בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 27 באוגוסט 2012

האם האלים מנסים לרמוז משהו למפלגה הרפובליקאית?

ב2004, ההוריקאן פראנסיס פגע בפלורידה במהלך הועידה הרפולביקאית, שנערכה בניו יורק, והמשלחת מפלורידה נאלצה לעזוב באמצע הועידה ולחזור הביתה.
ב2008, ההוריקאן גוסטב פגע בחופי לואיזיאנה מעט לפני פתיחת הועידה הרפובליקאית בסט. פול. הרפובליקאים חששו מאוד להצטייר אדישים לסבל שעוברים תושבי חוף המפרץ בעוד הם חוגגים בועידה במינסוטה, במיוחד לאחר הוריקאן קתרינה (שלושה ימים ששינו באחת את מעמדו של הנשיא בוש); הם שינו את סדר יומה של הועידה ולמעשה הפכו את היום הראשון למוקדש כולו לסיוע לנפגעים. הסופה התבררה כחלשה יחסית, ובימים הבאים הועידה חזרה לסדר יום הרגיל.
והשנה, הרפובליקאים הימרו וקבעו את העוידה בטאמפה, פלורידה, בלב סכנת ההוריקאנים. ואכן, ברגעים אלה ממש ההוריקאן אייזאק נע במפרץ מקסיקו לכיון מערב-צפון מערב, וצפוי לנחות בלילה שבין יום שלישי לרביעי, ולהחריב, בנוסף לאי אילו בתים ועסקים, גם את הועידה הרפובליקאית. בהתחלה היה חשש שהוא עלול לפגוע בטאמפה עצמה, ולכן הרפובליקאים ביטלו את יומה הראשון של הועידה, אבל זה כנראה לא יקרה. מה שכן עומד לקרות הוא שאייזק נע במסלול כמעט מדוייק כמסלולה של קתרינה, ותזמון מדוייק אף הוא: הוא עומד לנחות בחופי לואיזיאנה כמעט בדיוק ביום השנה השביעי לנחיתתה של קתרינה.
בניתוח ראשוני, זה גרוע למדי למיט רומני כי הסיקור התקשורתי - שהיה אמור להיות סיקור תקשורתי אוהד של הועידה שיעניק לו קפיצה בסקרים ויאפשר לו לנסות להגדיר את עצמו מול הבוחר האמריקאי - יעלם ויסטה לכיוון הסופה. אבל עוצמת הסיקור התקשורתי של הועידה כבר לא כל כך רלוונטית: כעת הכל תלוי במה תהיה תוצאת ההוריקן וכיצד יגיבו הרשויות. אם יהיה שוב מחדל כמו בקתרינה - גורלו של אובמה יהיה כזה של בוש. אם תהיה התמודדות מוצלחת יותר, זה יכול לתת תרומה מכרעת, ואולי מכריעה, לקמפיין אובמה - הוכחה של יכולות שלטוניות טובות תחת הדמוקרטים עם השוואה ברורה לכשלון הנשיא הרפובליקאי הקודם. למיט רומני יהיה די קשה להתמודד עם זה, לא משנה מה יעשה.
בקיצור, אם אני הייתי אובמה, הייתי דואג שכל זוג ידיים במרחק סביר מניו אורלינס ממלא עכשיו שקי חול. זה הmoney time שלו.
שתי הערות לסיום:
1. מכיוון שאייזק חלש משמעותית מקתרינה, נראה שיש לאובמה יתרון ראשוני בהשוואה ל2005. אבל עם הוריקאנים אי אפשר לדעת.
2. נכון, נכון, תמיד הועידות נערכות בקיץ והקיץ הוא עונת ההוריקאנים אז צירוף שכזה לא מאוד מפתיע. ועדיין, ההוריקאנים נוטים לדפוק את הרפובליקאים... במיוחד השנה, שנראה שהמארגנים אפילו מעלים את האפשרות לבטל כליל את הועידה.

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

ערמת לינקים 24.8

1. באיחור של יומיים, מוקדש באהבה לרן. מזל טוב!
למי שלא יכול או לא אוהב לצפות בסרטונים - הנה הלינק: http://www.youtube.com/watch?v=vEg4SEch27w. שווה לצפות, זה פשוט גדול.
2. מי אמר שרק פוליטיקאים רפובליקאים ממציאים עובדות מהשרוול? הנה, גם הח"כוניס יכול, ובגדול: גם מפרסם בפייסבוק עלילה חסרת ביסוס במציאות על "רופאים למען זכויות אדם",  גם מוחק תגובות גולשים שמתקנים אותו ולבסוף מסיים בתגובה שזוכה לראשונה לציון "נכשל" מהדהד בפירמידת אי ההסכמה של גראהם.
3. המקום הכי נחמד באינטרנט
4. טוב לדעת שנתניהו ראש ממשלה קר רוח.
5. אוסף הציטוטים השלם משיחות טלפון במוניות שירות.  ומה הציטוט האהוב עליכם? נראה לי שאני הכי אהבתי את הסביח.
6. נכון שתמיד רציתם לראות מה קורה כשמבעירים כדור טניס?
חורים ברשת)
7. אביעד קליינברג כותב דברי טעם.
8. הרבה זמן רציתי לכתוב על התגובה הקצרה הזו של תומר פרסיקו למאמר של אבי  משה רט, אבל כבר כתבתי דברים דומים בהקשר אחר אז זה כבר כנראה לא יצא; מכל מקום, פרסיקו אומר כאן גם הוא דברי טעם.
9. חידה יפה של גדי אלכסנדרוביץ; מ"לא מדוייק":
100 אנשים עולים למטוס עם 100 מושבים. לכל אחד כרטיס עם מספר המושב שלו, אבל מי שנכנס ראשון למטוס הצליח לאבד את הכרטיס ולכן הוא פשוט מתיישב באקראי באחד המושבים ("באקראי" פירושו שלכל מושב אותה הסתברות להיבחר). מכאן ואילך שאר הנוסעים פועלים כך: כל נוסע נכנס בתורו למטוס. אם המושב שלו פנוי, הוא יושב בו; אחרת הוא בוחר מושב באקראי מבין אלו שעדיין פנויים, ומתיישב בו. אתם האחרונים שנכנסים למטוס. מה ההסתברות שהכיסא שלכם פנוי?
תשובות אי"ה בפוסט הבא.

שבת שלום לכולם.

