בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 3 במאי 2011

הו, קנדה

מסכנים הקנדים. לא זו בלבד שהם חיים כל חייהם בצל השכנה הגדולה מדרום; לא זו בלבד שבמשך חצי מהשנה הם לא ממש יכולים לצאת מהבית; אלא שעד שיש להם בחירות - ועוד דרמטיות, מהסוג שמעצב מחדש את המפה הפוליטית - באותו יום מחוסל אוסמה בן לאדן. הייתי רוצה לכתוב פוסט שעושה עמם צדק אבל האמת היא שלא ממש התעמקתי בבחירות האלה - בהערת אגב, חבל שכך מכיוון שזו נראית מערכת מורכבת ומעניינת. לדובי קננגיסר (הקפדתי על האיות) יש סיכום די ממצה - גם אם לא ממש אובייקטיבי - כאן וכאן; ובגדול מה שקרה הוא זה: הימין בא לבחירות האלה מאוחד, והשמאל הגיע אליהם מפוצל; זהו שיאו של תהליך פיצול של העשור האחרון, שבו מפלגת שמאל חדשה, הNDP, הולכת ומתחזקת על חשבון המלפגה הליברלית, מפלגת המרכז-שמאל הראשית במאה האחרונה ומפלגת השלטון במשך רוב המאה; תהליך זה הביא לכך שהשמרנים בראשות הרפר הקימו ממשלות מיעוט בפרלמנטים האחרונים, ממשלות שהתקשו לתפקד ואף הגיעו למצבים מאוד בעייתיים (בלשון המעטה) מבחינת הדמוקרטיה בהם ראש הממשלה סירב לכנס את הפרלמנט (מצד שני, תמיד תהיה את בלגיה: שם אין ממשלה כבר שנה וחצי). לפני חודש הליברלים ניצלו את ההזדמנות והפילו את הממשלה, מהלך שבעיקר דרדר עוד יותר את הפופולריות שלהם שכן הם נתפסו כגוררים את המדינה לבחירות מיותרות. בבחירות האלה השמאל הקנדי שילם את מלוא המחיר של פיצול, בעיקר בשיטה הרובית א-לה מודל ווסטמינסטר (המדינה מחולקת למחוזות בחירה שכל אחד מהם בוחר נציג אחד; הנציג הנבחר הוא זה שקיבל את מלוא הקולות במחוז גם אם לא קיבל למעלה מ50%, מה שקרוי first past the post), ולמרות שהשמרנים זכו רק למעט פחות מ40% מהקולות, הם זכו לרוב מוחלט של 167 מתוך 308 חברי הפרלמנט. המפלגה הליברלית - שהיתה יסוד מוסד של הדמוקרטיה הקנדית ואחת משתי המפלגות הראשיות - הדרדרה ל34 מושבים בלבד; היא איבדה את סטטוס מפלגת האופוזיציה הראשית לטובת הNDP, ומנהיגה מייקל איגנטיף אפילו לא נבחר במחוזו שלו - תוצאה שמעלה הרהורים האם זו תחילת הסוף של המפלגה. בחזית צדדית, הבלוק הקוובקי - המפלגה ששלטה במחוזות הבחירה הקוובקיים ללא עוררין בשנים האחרונות, ומצדדת באוטונומיה לקוובק ובשמאל בנושאים כלכליים וחברתיים - גם היא כמעט נמחקה לטובת הNDP, וגם מנהיגה לא נבחר במחוזו שלו. בקיצור- שמח.
זה בעיקר מה שיש לי לומר על קנדה, אבל עוד שתי הערות:
א. בניגוד לשיטה היחסית, שבה התמיכה בציבור פחות או יותר מתורגמת בצורה ישירה להרכב בית הנבחרים, בשיטה רובנית כמו זו של קנדה השיטה עצמה משפיעה בצורה מובהקת על הבחירות. היא נוטה להעדיף מפלגות גדולות ומענישה עונש חמור על פיצול, ולכן ישנה תופעה נרחבת של הצבעה אסטרטגית: אם אני תומך במפלגה X אבל למפלגה זו אין סכוי במחוז שלי, אני אעדיף להצביע למפלגה Y שלה יש סכוי ובלבד שמועמדה של מפלגה Z, אותה אני ממש שונא, לא ינצח (אתם יכולים להכניס "עבודה", "קדימה" ו"ליכוד" בעצמכם. למרות שבישראל כשיטה יחסית אין שום משמעות להצבעה אסטרטגית, והעובדה שהצליחו למכור הצבעה כזו שהביאעה לעליה של מספר מנדטים לא מועטים לקדימה על חשבון מפלגות שמאל אחרות היא עדות מאוד מצערת על טמטומו של האלקטורט הישראלי). ומכיוון שכך, יש חשיבות גדולה לתפיסות הציבוריות, ולתפיסה האם הצבעה למפלגה מסויימת היא בזבוז קול או לא. זה נראה כמעט כמו תהליך כאוטי: לא מעט אנשים לפני הבחירות הללו השוו את עלייתה המטאורית של הNDP לעלייה המטאורית של המפלגה הליברל-דמוקרטית