תומר פרסיקו כתב פוסט מצוין אגב הביקורת של רוני שוויקה על ספרו של הרב דוד סתיו, בין הזמנים, ובו אבחנה מבריקה לדעתי על הטרגדיה של הציונות הדתית:
השאלה היא האם קרה משהו בשלוש-מאות השנים האחרונות. במילים קצת יותר מפורשות, השאלה היא האם ההשכלה, החילון, התודעה ההיסטורית והמתודה המדעית הם התפתחויות בעלות משמעות בהיסטוריה האנושית, או שהם אירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, חסרי ייחוד כשלעצמם. כפי שכתבתי כבר בעבר, הדבר החשוב ביותר שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.
אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו....
יש להדגיש ולומר שחשיבה מחדש אינה חייבת בהכרח להוביל למסקנות שהגיעו אליהם המשכילים או ראשי התנועה הרפורמית. באופן אישי אני חושב שלא נכון עולם ישן עדי יסוד להחריב, ולנסות לברוא את עצמנו מחדש אך ורק על פי עקרונות רציונליים שנדמה לנו שאנחנו מחלצים מתוך המצב המודרני או הפוסט מודרני. אבל התחשבות במפנה הדרמטי שאכן התרחש היא מן ההכרח על מנת להיות נאמנים ליושר האינטלקטואלי הבסיסי, ועל מנת לאפשר לעצמנו ולתלמידנו התמודדות אמיתית עם המציאות הקיימת.
האחת היא לגבי החומרה של הטרגדיה הזו ספציפית בישראל. המחנה הסוציולוגי של אורתודוקסיה מתונה קרוי בשמות מאוד שונים בגולה - בעיקר בארה"ב - ובישראל; בארה"ב הוא מכונה אורתודוקסיה מודרנית, ובישראל ציונות דתית. ההבדל הזה (כמו גם המעבר של חלק מהאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב לכנות עצמה centrist orthodox) מעיד על הבדל משמעותי בתפיסה של שתי הקבוצות: האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית שואבת את תורתה מהרב סולובייצ'יק ובאידיאולוגיה שלו - בניגוד מה לטענותיו של פרסיקו - יש התיחסות מאוד משמעותית למודנה על מטעניה הערכיים; הן "איש ההלכה" והן "איש האמונה הבודד" - אולי שני חיבוריו המשפיעים ביותר של הרב סולובייצ'יק -הם בעיקרם התמודדות עם המודרנה לא כאויב אידיאולוגי אלא כהתפתחות רוחנית דרמטית באנושות שיש לשאוב ממנה ולהתמודד עמה. עד היום, במידה רבה האבחנה בין חרדים לאורתודוקסים מודרניים בארה"ב היא אבחנה אידיאולוגית בעיקרה; מכיוון שרוב החרדים בארה"ב מעורבים במידה או אחרת בחברה הכללית - הם חייבים, אין להם תשלומי רווחה נדיבים שיקיימו חברת בטלנים - האבחנה העיקרית היא האם המעורבות הזו היא תועלתנית בלבד או שיש לה גם משמעות ערכית, מוסרית ואידיאולוגית.
בישראל לעומת זאת, רוב המיינסטרים של הציונות הדתית רואה עצמו כנשען על הרב קוק (מצב שלא היה נכון, אגב, עד שנות ה70); הראי"ה גם הוא הפנים ערכים מודרניים - הן השאיפות הסוציאליסטיות שרווחו בקרב החלוצים בימיו, אבל גם הערכים המודרניים המהותיים ביותר, כמו האוטונומיה האישית. עם זאת, הפנמה וקבלה זו לא היתה מבודדת כשלעצמה אלא היתה מעורבת ביחסו לציבור החילוני של זמנו ולציונות ככלל. צבי יהודה כבר עשה רדוקציה של התמודדות זו למדינת ישראל בלבד - כלומר, בעוד שהמדינה (גם לא המדינה הריאלית, יותר המדינה כפי שהיה רוצה לראות אותה, אבל על כך בהמשך) זוכה להתיחסות חיובית, ערכי המודרנה ננטשו בצד. במידה רבה הציונות הדתית של ימנו, מבחינה אידיאולוגית טהורה, איננה מודרנית כלל וכלל; נכון שהדתיים הבורגנים של גבעת שמואל ורעננה חיים חיים מודרניים, אבל ההצדקה אידיאולוגית החזקה ביותר לכך היא במקרה הטוב ציונית, מעורבות עם "כלל ישראל"; במקרה השכיח יש פער מאוד משמעותי בין החיים שהציבור הזה חי לבין הקטגוריות הערכיות והאידיאולוגיות שלו, ולכן לא פלא שקשה כל כך לחנך דור המשך במגזר, ושחלקים רבים ממנו הולכים ומתחרדלים.