יום שני, 20 באוגוסט 2012

עדכונים אמריקאיים

תקופת השקט בבלוג מחייבת קובץ עדכונים אמריקאיים.
1. אם מסתכלים על המספרים הגולמיים, שבוע טוב למדי עבר על מיט רומני. הפער שנראה שאובמה פותח נבלם, והפער בממוצע הסקרים של real clear politics עומד על 2.8% לאובמה, שזו חזרה לטווח שהיה בו רוב הזמן. בנוסף, סקרים במדינות המתנדנדות, שנראה היה שנוטים לכיוון אובמה יותר מהסקרים הכלליים, החלו ליטות יותר חזרה לכיוונו. אבל, המספרים האלה מעט מטעים, מכיוון שתמיד המועמד זוכה ל"קפיצה" בסקרים כאשר הוא מכריז על סגן הנשיא שלו - זה נותן לו כמה ימים של סיקור נרחב ובדר"כ אוהד בתקשורת. הקפיצה הזו בדרך כלל דועכת בהמשך (לקפיצות דומות - ואף יותר משמעותיות - בסקרים זוכים המועמדים בזמן הועידות המפלגתיות שמגיעות עוד מעט). כפי שנייט סילבר מנתח, הקפיצה שרומני זכה לה בעקבות ההכרזה - כ1% בממוצע - היא דווקא חלשה יחסית לממוצע שהוא 4%. כך שכפי שדמוקרטים לא היו צריכים להתלהב לפני שבועיים כשאובמה טיפה התרומם, הרפובליקאים לא צריכים להתלהב עכשיו.
2. אבל אם היתה לרפובליקאים סיבה למסיבה השבוע, בא טוד אקין והצליח לפוצץ אותה.אבל נתחיל בקצת רקע: בבחירות 2006, על רקע אכזבה רבתי של הציבור מג'ורג' בוש, הכה הגל הדמוקרטי הראשון, והדמוקרטים השתלטו מחדש על בית הנבחרים והסנט; במסגרת זו הם זכו בשישה מושבים בסנט, בהם במדינות מתנדנדות או רפובליקאיות למדי כמו וירג'יניה, מיזורי או מונטנה. מכיוון שכהונה של סנטור היא 6 שנים (כל שנתיים מועמדים לבחירה שליש מהסנטורים) ב2012 הגיעה העת של כל הסנטורים האלה לנסות ולזכות בכסאם מחדש, וכצפוי זה לא קל. כיום בסנט יש רוב של 53-47 לטובת הדמוקרטים וההערכות הם שיש סכוי של 50% או יותר שהרפובליקאים יזכו בשליטה לאחר הבחירות: המושבים של צפון דקוטה ונברסקה כמעט בודאות יעברו לצידם, ועל מספר מושבים שכיום מוחזקים על ידי דמוקרטים מתנהל מירוץ צמוד: וירג'יניה, ויסקונסין, מונטנה; עם זאת גם לדמוקרטים יש סכוי להרויח מושב או שניים - יש את המושב של סקוט בראון במסצ'וסטס (מדינה מאוד דמוקרטים שבראון הצליח לנצח בה בעיקר כי מרת'ה קוקלי, יריבתו הדמוקרטית, ניהלה קמפיין גרוע במיוחד) והמושב של אולימפיה סנואו ממיין, רפובליקאית שפורשת השנה, וכרגע נראה שהמוביל במירוץ להחליפה הוא אנגוס קינג, מי שהיה מושל מיין שהוא עצמאי אבל רוב ההערכות הן שהוא ילך עם הדמוקרטים.
נשארנו עם מיזורי. במיזורי קלייר מקסקיל הדמוקרטית ניצחה ב2006 והשנה נראה שמצבה קשה ביותר. אלא שאז לפני כשבועיים התקיימו הפריימריז הרפובליקאים ומי שנבחר להתמודד מולה הוא טוד אקין, חבר קונגרס אולטרא-שמרני וגם מנהל קמפיין לא מוצלח במיוחד. אתמול הוא התראיין בחדשות מקומיות במיזורי ונשאל על עמדתו האוסרת על קיום הפלה גם במקרה של הריון כתוצאה מאונס. וזו תשובתו:
ואם אינכם יכולים לצפות בסרטון, זו תשובתו:
First of all, from what I understand from doctors, (pregnancy from rape) is really rare. If it’s a legitimate rape, the female body has ways to try to shut that whole thing down. But let’s assume that maybe that didn’t work or something. I think there should be some punishment, but the punishment ought to be on the rapist and not attacking the child
שזה כמובן די מדהים. מעבר ליומרה של אקין לקבוע מהו אונס "לגיטימי" "אמיתי" ומהו אונס "לא לגיטימי אמיתי" -  נניח שהוא רק התכוון להבחין בין אונס אלים לבין אונס סטטוטורי (כלומר יחסי מין שהם לכאורה בהסכמה אבל החוק קובע שהם אסורים בכל מקרה כגון עם קטינה) ולא לרמוז לכך שנשים יביימו אונס כדי להפיל את ילדן, אקין פשוט ממציא עובדות לנוחות עמדתו (למען הסר ספק, כל המחקרים המדעיים מוכיחים שאם כבר, שכיחות ההריונות בעקבות אונס גדולה מאשר בעקבות יחסי מין בהסכמה - למשל זה או זה), שלא לדבר על האטימות שבדיון כה אגבי על מעשי אונס.
