בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 27 במאי 2011

ופטור בלא כלום אי אפשר

למרות שהבטחתי, רק קצת מילים על אובמה-נתניהו:
ראש ממשלת ישראל סבור כי הצד השני איננו מעוניין בשלום, ולא ניתן לדון עימו. בהתאם לכך, הוא משוכנע שהססטוס קוו הוא המצב הטוב ביותר אליו ניתן לקוות ולכן מטרתו העיקרית היא שימור הסטטוס קוו, מתוך תקוה כי בעתיד הערבים יסכינו עם קיומה של ישראל וניתן יהיה לעשות עימם שלום.
דא עקא, שמהלכים מדיניים מתרגשים ובאים בעולם, ועל כן ראש הממשלה מנסה למנוע אותם כמה שניתן. הכלי העיקרי שלו הוא יכולותיו הרטוריות: בעיקר בארה"ב, בין השאר בשל עברו שם ובשל היכרותו את השפה התרבותית ויכולתו להתחבב על האמריקאים - יש לו השפעה רבה ויכולת להשתמש בהשפעה שלו. מצויד ביכולת זו נסע ראש הממשלה לחו"ל כדי להפגש עם מנהיג חשוב בנסיון למנוע ממנוע לבצע מהלך מדיני, שרה"מ טוען שהוא כניעה לטרור. סדרת הפגישות היתה טעונה, ובמהלכה התגלעו חליקוי דעות קשים, אך ראש הממשלה עמד על שלו, ותוך הרצאה קצרה על ההטוריה רווית הסבל של העם היהודי עמד על עמדתה של ידשראל ודרישותיה - או שמא נאמר, ציפיותיה - מידידה בעולם ומשוחרי החירות באשר הם, בראש ובראשונה לא להכנע לטרור ולהכריח את ישראל לבצע ויתורים בגינו.
ומכיוון שהציבור הישראלי מעריך עמידה על העקרונות, והתרשם מראש הממשלה יצא כשידו על העליונה -  ואף רומם את כבוד כלל העם היהודי - ראש הממשלה חזר כמנצח לישראל, נישא על גלי הפופולריות. העיתונים דווחו על פופולריות רבה של ראש הממשלה, לצד התרשמותיו מהמסע המדיני המתיש.

אני מדבר כמובן על הכותרת הידועה: "גולדה: אפילו כוס מים הוא לא הציע לי", לאחר פגישותיה עם קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי. התאריך: 5 באוקטובר, ערב יום כיפור, 1973.

נ.ב. 1: בשביל המניפולציה הייתי צריך להחליף לשון נקבה בלשון זכר, אבל חוץ מזה הכל מדוייק.
נ.ב. 2: אני שמח לדעת - מפי לשכת ראש הממשלה בכבודה ובעצמה - שראש הממשלה כל כך בקי בהסטוריה אמריקאית שהוא יכול להרצות עליה לרעיתו בעת הסבוב הרומנטי שלהם ברחבי וושינגטון. אני רק תוהה האם ההודעה השמיטה את כך שהוא בודאי אמר לה שהוא זוכר איך הוא ראה במו עיניו את הבריטים שורפים את העיר במהלך מלחמת 1812, כפי שהוא זוכר את הכלניות בירושלים המנדטורית.

יום רביעי, 25 במאי 2011

ניו יורק 26

אמריקה לא כל כך שמה לב, בשל רצף סופות הטורנדו הקטלניות של אתמול, שהרגו שישה אנשים, אבל קאת'י הוצ'ול הדמוקרטית ניצחה אתמול בבחירות המיוחדות במחוז הקונגרסיאלי ה26 של ניו-יורק, מחוז רפובליקאי מובהק (מקיין ניצח בו ב2008; זה נחשב המחוז הכי רפובליקאי במדינות "כחולות עמוקות" כמו ניו יורק).
למה זה בכלל חשוב ו/או מעניין? אז זה מעניין כי עכשיו עונת המלפפונים הפוליטית (בשל הכניסה המאוחרת של מועמדים למירוץ הרפובליקני לנשיאות, ושדה המועמדים הדל, המירוץ עדיין לא מניב עניין משמעותי) והג'אנקים הפוליטיים מסתערים על כל בחירות שמזדמנות להם. אבל יכול להיות שהבחירות הללו בכל זאת אומרות משהו.וזאת בעיקר מכיוון שהסיבה העיקרית לכך שג'יין קורנין הרפובליקאית (שהחליפה בפברואר את מייק לי, חבר הקונגרס מהמחוז שהתפטר לאחר שערורית מין) הפסידה היתה תמיכתה בתוכניתו של חבר הקוגנרס פול ראיין להפריט את מדיקייר, ביטוח הבריאות הממלכתי לזקנים.
הטיעון הרפובליקאי המרכזי שיתחיל להשמע מהיום (למעשה שכבר החל להשמע) הוא שהתוצאות לא אומרות הרבה בגלל התמודדותו של מועמד שלישי, ג'ק דייויס, שהיה המועמד הדמוקרטי במחוז ב2004,2006 ו2008 והשנה רץ כנציג "מפלגת התה". יש בזה משהו אבל לא יותר מדי: התוצאות (לפחות בינתיים) הן כאלה שגם אם מניחים שכל בוחריו של דייויס היו בוחרים עבור קורנין - הנחה לא מובנת מאליה בכלל, שכן בסקרים האחרונים בהם צנחה התמיכה בדייויס עלתה במקביל התמיכה בהוצ'ול כך שסביר שלפחות חלק מבוחריו עברו אליה - קורנין היתה מנצחת בהפרש זעום, הרבה פחות מההפרשים הנוחים שבהם ניצחו מועמדים רפובליקאים בבחירות קודמות. אם מניחים במקבילה שהמצביעים הזעומים שהצביעו עבור מועמד המפגה הירוקה היו מצביעים להוצ'ול (הנחה מתקבקשת אם רוצים להפוך את המירוץ למירוץ בין שני מועמדים), הוצ'ול עדיין היתה מנצחת. ומעבר לכך, הבחירות הללו היו על נושאים כלל-ארציים, בעיקר כאמור מדיקייר, וארגונים ארציים משני הצדדים השקיעו בו כסף רב. אם הרפובליקאים לא היו חושבים שלמירוץ יש משמעות הם לא היו משקיעים בו כסף.
כך שיכול להיות - לא הכרחי, אך יכול להיות - שזו תחילת נסיגת המטוטלת בחזרה לדמוקרטים, לאחר תוכנית שאפתנית ולא פופולרית של הרפובליקאים בנושא ביטוח הבריאות. ובדומה לסנטורים הדמוקרטים, שנבהלו לאחר שסקוט בראון הרפובליקאי ניצח בבחירות המיוחדות בתחילת 2010 למושב הסנט ממסצ'וסטס שהתפנה לאחר שטד קנדי נפטר, והחלו להתחרט על נסיונם להעביר את רפורמת ביטוח הבריאות המפורסמת, ונזקקו להתערבות מיוחדת של אובמה כדי להעביר את החקיקה הסופית, גם עכשיו נציגים רפובליקאים רבים מתחילים להתחרט על שהצביעו בעד תוכניתו של ראיין (התוכנית עברה בבית הנבחרים בתמיכת כל חברי הקונגרס הרפובליקאים) ולהדליף שמתכלתחילה הם היו נגדה. ההבדל העיקרי הוא, שהדמוקרטים שילמו מחיר פוליטי אבל העבירו את החקיקה שרצו (או לפחות שמתקרבת לכיוון שרצו). הרפובליקאים עומדים לשלם מחיר פוליטי עבור חקיקה שלא עברה ולא עומדת לעבור בסופו של דבר. כי במקרה זה, השמאל עושה והימין מדבר; ואם למישהו זה מזכיר מדינה מזרח תיכונית קטנה, זה על אחריותו בלבד.
-----
תיקונים והשלמות:
1. התוצאה הסופית היתה 48% הוצ'ול, 41% קורנין, 10% דיוויס, כך ששקלול הקולות המעניק את כל הקולות של דייויס לקורנין ואת האחרים להו'צול עדיין היה מביא נצחון לקורנין הרפובליקאית. אבל זה כחוט השערה.
2. מקיין ניצח במחוז הזה ב6% את אובמה, ובאופן כללי המחוז נחשב כ6% יותר רפובליקאי מהמחוז הממוצע, ולכן במצב "נורמלי" קורנין היתה צריכה לנצח 56-44. הוצ'ול הצליחה להשיג את האחוזים שהמועמד הדמוקרטי השיג ב2006, מה שיכול לרמז טובות לדמוקרטים.
3. קורנין לא שירתה בקונגרס, ולכן לא הצביעה בעד תקציב ראיין, אבל אמרה שאם היא היתה בקונגרס היא היתה מצביעה בעדו.
4. נייט סילבר כותב ניתוח  מדוקדק של מה בדיוק קרה ומה המשמעות.
----
נ.ב. 1: רק כדי להעריך עד כמה פעילה - וקטלנית - היתה עונת סופת הטורנדו באביב הזה:

April Tornadoes - NOAA from The Rachel Maddow Show on Vimeo.

