פעם, לועידות המפלגתיות היה תפקיד משמעותי בתהליך קביעת המועמד. לפני עידן הפריימריז (שהתחילו באופן משמעותי רק בסוף שנות ה60) ממסד המפלגה בכל מדינה היה שולח את הנציגים לועידה, ושם, בחדרים אחוריים אפופי עשן, היו נסגרים דילים שקובעים מי יהיה המועמד.
היום כמובן זה לא המצב. נציגי המדינות לועידה נקבעים בפריימריז שנמשכים במשך חודשים ארוכים וכתוצאה, למרות שתיאורטית יכול להיות מצב שבו המועמד לא נקבע עד לועידה למעשה לא היתה אף ועידה מאז 1980 שבה המועמד לא היה ידוע באופן ודאי ומוחלט מראש (בועידה הרפובליקאית של 1980 גם לרייגן וגם לפורד לא היה רוב מוחלט רק בשל הנציגים הנבחרים שצבר, והנציגים הלא נבחרים יכלו תיאורטית להטות את הכף אבל הם הלכו עם רייגן שהיה בעל רוב הנציגים הנבחרים).
כל העיתונאים נהנים ללעוג לועידות של ימנו, שהם אירוע מתוסרט מראש ללא כל דרמה ותפקיד. אני דווקא לא חושב כך. ראשית, אני לא חשוב שמישהו היה באמת רוצה לחזור לעידן החדרים האחוריים אפופי העשן, ושנית, הועידה היא ההזדמנות הכי טובה למועמד להציג את עצמו בפני קהל הבוחרים. אחד ההבדלים הכי בסיסיים שהיה קשה לי לתפוס הוא שבארה"ב עצם תשומת הלב של הציבור היא משאב שקשה להשיג. בארץ אחוז האנשים שלא מעודכן בחדשות קטן ביותר; בארה"ב הוא יכול להגיע לעשרות אחוזים, וגם מבין אלה שמעודכנים ברמה כלשהי אחוז גדול מעודכן רק ברמה חלקית ביותר. בועידה שלוש הרשתות הגדולות - שעם כל ההספדים, עדיין נהנות מצפיה של 30-40% מהצופים בפריים טיים ממוצע, ואלה בדיוק הצופים הפחות מעודכנים פוליטית, שכן המעודכנים צופים בפוקס או MSNBC - מעבירות בשידור חי שעה מהועידה בכל ערב. בנוסף, הועידה מאפשרת להפיח רוח של התלהבות במפלגה, להיות מין קריאת הקרב לפני תחילת החלק האחרון והמכריע של מסע הבחירות.
ולכן, ההשפעה של ועידה מוצלחת היא בשני פרמטרים: בהתלהבות של בסיס הבוחרים הקבוע, ובעוצמת הקפיצה בסקרים שהמועמד מקבל בעקבות הועידה. קפיצה שכזו כמעט תמיד קורה, השאלה היא גודלה ומשכה. כמעט תמיד, מכיוון שאחד הסימנים לחולשתו של מסע הבחירות של קרי ב2004 היה העובדה שהוא לא זכה כמעט לשום קפיצה בסקרים בעקבות הועידה המפלגתית שלו. ומכיוון שמסע הבחירות הזה מתגלגל כהיפוכו של מסע הבחירות של 2004, מיט רומני זכה אף הוא לקפיצה מאוד מינורית בעקבות הועידה שלו לפני שבוע וחצי - נייט סילבר מעריך כאותה ב1-3%, סאם וואנג מפרינסטון מעריך שרומני למעשה "זכה" לקפיצה שלילית של כמינוס 1% (ההבדלים נוסעים מפרשנות הסקרים ויחוסם לקפיצה כן או לא, אתם מוזמנים להכנס לפוסט ש/ל וואנג להסבר מעמיק). ואילו אובמה השיג את שתי המטרות בועידה הדמוקרטית: מדד ההתלהבות של הדמוקרטים עלה משמעותית, והסימנים הראשונים מעידים על קפיצה די משמעותית לטובתו (אולי עד 5%); הקונצנזוס הרווח הוא שהמרוץ נוטה כעת לטובת אובמה; כמובן, לא ברמות של 2008, ויכולים לקרות עוד הרבה דברים, אבל באופן בסיסי אם המצב ישאר כמו שהוא היום אובמה ינצח.