קשה לי לומר שההערה הזו גמרה את הקמפיין שלו. זה יכול לקרות - ג'ורג' אלן הרפובליקאי הוביל במירוץ לסנט בוירג'יניה ב2006 עד שצולם קורא לפעיל של יריבו "מקאקה", אמירה שנתפסה כעלבון גזעני הרומז למוצאו האינדיאני של הפעיל וההערה הזו הרגה לאלן את הקמפיין - מאידך, זה עוד מוקדם לומר. כל הסימנים מהמערכת הפוליטית מראים שכן, בהחלט יכול להיות שכרגע ראיתם את הרגע שהרג את הסכוי הבטוח של אקין להיבחר לסנט, ואולי הציל את הרוב הדמוקרטי: לא רק שהדמוקרטים הסתערו על אקין, גם רפובליקאים התנערו ממנו, החל מכל הממסד המפלגתי במיזורי וכלה בקמפיין רומני. הדמוקרטים גם ינסו לקשור את קמפיין רומני לשערוריה - זה לא יהיה נורא נורא קשה כי פול ראיין למשל יזם חוק שאוסר על תמיכה פדרלית בהפלות שנובעות מאונס לא אלים - אבל זו עוד הוכחה לנטיית המטוטלת במלחמת התרבות בנשא הפלות, שבה נראה שלאחר שנים של עוצמה ימנית דווקא השמאל זוכה באמון הציבור, לפחות החל ממרץ השנה.
3. למרות העיסוק התקשורתי במנויו של פול ראיין לסגנות נשיא, מיט רומני לא הצליח להדיח את נושא דיווחי המס שלו מהכותרות. תזכורת קצרה: הנוהג עד לקמפיין זה היה שכל מועמד מפרסם את דו"חות המס שלו לפחות 10 שנים אחורה, ובאופן אירוני נוהג זה יוסד על ידי אביו של מיט רומני, ג'ורג' רומני, שרץ למועמדות הרפובליקאית ב1968. מיט רומני פרסם עד כה את דו"חות המס שלו רק מ2011 (על שנת 2010), והוא הבטיח לפרסם גם את הדו"ח של 2012 ולא יותר. הוא סופג על כך הרבה ביקורת - גם מהצד הימני של המפה הפוליטית - אבל עומד בסירובו, מה שמעלה ספוקלציות מה יש לו להחביא בדו"חות הללו. הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט, חזר בתקשורת על שמועה ששמע שלפיה רומני לא שילם סנט אחד של מס הכנסה זה 10 שנים. זה נשמע קצת קיצוני, אבל הערכה רווחת היא שבהחלט יתכן שרומני לא שילם כלל מס הכנסה ב2009 (ולכן הוא עומד על כך שלא לפרסם את דו"חות 2010) מכיוון שכל הכנסותיו הן הכנסות הון, והוא הפסיד הרבה כסף בהתמוטטות הבורסה ב2009 (לא לדאוג, עדיין נותר לו המון המון המון כסף), ולכן הוא רשם את ההפסדים לצורכי מס. ההערכה הזו מבוססת גם על העובדה שהוא העביר חלק מההפסדים הללו לשנת המס של 2010, כך שההערכה שהיו פשוט מספיק הפסדים ב2009 כדי  למחוק כל חבות מס נשמעת סבירה. ברור כמוןב הנזק הפוליטי מפרסוםן דו"ח כזה. אבל הגארדיאן מעלה ספקולציה אחרת: בשנת 2010 רומני נרשם להצביע למירוץ לסנט במדינת מסצ'וסטס (אותו מירוץ בו ניצח סקוט בראון, להחליף את הסנטור טד קנדי שמת מסרטן). אלא שבשלב זה לא היה בבעלותו כל נדל"ן במדינה, ולפי כל הערכה סבירה הוא התגורר בביתו הגדול בקליפורניה (בית שהוא כעת משפץ ומתקין בו בין השאר מעלית למכוניות, אבל זה סיפור אחר). ואז, נשאלת השאלה מה הכתובת שמילא בדו"ח המס באותה שנה:אם הוא רשם כתובת במס'צוסטס - למשל המרתף של ביתו של בנו - זה עלול היה לסבך אותו עם שלטונות המס, ולכן סביר שרשם את הכתובת האמיתית, בקליפורניה. אבל אז זו הודאה בכך שהוא הצביע למרות שלא היתה זו זכות כזו, עברה אירונית במיוחד לאור המאמצים בגדולים של הרפובליקאים למנוע מבני מיעוטים ומסטודנטים להצביע במדינות שונות בטענה של מניעת זיופים.
4. מתברר שבאחד הלילות במהלך ביקורה של משלחת של חברי קונגרס רפבולקאים בארץ בקיץ שעבר, השתכרו חברי המשלחת וקפצו לשחייה לילית לכינרת, חלקם בעירום מלא. הטיול השנתי, הוא הכי מגניב אותי.
5. בעל האתר electoral vote (לא ידוע לי שמו, הוא לא כותב אותו) מראה בסקירה קצרה ותמציתית שמבין ארבעת המועמדים של סתי המפלגות לנשיאות וסגנות הנשיא, ארבעת מנהיגי שתי המפלגות בסנט ובבית הנבחרים ותשעת שופטי ביהמ"ש העליון - 17 בעלי התפקידים הבכירים ביותר בממשל, או מועמדים לתפקידים אלה - רק אחד בלבד, מיץ' מקונל, המנהיג הרפובליקאי בסנט, הוא WASP, כלומר לבן, אנגלוסקסי פרוטסטנטי, הקבוצה החברתית הדומיננטית בארה"ב מאז הקמתה. השאר קתולים (סגן הנשיא ג'ו ביידן והמועמד לסגנות פול ראיין, מנהיגי הרפובליקאים והדמוקרטים בבית הנבחרים, ג'ון ביינר וננסי פלוסי, והשופטים העליונים סקליה, תומס, סוטמאיור, רוברטס, אליטו וקנדי), יהודים (השופטים העליונים באדר-גינזבורג, ברייר וקגן), שחורים (הנשיא אובמה כמובן וכן השופט העליון תומס, גם קתולי) או מורמונים (מיט רומני וכן הארי ריד הנזכר לעיל). זה חלקית מטעה - מכיוון שקתולים, לפחות החלקים הותיקים ביותר בקהילה הקתולית כמו האירים, וכן היהודים נטמעו לחלוטין בתרבות הרוב, אבל עדיין יש כאן שנוי משמעותי ביחסי הכוחות; הכותב גם מעלה השערה שייתכן וזה הרקע לתחושת הזעם שהולידה תנועות כמו הtea party, אבל זה כבר ראוי לפוסט נפרד.