נ.ב. 2: שכוייח גדול ליוסי סידר. ורק כקוריוז, הוא עשה סרט על דתיים (ההסדר) סרט על דתיים ירושלמים (מדורת השבט) והסרט החדש הוא על דתיים ירושלמים שמאלנים (יכול להיות שהדמויות הן ללא כיפה, אבל הסרט החדש הוא על החוג לתלמוד באונ' העברית. מי לדעתכם ממלא את החוג הזה?). כדי לעשות סרט על הגדרה מצומצמת יותר של צור מחצבתי הוא יצטרך לעשות סרט על משפחת קרויזר המורחבת.
ומכיוון שאין לי הרבה רקורד להפסיד בתחזיותי, אני מהמר על זכייה באוסקר הסרט הזר. נפגש בפברואר 2012.

יום ראשון, 22 במאי 2011

על כל מיני דברים שהם לא אובמה-נתניהו

מפתה ככל שזה נשמע, אני לא ממש הולך להתיחס לפסאודו-עימות אובמה-נתניהו, כי האמת שזה לא ממש מעניין ולא ממש משנה. הדבר היחידי שיש לי לקשר אליו במהקשר הזה הוא הניתוח היפה של וולטר ראסל מיד על למה לדעתו ברק אובמה נכשל עד כה בסכסוך הישראלי פלסטיני. אני מאוד ממליץ לקרוא, יש לו תובנות יפות.
ובכן, מה עוד?
1. מחקר חדש בדק מהי התפלגות הציונים של מרצים ימניים או שמאלנים. אז השמאלנים נוטים לתת ציונים יותר ממוצעים, בעוד שאצל הימנים - אם אתה טוב, תקבל ציון מעולה, ואם אתה לא טוב תיפול חזק. תמיד יפה לראות מתאם בין האידיאולוגיה לחיי המעשה.
2. בפינת הגאוה הישראלית:אמנם סטנלי פישר לא ישראלי (לפחות לא במקור), אבל בכל זאת נחמד לדעת שלא זו בלבד ששמו של נגיד בנק ישראל עלה כאופציה לראשות קרן המטבע העולמית, אלא שהוא גם קיבל תמיכה אוהדת מכלכלנים שונים.
3. ריק סנטורום הוא הסנטור הרפובליקאי לשעבר מפנסילבניה, מאוד מאוד שמרן. הוא מנסה כעת להרים קמפיין למועמדות הרפובליקאית לנשיאות, והוא נחשב מועמד יחסית שולי. והאמת, לא קל לו: נקודת התחלה שלו היא שכל מי שמנסה לגגל את שמו מקבל תוצאה די דוחה - תוצאה של מעשה נקם מחושב של פעילי זכויות הומוסקסואלים על ההשתלחות שלו בקהילה (הייתי מלנקק אבל יש גבול. אז אם אתם באמת רוצים, תגגלו בטאב אחר וחזרו). מכל מקום, לעולם אין לזלזל ביכולתו להביא על עצמו נזק נוסף: במסגרת נסיונותיו לנקוט עמדות כמה שיותר קיצוניות, הוא החליט גם להתיחס לנושא ה"חקירות האינטנסיביות" - יופומיזם לענויים - של אסירים בגוואנטמנמו ובמקומות אחרים - דיון שהתעורר לאחר חיסול בן לאדן כאשר דוברי ימין ניסו בכל זאת לדרוש קרדיט, וטענו ששיטות החקירה הללו שבוש אישר לראשונה, והשמאל התנגד להן בחריפות, הן שהביאו למידע שהביא לחיסול. מכל מקום, לא רק השמאל התנגד לענויים, אלא גם כמה פוליטיקאים מהימין, וביניהם ג'ון מקיין - ומסיבה טובה, כפי שנראה להלן; ולכן לא מעט ממתנגדי הענויים, וביניהם מקיין, טענו שהנסיון לקשר בין תפית בן לאדן לחקירות בענויים הוא מופרך ומנווגד למציאות. סנטורום, בנסיונו להוביל את גל ההתשלחות בכל מי שמתנגד למדיניות הרפובליקאית בנושאי חוץ ובטחון כחלש אופי, הגיע עד לטענה שמקיין "לא מבין כיצד חקירות אינטנסיביות עובדות". הבעיה? ג'ון מקיין בילה 8 שנים מחייו בכלא הצפון ויאטנמי, שם עבר ענויים אינטנסיביים (שהן הסיבה לכך שבין השאר הוא לא יכול להרים את ידיו מעל לקו הכתפיים עד היום). ובהתאם, כאשר נשאל מקיין לתגובתו למשפט זה של סנטורום ענה במילה אחת: "מי?" שמעתם את הרעש הזה? זה היה קול קריסתו של קמפיין סנטורום, שרסיסיו מפזרים ליד רסיסי הסכויים של ניוט גינגריץ'.
4. לספר - שיועד להיות רב מכר - "היכן תעודת הלידה? ההוכחה לכך שברק אובמה לא עומד בתנאים החוקיים להיות נשיא" שמסכם את כלל תיאורית הקונספירציה ביחס ללידה של ברק אובמה היתה בעיה קלה בעתוי ההוצאה לאור: הספר הגיע לחנויות מספר ימים לאחר שאובמה פרסם את תעודת הלידה שלו. ובשל כך, במהלך חסר תקדים, הוצאת הספרים משכה בחזרה את כל 200,000 העותקים שנשלחו לחנויות, ואף הודיעה שתתן בחזרה את כספו של כל מי שכבר רכש את הספר.
5. ויקיפדיה החלה לאחרונה להוסיף לערכים רבים קואורדינטות המציינות למיקום בכדור הארץ שאליו הערך מתיחס - עבור מקום זה ברור, אבל גם מרכז חייה של אישיות, מיקום המצאתה של המצאה, וכו'. ומחקר חדש בדק מה המקומות עם הכי הרבה ערכים - מעין מדד למהם המקומות החשובים בעולם. במקום הראשון? בקוטר של ק"מ 1, פירנצה, וקוטר של 110 ו100 ק"מ, לונדון. וירושלים איננה באף אחת מהרשימות.
6. וכאילו זה לא ברור מאליו, מחקר חדש מאשר שהדת שבניה הם הכי עשירים בארה"ב היא כמובן, היהדות הרפורמית.
7. אולי בהזדמנות אכתוב על כך יותר באריכות, אבל בסינגפור התרחשה מהפכה של ממש: לי קוואן יו - המנהיג האוטוקרטי של המדינה מיום הווסדה, והאחראי העיקרי לסיפור ההצלחה הסינגפורי - פרש מתפקידו לפני שבוע.  זו אמנם פרישה בסגנון פוטין יותר מבסגנון מוברק -מפלגתו עדיין שולטת בלמעלה מ90% מהמושבים בפרלמנט, ולי עדיין הולך להשאר חבר פרלמנט ובודאי למשוך בחוטים מאחורי הקלעים, אבל בכל זאת.
8. מאז 1790 עורכת ארה"ב בכל עשור מפקד אוכלוסין, ובין השאר מחשבת בו את נקודת מרכז האוכולסיה - הנקודה שעליה, בהנחה שכל אדם שוקל משקל זהה, אם היית מציב את ארה"ב על חודה של סיכה היא היתה נשארת בשווי משקל. הניו יורק טיימס מראה בגרפיקה יפה כיצד הנקודה הזו זזה מערבה, ומאז שנות ה30 דרום מערבה.
9. יש כבר אפליקציית אייפד להכל. גם לספירת קולות בקונגרס. שמישהו יודיע לח"כ לשעבר חזן.
10. לפעמים האמריקאים הם עדריים, אבל דווקא בשמות זו נראית לי תכונה די חיובית. חוץ מג'יידן. איזה מין שם זה ג'יידן?