לפני הבחירות האחרונות בבריטניה. איפלו המספרים היו די דומים. והנה, בסופו של יום המפלגה הליברל-דמוקרטית קרסה בחזרה לגודלה הקבוע בפרלמנט, והצליחה להשיג מספר מושבים קטן יותר אפילו מהבחירות הקודמות בעוד שהNDP הצליחו להשיג הישג דרמטי שגם הם עצמם לא ציפו לו (במחוזות שונים ניצחו מועמדים די שוליים שהNDP העמידה לבחירה מכיוון שלא העריכה שהיא תנצח בהם; הדוגמה שכולם אוהבים לצטט היום היא של מועמדת שבאמצע מסע הבחירות - שאורכו חודש בסך הכל - נסעה לחופשה בלאס-וגאס) ולמעשה לחסל את המפלגה הליברלית. כמובן, שיש הבדלים גדולים בין המדינות, החל בהרכב החברתי, בנושאים הפוליטיים וכלה במחוזות הבחירה עצמם. ועדיין, מבט על התהליך נותן קצת תחושה של משק כנפי הזבוב באינדונזיה שמשנה את מסלולו של הוריקן במפרץ מקסיקו; יש תחושה של מערכת כמו-פיזיקלית, שגורמים מאוד עדינים יכולים לשנותה באופן דרמטי.
ב. הבחירות הללו הם האחרונות בסדרה של מערכות בחירות בשנים האחרונות שהלכו ימינה. מתוך 44 הדמוקרטיות בסיקרת המכון שיראלי לדמוקרטיה (כאן) רק 16 נשלטות כיום בידי השמאל: אוסטרליה (ממשלת מיעוט), ארה"ב, בלגיה (לא הצלחתי להבין מרוב הבלגאן, אז נלך לפי ההנחה המחמירה), ברזיל, גאנה, הודו, יוון,יפן (המפה לא מתחלקת בדיוק לפי שמאל וימין, אבל המפלגה הדמוקרטית נחשבת מעט שמאלה מהמרכז), לטביה, נורווגיה, סלובניה, פורטוגל, פרו, קוסטה-ריקה, קפריסין ורומניה. מבין הדמוקרטיות המערביות, פרט לארצות הברית רק ספרד פורטוגל ובלגיה נשלטות בידי השמאל. ולא מעט מהמהפכים הללו קרו בשנים האחרונות: קנדה עברה ימינה ב2006, וסופית אתמול; גרמניה ב2005; בריטניה בשנה שעברה. נראה כי רק ארצות הברית הולכת בכיוון ההפוך.
אלא שזו מעט טעות אופטית. הגם שברק אובמה הוא נציג השמאל האמריקאי הוא עדיין נמצא לא מעט פעמים מימין לרוב מנהיגי הימין בדמוקרטיות המערביות שציינתי לעיל - אפילו מהרפר הקנדי שזכה אתמול..אפילו בקנדה - הקרובה ביותר לארה"ב בתחומים רבים - הימין תומך במערכת הביטוח הבריאות הממלכתי- מערכת שאובמה לא הגיע לכדי בניה. גם ממשלת הרפר ביצעה תוכניות תמריצים בזמן המשבר הכלכלי הגדול - תוכניות מהסוג שהדמוקרטים אמנם תמכו בהם אבל כיום חלקם מתחרטים. כל מנהיגי אירופה - גם הימניים ביותר - מוכים במסוי על פליטות פחמן, תוכנית מהסוג שאמנם בית הנבחרים העביר במושב האחרון, אבל היא היתה כל כך רחוקה מרוב בסנט (שכזכור נשלט במושב האחרון ברוב של 60-40 על ידי הדמוקרטים) שהיא אפילו לא עלתה להצבעה. ועוד.
כמובן, שאני קצת דמגוג בטיעון הזה, ואני בוחר את הנושאים הרצויים לי. מרקל וקמרון בפירוש נוקטים מדיניות כלכלית ימנית. בניגוד לאובמה. הרפר תומך באחזקת נשק. וכמובן, מפלגות הימין באירופה נוקטות עמדות בנושאי הגירה ורב-תרבותיות שבארה"ב אפילו הימיםן (לפחות המיינסטרים) יתקשה להציג. אבל בכל זאת, התמונה הכללית היא שארה"C ימנית הרבה יותר מכמעט כל שאר העולם המערבי, ולכן אם אפשר לראות צייטגייסט מסויים בשנים האחרונות הוא של התמרכזות לאותו איזור פחות או יותר מצד רוב מוחלט של מדינות המערב. מכיוון שאני מפחד/מזלזל/סתם סולד מהימין האמריקאי כמו גם מהשמאל האירופי (כאן צריך להיות לינק לפוסט שאני צריך עוד לכתוב יום אחד) - אין לי אלא לסיים (בניגדו מה לקננגיסר) באופטימיות קוסמית - הכל מתכנס בסוף לטובה.

ורציתי גם לכתוב על בין לאדן ולקשר ליום השואה, ויש כמה לינקים קורעים מצחוק (ללא קשר ליום השואה ח"ו) - אבל הפוסט יצא גם כך ארוך ומייגע. אז בפעמים הבאות.


אין תגובות:

פרסום תגובה