יום שני, 13 באוגוסט 2012

המודרנים

תומר פרסיקו כתב פוסט מצוין אגב הביקורת של רוני שוויקה על ספרו של הרב דוד סתיו, בין הזמנים, ובו אבחנה מבריקה לדעתי על הטרגדיה של הציונות הדתית:
השאלה היא האם קרה משהו בשלוש-מאות השנים האחרונות. במילים קצת יותר מפורשות, השאלה היא האם ההשכלה, החילון, התודעה ההיסטורית והמתודה המדעית הם התפתחויות בעלות משמעות בהיסטוריה האנושית, או שהם אירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, חסרי ייחוד כשלעצמם. כפי שכתבתי כבר בעבר, הדבר החשוב ביותר שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.
אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו....
יש להדגיש ולומר שחשיבה מחדש אינה חייבת בהכרח להוביל למסקנות שהגיעו אליהם המשכילים או ראשי התנועה הרפורמית. באופן אישי אני חושב שלא נכון עולם ישן עדי יסוד להחריב, ולנסות לברוא את עצמנו מחדש אך ורק על פי עקרונות רציונליים שנדמה לנו שאנחנו מחלצים מתוך המצב המודרני או הפוסט מודרני. אבל התחשבות במפנה הדרמטי שאכן התרחש היא מן ההכרח על מנת להיות נאמנים ליושר האינטלקטואלי הבסיסי, ועל מנת לאפשר לעצמנו ולתלמידנו התמודדות אמיתית עם המציאות הקיימת.
אני רק רוצה להוסיף שלוש נקודות.
האחת היא לגבי החומרה של הטרגדיה הזו ספציפית בישראל. המחנה הסוציולוגי של אורתודוקסיה מתונה קרוי בשמות מאוד שונים בגולה - בעיקר בארה"ב - ובישראל; בארה"ב הוא מכונה אורתודוקסיה מודרנית, ובישראל ציונות דתית. ההבדל הזה (כמו גם המעבר של חלק מהאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב לכנות עצמה centrist orthodox) מעיד על הבדל משמעותי בתפיסה של שתי הקבוצות: האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית שואבת את תורתה מהרב סולובייצ'יק ובאידיאולוגיה שלו - בניגוד מה לטענותיו של פרסיקו - יש התיחסות מאוד משמעותית למודנה על מטעניה הערכיים; הן "איש ההלכה" והן "איש האמונה הבודד" - אולי שני חיבוריו המשפיעים ביותר של הרב סולובייצ'יק -הם בעיקרם התמודדות עם המודרנה לא כאויב אידיאולוגי אלא כהתפתחות רוחנית דרמטית באנושות שיש לשאוב ממנה ולהתמודד עמה. עד היום, במידה רבה האבחנה בין חרדים לאורתודוקסים מודרניים בארה"ב היא אבחנה אידיאולוגית בעיקרה; מכיוון שרוב החרדים בארה"ב מעורבים במידה או אחרת בחברה הכללית - הם חייבים, אין להם תשלומי רווחה נדיבים שיקיימו חברת בטלנים - האבחנה העיקרית היא האם המעורבות הזו היא תועלתנית בלבד או שיש לה גם משמעות ערכית, מוסרית ואידיאולוגית.
בישראל לעומת זאת, רוב המיינסטרים של הציונות הדתית רואה עצמו כנשען על הרב קוק (מצב שלא היה נכון, אגב, עד שנות ה70); הראי"ה גם הוא הפנים ערכים מודרניים - הן השאיפות הסוציאליסטיות שרווחו בקרב החלוצים בימיו, אבל גם הערכים המודרניים המהותיים ביותר, כמו האוטונומיה האישית. עם זאת, הפנמה וקבלה זו לא היתה מבודדת כשלעצמה אלא היתה מעורבת ביחסו לציבור החילוני של זמנו ולציונות ככלל. צבי יהודה כבר עשה רדוקציה של התמודדות זו למדינת ישראל בלבד - כלומר, בעוד שהמדינה (גם לא המדינה הריאלית, יותר המדינה כפי שהיה רוצה לראות אותה, אבל על כך בהמשך) זוכה להתיחסות חיובית, ערכי המודרנה ננטשו בצד. במידה רבה הציונות הדתית של ימנו, מבחינה אידיאולוגית טהורה, איננה מודרנית כלל וכלל; נכון שהדתיים הבורגנים של גבעת שמואל ורעננה חיים חיים מודרניים, אבל ההצדקה אידיאולוגית החזקה ביותר לכך היא במקרה הטוב ציונית, מעורבות עם "כלל ישראל"; במקרה השכיח יש פער מאוד משמעותי בין החיים שהציבור הזה חי לבין הקטגוריות הערכיות והאידיאולוגיות שלו, ולכן לא פלא שקשה כל כך לחנך דור המשך במגזר, ושחלקים רבים ממנו הולכים ומתחרדלים.
הנקודה השניה היא שהטרגדיה של העדר מוחלט של יכולת התמודדות עם קטגוריות מציאות חדשות תקף לא רק לתהליך ההיסטורי של המודרנה, אלא גם למושגים קרובים ונגישים יותר. הראשון הוא הציבור החילוני; עם כל היומרה למעורבות עם כלל ישראל, הציונות הדתית לא שכילה להפנים לאידיאולוגיה שלה התמודדות עם ציבור גדול שאיננו שומר תורה ומצוות, וכנראה שישאר כזה לעוד דורות. הקטגוריות הבסיסיות לתיאור החילוני הוא "תינוק שנשבה" אל מול "כופר להכעיס" - קטגוריות שמקורן בתקופה הטרום מודרנית בה מי שלא שמר מצוות היה פורע חוק בשולי החברה, או מומר בדרכו לנצרות (או לאיסלאם), או המקרה הסלחני ביותר, ילד שנחטף למנזר בילדותו. ברור שהתיאור הזה לא קרוב להמשיג נכונה את הציבור החילוני של ימנו. ומכיוון שהקטגוריה "תינוק שנשבה" היא הרווחת ביחס לחילונים, לא פלא שבדורות הצעירים והמתחרדלים יותר של המגזר שורר חוסר סבלנות הולך וגובר מהחילונים האלה, שמסרבים באופן עיקש להבין מה טוב להם ולחזור כבר בתשובה; חוסר סבלנות שפניו המתנחמדות הם מאמצי החזרה בתשובה נוסח "מכון מאיר" ושאר מיזמים של חיקוי חב"ד עם כיפה סרוגה, ופניו הזועמות יותר הוא הניכור הדרמטי של נוער הגבעות מחילונים ככלל.
המושג השני הוא כמובן מדינת ישראל. לכאורה, אין דבר המיחד את הציונות הדתית מיחס חיובי למדינת ישראל; אלא שיחס זה לא הצליח להתמודד באופן עמוק, ולבנות קטגוריות מתאימות, עבור מדינה יהודית שלא חיה לפי חוקי התורה. מבלי להכנס לפוליטיקה הרד-קור, אולי הדוגמה היפה שיותר לכך היא היחס למערכת המשפט. ברמה הפרקטית, זו אחת המערכות החילוניות עם השילוב המשמעותי ביותר, והותיק ביותר, של דתיים בתוכה, בכל המקצועות ובכל הרמות; אבל ברמה האידיאולוגית, גם ברחבי הציונות הדתית לא היה רב אחד שהעז להגדיר מערכת זו בהגדרה אחרת מאשר "ערכאות של גויים" - הגדרה חריפה וקיצונית מהימים שבהם האלטרנטיבה לדין תורה היתה המשפט הרומי הזר,  ושהיחס ההלכתי אליה חריף בהתאם (גאולה לעולם: את הרעיון הזה שמעתי לראשונה בהרצאה מאלפת של חיים שפירא בכנס על פילוסופיה של ההלכה לפני חמש שנים; לא ראיתי עותק מקוון של המאמר אבל הוא עתיד להתפרסם בקובץ "כנגד כל הסיכויים: היסודות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לאחרונה שמעתי רעיון דומה מפי ידידיה שטרן). ועל כן, שוב, לא פלא שהדור המתחרדל יותר מאבד את סבלונות כלפי המדינה שמסרבת בעקשנותה ליהפך למדינת הלכה כפי שחזה לה צבי יהודה, ולא זו בלבד אלא שמבצעת נסיגות והתנתקויות.
בשני המקרים אין לי טענה על כך שמשתמשים במושגים מסורתיים; אחרי הכל טיבה של האורתודוקסיה היא היותה תנועה מסורתית, וטוב שכך, וטיבה של פרשנות מסורתית היא שימוש במושגים מסורתיים. הבעיה היא ששימוש זה משתמש במושגים במשמעותם הישנה ולא יוצר שום התאמה שיניהם לבין המציאות החדשה, או טוען אותם באיזושהי משמעות חדשה.
והנקודה שלישית היא, שהאבחנה של פרסיקו מבהירה גם את טיבו של האיום הפמיניסטי על האורתודוקסיה, שקורה בימים אלה ממש. מה שהפמיניזם עשה בדורות האחרונים הוא שנוי משמעותי, קטגורי, בהתיחסות לנשים, והשאלה היא האם האורתודוקסיה של  ימנו מסוגלת להתמודד עמו (ולפי הרקורד שלה עד כה, אין מקום להיות יותר מדי אופטימיים); חוסר היכולת להתמודד עם תהליך כזה מביא לפער שבין תחושות המציאות הבסיסית לבין האידיאולגיה, שהוא הבסיס לתחושת הזרות שהיא תחילתו של תהליך החילון שתיארתי בעבר. ומכיוון שבניגוד ליחס למודרנה כיום, היחס לפמיניזם לא נוגע רק להתמודדות כלפי חוץ אלא ל50% מהאוכלוסיה בתוך האורתודוקסיה פנימה,  הוא מסוכן כל כך עבורה (בדומה להתמודדות עם תהליך המודרנה בעת שטיפתה את מזרח אירופה, בסוף המאה ה19 ותחילת ה20, שהיא גם תקופת החילון הגדול).