הנקודה השניה היא שהטרגדיה של העדר מוחלט של יכולת התמודדות עם קטגוריות מציאות חדשות תקף לא רק לתהליך ההיסטורי של המודרנה, אלא גם למושגים קרובים ונגישים יותר. הראשון הוא הציבור החילוני; עם כל היומרה למעורבות עם כלל ישראל, הציונות הדתית לא שכילה להפנים לאידיאולוגיה שלה התמודדות עם ציבור גדול שאיננו שומר תורה ומצוות, וכנראה שישאר כזה לעוד דורות. הקטגוריות הבסיסיות לתיאור החילוני הוא "תינוק שנשבה" אל מול "כופר להכעיס" - קטגוריות שמקורן בתקופה הטרום מודרנית בה מי שלא שמר מצוות היה פורע חוק בשולי החברה, או מומר בדרכו לנצרות (או לאיסלאם), או המקרה הסלחני ביותר, ילד שנחטף למנזר בילדותו. ברור שהתיאור הזה לא קרוב להמשיג נכונה את הציבור החילוני של ימנו. ומכיוון שהקטגוריה "תינוק שנשבה" היא הרווחת ביחס לחילונים, לא פלא שבדורות הצעירים והמתחרדלים יותר של המגזר שורר חוסר סבלנות הולך וגובר מהחילונים האלה, שמסרבים באופן עיקש להבין מה טוב להם ולחזור כבר בתשובה; חוסר סבלנות שפניו המתנחמדות הם מאמצי החזרה בתשובה נוסח "מכון מאיר" ושאר מיזמים של חיקוי חב"ד עם כיפה סרוגה, ופניו הזועמות יותר הוא הניכור הדרמטי של נוער הגבעות מחילונים ככלל.
המושג השני הוא כמובן מדינת ישראל. לכאורה, אין דבר המיחד את הציונות הדתית מיחס חיובי למדינת ישראל; אלא שיחס זה לא הצליח להתמודד באופן עמוק, ולבנות קטגוריות מתאימות, עבור מדינה יהודית שלא חיה לפי חוקי התורה. מבלי להכנס לפוליטיקה הרד-קור, אולי הדוגמה היפה שיותר לכך היא היחס למערכת המשפט. ברמה הפרקטית, זו אחת המערכות החילוניות עם השילוב המשמעותי ביותר, והותיק ביותר, של דתיים בתוכה, בכל המקצועות ובכל הרמות; אבל ברמה האידיאולוגית, גם ברחבי הציונות הדתית לא היה רב אחד שהעז להגדיר מערכת זו בהגדרה אחרת מאשר "ערכאות של גויים" - הגדרה חריפה וקיצונית מהימים שבהם האלטרנטיבה לדין תורה היתה המשפט הרומי הזר, ושהיחס ההלכתי אליה חריף בהתאם (גאולה לעולם: את הרעיון הזה שמעתי לראשונה בהרצאה מאלפת של חיים שפירא בכנס על פילוסופיה של ההלכה לפני חמש שנים; לא ראיתי עותק מקוון של המאמר אבל הוא עתיד להתפרסם בקובץ "כנגד כל הסיכויים: היסודות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לאחרונה שמעתי רעיון דומה מפי ידידיה שטרן). ועל כן, שוב, לא פלא שהדור המתחרדל יותר מאבד את סבלונות כלפי המדינה שמסרבת בעקשנותה ליהפך למדינת הלכה כפי שחזה לה צבי יהודה, ולא זו בלבד אלא שמבצעת נסיגות והתנתקויות.
בשני המקרים אין לי טענה על כך שמשתמשים במושגים מסורתיים; אחרי הכל טיבה של האורתודוקסיה היא היותה תנועה מסורתית, וטוב שכך, וטיבה של פרשנות מסורתית היא שימוש במושגים מסורתיים. הבעיה היא ששימוש זה משתמש במושגים במשמעותם הישנה ולא יוצר שום התאמה שיניהם לבין המציאות החדשה, או טוען אותם באיזושהי משמעות חדשה.
והנקודה שלישית היא, שהאבחנה של פרסיקו מבהירה גם את טיבו של האיום הפמיניסטי על האורתודוקסיה, שקורה בימים אלה ממש. מה שהפמיניזם עשה בדורות האחרונים הוא שנוי משמעותי, קטגורי, בהתיחסות לנשים, והשאלה היא האם האורתודוקסיה של ימנו מסוגלת להתמודד עמו (ולפי הרקורד שלה עד כה, אין מקום להיות יותר מדי אופטימיים); חוסר היכולת להתמודד עם תהליך כזה מביא לפער שבין תחושות המציאות הבסיסית לבין האידיאולגיה, שהוא הבסיס לתחושת הזרות שהיא תחילתו של תהליך החילון שתיארתי בעבר. ומכיוון שבניגוד ליחס למודרנה כיום, היחס לפמיניזם לא נוגע רק להתמודדות כלפי חוץ אלא ל50% מהאוכלוסיה בתוך האורתודוקסיה פנימה, הוא מסוכן כל כך עבורה (בדומה להתמודדות עם תהליך המודרנה בעת שטיפתה את מזרח אירופה, בסוף המאה ה19 ותחילת ה20, שהיא גם תקופת החילון הגדול).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה