אזהרת נתן זהבי: אני הולך לדבר על פוליטיקה ישראלית. אבל בסוף יש שני לינקים מעולים, אז גם אם אתם מדלגים אל תדלגו עליהם.
אוסמה בן לאדן חוסל השבוע, ובתחילת השבוע שמעתי את הבטוי "מלחמה בטרור" בכמות כזו שבא לי להקיא. השימוש התכוף כל כך בבטוי רוקן אותו מתוכן אמיתי עד כדי כך שבעצם לא שמים לב עד כמה הוא מטופש. הרי איזו משמעות יש למלחמה בטרור? טרור הוא כלי משתמשים בו גורמים במערכת הבינלאומית. גורמים שונים, עם מקורות שונים ומטרות שונות, ולכן יש מלחמה של ארה"ב והעולם המערבי באל-קעידה ובג'יהאדיזם, מלחמה של ישראל בחמאס ובחזבאללה, של ממשלת סרי-לנקה בנמרים הטמילים וכו'. איזו משמעות יש איפוא ל"מלחמה בטרור"? זו הגדרה מטופשת כמו להכריז "מלחמה בחיל האויר" או "מלחמה בטילי נ"ט". זו כמובן לא אמירה ניהליסטית - אני לא חושב שהטרור הוא נייטרלי מוסרית. הוא מושחת מבחינה מוסרית וכל שימוש בטרור הופך מיניה וביה את המשתמש בו לפגום מוסרית. בנוסף, באמת המטרות של חלק מהגורמים המשתמשים בטרור מתלכדות - כך למשל חזון לבנון האיסבלאמית של חזבאללה ופלסטין האיסלאמית על חורבות ישראל של חמאס יכול להשתלב באידיאולוגיה הגי'יהאדיסטית הכללית של אל-קעידה (אם כי לא בדיוק, חזבאללה הוא שיעי ואלקעידה סוני) אבל עדיין זה לא הופך אותם לגורם אחד. אלה גורמים שונים, עם נסיבות שונות, מטרות שונות ובהתאם גם אמצעים שונים שיש להפעיל כנגדם (ובניגוד ל"קומוניזם הבינלאומי", אין גורם אחד העומד מאחוריהם ומכוון אותם).
והטשטוש הזה הוא לא רק מטופש הוא גם מסוכן, מכיוון שאם אתה לא מגדיר באופן מדוייק את אויביך, אתה לא יכול להלחם בהם באפקטיביות. חמאס למשל הוא תנועה פלסטינית לעילא. יש בכך יתרונות עבור ישראל - העובדה שהוא חייב לתת דין וחשבון לאוכלוסיה הפלסטינית - וחסרונות כמו העובדה שישראאל לא יכולה פשוט לחסל אותו מסלי להסתכן בכך שהמנהיגות הבאה אחריו תהיה בעייתית יותר, או שישראל תאלץ לכבוש מחדש את עזה. ברור שאלה תנאים אחרים לחלוטין מאל-קעידה, ששורשיה במקום אחר, מטרותיה אחרות ואמצעי הלחץ עליה אחרים.
אז למה התשרש כל כך הבטוי "המלחמה הגלובלית בטרור"? מבחינת האמריקאים, זה כי הם לא מסוגלים מבחינת התקינות הפוליטית להגדיר שהם נלחמים זגד זן מסויים של האיסלאם. מבחינת ישראל, זה כי נתניהו היה מאוד מאוד רוצה לכפוף את אויבי ישראל ביחד עם אויבים גלובלים במין תמונה טולקינית של רע אולטימטיבי, בלתי מובן וחסר הגיון שיש רק להלחם בו. וכמובן, שהעולם לא קונה את זה. אז למה נתניהו ממשיך?