יום שבת, 11 באוגוסט 2012

tidbits

אני שואל את הכותרת מהבלוג המצויין של טל שניידר לפוסט שמכיל רק עדכונים קצרים.

1. זכרו איפה קראתם זאת לראשונה: מיט רומני עומד להכריז בהמשך היום על חבר הקונגרס פול ריאן מוינסקונסין כמועמדו לסגן נשיא. ריאן הוא ראש ועת התקציב בבית הנחברים והוא מחברה של הצעת התקציב הרפובליקאית; הוא מאוד מאוד פופולארי בבסיס השמרני של המפלגה. היתרון לרומני: ריאן יאחד וילהיב את הבסיס השמרני כמו שרה פיילין ב2008, אבל הסכוי שהוא יהיה פאדיחה קולוסאלית כמו פיילין מאוד מאוד נמוך. החסרון: ריאן מעולם לא התמודד למשרה עם בסיס בוחרים גדול יותר ממחוז קונגרסיאלי מאוד נוטה לרפובליקאים, והתקציב שהציג מאוד קיצוני ושנוי במחלוקת, בעיקר העובדה שהוא משנה באופן דרמטי את תוכנית הביטוח הרפואי הממלכתי לזקנים "מדיקייר", שהיא מאוד מאוד פופולארית בציבור בכלל ובקרב מצביעים זקנים בפרט (מישהו אמר פלורידה?), ולמעשה מסיים אותה במתכונתה הנוכחית. הבחירה הזו הופכת את תקציב ריאן לנושא עיקרי בקמפיין.
2. בחירה זו באה לאחר שבוע לא קל לרומני בסקרים - אחרי חודשים שבהם הספקרים נשארו יציבים, עם ממוצע של כ2% יתרון לאובמה, מספר סקרים בשבוע האחרון מראים את אובמה פותח פער, וממוצע הסקרים של realclearpolitics מראה על יתרון של מעט יותר 4% לאובמה (כמובן, מה שמדאיג יותר מבחינת רומני אינם המספרים המוחלטים אלא המגמה). עם זאת יש להזהר מהסיק מסקנות לגבי הבחירות באוגוסט - בשלב זה ב2008 מקיין הוביל בסקרים, ואז בספטמבר הכלכלה התמוטטה ואיתה קמפיין מקיין; בנוסף, נייט סילבר מעריך שהיתרון למעשה הוא עדיין רק כ2% לאובמה. ועדיין, רומני נאלץ לבחור מועמד לסגן נשיא מעמדת חולשה, בתקוה שהבחירה תשנה את הדינמיקה של המירוץ.

גוט שאבעס!