אז מה קרה? בפשטות, הדמוקרטים הרימו ועידה הרבה הרבה יותר טובה מהרפובליקאים. הועידה הרפובליקאית היתה לא קוהרנטית; דוברים רבים מדי, גם בשעות השיא, דיברו על עצמם ולא על רומני (ע"ע כריס כריסטי); נאום ראיין הביא את התקשורת לעסוק בהאם וכמה ראיין שיקר; לאורך כל הועידה לא היה כל פירוט על מה תוכניות הרפבוליקאים; וכמובן, היתה את אפיזודת קילנט איסטווד והכסא.
הועידה הדמוקרטית היתה מוארגנת היטב, לא היו בה כמעט הפתעות (חוץ מההתבזות המיותרת עם עניין הכנסת המלה "אלוהים" ועניין ירושלים במצע, מכיוון שהדמוקרטים לא באמת מסוגלים לעבור ועידה שלמה בלי לירות לעצמם ברגל, זה בניגוד לDNA של המפלגה); רצף הנאומים בפריים-טיים היה קוהרנטי - מישל אובמה בערב הראשון על הפן האישי, קלינטון בערב השני על פרטי המדיניות ואובמה בערב השלישי, בתור השיא; והנאומים היו טובים, פשוט טובים. באופן אירוני, מי שנאם הכי פחות טוב הוא אובמה עצמו, שזה גם די מעודד לראות, מין חזרה לפרופורציות אחרי שגם הוא השתכנע קצת יותר מדי מהמחמאות שהורעפו עליו מכל עבר.
אבל טוב מכולם היה קלינטון. יש לו פשוט כשרון. הוא נאם במשך 48 דקות, חצי שעה מעבר לזמן שהוקצב לו, והקהל היה מרותק לאורך כל הנאום. אם יש לכם את הזמן, פשוט תצפו:
מה שהיה בעיקר יפה בנאום הזה הוא שהוא מתיחס לבוחרים מאוד ברצינות ובכבוד. הוא עבר נושא נושא, ופירט את ההבדלים בין המדיניות של הדמוקרטים לרפובליקאים, ולמה המדיניות הדמוקרטית טובה יותר. לא בסיסמאות, אלא במספרים. כמובן, עם כל השטיקים של קלינטון, עם היד על הלב, ועם הy'all, והכל; הוא לא היה משעמם כמו שנאום על מדיניות יכול להיות. אבל העוצמה העיקרית של הנאום לא היתה הרטוריקה, אלא האמירה הבסיסית שהנחתה את בניית הנאום הזה: יש כאן נושאים חשובים, בואו נסביר ברצינות למה אנחנו חושבים שעמדתנו טובה יותר. וזו אמירה בשלוש רמות מעל לכל הנאומים האחרים, בשתי הועידות. (בהערת אגב, אולי התרגיל הרטורי היפה ביותר של קלינטון בהקשר הזה היה שמדי פעם כשמגיעים לקטע שנראה לא חשוב הוא מדגיש: now I want you all to listen to this, this is very important". זה הזכיר לי את בגין, שם היה משקיט את הקהל ומבקש את הקשבתם לפני חלקים חשובים).
וכמובן, העובדה שחלקים משמעותיים מהמדיניות הרפובליקאית לא עומדים במבחן חשבוני פשוט, קלינטון גם יכל להנות קצת בדרך. אז הנה הקטע האהוב עלי בנאום. הוא בהקשר של התוכנית של רומני להוריד מסים, ואין לי צורך להסביר יותר, כי אפשר פשוט לתת לקלינטון להסביר:
היום כמובן זה לא המצב. נציגי המדינות לועידה נקבעים בפריימריז שנמשכים במשך חודשים ארוכים וכתוצאה, למרות שתיאורטית יכול להיות מצב שבו המועמד לא נקבע עד לועידה למעשה לא היתה אף ועידה מאז 1980 שבה המועמד לא היה ידוע באופן ודאי ומוחלט מראש (בועידה הרפובליקאית של 1980 גם לרייגן וגם לפורד לא היה רוב מוחלט רק בשל הנציגים הנבחרים שצבר, והנציגים הלא נבחרים יכלו תיאורטית להטות את הכף אבל הם הלכו עם רייגן שהיה בעל רוב הנציגים הנבחרים).
כל העיתונאים נהנים ללעוג לועידות של ימנו, שהם אירוע מתוסרט מראש ללא כל דרמה ותפקיד. אני דווקא לא חושב כך. ראשית, אני לא חשוב שמישהו היה באמת רוצה לחזור לעידן החדרים האחוריים אפופי העשן, ושנית, הועידה היא ההזדמנות הכי טובה למועמד להציג את עצמו בפני קהל הבוחרים. אחד ההבדלים הכי בסיסיים שהיה קשה לי לתפוס הוא שבארה"ב עצם תשומת הלב של הציבור היא משאב שקשה להשיג. בארץ אחוז האנשים שלא מעודכן בחדשות קטן ביותר; בארה"ב הוא יכול להגיע לעשרות אחוזים, וגם מבין אלה שמעודכנים ברמה כלשהי אחוז גדול מעודכן רק ברמה חלקית ביותר. בועידה שלוש הרשתות הגדולות - שעם כל ההספדים, עדיין נהנות מצפיה של 30-40% מהצופים בפריים טיים ממוצע, ואלה בדיוק הצופים הפחות מעודכנים פוליטית, שכן המעודכנים צופים בפוקס או MSNBC - מעבירות בשידור חי שעה מהועידה בכל ערב. בנוסף, הועידה מאפשרת להפיח רוח של התלהבות במפלגה, להיות מין קריאת הקרב לפני תחילת החלק האחרון והמכריע של מסע הבחירות.
ולכן, ההשפעה של ועידה מוצלחת היא בשני פרמטרים: בהתלהבות של בסיס הבוחרים הקבוע, ובעוצמת הקפיצה בסקרים שהמועמד מקבל בעקבות הועידה. קפיצה שכזו כמעט תמיד קורה, השאלה היא גודלה ומשכה. כמעט תמיד, מכיוון שאחד הסימנים לחולשתו של מסע הבחירות של קרי ב2004 היה העובדה שהוא לא זכה כמעט לשום קפיצה בסקרים בעקבות הועידה המפלגתית שלו. ומכיוון שמסע הבחירות הזה מתגלגל כהיפוכו של מסע הבחירות של 2004, מיט רומני זכה אף הוא לקפיצה מאוד מינורית בעקבות הועידה שלו לפני שבוע וחצי - נייט סילבר מעריך כאותה ב1-3%, סאם וואנג מפרינסטון מעריך שרומני למעשה "זכה" לקפיצה שלילית של כמינוס 1% (ההבדלים נוסעים מפרשנות הסקרים ויחוסם לקפיצה כן או לא, אתם מוזמנים להכנס לפוסט ש/ל וואנג להסבר מעמיק). ואילו אובמה השיג את שתי המטרות בועידה הדמוקרטית: מדד ההתלהבות של הדמוקרטים עלה משמעותית, והסימנים הראשונים מעידים על קפיצה די משמעותית לטובתו (אולי עד 5%); הקונצנזוס הרווח הוא שהמרוץ נוטה כעת לטובת אובמה; כמובן, לא ברמות של 2008, ויכולים לקרות עוד הרבה דברים, אבל באופן בסיסי אם המצב ישאר כמו שהוא היום אובמה ינצח.
אז מה קרה? בפשטות, הדמוקרטים הרימו ועידה הרבה הרבה יותר טובה מהרפובליקאים. הועידה הרפובליקאית היתה לא קוהרנטית; דוברים רבים מדי, גם בשעות השיא, דיברו על עצמם ולא על רומני (ע"ע כריס כריסטי); נאום ראיין הביא את התקשורת לעסוק בהאם וכמה ראיין שיקר; לאורך כל הועידה לא היה כל פירוט על מה תוכניות הרפבוליקאים; וכמובן, היתה את אפיזודת קילנט איסטווד והכסא.
הועידה הדמוקרטית היתה מוארגנת היטב, לא היו בה כמעט הפתעות (חוץ מההתבזות המיותרת עם עניין הכנסת המלה "אלוהים" ועניין ירושלים במצע, מכיוון שהדמוקרטים לא באמת מסוגלים לעבור ועידה שלמה בלי לירות לעצמם ברגל, זה בניגוד לDNA של המפלגה); רצף הנאומים בפריים-טיים היה קוהרנטי - מישל אובמה בערב הראשון על הפן האישי, קלינטון בערב השני על פרטי המדיניות ואובמה בערב השלישי, בתור השיא; והנאומים היו טובים, פשוט טובים. באופן אירוני, מי שנאם הכי פחות טוב הוא אובמה עצמו, שזה גם די מעודד לראות, מין חזרה לפרופורציות אחרי שגם הוא השתכנע קצת יותר מדי מהמחמאות שהורעפו עליו מכל עבר.