לשם כך, נעשה טיול קטן. בשלהי תהליך החקיקה הארוך כגלות של חוק הרפורמה במערכת הבריאות של ברק אובמה נראה היה כי התהליך נתקע סופית: בית הנבחרים העביר גרסה מסויימת והסנט העביר גרסה אחרת, ונותר רק לפשר בין הגסראות ולהעביר את הפשרה בבית הנבחרים ובסנט. גם ברור פחות או יותר איך תראה הפשרה. אבל אז, נפטר טד קנדי, הסנטור ממסצ'וסטס הדמוקרטית לעילא, ובמערכת הבחירות להחליף אותו, שילוב של כעס הבוחרים על הקונגרס, מועמדת דמוקרטית קטסרטרופלית (בין השאר היא צוטטה אומרת: "מה, אני אעמוד מחוץ לפנווי פארק (מגרש הבייסבול המפורסם של בוסטון) ואלחץ ידיים בקור?") ומועמד רפובליקאי מצויין ניצח סקוט בראון הרפובליקאי. לא זו בלבד שנצחונו הוריד את הרוב הדמוקרטי אל מתחת לרף ה60 הנצרך כדי להתגבבר על הפיליבסטר הרפובליקאי המתמיד, אלא שהנצחון עורר גלי הדף של חשש עד כדי אימה בקרב שאר המחוקקים הדמוקרטים לקראת בחירות 2010. המצב נראה תקוע, למרות שנותרה למששה רק עוד הצבעה אחת.
ואז עשה ברק אובמה את מה שהוא יודע לעשות מצויין - לשאת נאום מלא השראה. הוא כינס את כלל הסנטורים הדמוקרטים ושנא נאום מרגש ששיאו באמירה: "בראש ובראשונה אנו דמוקרטים וזה מה שבנו לכאן לעשות." כלומר, אנו הרי רצים לפוליטיקה כדי לעשות משהו, כשי לקדם משהו - ואבטחת ביטוח בריאות לכל אמריקאי היא אחת המטרות הקבועות של כל דמוקרט. אז אם לא ננצל את ההזדמנות כדי להשיג את המטרה הוז, או לפחות חלק ממנה - ולו במחיר איבוד הכסא - אז מה בנו פה בעצם לעשות?
נזכרתי בכך בגלל שיחה שהיתה לי לאחרונה עם מיכאל, שבה הוא פרס לי את התיאוריה שלו על נתניהו שבדיוק מתיישבת עם התיאוריה שלי (בסיוע אבא שלי). והיא מתחילה כך: למה בעצם נתניהו נהיה ראש ממשלה? מה הוא בא לעשות? שרון, למשל, נהנה מהשררה מעתם היותה שררה. הוא נהנה להזיז אנשים, להחזיק בעוצמה. נתניהו לא נראה שהוא נהנה מתפקידו. אולמרט נפל לתפקיד במקרה. נתניהו עבד על להגיע שנית למשרת ראש הממשלה במשך שנים. אין אלא להניח שהוא מונע מאיזושהי אידיאלוגיה, הוא בא לעשות משהו. אבל אז אתה שואל את עצמך: ממשלת נתניהו כבר בת שנתיים, ומה הוא בעצם עשה? הרי כל עיסוקה של הממשלה הוא בשימור קדחתני של הסטטוס קוו.
וכאן באה התשובה העצובה: נתניהו בא לראשות הממשלה עם אידיאולוגיה ורצון עז לודא שלא יעשה דבר. אבל כדי להסביר יותר טוב אני אשתמש באנלוגיה פיזיקלית. פעמים רבות - למעשה, רבות עד כדי הפתעה - המערכת הפיזיקלית מסובכת מדי מכדי להבין בדיוק איך יתנהג כל גוף וכל חלק ממנה ונסיון כזה מתפוצץ לכדי ערמה של משוואות דיפרנציאליות שלא ניתן לפתור. אבל אנשי האנרגיה לוקחים קיצור דרך: אם מסתכלים מנקודת המבט של האנרגיה במערכת, אפשר לדעת לאן המערכת תגיע - לנקודה של מינימום אנרגיה, לנקודת שווי המשקל. לא יודעים בדיוק איך, אבל יודעים מה המצב הסופי (דבר דומה עושים הכלכלנים עם שווי משקל נאש). אבל למעשה ישנם שני סוגי שווי משקל: שווי משקל יציב ושווי משקל לא יציב. בשווי משקל לא יציב (תחשבו על כדור הנמצא בראשו של הר) כל עוד אין כל שנוי המערכת תשאר בשווי המשקל אבל כל תזוזה תוציא אותה משווי המשקל והיא לא תחזור אליו. בשווי משקל יציב (תחשבו על כדור בתוך בקעה) גם אם נזיז את המערכת, היא תחזור לשווי המשקל.