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

פוסט בשלוש מערכות


מערכה ראשונה
די מדהים לחשוב שבארה"ב לא צריך תעודה מזהה כדי להצביע. אתה מגיע, מזדהה, אולי חותם על איזה טופס שאתה אכן אתה, והולך להצביע. זאת ועוד, במדינות רבות, אנשים שנבצר מהם להצביע ביום הבחירות - למשל, אנשי צבא - יכולים לקבל טופס הצבעה של מצביע נעדר - מה שקרוי absentee ballot - למלא ולשלוח אותו בדואר. איש לא בודק שהם אכן אלה שמילאו את הטופס, או לחילופין שהם לא גם שולחים את הטופס וגם הולכים להצביע בקלפי (כמו שעושים במעטפות הכפולות אצלנו). במערכות בחירות האחרונות מדינות רבות משתמשות במנגנון הזה כדי לאפשר למצביעים מין השורה להצביע לפני יום הבחירות הרשמי. למעשה, באורגון ובוושינגטון כל ההצבעה נעשית בדואר, אין בכלל קלפיות.
זה די בלתי נתפס באוזניים ישראליות; אני לפחות בפעם הראשונה שהבנתי הזה שאלתי את עצמי - איך אין שם רמאויות עד אין קץ? אז קודם כל, עובדה שאין. יש כנראה קצת רמאויות עם absentee ballots, אבל לא מצאו, למרות מחקרים שנעשו, אלא עדויות ספורות להתחזות המשתמשת בעובדה שאין צורך בתעודה מזהה. אבל כשחשבתי על זה יותר, נראה לי שזה לא רק כי האמריקאים יותר שומרי חוק מאיתנו. ראשית, כאשר יש 100 מליון מצביעים, זיוף בבחירות הרבה פחות משמעותי. אבל מעבר לכך, אני חושב שרוב הישראלים גם לא היו מזייפים בחירות. לזייף בבחירות זו עברה על החוק, ורובנו לא עוברים על החוק. חשבו על חבריכם - האם יש מישהו שאתם חושבים שהיה מנצל פרצה כזו כדי לזייף בבחירות? רובנו לא, וכך גם רוב האמריקאים. איפה כן מזייפים? במגזרים שלא באמת מקבלים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומשתמשים בדמוקרטיה הישראלית רק ככלי שרת - או בקצרה, אצל הערבים והחרדים. זה דומה, אגב, לריכוזי המהגרים בערים האמריקאיות הגדולות בעשורים הראשונים של המאה העשרים, שם רווחו זיופים למכביר - המהגרים היו די מנוכרים מהחברה הסובבת, ומי שתווך ביניהם לבין הממסד היו מאכערים מפלגתיים (דמוקרטים בעיקר) שהשתמשו בתמורה בקולותיהם לצרכיהם. אבל בגדול, כמו שאנשים לא גונבים מזוודות שלא שלהם במסוע בשדה התעופה, רוב האנשים גם לא היו מזייפים בבחירות.
בשנה האחרונה, עם זאת, נשמעו טענות רבות על זיופים, בתיבת התהודה התקשורתית הימנית, למרות שאין ממש ביסוס עובדתי לטענות הללו. הטענות הללו הושמעו כדי לשמש בסיס לסדרת חוקים במדינות מתנדנדות יותר או פחות שהממשל בהן עבר לידיים רפובליקאיות ב2010, שמחייבים הצגת תעודה מזהה עם תמונה בעת ההצבעה. חוקים כאלה עברו בויסקונסין, אוהיו, והחריף מכולם בפנסבילבניה. תשאלו - אם החשד לזיופים לא באמת מבוסס, אז מה המטרה האמיתית מאחורי חוקים אלה? המטרה היא כמובן למנוע מכמה שיותר מצביעים דמוקרטיים להצביע: האוכלוסיות שהכי סביר שאין להן תעודה מזהה של המדינה הן מיעוטים - שחורים והיספניים - שבגדול חוששים להעסק עם הממסד יותר ממה שצריך, ובפרט יש להם פחות זמן וכסף ללכת להוציא תעודה מזהה עם תמונה; וסטודנטים, שרבים מהם מגיעים ממדינות אחרות בארה"ב ולכן גם אם יש להם תעודה מזהה - התעודה הרווחת ביותר היא רשיון נהיגה - היא של מדינת המוצא שלהם ולא של המדינה בה הם לומדים ומענויינים להצביע, כפי שמחייבים החוקים החדשים. שתי קבוצות האוכלוסיה הללו נוטות במובהק לדמוקרטים. בנאום בחירות של מייק טוזראי, חבר בית הנבחרים המדינתי בפנסליבניה, יצא המרצע מין השק1:

Voter ID, which is going to allow governor Romney to win the state of Pensylvenya - done
בפנסילבניה המקרה כל כך בוטה, שהממשל עתר לבית המשפט ויש סכוי גבוה שהחוק יבוטל.


מערכה שניה
זו לא הדרך היחידה שבה בתי מחוקקים רפובליקאים מנסים להוריד את אחוזי ההצבעה של מצביעים דמוקרטים. באוהיו למשל, הוסיפור במערכת הבחירות ב2008 תקופה ארוכה קודם ליום הבחירות שבה מצביעים יכולים להצביע, מה שקרוי "הצבעה מוקדמת" והפך כאמור לנוהג רווח במדינות רבות בארה"ב. ניתוח התוצאות מ2008 הראה שהימים שבהם היתה הכמות הגבוהה ביותר של מצביעים היו בשלושת הימים שקודם יום הבחירות: שבת, ראשון, ובמידה מועטה יותר שני; וכמו כן התברר שהמצביעים המוקדמים נטו הרבה יותר להצביע לדמוקרטים. זה מאוד הגיוני: יום הבחירות בארה"ב איננו יום חופש; אזרחים עניים יותר יש סכוי רב יותר שהם עובדים שעות רבות יותר וגמישים הרבה פחות ביכולתם לצאת לעבודה ולכן סכוי גבוה יותר שהם לא יכולים לצאת להצביע ביום הבחירות עצמו, ולכן הם ניצלו את סוף השבוע שלפני יום הבחירות כדי להצביע. ולכן, בית המחוקקים של אוהיו - שנשלט מ2010 בידי הרפובליקאים - העביר חוק, עליו חתם המושל - גם הוא רפובליקאי - לפיו כל תקופת ההצבעה המוקדמת נשארת בתוקפה, חוץ משלושת הימים שקודם ליום הבחירות שבהם מותר רק לחיילים בשירות פעיל להצביע (קולות החיילים נוטים במובהק לימין בארה"ב). ממשל אובמה תבע, בדרישה לאפשר לכל המצביעים להצביע בהצבעה מוקדמת; ואז קמפיין רומני לא מצמץ ויצא בהאשמה שממשל אובמה מעוניין לפגוע בזכויות החיילים.
המקרה הזה הוא דוגמה מעניינת למה שמייאש בתקשורת האמריקאית. הימין הצליח כל כך להפחיד את התקשורת, שהיא הפכה - כמו שהגדירו יפה בThe Newsroom, "מוטה לכיוון איזון". הכוונה היא שאם ישנו נושא שבו הדמוקרטים והרפובליקאים מתווכחים, התקשורת מביאה את טיעוני שני הצדדים באופן שווה, מבלי להתיחס לאפשרות שאחד הצדדים עם טיעונים חלשים יותר, או טועה ומטעה, או פשוט משקר. מסביר וויל מקאבוי, כוכב הסדרה: It means that if republicans claim the Earth is flat, the media will cover it as: "Republicans and Democrats can't agree on shape of Earth"; מקינזי מקהייל מחרה מחזיקה אחריו עם המסקנה הפשוטה: Not every story has two sides. אז הנה, דוגמה יפה לסיפור שאין לו שני צדדים: הטענה הרפובליקאית כל כך מופרכת ומגוחכת שאין שום לגיטימיות להציג את הנושא כדיון שקול כוחות בין שני הצדדים. אלא שזה כמובן איך שהציגו זאת כל כלי התקשורת המרכזיים, עד שגם הם התעשתו (לאחר שקמפיין אובמה תקף את העטנות של רומני בחריפות יוצאת דופן) והציגו בצורה קצת יותר מוטה לכיוון המציאות את הסיפור.

