" כ"נאום הועידה השקרי ביותר אי פעם".   ואם אתם חושבים שזה רק כי כהן שמאלני, אזי סאלי כהן (אין קשר לכותב הקודם), פרשנית ימנית מפוקס, קראה לנאום
 apparent attempt to set the world record for the greatest number of blatant lies and misrepresentations slipped into a single political speech  
ואילו אריק קנטור, מנהיג הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים (המשרה השניה בבחירותו אחרי יו"ר הבית ג'ון ביינר), לא ממש הצליח להגן על טענותיו העובדתיות של ראיין בראיון למגזין פרוצ'ן (כשלעצמו, לא בטאון שמאלני במיוחד) וענה כך:
The assumption was that, um, the, the, ah, again — I probably can't speak to that in an exact way so I better just not

עזרא קליין מפרט כאן את הנקודות האמתיות, השקריות או המטעות בנאום, וגם לכהן יש רשימה משלו. אני אבליט רק כמה נקודות בודדות, אבל הנה הנאום אם אתם רוצים לשפוט בעצמכם.
1. ראיין:
 When he talked about change, many people liked the sound of it, especially in Janesville, where we were about to lose a major factory. A lot of guys I went to high school with worked at that GM plant. Right there at that plant, candidate Obama said: “I believe that if our government is there to support you … this plant will be here for another hundred years.”  That’s what he said in 2008. Well, as it turned out, that plant didn’t last another year
האמת: ההחלטה הסופית על סגירת המפעל נפלה ביוני 2008, ופסי הייצור הושבתו סופית נסגרו בדצמבר, לפני שאובמה נכנס לתפקידו. (נותר עוד פס ייצור אחד עם 56 עובדים, מתוך מאות, עד אפריל 2009 כדי להשלים הזמנה עומדת). זאת מעבר לעבודה האירונית שמיט רומני בעצמו קרא באותה התקופה: Let Detroit go bankrupt.
2. ראיין:
, the planners in Washington still didn’t have enough money.  They needed more.  They needed hundreds of billions more.  So, they just  took it all away from Medicare.  Seven hundred and sixteen billion dollars, funneled out of Medicare by President Obama. An obligation we have to our parents and grandparents is being sacrificed, all to pay for a new entitlement we didn’t even ask for.  The greatest threat to Medicare is Obamacare, and we’re going to stop it.
האמת: נכון שאובמה קיצץ 760 מיליארד ממדיקייר, אבל ראיין כלל קיצוץ זהה בתקציב שלו, לא כדי לממן את אובמה-קייר אלא כדי לממן קיצוץ במסים לעשירים.
3. ראיין:
He created a bipartisan debt commission. They came back with an urgent report.  He thanked them, sent them on their way, and then did exactly nothing. 
האמת: ראיין מתיחס לועדת בולס-סימפסון, שבה היו חברים משני הבתים ומשתי המפלגות ושמסקנותיה לא התקרבו לכלל מימוש. ראשית, השימוש בשם הגוף They שקרי, שכן  ראיין היה חבר בועדה. שנית, מסקנות הועדה לא הגיעו לשולחן אובמה מכיוון שהמסקנות הסופיות מעולם לא אושרו על ידיה והוצגו לסנט ולקונגרס לאישור, והסיבה לכך היא שהיה קונצנזוס בועדה פרט לחבר אחד, שמו פול ראיין, שהתנגד למסקנות הועדה וגם שכנע את כל נציגי הקונגרס הרפובליקאים להתנגד להן.
4. הדגומה הרביעית היא לא מהנאום, אבל עדיין היתי חייב להביא אותה. בראיון לתוכנית רדיו, ראיין התיחס להשיגיו במרתון (HH הוא היו היואיט, המראיין):

HH: But you did run marathons at some point
PR: Yeah, but I can’t do it anymore, because my back is just not that great
HH: I’ve just gotta ask, what’s your personal best? 
PR: Under three, high twos. I had a two hour and fifty-something.
אחרי שאתר הרצים runners' world  חיפש תיעוד בכל המרתונים הרשמיים לתוצאה שכזו של ראיין ולא מצא, הודה ראיין שהוא רץ רק מרתון אחד, מרתון בשם "מרתון סבתא" בדולות' מינסוטה ב1990, ותוצאתו היתה 4 שעות, דקה ו25 שניות.

איך מגיעים למצב הזה ששקר הופך להיות כה בוטה וחסר משמעות לא רק אצל רומני אלא גם אצל ראיין ואחרים? זה שיאו של תהליך משולב משני חלקים: האחד, צמיחתה של תיבת התהודה של התקשורת הימנית האמריקאית - תחנות הרדיו, פוקס ניוז ובמידה רבה הוול דטריט ג'ורנל מאז שנקנה על ידי מרדוק - שבהן דיווח אמיתי הוא במקום שני לקידום מטרות התנועה השמרנית. לא בכדי, צפיה בפוקס מביאה לשליטה טובה פחות במציאות האמיתית מאשר אי צפיה כלל (אחד מהפוסטים הראשונים שלי. אה, הנוסטלגיה). אמנם גם לצד השמאלי יש את תיבת התהודה שלו אבל אני מסרב להכנע להטיית האיזון: תיבת התהודה השמאלית, על כל המגרעות שבה, לא מעוותת את העובדות הפשוטות. התהליך השני הוא ביחס לאמת ככלל, וזו נקודה יפה שראיתי דווקא בבלוג של וולטר ראסל מיד (שהוא בדרך כלל נוטה לימין המתון דווקא), ביחס לטענותיו של המועמד לסנט טוד אקין על כך שנפגעות אונס לא נכנסות להריון (כתבתי על זה כאן), והטענה היא זו: לאקין יש עמדה מוסרית קיצונית, ולפיה הפלה אסורה גם במקרים של אונס וגלוי עריות. קיצונית, אבל לא בלתי ניתנת להגנה; פול ראיין למשל תמצת זאת בפשטות: I belive the definition of life does not depend on the method of conception (יכול להיות שהניסוח קצת קר כשהוא קורא לאונס "דרך התעברות" אבל נתיחס רגע לתוכן בלבד). אקין עם זאת לא מנסה להגן על עמדתו המוסרית, ובמקום זאת הוא פשוט משנה את העובדות: במקרה הזה, בטענה שאין בעיה עם איסור הפלה במקרה של אונס, כי לא מתאפשר מצב כזה במציאות. באופן דומה מתמודדת כל המפלגה הרפובליקאית עם ההתחממות הגלובלית: במקום לעמוד מאחורי עמדתה כי יש להמשיך ולאפשר פליטת גזי חממה - למשל, בטענה שכל משטרי גז החממה הנוכחיים לא משנים את הפליטות אלא רק גורמים לנזק כלכלי למדינות המפותחות - הם פשוט בוחרים להכחיש את העובדות - במקרה הזה, שיש לפחות אפשרות סבירה שאפקט החממה אכן מתרחש. ועוד ועוד. והשילוב בין צד פוליטי שמשתמש בהכחשת העובדות כאסטרטגיה מועדפת ולבין תיבת תהודה שבונה תמונת מציאות חלופית שלמה סביב תוצאות האסטרטגיה הזו יוצר תמונה פרוודאית (מלשון הנעיתון הסובייטי הנודע פרוודה) של ממש.

וכדי לסיים עם חיוך שני דברים:
1. בכלל לא התיחסתי להנאום ההקדמה ההזוי של קלינט איסטווד למיט רומני, בו בפני עשרות מליוני צופי טלויזיה מכל רחבי ארה"ב הוא צעק על כיסא:

2. כך התיחס ג'ון אוליבר לנאומו של ראיין:

The Daily Show with Jon Stewart
Mon - Thurs 11p / 10c
RNC 2012 - The Road to Jeb Bush 2016 - We Can Change That
www.thedailyshow.com
Daily Show Full EpisodesPolitical Humor & Satire BlogThe Daily Show on Facebook