לכולם ברור מהו שווי המשקל היציב אליו יגיע הסכסוך הישראלי פלסטיני, מהו מינימום האנרגיה במערכת. לא ברור בדיוק איך אבל ברור שהמערכת בסוף תתיצב על שתי מדינות פחות או יותר סביב קוי 1967 ביחסי יציבות בין השתיים (כובן, אפשר לקוות ליותר...). ונתניהו, כאידיאולוגיה, ראוה זאת כאסון. והוא אומר לעצמו - מה רע במצב עכשיו? לו רק יכולנו לשמור על המצב הנוכחי. והוא צודק, הצב הנוכחי נראה גם הוא כשווי משקל, אבל גם נתניהו מרגיש בבטן שזהו שווי משקל לא יציב, שבסוף איזושהי תנועה תוציא את המערכת משווי המשקל והמערכת בסוף תגיע להיכן שנתניהו לא רוצה שתגיע. וזו האידיאולוגיה: נתניהו - באופן מאוד דומה לשמיר של שנות ה80 - מנסה באופן נואש, טרגי כמעט, למנוע כל שנוי במערכת. וכמו שמיר בסוף שנות ה80 (הוא הלך בסוף למדריד, זוכרים?) זה לא יעזור לו, כי יש יותר מדי גורמים דינמיים וכל נסיון - בעיקר בחודשים אלה - להקפיא את המערכת הישראלית-פלסטינית ולמנוע בה שנויים הוא לא רק חסר סכוי, אלא נראה די מיושן ופתטי.
ולכן נתניהו מסתובב בעולם ומנסה לשכנע אותו שיש להמשיך ב"מלחמה בטרור", ולא שם לב שתחילת שנות ה2000 התקשרו אליו והן מחפשות את הסיסמאות שלהן בחזרה. יש משהו אופטימי בהנבה, שהמערכת הישראלית פלסטינית לא זקוקה עכשיו בהכרח לנהיגים גדולים, היא פשוט תגיע לן שתגיע מתוקף המערכת עצמה. יש משהו גם קצת מדכא, כי בכל זאת מרחב שווי המשקל אליו נתייצב אינו נקודה אחת, ומנהיג ישראלי קצת יותר מתוחכם, מציאותי, מוצלח היה יכוטל אולי לודא שנתייצב על האיזור הטוב יותר מבחינת ישראל. אבל זה המצב, ועם זה ננצח. איזו ברכה אופטימית לקראת יום העצמאות...
והבטחתי לינקים מצחיקים: בסערת חיסולו של בן לאדן כמעט - אבל רק כמעט - נשכחה הארוחה השנתית של כתבי הבית הלבן. זו ארוחה שבה באופן מסורתי הנשיא נושא נאום מצחיק, בו הוא קצת מתלוצץ על שאר השחקנים במערכת הפוליטית. אובמה לא היה מצחיק, הוא היה קורע מצחוק. הנה הנאום המלא. ואעחריו דיבר סת' מאיירס, קומיקאי מסאטרודיי נייט לייב, שגם יודע להצחיק לא רע בכלל. הנה הנאום שלו.