מערכה שלישית
תשאלו את עצמכם - מה חושב קמפיין רומני, הרי כל מי שמתעמק קצת בסיפור יבין שהם מטעים את הציבור במקרה הטוב. אלא שקמפיין רומני סומך על בורות ציבור המצביעים. לא רק בדוגמה זו, הקמפיין של רומני מלא בטענות שנעות בין השטח האפור שבין אמת לשקר לבין שקרים והטעיות של ממש. (סטיב בנן מתחזק מדור קבוע של מעקב אחרי השקרים של רומני: הנה מהדורות 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28) הם סומכים על ההנחה שחלק גדול מהציבור מקבל את האינפורמציה שלו מתיבת התהודה של התקשורת הימנית ולכן חי במציאות אלטרנטיבית, וחלק נוסף מספיק גדול מהציבור פשוט לא יודע כמעט דבר על מה שבאמת קורה. (כמעט הלכתי לטעון טענה מוטה לכיוון האיזון, ולטעון שגם הדמוקרטים משקרים ומטעים. אז יש מקרים שהם עושים את זה, אבל בכמות קטנה לאין ערוך, ולא מתקרבים אפילו לבוטות של שקרי רומני). וזה אולי אחד הדברים המשמחים כשמשווים את האלקטורט האמריקאי לזה הישראלי. האלקטורט הישראלי אולי שבטי; אנחנו יכולים אולי להתעצבן מכך שעניים מצביעים לליכוד למרות שלדעתנו זה בניגוד לאינטרסים שלהם אבל אי אפשר לטעון שהאלקטורט הישראלי כל כך בור, כל כך חסר הבנה, שאפשר להפעיל עליו קמפיין כזה. עם כל כמה שאני לא מסכים עם תוצאות בחירות פעמים רבות בישראל, אני לא חושב שהיו בחירות שהוכרעו כפי שהוכרעו כי הציבור היה בור, או לא עשה בחירה מושכלת איש איש לטעמו. ואולי הסיכום הטוב ביותר על האלקטורט האמריקאי, ובנימת חבל על דאדין ולא משתכחין,  הוא הציטוט הבא של גור וידאל ז"ל (ותודה ליהודה שהכיר לי את כתביו):
Fifty percent of the people don't vote, and fifty percent don't read newspapers. I hope it's the same fifty percent
-------------------------------
(1) אם יצא המרצע מין השק זאת אומרת שנשאר רק שק, נכון? אז אולי אפשר למכור אותו למשרד החקלאות.

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

ובינתיים

ובעוד התנצחנו עם המתנחלים ולגלגנו על מיט רומני, מה עוד קורה בעולם?
1. פשוט מגניב:
3. וזה סרטון האנימציה הכי טוב שראיתי זה זמן:

TAP TO RETRY from Neta Cohen on Vimeo.
(באמת, באופן בלתי משוחד לחלוטין)
4. ככה נראה ברק בהילוך איטי:

(שוב, מחורים ברשת)
5. הימין האמריקאי נמצא זה זמן במסע של קריאת כבישים, גשרים, שדות תעופה ומה לא על שם רונלד רייגן (אולי הבולט מביניהם הוא שדה התעופה של וושינגטון - לא הגדול ממערב לה, שנקרא על שם דאלס, אלא הקטן יותר הקרוב לעיר עצמה, שנקרא בעבר Washington National Airoport וכיום נקרא Regan National Airport). אבל הגדיל לעשות חבר הקונגרס דארל עיסא מקליפורניה, כשהציע לקרוא לכל שטחי החוף של ארה"ב על שם רייגן.
6. בעוד כעשרה ימים יחול יום השנה להקמתה של חומת ברלין, וזו סיבה מספקת לכותב הבלוג המצויין Iconic photos להזכיר את התמונה המדהימה של קונרד שומאן עורק לגרמניה המערבית:
בקצרה, הסיפור הוא כזה: למרות שהשליטה בברלין היתה מחולקת בין המעצמות, עד 61 היה פחות או יותר מעבר חופשי בין חלקי העיר, וזה יצר בעיה קשה לשליטי גרמניה המזרחית: ככל שהמצב ברד"ג הפך פחות ופחות נסבל, יותר ויותר אזרחי גרמניה המזרחית ניצלו את המעבר החופשי בין חלקי ברלין כדי לערוק למערב (גרמניה המערבית נתנה אזרחות אוטומאטית לכל תושב גרמניה המזרחית שערק אליה. למעשה, הרפ"ג הגדירה את עצמה כמדינת הגרמנים כולם, ובאופן רשמי מעולם לא הכירה ברד"ג, אם כי מאז האוסטפוליטיק של וילי ברנדט ב70 היתה הכרה כזו אבל רק הכרה חלקית וחצי רשמית. מכל מקום הרפ"ג ראתה את אזרחי הרד"ג כאזרחיה, וכל עריק פשוט מימש מבחינתה את זכותו להתישב בה, משהו דומה לחוק השבות שלנו). ב61 החליטו שליטי הרד"ג להקים חומה בברלין. ברור, שכדי שצעד כזה יהיה אפקטיבי הוא חייב להיות סודי ומהיר (אחרת תהיה בריחה המונית לפני הקמת החומה) אבל בכל זאת, חומה לא בונים ביום אחד ולכן הוקמה בשלב הראשון בתוך לילה אחד מערכת גדרות תיל בתואי החומה. בחלקים שונים בעיר הגדר היתה מאוד נמוכה, וקונרד שומאן, חייל מזרח גרמני פשוט מסקסוניה הוצב לשמור על אחד מחלקיה. שומאן ראה בעיניים כלות איך המערב כה קרוב, וידע שזו הזדמנות שלא תחזור; תושבי מערב ברלין שראו את היסוסיו צעקו לו "בוא", ובהחלטה של רגע הוא קפץ מעבר לגדר, והוברח מיד מהמקום במכונית משטרה של מערב ברלין. צלם עיתונות תפס את הרגע. למרבה האירוניה, לאחר האיחוד כאשר חזר שומאן לסקסוניה התקבל בעוינות על ידי משפחתו ולבסוף התאבד ב98. יש לי עוד כל מיני פכים על החומה, אז אכתוב עליה פוסט ביום המתאים אם אזכור. ואם לא, תזכירו לי.
7. אני תומך בתחינה הזו מכל הלב.
8. מה לדעתכם התמונה שנצפתה הכי הרבה פעמים בהסטוריה? לא הייתם חושבים שדווקא זו (אני בכוונה מלנקק ולא מאמבד כדי לא להרוס את ההפתעה). טוד ווסרמן מביא את סיפורה.
9. עוד שאריות מפסק הדין של ביהמ"ש העליון ביחס לחוק הבריאות: ביל אוריילי, אולי השדר המפורסם ביותר של פוקס ניוז, התנבא שבית המשפט העליון יפסוק שהחיוב לרכוש ביטוח אינו חוקתי, ואם לא, הוא יעלה לשידור ויכריז שהוא (הוא דהיינו אוריילי) אידיוט:

(הלינק כאן) אני עדיין מחכה.
10. בודאי קיבלתם במהלך חייכם אי אילו מיילים מנסיך ניגרי שמנסה להוציא הון מארצו אבל לא יכול, ואם רק תעזרו לו בX דולארים הוא יתחלק איתכם בכסף. אלה כמובן תרגילי עוקץ, והם מוכרים לכולם. מה שמדהים הוא שלמרות שהם מוכרים לכולם לפי מחקר חדש כ50% ממיילי העוקץ עדיין נושאים את הסיפור הזה, עם אותם פרטי יסוד: נסיך ניגרי, כסף כלוא. שזה נשמע אידוטי לחלוטין - אם כולם מכירים את התרגיל הזה, למה ממשיכים להשתמש באותם פרטים בדיוק? מחקר של קומאק הרלי ממיקרוסופט טוען שעוקצי העוקץ משתמשים בפרטים הללו *דווקא* מכיוון שכולם מכירים אותם. העניין הוא כזה: בתור עוקץ, הדבר הכי גרוע עבורך הוא שאחד הנעקצים יענה, יעסיק אותך ולבסוף לא ישלח את הכסף. אתה רוצה שיענו לך רק המטומטמים והפתיים ביותר, שעבורם יש את הסכוי הגבוה ביותר שישלחו את הכסף בלי בעיות. והרי לפננו, המסנן הטוב ביותר לפתיים ומטומטמים: אם מישהו עונה למייל של נסיך ניגרי אחרי כל כך הרבה שנים שהיספור הזה מוכר כעוקץ, כנראה שהוא מטומטם ו/או פתי במיוחד, בדיוק מה ששולח העוקץ רוצה. (אני קראתי אצל עזרא קליין)
11. לא פחות מ20% מהזוגות היהודיים שהתחתנו ב2010 עשו זאת מנישואים אזרחיים מחוץ לישראל.
האטלנטיק מסכם בגראף קטן אחד את ההסטוריה הכלכלית של העולם ב2000 השנה האחרונות:
13. ולבסוף, הסיכום המוקדם שלי את מסעו של מיט רומני בחו"ל פספס שתי פדיחות נוספות במסע: בפולין, רומני ביקר בקבר החייל האלמוני; העיתונאים, שרומני לא ענה לשאלותיהם במשך כל המסע, צעקו לעברו שאלות בעת שהלך לכיוון המכונית. רומני התעלם, אבל למזכיר העיתונות שלו, ריק גורקה, התפוצץ הוריד והוא צעק לעיתונאים: Kiss my ass, this is a holy site for the polish people. לא אקורד סיום מוצלח במיוחד. אבל ההתבטאות שעשתה הכי הרבה רעש היתה טענתו של רומני באירוע גיוס התרומות שלו בירושלים שהפער הכלכלי שבין ישראל לפלסטינים נובע מהבדלים התרבותיים בין החברות. הטענה הזו עשתה הרבה רעש בשל הנימה הגזענית הנובעת ממנה, כמו גם בשל ההתעלמות מעוד אי אילו גורמים המפריעים לפיתוח הכלכלי של פלסטין, כמו השליטה הישראלית ביבוא וייצוא, פשיטות צה"ליות וכד. אבל אני מוכרח לציין שאני מסכים דווקא עם הטענה, לפחות חלקית. צריך להיות תמים לחשוב שלתרבות אין שום קשר לרמת הפיתוח הכלכלי של מדינה, וסביר להניח שלפחות חלק מההסבר להבדל הדרמטי בין מצבה הכלכלי של ישראל ושל כל שכנותינו קשור גם בתרבות. אלא שזו עדיין היתה אמירה טפשית: ראשית, רומני ביסס ותיבל באותה בכמה טעויות עובדתיות מביכות, למשל הטענה שהתל"ג לנפש בישראל הוא $21,000 לנפש, בעוד שהוא כ$30,000 לנפש, והמשכה בטענה שהתל"ג הפסטיני הוא $10,000 לנפש בעוד שבמציאות הוא כנראה בין $1000 ל$2000; או תמצות טענה מספרו של ניל דיאמונד "רובים חידקים ופלדה" שדיימונד עצמו טען במאמר מערכת לאחר מכן שלא קיים בספר. אבל מעבר לכך,  גם אם מיט רומני חושב שעיקר הטענה על השפעת התרבות על הפיתוח הכלכלי היא נכונה, מה התועלת שהשיג באמירתה? ברור שהיא תגרום לניכור בין הפלסטינים לבין רומני, ניכור שגם לנו לא יהיה טוב אם רומני יבחר (אחרי הכל, ארה"ב בקשרים טובים עם הפלסטינים יכולה לעשות לטובתנו יותר מארה"ב מנוכרת לפלסטינים, מצב בו הפלסטינים פונים למוסדות עויינים לנו יותר, כמו האו"ם); והרווח היחידי רומני ישיג הוא רווח אישי לעצמו - בקולות ותרומות מצד מצביעים אוונלגיסטים שלדון אדלסון. והתעלמות מצרכי מדיניות החוץ של ארה"ב לטובת רווחים אלקטורליים מיידים לא מתקבלת כל כך טוב בארה"ב עצמה.