שבוע טוב!

יום שישי, 20 במאי 2011

אין רגע דל

עוד לא הספקנו לעכל את סיפור דומיניק שטראוס-כאהן (הנה סיכום יפה. ואני אומר - מילא כל הסיפור, לא יכולת לבחור שם יהודי קצת פחות?) והתרגש עלינו ילדו הממזר והסודי של ארנולד שוורצנגר; לא הספקנו לעכל את יום הנכבה והנה התרגש נאום אובמה; ובין לבין דונלד טראמפ ומייק האקאבי פרשו מהמירוץ, וגלן בק עומד לבקר בירושלים ולערוך כאן עצרת (אני אהיה שם, ואתם?). ולכן יש בתור כמה וכמה פוסטים לכתוב, אבל כדי לא ליגע אתכם אכתוב אחד אחד.
ואם מה נתחיל אם לא במצב המירוץ הרפובליקאי: כאמור דונלד טראמפ והמועמד הקצת יותר רציני מייק האקאבי החליטו לותר, ומצב המירוץ כפי שמתמצת אותו מרק הלפרין הוא כך: בראש עומד מיט רומני, מושל מסצו'סטס לשעבר. הוא מועמד הממסד, אבל יש לו מספר בעיות רציניות, העיקרית שבהן היא חוק ביטוח הבריאות שהעביר כמושל מסצ'וטסטס, שעליו ביסס אובמה את חוק הבריאות שלו - שהפך בעיני הרפובליקאים לאסון הנורא ביותר לחירות (ועל כך בהמשך). עוד מועמדים המתאימים לצד המתון של המפלגה הם טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר, וג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר ושגריר ארה"ב בסין עד לפני כחודש. אבל גם להם יש הסטוריה של תמיכה בעמדות שהיום נתפסות כבלתי נסבלות בעיני האלקטורט הרפובלקאי - פולנטי תמך בעבר במסוי על פליטות פחמן, והנטסמן בכלל שירת תחת ממשל אובמה. בצד השמרני יש בינתיים רק מועמד מוכרז אחד - ניוט גינגריץ' - שכרגע נראה שהצליח לשרוף את עצמו במהירות בזק, כאשר בראיון ל"פגוש את העיתונות" ביקר את התקציב שהציג חבר הקונגרס פול ראיין - ובעיקר את הפרטת ביטוח הבריאות הממלכתי לזקנים "מדיקייר", וקרא לה "הנדסה חברתית מצד ימין". כמעט כל המפלגה הרפובליקאית הסתערה עליו (וגם על כך בהמשך), וגינגריץ' לא הציג חלופה לאיך לדעתו כדאי לעצב את ביטוח הבריאות (למרות התדמית שלו כ"איש של רעיונות") אלא נסוג במהירות מהכרזותיו, תוך השפלה פומבית בככר העיר שכללה טלפון התנצלות אישי לראיין.
יש עוד כמה מועמדים שלא הכריזו ולא ברור אם ירוצו או לא - מיץ' דניאלס, מושל אינדיאנה שגם פונה יותר לאגף המתון והוא כנראה מועמד מוצלח אבל כנראה שהיו לו הרבה בעיות משפחתיות בעברו, ולכן הוא מאוד מתלבט אם להכנס למירוץ או לא; וכן חביבות המדור שרה פיילין ומישל בקמן.
כל זה משאיר את הרפובליקאים במצב מאוד לא מזהיר כרגע. רק 40% מהבוחרים הרפובליקאים מרוצים מהמועמדים, אל מול 45% שאינם מרוצים (זה מצב דומה למקבילה ב2008, כאשר בשתי המפלגות התרחשו פריימריז תחרותיים ומרתקים אבל אצל הרפובלקאים זה היה כי הבוחרים לא אהבו אף מועמד ואצל הדמוקרטים זה היה כי הבוחרים אהבו את כל המועמדים). בפרט, אין אף מועמד שיתפוס את האגף השמרני של המפלגה, מצב שמשאיר פתח למישל בקמן או לשרה פיילין - ואם הן תזכינה במועמדות, אנחנו מדברים על הפסד רפובליקאי במימדי גולודווטר 64. כך שאם לא יכנס גורם חדש למשוואה (נייט סילבר למשל משער שלריק פרי מושל טקסס יש סכוי בכלל לא רע; אחרים מציפים שמות כמו כריס כריסטי מושל ניו-ג'רזי, ג'ב בוש ועוד), נראה כי בחירות 2012 מתחילות עם יתרון דמוקרטי, מעבר ליתרון הבסיס בכך שאובמה נשיא מכהן.
אבל למה זה בעצם? איך פחות משנה אחרי אחד הנצחונות הרפובליקאים הגדולים ביותר בהסטוריה שדה המועמדים לנשיאות כל כך בעייתי? ראשית, הנצחון ב2010 היה מעט טעות אופטית, שחלקה נובע מכך שמצב העניינים לפני 2010 היה לטובת הדמוקרטים ועצם ההטיה חזרה למרכז פירושה נצחונות רפובליקאים (הסברתי על כך כאן), מה גם שבבחירות אמצע הקדנציה מצביעים בדרך כלל כחצי מהמצביעים בבחירות כלליות, והחצי הזה נוטה יותר לימין - יותר בוחרים לבנים ומבוגרים. אבל מעבר לכך, לא בכדי יש לכל המועמדים עם איזשהו נסיון בממשל בעיה עם האלקטורט הרפובליקאי. בשנתיים האחרונות שלטה אג'נדה אחת ואחת בלבד במפלגה הרפובלקאית והיא התנגדות לברק אובמה ולמדיניותו - לא משנה מה היא. ומכיוון שבנושאים רבים אובמה ניסה להתפשר על ידי כך שהסכים לאמץ רעיונות של הימין, הרפובלקאים החלו להשמיץ את אותם רעיונות עצמם. הדוגמה הטובה ביותר לכך - כפי שמראה עזרא קליין - היא בתחום ביטח הבריאות. לאורך עשורים, הויכוח על מדיניות הבריאות היה זה: הדמוקרטים תמכו בביטוח בריאות ממלכתי, והרפובליקאים תמכו במערכת המבוססת על השוק הפרטי. מכיוון שבמערכת כזו, יש לחברות הביטוח אינטרס למנוע ביטוח מאנשים חולים, או למצוא תירץ לבטל פוליסות כאשר אנשים נהיים חולים - שני מנהגים שהפכו מאוד מאוד לא פופולאריים בציבור האמריקאי - גם התוכנית הרפובליקאית כללה איסור על הפרקטיקות האלה אבל במקביל (שכן אם יכריחו את חברות הביטוח לבטח כל אחד, אף אחד לא יקנה ביטוח כשהוא בריא וכולם יקנו כאשר הם נהיים חולים) להטיל חובה על כל אחד לקנות ביטוח בריאות, מה שמכונה כיום individual mandate. תוכנית בסגנון זה העביר מיט רומני במסצ'וסטס, כמושל רפובליקאי - ובהגיון רב, שכן זו היתה העמדה הרפובליקאית. אלא שאז הגיע ממשל אובמה, ובמהלך דיון רפורמת הבריאות הגדול הגיע למסקנה שהוא לא יכול להעביר ביטוח בריאות ממלכתי, ומכיוון ששנוי כלשהו היה עדיף מבחינתו מהסטטוס קוו (בו כ50 מליון אמריקאים לא מובטחים, בנוסף לשאר רעות חולות כמו הפרקטיקות שתיארתי קודם) העביר תוכנית שלבסוף הפכה למאוד דומה לתוכניתו של רומני במסצ'וסטס. הרפובלקיאים, בהתאם למדיניות העל של להתנגד לאובמה לא משנה מה, הפכו את התוכנית - ובראשה את החובה לקנות ביטוח (שבזמנו אפילו הסנטור הארכי שמרן ג'ים דה-מינט תמך בה)- למסוכנת, השתלטות ממשלתית על מערכת הבריאות וכמובן לא חוקתית עד כדי אסון לחירות האישית של כל אחד ואחד. והבוחרים כל כך השתכנעו בכך, שפרשנים רבים משערים האם העובדה שרומני העביר תוכנית דומה הופכת אותו ללא מסוגל לנצח בפריימריז רפובליקאים. רומנני עצמו ניסה להסביר את עמדתו בכך שלדעתו הרעיון בעיקרו נכון (רומני לא מתנצל; שם ספרו הוא no apologies) הוא נכון רק ברמת המדינה ולא ברמת הממשל הפדרלי. אבל זה לא כל כך תפס כי לא ברור למה רעיון יכול להיות האיום הגדול ביותר לחירות אם הוא בא מכיוון וושינגטון אבל לא אם הוא בא מבוסטון, אלבני, סקרמנטו או בויזי (בירת איידהו, כמובן). וזה לא רק בתחום הבריאות - מהלך דומה בתחום מדיניות האנרגיה הפך את תמיכת העבר של פולנטי במס על פליטות פחמן - רעיון רפובליקאי במקורו - לבלתי נתפס מבחינת האלקטורט הרפובליקאי, ופולנטי (ששם ספרו הוא courage to stand) נסוג מעמדתו זו ב180 מעלות בדיבייט הרפובלקאי בראשון לפני כשבועיים; ועוד ועוד.
כמובן, זה לא שבאופן מהותי לימין אין רעיונות מדיניות: הבעיה היא למפלגה הרפובליקאית של היום, שבה בכל תחום חשוב של מדיניות פנים הם נסוגים מרעיונות שפעם היו שלהם שכן הדמוקרטים ממשים אותם. ולכן שתי האג'נדות העיקריות שנותרו לרפובליקאים הן עוד ועוד הורדות מסים - למרות שכיום שיעור המס הוא הנמוך ביותר ב50 שנה האחרונות - ותוכניתו של פול ראיין, שבעיקרה הפרטת שתי תוכניות הרווחה הגדולות מדיקייר ומדיקאייד - שכפי הנראה בינתיים אין לה שום סכוי פוליטי לעבור, הן פשוט הרבה יותר מדי פופולריות (מעבר לכך שהסנט והנשיא לא יעבירו אותם); ולראיה: ביום שלישי ישנן בחירות מיוחדות במחוז 26 של מדינת ניו-יורק, להחליף את חבר הקונגרס לי שהתברר שפרסם את עצמו באתר ההיכרויות הסליזי קרייגליסט למרות שהוא נשוי. המחוז מאוד רפובליקאי (הוא אחד משלושת המחוזות במדינת ניו-יורק שנציגיהם רפובליקאים) אבל מרוץ משולש, בנוסף להתקפות חסרות רחמים על חברת הקונגרס הרפובליקאית שתמכה בתקציבו של ראיין, מביאים לכך שיתכן שהדמוקרטית קאת'י הוצ'ול תנצח. אם כן, זה יהיה סימן נחמד לדמוקרטים לקראת 2012.

ורק לסיום, אם אתם מתלהבים מתמיכתו של בק בנו, בודאי תשמחו לצפות בוידאו עד הסוף, שבמהלכו הוא מסביר שפתרון שתי המדינות הוא יציר השטן, שהוא (דהיינו בק) נבחר על ידי אלוהים לעמוד כנגדו, שהעצרת תזעזע את העולם ותזהיר אותו מפני מלחמת העולם הממשמשת ובאה. הכל שם, תצפו עד הסוף, וכבונוס הוא גם בוכה.
אבל זו לא כל כך הסיבה שקצת מבאס אותי שהוא מי שאנחנו שמחים שתומך בנו, אלא יותר מיטב הקטעים כגון אלה:


וכמובן, לא צריך לשכוח את תחושת הזילות משהו בשואה שמתקבלת מטורט הנאציזם של בק:

The Daily Show With Jon StewartMon - Thurs 11p / 10c
Back in Black - Glenn Beck's Nazi Tourette's
www.thedailyshow.com
Daily Show Full EpisodesPolitical Humor & Satire BlogThe Daily Show on Facebook




יום חמישי, 12 במאי 2011

חזל"ש

השואה והתקומה, כמו גם בחירות ברחבי העולם (על סקירת הבחירות בסינגפור נוותר) הותירו לא מעט לינקים בערמה. אז לעבודה.
1. ואין התחלה יפה יותר מכך שפולרידה הוציאה בשבוע שעבר מחוץ לחוק סקס. כל סקס.
2. חשבתי לכתוב פוסט נתן זהבי על כל הדברים שעצבנו אותי ביום העצמאות, אבל החלטתי לוותר. אבל אני מסכים עם כל מילה של אריאל סרי לוי (ואני רק אוסיף שכנראה חלק מכישורי הניהול המפתיעים של שמעון מזרחי היו ניהול בנק פרטי ע"י אחד מבכירי המועדון, ששירת שופטים ושחקנים בקבוצות מכל הליגה).
3. אחרי מבצע החיסול של בן לאדן, הבית הלבן פרסם את התמונה הבאה של ברק אובמה וצוות הבטחון שלאומי שלו צופים במבצע:
והנה התמונה כפי שהופיעה בעיתון החרדי האמריקאי די צייטונג. ילדים, עזרו לאפי למצוא את ההבדלים:
העיתונים הישראלים כמו "המודיע" ו"במשפחה" היו קצת יותר עדינים, ובמקום לרטש את הילרי קלינטון ואת היועצת למלחמה בטרור אודרי תומפסון בפוטושופ, פשוט חתכו את התמונה כך שהן יוצאו ממנה:

 אך בעוד אצלנו כבר התרגלנו לכך שחרדים מצליחים להדיר נשים מהופעה במרחב הציבורי (הדוגמה האחרונה היא העלמת עלמה זק מפרסומות בנק הפועלים בבני ברק, כפי שעוקב עידו קינן). בארה"ב הפרסום עורר - כראוי - גיחוך רבתי ברחבי הרשת, שבשיאו הגיע לטיים ולמערכון פותח אצל סטיבן קולבר, והביא את עורך העיתון להתנצל פומבית. מי יתן, בקרוב בימנו אצלנו, אמן.
4. באותה מהירות שדונלד טראמפ פרץ למרכז הבמה, הוא דועך עכשיו: סקרים אחרונים, לאחר שאובמה פרסם את תעודת הלידה שלו, מראים שטראמפ ירד למקום החמישי, עם 8%. וגם הרייטינג של התוכנית שלו קורס.
5. והרפובליקאים לא יתנו לעובדה שאובמה נתן את הפקודה שהביאה לתפיסת בן-לאדן להפריע להם לשנוא אותו; והדרך הטובה ביותר היא פשוט להתעלם מתפקידו: מתוך כלל תגובות חברי הקונגרס הרפובליקאים למבצע תפיסת בן לאדן, רק 24% הזכירו את אובמה.
6.  וכדי לתת מדי פעם נקודת השקפה שונה - גרג מנקיו, כלכלן ימני מהרוורד, מהרהר מה היה קורה אם היינו מנהלים סופרמקטים כפי שאנו (כלומר, הם, האמריקאים. בישראל כמובן המערכת ריכוזית עוד יותר) מנהלים את מערכת החינוך.
7. מחקר חדש מראה כי מתוך 26 מהפרשנים הפוליטים האמריקאים המובילים, רק 9% חזו תחזית מדוייקת יותר מהטלת מטבע פשוטה.
8. נייט סילבר מסביר קצת יותר לעומק מה קרה בקנדה בשבוע שעבר.

וזהו לבינתיים. שבוע טוב לכולם.

יום שלישי, 10 במאי 2011

מענייני דיומא 2

גיבורתי ורבותי, קבלו את המם החדש.
מקורו בשלט (המזעזע משהו) הבא שנתקלט בגן ילדים בחולון:
בינתיים מסתובבות מספיק גרסאות לציור הזה ברשת שכנראה אפשר להעמידו כמועמד למם לכבור יום העצמאות. סיכום שלהן נמצא כאן, אני הכי אהבתי את זאת (קרדיט לעין הדג):
חשבתי להציע ורסיה משלי אבל לא מצאתי משהו מוצלח מספיק. אז התגובה הציונית ההולמת שאני יכול להציע היא איך שציינו בגן של אחין שלי (בן כמעט 4) את יום העצמאות: הוא חזר עם ציור גדול שלו כשמצד אחד כתובה רשימת "מה אני יכול לעשות לבד" (אני יכול להרים את רוני [אחותו הקטנה - א.ק]; אני יכול לקלוע לסל הגבוה) ומצד שני מה "אני עוד לא יכול לעשות לבד" (אני לא יכול לנהוג; אני לא יכול לבנות מגדל גבוה מקוביות בלי שיתפרק, רק עם אבא או מבוגר אני יכול). אז מלבד העובדה שהילד גאון, זו אחת הדרכים היפות להסביר לילדים מהי משמעותו של יום העצמאות.

ולתפארת מדינת ישראל (זה המקבילה הכי קרובה שיש לי בארסנל לסיומת הקבועה וההכרחית של כל נאום אמריקאי - god bless America ושל כל נאום צרפתי - vive la France)
יום עצמאות שמח!



יום ראשון, 8 במאי 2011

מענייני דיומא

עם אהבתי וחיבתי הרבה לאמריקאים, לפעמים הם פשוט נשגבים מבינתי. יש נקודות בהן כלל התנהגות החברה האמריקאית לא מובנת לי; או אם נדייק, מובנת לי אבל אני לא מזדהה איתה באופן קיצוני. ואחד מהרגעים האלה הוא יום שני האחרון של מאי.
זהו חג חביב, המציין באופן מסורתי את תחילת הקיץ; רוב האנשים מקדישים אותו לקניות או לברביקיו, ובאופן מסורתי נערכים בו מירוצי מכוניות מפורסמים בהם הIndianapolis 500. הכל טוב ויפה, מלבד העובדה שהחג הזה הוא memorial day, יום הזכרון האמריקאי לחללי מלחמות ארה"ב לאורך השנים. ולא מדובר בהתיחסות סמלית: משפחות החללים הולכים ביום הזה לבתי הקברות ומציינים את קורבנות יקירהם בטקסים, והאנדרטה לחללי מלחמת ויאטנאם מלאה במשפחות שבאות עם פיסת נייר קטנה ועפרון כדי להעתיק את שם יקירהם החרוט על האנדרטה ע"י הצבת הנייר עליה ומעבר בעפרון. והמשך המול, הגן הלאומי בוושינגטון, מלא מלא בפיקניקים.
מכל מקום, מכיוון שיום הזכרון מתרחש בסוף מאי, הוא בדיוק נופל בזמן סיום עונות הטלויזיה, וכך למשל פרק סיום העונה החמישית, התרחש ביום הזכרון. ובפרק הזה אנו זוכים ל15 דקות של תהילה: ליאו והנשיא מתעמתים על הדרך הנכונה לטפל בסכסוך הישראלי פסלטיני; הפרק מעצבן ונאיבי להכעיס (שלא לומר סססמולני) אבל בשלב מסוים ליאו מסביר לנשיא כיצד מציינים בישראל את יום הזכרון:



אני לא יודע אם הכותבים סתם המציאו ויצא להם במקרה, או שהם באמת ראו פעם ערוץ 23 ביום הזכרון. כנראה שהאופציה הראשונה. אבל אני מעדיף לחשוב שהשניה היא הנכונה.

יום שבת, 7 במאי 2011

הפוסט המובטח על בן לאדן

אזהרת נתן זהבי: אני הולך לדבר על פוליטיקה ישראלית. אבל בסוף יש שני לינקים מעולים, אז גם אם אתם מדלגים אל תדלגו עליהם.

אוסמה בן לאדן חוסל השבוע, ובתחילת השבוע שמעתי את הבטוי "מלחמה בטרור" בכמות כזו שבא לי להקיא. השימוש התכוף כל כך בבטוי רוקן אותו מתוכן אמיתי עד כדי כך שבעצם לא שמים לב עד כמה הוא מטופש. הרי איזו משמעות יש למלחמה בטרור? טרור הוא כלי משתמשים בו גורמים במערכת הבינלאומית. גורמים שונים, עם מקורות שונים ומטרות שונות, ולכן יש מלחמה של ארה"ב והעולם המערבי באל-קעידה ובג'יהאדיזם, מלחמה של ישראל בחמאס ובחזבאללה, של ממשלת סרי-לנקה בנמרים הטמילים וכו'. איזו משמעות יש איפוא ל"מלחמה בטרור"? זו הגדרה מטופשת כמו להכריז "מלחמה בחיל האויר" או "מלחמה בטילי נ"ט". זו כמובן לא אמירה ניהליסטית - אני לא חושב שהטרור הוא נייטרלי מוסרית. הוא מושחת מבחינה מוסרית וכל שימוש בטרור הופך מיניה וביה את המשתמש בו לפגום מוסרית. בנוסף, באמת המטרות של חלק מהגורמים המשתמשים בטרור מתלכדות - כך למשל חזון לבנון האיסבלאמית של חזבאללה ופלסטין האיסלאמית על חורבות ישראל של חמאס יכול להשתלב באידיאולוגיה הגי'יהאדיסטית הכללית של אל-קעידה (אם כי לא בדיוק, חזבאללה הוא שיעי ואלקעידה סוני) אבל עדיין זה לא הופך אותם לגורם אחד. אלה גורמים שונים, עם נסיבות שונות, מטרות שונות ובהתאם גם אמצעים שונים שיש להפעיל כנגדם (ובניגוד ל"קומוניזם הבינלאומי", אין גורם אחד העומד מאחוריהם ומכוון אותם).
והטשטוש הזה הוא לא רק מטופש הוא גם מסוכן, מכיוון שאם אתה לא מגדיר באופן מדוייק את אויביך, אתה לא יכול להלחם בהם באפקטיביות. חמאס למשל הוא תנועה פלסטינית לעילא. יש בכך יתרונות עבור ישראל - העובדה שהוא חייב לתת דין וחשבון לאוכלוסיה הפלסטינית - וחסרונות כמו העובדה שישראאל לא יכולה פשוט לחסל אותו מסלי להסתכן בכך שהמנהיגות הבאה אחריו תהיה בעייתית יותר, או שישראל תאלץ לכבוש מחדש את עזה. ברור שאלה תנאים אחרים לחלוטין מאל-קעידה, ששורשיה במקום אחר, מטרותיה אחרות ואמצעי הלחץ עליה אחרים.
אז למה התשרש כל כך הבטוי "המלחמה הגלובלית בטרור"? מבחינת האמריקאים, זה כי הם לא מסוגלים מבחינת התקינות הפוליטית להגדיר שהם נלחמים זגד זן מסויים של האיסלאם. מבחינת ישראל, זה כי נתניהו היה מאוד מאוד רוצה לכפוף את אויבי ישראל ביחד עם אויבים גלובלים במין תמונה טולקינית של רע אולטימטיבי, בלתי מובן וחסר הגיון שיש רק להלחם בו. וכמובן, שהעולם לא קונה את זה. אז למה נתניהו ממשיך?
לשם כך, נעשה טיול קטן. בשלהי תהליך החקיקה הארוך כגלות של חוק הרפורמה במערכת הבריאות של ברק אובמה נראה היה כי התהליך נתקע סופית: בית הנבחרים העביר גרסה מסויימת והסנט העביר גרסה אחרת, ונותר רק לפשר בין הגסראות ולהעביר את הפשרה בבית הנבחרים ובסנט. גם ברור פחות או יותר איך תראה הפשרה. אבל אז, נפטר טד קנדי, הסנטור ממסצ'וסטס הדמוקרטית לעילא, ובמערכת הבחירות להחליף אותו, שילוב של כעס הבוחרים על הקונגרס, מועמדת דמוקרטית קטסרטרופלית (בין השאר היא צוטטה אומרת: "מה, אני אעמוד מחוץ לפנווי פארק (מגרש הבייסבול המפורסם של בוסטון) ואלחץ ידיים בקור?") ומועמד רפובליקאי מצויין ניצח סקוט בראון הרפובליקאי. לא זו בלבד שנצחונו הוריד את הרוב הדמוקרטי אל מתחת לרף ה60 הנצרך כדי להתגבבר על הפיליבסטר הרפובליקאי המתמיד, אלא שהנצחון עורר גלי הדף של חשש עד כדי אימה בקרב שאר המחוקקים הדמוקרטים לקראת בחירות 2010. המצב נראה תקוע, למרות שנותרה למששה רק עוד הצבעה אחת.
ואז עשה ברק אובמה את מה שהוא יודע לעשות מצויין - לשאת נאום מלא השראה. הוא כינס את כלל הסנטורים הדמוקרטים ושנא נאום מרגש ששיאו באמירה: "בראש ובראשונה אנו דמוקרטים וזה מה שבנו לכאן לעשות." כלומר, אנו הרי רצים לפוליטיקה כדי לעשות משהו, כשי לקדם משהו - ואבטחת ביטוח בריאות לכל אמריקאי היא אחת המטרות הקבועות של כל דמוקרט. אז אם לא ננצל את ההזדמנות כדי להשיג את המטרה הוז, או לפחות חלק ממנה - ולו במחיר איבוד הכסא - אז מה בנו פה בעצם לעשות?
נזכרתי בכך בגלל שיחה שהיתה לי לאחרונה עם מיכאל, שבה הוא פרס לי את התיאוריה שלו על נתניהו שבדיוק מתיישבת עם התיאוריה שלי (בסיוע אבא שלי). והיא מתחילה כך: למה בעצם נתניהו נהיה ראש ממשלה? מה הוא בא לעשות? שרון, למשל, נהנה מהשררה מעתם היותה שררה. הוא נהנה להזיז אנשים, להחזיק בעוצמה. נתניהו לא נראה שהוא נהנה מתפקידו. אולמרט נפל לתפקיד במקרה. נתניהו עבד על להגיע שנית למשרת ראש הממשלה במשך שנים. אין אלא להניח שהוא מונע מאיזושהי אידיאלוגיה, הוא בא לעשות משהו. אבל אז אתה שואל את עצמך: ממשלת נתניהו כבר בת שנתיים, ומה הוא בעצם עשה? הרי כל עיסוקה של הממשלה הוא בשימור קדחתני של הסטטוס קוו.
וכאן באה התשובה העצובה: נתניהו בא לראשות הממשלה עם אידיאולוגיה ורצון עז לודא שלא יעשה דבר. אבל כדי להסביר יותר טוב אני אשתמש באנלוגיה פיזיקלית. פעמים רבות - למעשה, רבות עד כדי הפתעה - המערכת הפיזיקלית מסובכת מדי מכדי להבין בדיוק איך יתנהג כל גוף וכל חלק ממנה ונסיון כזה מתפוצץ לכדי ערמה של משוואות דיפרנציאליות שלא ניתן לפתור. אבל אנשי האנרגיה לוקחים קיצור דרך: אם מסתכלים מנקודת המבט של האנרגיה במערכת, אפשר לדעת לאן המערכת תגיע - לנקודה של מינימום אנרגיה, לנקודת שווי המשקל. לא יודעים בדיוק איך, אבל יודעים מה המצב הסופי (דבר דומה עושים הכלכלנים עם שווי משקל נאש). אבל למעשה ישנם שני סוגי שווי משקל: שווי משקל יציב ושווי משקל לא יציב. בשווי משקל לא יציב (תחשבו על כדור הנמצא בראשו של הר) כל עוד אין כל שנוי המערכת תשאר בשווי המשקל אבל כל תזוזה תוציא אותה משווי המשקל והיא לא תחזור אליו. בשווי משקל יציב (תחשבו על כדור בתוך בקעה) גם אם נזיז את המערכת, היא תחזור לשווי המשקל.
לכולם ברור מהו שווי המשקל היציב אליו יגיע הסכסוך הישראלי פלסטיני, מהו מינימום האנרגיה במערכת. לא ברור בדיוק איך אבל ברור שהמערכת בסוף תתיצב על שתי מדינות פחות או יותר סביב קוי 1967 ביחסי יציבות בין השתיים (כובן, אפשר לקוות ליותר...). ונתניהו, כאידיאולוגיה, ראוה זאת כאסון. והוא אומר לעצמו - מה רע במצב עכשיו? לו רק יכולנו לשמור על המצב הנוכחי. והוא צודק, הצב הנוכחי נראה גם הוא כשווי משקל, אבל גם נתניהו מרגיש בבטן שזהו שווי משקל לא יציב, שבסוף איזושהי תנועה תוציא את המערכת משווי המשקל והמערכת בסוף תגיע להיכן שנתניהו לא רוצה שתגיע. וזו האידיאולוגיה: נתניהו - באופן מאוד דומה לשמיר של שנות ה80 - מנסה באופן נואש, טרגי כמעט, למנוע כל שנוי במערכת. וכמו שמיר בסוף שנות ה80 (הוא הלך בסוף למדריד, זוכרים?) זה לא יעזור לו, כי יש יותר מדי גורמים דינמיים וכל נסיון - בעיקר בחודשים אלה - להקפיא את המערכת הישראלית-פלסטינית ולמנוע בה שנויים הוא לא רק חסר סכוי, אלא נראה די מיושן ופתטי.
ולכן נתניהו מסתובב בעולם ומנסה לשכנע אותו שיש להמשיך ב"מלחמה בטרור", ולא שם לב שתחילת שנות ה2000 התקשרו אליו והן מחפשות את הסיסמאות שלהן בחזרה. יש משהו אופטימי בהנבה, שהמערכת הישראלית פלסטינית לא זקוקה עכשיו בהכרח לנהיגים גדולים, היא פשוט תגיע לן שתגיע מתוקף המערכת עצמה. יש משהו גם קצת מדכא, כי בכל זאת מרחב שווי המשקל אליו נתייצב אינו נקודה אחת, ומנהיג ישראלי קצת יותר מתוחכם, מציאותי, מוצלח היה יכוטל אולי לודא שנתייצב על האיזור הטוב יותר מבחינת ישראל. אבל זה המצב, ועם זה ננצח. איזו ברכה אופטימית לקראת יום העצמאות...

והבטחתי לינקים מצחיקים: בסערת חיסולו של בן לאדן כמעט - אבל רק כמעט - נשכחה הארוחה השנתית של כתבי הבית הלבן. זו ארוחה שבה באופן מסורתי הנשיא נושא נאום מצחיק, בו הוא קצת מתלוצץ על שאר השחקנים במערכת הפוליטית. אובמה לא היה מצחיק, הוא היה קורע מצחוק. הנה הנאום המלא. ואעחריו דיבר סת' מאיירס, קומיקאי מסאטרודיי נייט לייב, שגם יודע להצחיק לא רע בכלל. הנה הנאום שלו.

יום שישי, 6 במאי 2011

כותרת מתחכמת כלשהי על סקוטלנד

בשנת 1603 נפטרה אליזבת הראשונה מלכת אנגליה, שהיתה חשוכת ילדים (היא מעולם לא נישאה, ולכן כונתה "המכלה הבתולה", ועל שמה קרויה המדינה וירג'יניה) והטוען הקרוב ביותר לכתר המלכות היה ג'יימס הששי מלך סקוטלנד, מצאצאיו של הנרי השביעי סבה של אליזבת. ג'יימס הומלך איפוא גם כג'יימס הראשון מלך אנגליה; האיחוד הפרסונלי של ראשות שתי הממלכות החל תהליך ארוך שבסופו לאחר מעט יותר ממאה שנה, אוחדו רשמית אנגליה וסקוטלנד והיו ל"ממלכה המאוחדת". ויתכן שאתמול היה היום הראשון בתחילתו של התהליך ההסטורי ההפוך.
טוב, אולי אני קצת דרמטי מדי אבל עדיין הבחירות המקומיות שהיו בבריטניה אתמול הניבו כמה תוצאות מפתיעות, בראש ובראשונה בסקוטלנד: הסקוטים בחרו את הפרלמנט האיזורי שלהם - שהוקם בשנת 1993 ומחזיק חלק מסמכויות החקיקה ביחס לסקוטלנד - והמנצחת הגדולה היא המפלגה הסקוטית הלאומית, הSNP שזכתה ב45% מהקולות וברוב מוחלט בפרלמנט (על פני שלוש המפלגות האחרות, הכלל בריטיות - השמרנים, הלייבור והליברל-דמוקרטים). ואחד הסעיפים המשמעותיים במצע של הSNP היה עריכת משאל עם ביחס לעצמאות סקוטית בתוך 5 שנים; ההישג הגדול של הSNP החל להביא ללחץ בתוך המפלגה לממש את ההבטחה עוד לפני הקצבת חמש השנים.
ואם סוקטלנד תתנתק מהממלכה המאוחדת, מה בכך, תשאלו? שאלה טובה; שכן אחת מתופעות הלוואי המעניינות של האיחוד האירופי היה דווקא תרומתו לפיצול בתוך מדינות הלאום של אירופה. משנטל האיחוד חלק משמעותי מסמכויות מדינת הלאום, המניעים לשמור על שלמותן של המדינות הללו הלכו ודעכו, וכך הספרדים למשל העניקו סמכויות רבות הרבה יותר לאיזורים השונים, בפרט לקטלוניה ולבסקים ובלגיה למעשה כבר התפרקה דה-פקטו. גם בתוך בריטניה עצמה, אין זה מקרה שהפרלמנטים האיזוריים הוקמו באותה תקופה בה האיחוד האירופי עשה קציפת מדרגה בליכודו הפנימי (ב1993 בוטלו סופית המכסים הפנימיים באיחוד, כפי שניתן ללמוד מהסרט הנפלא "ברוכים המבאים למכס". רוצו לראות). אבל מעבר להסטוריה, יש נקודה אחת קריטית ביחס לסקוטלנד והיא שכמעט כל חלקו הבריטי של הנפט בים הצפוני מצוי בתחום השיפוט של סקוטלנד, ותביעת העצמאות הסקוטית מקפלת גם תביעה משתמעת לנפט; האנגלים אומרים מאידך שכל פירוק של הממלכה דורש שהסקוטים גם יטלו את חלקם בחובותיה. עד אתמול אף אחד לא באמת ערך דיון שכזה והוא נשמע הזוי עד כדי היפותטי, אבל החל מאתמול - כבר לא כל כך בטוח.
והיו עוד תוצאות בריטיות: היו גם בחירות למועצות מקומיות, שנחשבות בבריטניה המדד הטוב ביותר למצבן של המפלגות בין הבחירות הכלליות, ובהן הליברל דמוקרטים - הסינדרלה שבסוף לא היתה בבחירות של שנה שעברה - ספגו את אחד ההפסדים הגדולים בתולדותם; יותר מ40% מחברי המועצה הליברל-דמוקרטים איבדו את כסאותיהם. הלייבור הצליחו להרוויח מעט מושבים אבל לא ממש מספיק לפי רוב הפרשנים, בעוד שהשמרנים - באופן מפתיע, לאור העובדה שהם מנהלים מדיניות צנע מאוד לא פופלרית בשנה האחרונה, כולל העלאה דרמטית בשכר הלימוד באוניברסיטאות שהוציאה סטודנטים לרחובות וקיצוץ דרמטי בשירות הציבורי - שמרו על כוחם ואף הגדילו אותו במעט, מה שמעיד שיש לשמרנים בסיס כח איתן שאין לזלזל בו; דיוויד קמרון וג'ורג' אוסבורן נראו אמנם ילדי עשירים מפונקים ונאיביים משהו אבל כוחם הפוליטי מסתבר חזק ממה שנדמה, וטהם הצליחו גם לבצע את שנוי המדיניות המשמעותי ביותר מאז ימי תאצ'ר, בכיוון מאוד לא פופולארי, וגם לשמור על כוחם בציבור.  מרשים. זאת בעוד שהליברל דמוקרטים נראים כסובלים מתסמונת מפלגת העבודה: הם נכנסו לממשלה שאין להם בה יכולת השפעה והם סובלים מהתדמית השלילית שלה, בעוד שהשותף המרכזי, השמרנים, מתחזק.
אין להם כל השפעה? והלא הם הצליחו להעלות את נושא הרפורמה במערכת בחירות לראש סדר היום! או, שזו היתה ההצבעה השלישית אתמול: הבריטים הצביעו גם במשאל עם על מעבר משיטת הבחירה הקיימת, first past the post - בה בכל מחוז בחירה המועמד שקיבל הכי הרבה קולות מנצח, גם אם קיבל פחות מ50% - לשיטת הקול האלטרנטיבי, הדומה לזו הנהוגה בואסטרליה והסברתי עליה כאן. התומכים הנלהבים ביותר בשנוי השיטה הם הליברל דמוקרטים, שהשיטה הנוכחית גורמת לתת ייצוג קבוע וקיצוני שלהם בפרלמנט - הם מקבלים כ20% מהקולות אך מחזיקים בפחות מ10% מהמושבים. התומכים הנלהבים ביותר בסטטוס קוו היו השמרנים, הן מסיבות אידיאולוגיות והן פקרטיות שכן לפי כל ההערכות שנוי השיטה היה פוגע בהם יותר מבשאר המפלגות. והלייבור היה מפוצל - מנהיגו אד מיליבנד תמך בשנוי אך רבים מחברי הפשלמנט בדרגים הנמוכים, הback bentchers, התנגדו, שכן שנוי השיטה היה פוגע גם בלייבור. ואם יש לכם תחושה איך הלכו הבחירות אתמול לא תתפלאו שהציבור הצביע "לא" לשנוי השיטה ברוב של יותר מ2 ל-1. עוד מכה לניק קלג, וחיזוק לדייויד קמרון שעם הקמת הקואלציה זכה לביקורת מצד חלק משהמרנים על כך שהסכים לתנאי הזה של הליברל-דמוקרטים וכעת נראה כמו אסטרטג לא קטן.

רציתי, באמת רציתי לכתוב את פוסט בן-לאדן המחכה. אבל הוא יחכה עוד קצת.  בינתיים, שבת שלום, ואל נצור המלכה (האם ידעתם שבעת הירת ההמנון, המלכה עצמה לא שרה אותו? כי זה קצת יומרני שהמלכה תשיר "אל נצור אותי". למדתי את זה שבוע שעבר, די משעשע).

יום שלישי, 3 במאי 2011

הו, קנדה

מסכנים הקנדים. לא זו בלבד שהם חיים כל חייהם בצל השכנה הגדולה מדרום; לא זו בלבד שבמשך חצי מהשנה הם לא ממש יכולים לצאת מהבית; אלא שעד שיש להם בחירות - ועוד דרמטיות, מהסוג שמעצב מחדש את המפה הפוליטית - באותו יום מחוסל אוסמה בן לאדן. הייתי רוצה לכתוב פוסט שעושה עמם צדק אבל האמת היא שלא ממש התעמקתי בבחירות האלה - בהערת אגב, חבל שכך מכיוון שזו נראית מערכת מורכבת ומעניינת. לדובי קננגיסר (הקפדתי על האיות) יש סיכום די ממצה - גם אם לא ממש אובייקטיבי - כאן וכאן; ובגדול מה שקרה הוא זה: הימין בא לבחירות האלה מאוחד, והשמאל הגיע אליהם מפוצל; זהו שיאו של תהליך פיצול של העשור האחרון, שבו מפלגת שמאל חדשה, הNDP, הולכת ומתחזקת על חשבון המלפגה הליברלית, מפלגת המרכז-שמאל הראשית במאה האחרונה ומפלגת השלטון במשך רוב המאה; תהליך זה הביא לכך שהשמרנים בראשות הרפר הקימו ממשלות מיעוט בפרלמנטים האחרונים, ממשלות שהתקשו לתפקד ואף הגיעו למצבים מאוד בעייתיים (בלשון המעטה) מבחינת הדמוקרטיה בהם ראש הממשלה סירב לכנס את הפרלמנט (מצד שני, תמיד תהיה את בלגיה: שם אין ממשלה כבר שנה וחצי). לפני חודש הליברלים ניצלו את ההזדמנות והפילו את הממשלה, מהלך שבעיקר דרדר עוד יותר את הפופולריות שלהם שכן הם נתפסו כגוררים את המדינה לבחירות מיותרות. בבחירות האלה השמאל הקנדי שילם את מלוא המחיר של פיצול, בעיקר בשיטה הרובית א-לה מודל ווסטמינסטר (המדינה מחולקת למחוזות בחירה שכל אחד מהם בוחר נציג אחד; הנציג הנבחר הוא זה שקיבל את מלוא הקולות במחוז גם אם לא קיבל למעלה מ50%, מה שקרוי first past the post), ולמרות שהשמרנים זכו רק למעט פחות מ40% מהקולות, הם זכו לרוב מוחלט של 167 מתוך 308 חברי הפרלמנט. המפלגה הליברלית - שהיתה יסוד מוסד של הדמוקרטיה הקנדית ואחת משתי המפלגות הראשיות - הדרדרה ל34 מושבים בלבד; היא איבדה את סטטוס מפלגת האופוזיציה הראשית לטובת הNDP, ומנהיגה מייקל איגנטיף אפילו לא נבחר במחוזו שלו - תוצאה שמעלה הרהורים האם זו תחילת הסוף של המפלגה. בחזית צדדית, הבלוק הקוובקי - המפלגה ששלטה במחוזות הבחירה הקוובקיים ללא עוררין בשנים האחרונות, ומצדדת באוטונומיה לקוובק ובשמאל בנושאים כלכליים וחברתיים - גם היא כמעט נמחקה לטובת הNDP, וגם מנהיגה לא נבחר במחוזו שלו. בקיצור- שמח.
זה בעיקר מה שיש לי לומר על קנדה, אבל עוד שתי הערות:
א. בניגוד לשיטה היחסית, שבה התמיכה בציבור פחות או יותר מתורגמת בצורה ישירה להרכב בית הנבחרים, בשיטה רובנית כמו זו של קנדה השיטה עצמה משפיעה בצורה מובהקת על הבחירות. היא נוטה להעדיף מפלגות גדולות ומענישה עונש חמור על פיצול, ולכן ישנה תופעה נרחבת של הצבעה אסטרטגית: אם אני תומך במפלגה X אבל למפלגה זו אין סכוי במחוז שלי, אני אעדיף להצביע למפלגה Y שלה יש סכוי ובלבד שמועמדה של מפלגה Z, אותה אני ממש שונא, לא ינצח (אתם יכולים להכניס "עבודה", "קדימה" ו"ליכוד" בעצמכם. למרות שבישראל כשיטה יחסית אין שום משמעות להצבעה אסטרטגית, והעובדה שהצליחו למכור הצבעה כזו שהביאעה לעליה של מספר מנדטים לא מועטים לקדימה על חשבון מפלגות שמאל אחרות היא עדות מאוד מצערת על טמטומו של האלקטורט הישראלי). ומכיוון שכך, יש חשיבות גדולה לתפיסות הציבוריות, ולתפיסה האם הצבעה למפלגה מסויימת היא בזבוז קול או לא. זה נראה כמעט כמו תהליך כאוטי: לא מעט אנשים לפני הבחירות הללו השוו את עלייתה המטאורית של הNDP לעלייה המטאורית של המפלגה הליברל-דמוקרטית לפני הבחירות האחרונות בבריטניה. איפלו המספרים היו די דומים. והנה, בסופו של יום המפלגה הליברל-דמוקרטית קרסה בחזרה לגודלה הקבוע בפרלמנט, והצליחה להשיג מספר מושבים קטן יותר אפילו מהבחירות הקודמות בעוד שהNDP הצליחו להשיג הישג דרמטי שגם הם עצמם לא ציפו לו (במחוזות שונים ניצחו מועמדים די שוליים שהNDP העמידה לבחירה מכיוון שלא העריכה שהיא תנצח בהם; הדוגמה שכולם אוהבים לצטט היום היא של מועמדת שבאמצע מסע הבחירות - שאורכו חודש בסך הכל - נסעה לחופשה בלאס-וגאס) ולמעשה לחסל את המפלגה הליברלית. כמובן, שיש הבדלים גדולים בין המדינות, החל בהרכב החברתי, בנושאים הפוליטיים וכלה במחוזות הבחירה עצמם. ועדיין, מבט על התהליך נותן קצת תחושה של משק כנפי הזבוב באינדונזיה שמשנה את מסלולו של הוריקן במפרץ מקסיקו; יש תחושה של מערכת כמו-פיזיקלית, שגורמים מאוד עדינים יכולים לשנותה באופן דרמטי.
ב. הבחירות הללו הם האחרונות בסדרה של מערכות בחירות בשנים האחרונות שהלכו ימינה. מתוך 44 הדמוקרטיות בסיקרת המכון שיראלי לדמוקרטיה (כאן) רק 16 נשלטות כיום בידי השמאל: אוסטרליה (ממשלת מיעוט), ארה"ב, בלגיה (לא הצלחתי להבין מרוב הבלגאן, אז נלך לפי ההנחה המחמירה), ברזיל, גאנה, הודו, יוון,יפן (המפה לא מתחלקת בדיוק לפי שמאל וימין, אבל המפלגה הדמוקרטית נחשבת מעט שמאלה מהמרכז), לטביה, נורווגיה, סלובניה, פורטוגל, פרו, קוסטה-ריקה, קפריסין ורומניה. מבין הדמוקרטיות המערביות, פרט לארצות הברית רק ספרד פורטוגל ובלגיה נשלטות בידי השמאל. ולא מעט מהמהפכים הללו קרו בשנים האחרונות: קנדה עברה ימינה ב2006, וסופית אתמול; גרמניה ב2005; בריטניה בשנה שעברה. נראה כי רק ארצות הברית הולכת בכיוון ההפוך.
אלא שזו מעט טעות אופטית. הגם שברק אובמה הוא נציג השמאל האמריקאי הוא עדיין נמצא לא מעט פעמים מימין לרוב מנהיגי הימין בדמוקרטיות המערביות שציינתי לעיל - אפילו מהרפר הקנדי שזכה אתמול..אפילו בקנדה - הקרובה ביותר לארה"ב בתחומים רבים - הימין תומך במערכת הביטוח הבריאות הממלכתי- מערכת שאובמה לא הגיע לכדי בניה. גם ממשלת הרפר ביצעה תוכניות תמריצים בזמן המשבר הכלכלי הגדול - תוכניות מהסוג שהדמוקרטים אמנם תמכו בהם אבל כיום חלקם מתחרטים. כל מנהיגי אירופה - גם הימניים ביותר - מוכים במסוי על פליטות פחמן, תוכנית מהסוג שאמנם בית הנבחרים העביר במושב האחרון, אבל היא היתה כל כך רחוקה מרוב בסנט (שכזכור נשלט במושב האחרון ברוב של 60-40 על ידי הדמוקרטים) שהיא אפילו לא עלתה להצבעה. ועוד.
כמובן, שאני קצת דמגוג בטיעון הזה, ואני בוחר את הנושאים הרצויים לי. מרקל וקמרון בפירוש נוקטים מדיניות כלכלית ימנית. בניגוד לאובמה. הרפר תומך באחזקת נשק. וכמובן, מפלגות הימין באירופה נוקטות עמדות בנושאי הגירה ורב-תרבותיות שבארה"ב אפילו הימיםן (לפחות המיינסטרים) יתקשה להציג. אבל בכל זאת, התמונה הכללית היא שארה"C ימנית הרבה יותר מכמעט כל שאר העולם המערבי, ולכן אם אפשר לראות צייטגייסט מסויים בשנים האחרונות הוא של התמרכזות לאותו איזור פחות או יותר מצד רוב מוחלט של מדינות המערב. מכיוון שאני מפחד/מזלזל/סתם סולד מהימין האמריקאי כמו גם מהשמאל האירופי (כאן צריך להיות לינק לפוסט שאני צריך עוד לכתוב יום אחד) - אין לי אלא לסיים (בניגדו מה לקננגיסר) באופטימיות קוסמית - הכל מתכנס בסוף לטובה.

ורציתי גם לכתוב על בין לאדן ולקשר ליום השואה, ויש כמה לינקים קורעים מצחוק (ללא קשר ליום השואה ח"ו) - אבל הפוסט יצא גם כך ארוך ומייגע. אז בפעמים הבאות.