אוסמה בן לאדן חוסל השבוע, ובתחילת השבוע שמעתי את הבטוי "מלחמה בטרור" בכמות כזו שבא לי להקיא. השימוש התכוף כל כך בבטוי רוקן אותו מתוכן אמיתי עד כדי כך שבעצם לא שמים לב עד כמה הוא מטופש. הרי איזו משמעות יש למלחמה בטרור? טרור הוא כלי משתמשים בו גורמים במערכת הבינלאומית. גורמים שונים, עם מקורות שונים ומטרות שונות, ולכן יש מלחמה של ארה"ב והעולם המערבי באל-קעידה ובג'יהאדיזם, מלחמה של ישראל בחמאס ובחזבאללה, של ממשלת סרי-לנקה בנמרים הטמילים וכו'. איזו משמעות יש איפוא ל"מלחמה בטרור"? זו הגדרה מטופשת כמו להכריז "מלחמה בחיל האויר" או "מלחמה בטילי נ"ט". זו כמובן לא אמירה ניהליסטית - אני לא חושב שהטרור הוא נייטרלי מוסרית. הוא מושחת מבחינה מוסרית וכל שימוש בטרור הופך מיניה וביה את המשתמש בו לפגום מוסרית. בנוסף, באמת המטרות של חלק מהגורמים המשתמשים בטרור מתלכדות - כך למשל חזון לבנון האיסבלאמית של חזבאללה ופלסטין האיסלאמית על חורבות ישראל של חמאס יכול להשתלב באידיאולוגיה הגי'יהאדיסטית הכללית של אל-קעידה (אם כי לא בדיוק, חזבאללה הוא שיעי ואלקעידה סוני) אבל עדיין זה לא הופך אותם לגורם אחד. אלה גורמים שונים, עם נסיבות שונות, מטרות שונות ובהתאם גם אמצעים שונים שיש להפעיל כנגדם (ובניגוד ל"קומוניזם הבינלאומי", אין גורם אחד העומד מאחוריהם ומכוון אותם).
והטשטוש הזה הוא לא רק מטופש הוא גם מסוכן, מכיוון שאם אתה לא מגדיר באופן מדוייק את אויביך, אתה לא יכול להלחם בהם באפקטיביות. חמאס למשל הוא תנועה פלסטינית לעילא. יש בכך יתרונות עבור ישראל - העובדה שהוא חייב לתת דין וחשבון לאוכלוסיה הפלסטינית - וחסרונות כמו העובדה שישראאל לא יכולה פשוט לחסל אותו מסלי להסתכן בכך שהמנהיגות הבאה אחריו תהיה בעייתית יותר, או שישראל תאלץ לכבוש מחדש את עזה. ברור שאלה תנאים אחרים לחלוטין מאל-קעידה, ששורשיה במקום אחר, מטרותיה אחרות ואמצעי הלחץ עליה אחרים.
אז למה התשרש כל כך הבטוי "המלחמה הגלובלית בטרור"? מבחינת האמריקאים, זה כי הם לא מסוגלים מבחינת התקינות הפוליטית להגדיר שהם נלחמים זגד זן מסויים של האיסלאם. מבחינת ישראל, זה כי נתניהו היה מאוד מאוד רוצה לכפוף את אויבי ישראל ביחד עם אויבים גלובלים במין תמונה טולקינית של רע אולטימטיבי, בלתי מובן וחסר הגיון שיש רק להלחם בו. וכמובן, שהעולם לא קונה את זה. אז למה נתניהו ממשיך?
לשם כך, נעשה טיול קטן. בשלהי תהליך החקיקה הארוך כגלות של חוק הרפורמה במערכת הבריאות של ברק אובמה נראה היה כי התהליך נתקע סופית: בית הנבחרים העביר גרסה מסויימת והסנט העביר גרסה אחרת, ונותר רק לפשר בין הגסראות ולהעביר את הפשרה בבית הנבחרים ובסנט. גם ברור פחות או יותר איך תראה הפשרה. אבל אז, נפטר טד קנדי, הסנטור ממסצ'וסטס הדמוקרטית לעילא, ובמערכת הבחירות להחליף אותו, שילוב של כעס הבוחרים על הקונגרס, מועמדת דמוקרטית קטסרטרופלית (בין השאר היא צוטטה אומרת: "מה, אני אעמוד מחוץ לפנווי פארק (מגרש הבייסבול המפורסם של בוסטון) ואלחץ ידיים בקור?") ומועמד רפובליקאי מצויין ניצח סקוט בראון הרפובליקאי. לא זו בלבד שנצחונו הוריד את הרוב הדמוקרטי אל מתחת לרף ה60 הנצרך כדי להתגבבר על הפיליבסטר הרפובליקאי המתמיד, אלא שהנצחון עורר גלי הדף של חשש עד כדי אימה בקרב שאר המחוקקים הדמוקרטים לקראת בחירות 2010. המצב נראה תקוע, למרות שנותרה למששה רק עוד הצבעה אחת.
ואז עשה ברק אובמה את מה שהוא יודע לעשות מצויין - לשאת נאום מלא השראה. הוא כינס את כלל הסנטורים הדמוקרטים ושנא נאום מרגש ששיאו באמירה: "בראש ובראשונה אנו דמוקרטים וזה מה שבנו לכאן לעשות." כלומר, אנו הרי רצים לפוליטיקה כדי לעשות משהו, כשי לקדם משהו - ואבטחת ביטוח בריאות לכל אמריקאי היא אחת המטרות הקבועות של כל דמוקרט. אז אם לא ננצל את ההזדמנות כדי להשיג את המטרה הוז, או לפחות חלק ממנה - ולו במחיר איבוד הכסא - אז מה בנו פה בעצם לעשות?
נזכרתי בכך בגלל שיחה שהיתה לי לאחרונה עם מיכאל, שבה הוא פרס לי את התיאוריה שלו על נתניהו שבדיוק מתיישבת עם התיאוריה שלי (בסיוע אבא שלי). והיא מתחילה כך: למה בעצם נתניהו נהיה ראש ממשלה? מה הוא בא לעשות? שרון, למשל, נהנה מהשררה מעתם היותה שררה. הוא נהנה להזיז אנשים, להחזיק בעוצמה. נתניהו לא נראה שהוא נהנה מתפקידו. אולמרט נפל לתפקיד במקרה. נתניהו עבד על להגיע שנית למשרת ראש הממשלה במשך שנים. אין אלא להניח שהוא מונע מאיזושהי אידיאלוגיה, הוא בא לעשות משהו. אבל אז אתה שואל את עצמך: ממשלת נתניהו כבר בת שנתיים, ומה הוא בעצם עשה? הרי כל עיסוקה של הממשלה הוא בשימור קדחתני של הסטטוס קוו.
וכאן באה התשובה העצובה: נתניהו בא לראשות הממשלה עם אידיאולוגיה ורצון עז לודא שלא יעשה דבר. אבל כדי להסביר יותר טוב אני אשתמש באנלוגיה פיזיקלית. פעמים רבות - למעשה, רבות עד כדי הפתעה - המערכת הפיזיקלית מסובכת מדי מכדי להבין בדיוק איך יתנהג כל גוף וכל חלק ממנה ונסיון כזה מתפוצץ לכדי ערמה של משוואות דיפרנציאליות שלא ניתן לפתור. אבל אנשי האנרגיה לוקחים קיצור דרך: אם מסתכלים מנקודת המבט של האנרגיה במערכת, אפשר לדעת לאן המערכת תגיע - לנקודה של מינימום אנרגיה, לנקודת שווי המשקל. לא יודעים בדיוק איך, אבל יודעים מה המצב הסופי (דבר דומה עושים הכלכלנים עם שווי משקל נאש). אבל למעשה ישנם שני סוגי שווי משקל: שווי משקל יציב ושווי משקל לא יציב. בשווי משקל לא יציב (תחשבו על כדור הנמצא בראשו של הר) כל עוד אין כל שנוי המערכת תשאר בשווי המשקל אבל כל תזוזה תוציא אותה משווי המשקל והיא לא תחזור אליו. בשווי משקל יציב (תחשבו על כדור בתוך בקעה) גם אם נזיז את המערכת, היא תחזור לשווי המשקל.