אבל טוב מכולם היה קלינטון. יש לו פשוט כשרון. הוא נאם במשך 48 דקות, חצי שעה מעבר לזמן שהוקצב לו, והקהל היה מרותק לאורך כל הנאום. אם יש לכם את הזמן, פשוט תצפו:
וכמובן, העובדה שחלקים משמעותיים מהמדיניות הרפובליקאית לא עומדים במבחן חשבוני פשוט, קלינטון גם יכל להנות קצת בדרך. אז הנה הקטע האהוב עלי בנאום. הוא בהקשר של התוכנית של רומני להוריד מסים, ואין לי צורך להסביר יותר, כי אפשר פשוט לתת לקלינטון להסביר:
המשפט: Now, people ask me all the time how we got four surplus budgets in a row. What new ideas did we bring to Washington? I always give a one-word answer: arithmetic. ראוי למסגור. גדול.
I mean, consider this. What would you do if you had this problem? Somebody says, "Oh, we've got a big debt problem. We've got to reduce the debt." So what's the first thing he says we're going to do? "Well, to reduce the debt, we're going to have another $5 trillion in tax cuts, heavily weighted to upper-income people. So we'll make the debt hole bigger before we start to get out of it."
Now, when you say, "What are you going to do about this $5 trillion you just added on?" They say, "Oh, we'll make it up by eliminating loopholes in the tax code." So then you ask, "Well, which loopholes? And how much?" You know what they say? "See me about that after the election."
(LAUGHTER)
I'm not making it up. That's their position. "See me about that after the election."
Now, people ask me all the time how we got four surplus budgets in a row. What new ideas did we bring to Washington? I always give a one-word answer: arithmetic.
(APPLAUSE)
If -- arithmetic.
(APPLAUSE)
If they stay with this $5 trillion tax cut plan in a debt reduction plan, the arithmetic tells us, no matter what they say, one of three things is about to happen. One, assuming they try to do what they say they'll do -- get rid of -- cover it by deductions, cutting those deductions -- one, they'll have to eliminate so many deductions, like the ones for home mortgages and charitable giving, that middle- class families will see their tax bills go up an average of $2,000, while anybody who makes $3 million or more will see their tax bill go down $250,000.
(BOOING)
Or, two, they'll have to cut so much spending that they'll obliterate the budget for the national parks, for ensuring clean air, clean water, safe food, safe air travel. They'll cut way back on Pell grants, college loans, early childhood education, child nutrition programs, all the programs that help to empower middle-class families and help poor kids. Oh, they'll cut back on investments in roads and bridges and science and technology and biomedical research. That's what they'll do. They'll hurt the middle class and the poor and put the future on hold to give tax cuts to upper-income people who've been getting it all along.
Or, three, in spite of all the rhetoric, they'll just do what they've been doing for more than 30 years. They'll go and cut the taxes way more than they cut spending, especially with that big defense increase, and they'll just explode the debt and weaken the economy, and they'll destroy the federal government's ability to help you by letting interest gobble up all your tax payments.
Don't you ever forget, when you hear them talking about this, that Republican economic policies quadrupled the national debt before I took office, in the 12 years before I took office...
(APPLAUSE)
... and doubled the debt in the eight years after I left, because it defied arithmetic.
(LAUGHTER)
It was a highly inconvenient thing for them in our debates that I was just a country boy from Arkansas and I came from a place where people still thought two and two was four.
(APPLAUSE)
It's arithmetic. We simply cannot afford to give the reins of government to someone who will double-down on trickle-down. (APPLAUSE)
פוסט נהדר!
השבמחקהקטע הזה שקלינטון עולה ומשמיעים את שיר הקמפיין שלו מ- 92, הוא בערך הדבר הכי אמריקאי שיש: לתת לכל אחד מהגיבורים Theme מוזיקלי משלו.
אגב, נדמה לי שאתה מתבלבל בין הועידה הרפובליקנית של 1980 (שבה פורד לא התמודד ורייגן ניצח את בוש) לבין הועידה של 1976, שבה קרה מה שתיארת, חוץ מזה שפורד הוא זה שזכה במועמדות ולא רייגן.
השבמחקיתכן, אני אבדוק שוב
מחקצודק, בלבלתי בין 80 ל76. באמת ב76 קרה מה שתיארתי חוץ מזה שהמועמד שניצח הוא פורד ולא רייגן.
מחק