לכולם ברור מהו שווי המשקל היציב אליו יגיע הסכסוך הישראלי פלסטיני, מהו מינימום האנרגיה במערכת. לא ברור בדיוק איך אבל ברור שהמערכת בסוף תתיצב על שתי מדינות פחות או יותר סביב קוי 1967 ביחסי יציבות בין השתיים (כובן, אפשר לקוות ליותר...). ונתניהו, כאידיאולוגיה, ראוה זאת כאסון. והוא אומר לעצמו - מה רע במצב עכשיו? לו רק יכולנו לשמור על המצב הנוכחי. והוא צודק, הצב הנוכחי נראה גם הוא כשווי משקל, אבל גם נתניהו מרגיש בבטן שזהו שווי משקל לא יציב, שבסוף איזושהי תנועה תוציא את המערכת משווי המשקל והמערכת בסוף תגיע להיכן שנתניהו לא רוצה שתגיע. וזו האידיאולוגיה: נתניהו - באופן מאוד דומה לשמיר של שנות ה80 - מנסה באופן נואש, טרגי כמעט, למנוע כל שנוי במערכת. וכמו שמיר בסוף שנות ה80 (הוא הלך בסוף למדריד, זוכרים?) זה לא יעזור לו, כי יש יותר מדי גורמים דינמיים וכל נסיון - בעיקר בחודשים אלה - להקפיא את המערכת הישראלית-פלסטינית ולמנוע בה שנויים הוא לא רק חסר סכוי, אלא נראה די מיושן ופתטי.
ולכן נתניהו מסתובב בעולם ומנסה לשכנע אותו שיש להמשיך ב"מלחמה בטרור", ולא שם לב שתחילת שנות ה2000 התקשרו אליו והן מחפשות את הסיסמאות שלהן בחזרה. יש משהו אופטימי בהנבה, שהמערכת הישראלית פלסטינית לא זקוקה עכשיו בהכרח לנהיגים גדולים, היא פשוט תגיע לן שתגיע מתוקף המערכת עצמה. יש משהו גם קצת מדכא, כי בכל זאת מרחב שווי המשקל אליו נתייצב אינו נקודה אחת, ומנהיג ישראלי קצת יותר מתוחכם, מציאותי, מוצלח היה יכוטל אולי לודא שנתייצב על האיזור הטוב יותר מבחינת ישראל. אבל זה המצב, ועם זה ננצח. איזו ברכה אופטימית לקראת יום העצמאות...
והבטחתי לינקים מצחיקים: בסערת חיסולו של בן לאדן כמעט - אבל רק כמעט - נשכחה הארוחה השנתית של כתבי הבית הלבן. זו ארוחה שבה באופן מסורתי הנשיא נושא נאום מצחיק, בו הוא קצת מתלוצץ על שאר השחקנים במערכת הפוליטית. אובמה לא היה מצחיק, הוא היה קורע מצחוק. הנה הנאום המלא. ואעחריו דיבר סת' מאיירס, קומיקאי מסאטרודיי נייט לייב, שגם יודע להצחיק לא רע בכלל. הנה הנאום שלו.
ההנחה שלך בפוסט, שכל התנועות האיסלאמיות בעולם מייצגות "גורמים שונים, עם נסיבות שונות, מטרות שונות", מובילה למסקנה שלך, אך היא עצמה בבסיס המחלוקת. אם ישנו ספקטרום בין המלחמה של הקומוניזם במערב לבין מלחמות מקומיות לחלוטין, המחלוקת היא היכן בדיוק על הספקטרום נופלת המלחמה באיסלאם. רבים סבורים, בניגוד אליך, שגם אם אין הנהגה מרכזית למלחמה, יש אידואולוגיה אחת המניעה את כולן, והמחשבה כי ניתן יהיה להגיע להסדר בחזית אחת היא מוטעית. מנקודת המבט זו שימור של הסטטוס קוו, תוך גילוי אי נכונות כלשהי לוויתורים, הוא בדיוק מה שעשו נשיאים אמריקאים במהלך 50 שנות המלחמה בקומוניזם, עד לניצחון. אתה חולק, וחושב שהעובדה שכל מקום בו האיסלאם גובל בדת אחרת יש מלחמה היא מקרית, ולכן תיתכן אפשרות להסדר מקומי בכל סכסוך וברור מראש כיצד הוא ייראה, וזו דעה לגיטימית. בכל מקרה נראה לי שראוי לתת קצת יותר קרדיט לעמדה השניה ולא להציג אותה כפתטית.
השבמחקא. תודה על התגובה.
השבמחקהשימוש במילה "פתטי" הוא אולי חריף מדי.
אבל המחלוקת היא לא רק היכן בספקטרום נופלת המלחמה בג'יהאדיזם. אני לא נאיבי לחשוב שזה מקרה שגבולותיו של האיסלאם מדממים, אני רק חושב שהכתרת כל החזיתות האלה בתפיסה מונוליטית אחת כ"מלחמה בטרור" היא מוטעית וטפשית. היא מוטעית כי כולם מבינים דרכה; היא מוטעית מכיוון שהיא לא נכונה (אם אנחנו נלחמים באסלאם הקיצוני, בואו נאמר את זה), היא מוטעית מכיוון שהיא הופכת את הבטוי "טרור" לריק מתוכן ומסייעת בניהיליזם של הבטוי (התשובה המיידית לטיעוני נתניהו היא "טרוריסט של צד אחד הוא לוחם חופש של צד אחר" - אחד המשפטים השנואים עלי).
אבל בעיקר היא מטועית, ומסוכנת, מכיוון שהיא מרדדת מצב מורכב ומסובך לתמונה פשטנית ולא נכונה, והיא דנה את ישראל למצב של תגובה תמידית. נסיון שמירה על הסטטוס קוו פירושו שאתה בעצם מוותר על יוזמה עצמאית, והופך לנגרר על ידי האירועים, ותמיד כשנגררים על ידי האירועים מגיעים למצב רע יותר מאשר אם לוקחים יוזמה.
גם נגד הקומוניזם הבינלאומי האמריקאים ידעו להיות מספיק מתוחכמים בסופו של דבר. תיאורית הדומינו של מקנמרה - היישום המיידי של תיאורית נתניהו לוייטנאם של שנות ה60 - היא היום סמל לעוורון מדיני; בוייטנאם, בסין, בצפון קוריאה, בקובה, ובמזרח אירופה - כולל מז' גרמניה - האמריקאים ויתרו; במערב אירופה, עד מערב ברלין, ביפן, במזרח התיכון - האמריקאים לא ויתרו. האמריקאים יכלו להכנס למהלכים שהביאו לקץ נצחון המלחמה הקרה רק אחרי שיצאו מוויטנאם. דווקא מיטב האסטרטגים הסובייטים טענו שאין הם יכולים לסגת מאפגניסטן וסופם שאיבדו הכל.
זה לא כדי לומר שצריך בהכרח לוותר לחמאס. אבל צריך להתייחס לחמאס כשלעצמו, עם הסיבות להקמתו והבעיות שהוא מעורר ופותר, ולהתמודד איתן; צביעתו כרע אולטימטיבי חסר הסבר לא מקדמת אותנו לשום מקום.
אהבתי את הניתוח המבוסס על ההבחנה בין שיווי משקל יציב ללא-יציב. הוא יכול להסביר לא רק את נתניהו, אבל חלק גדול מאוד מהימין ה"מתון" וה"שפוי". הם מבינים לאן זה הולך, הם פשוט לא רוצים ללכת לשם...
השבמחקאבל זה לא ממש מסביר את נתניהו עצמו (מה בער לו להריץ את עצמו לראשות הממשלה - השאם שימור הסטאטוס-קוו כל כך בוער בעצמותיו?).
את הקביעה שלך לגבי זה שאולמרט נפל לתפקיד במקרה אני אשמח אם תנמק. נכון שהעובדה ששרון לקה בשבץ מוחי ולא היה כשיר להתמודד על ראשות הממשלה ברגע האחרון לא היתה צפויה, אבל מצד שני זה שאולמרט היה נאמבר טו שלו באותו רגע בהחלט לא היה מקרי מצידו של אולמרט. ברור שהוא שאף לגדולות, ואחרי ראשות עיריית ירושלים, ראשות הממשלה בהחלט היתה יעד מתבקש. שלא לדבר על כל מה שהוא אוהב בתפקידים הללו - כך הנסיעות הללו לחו"ל על חשבון כספי משלמי המיסים וכו'.
תודה על התגובה!
השבמחקלגבי אולמרט, ברור שהוא לא נתפס משוטט ברחוב כאשר שרון לקה בשבץ, והושיבו אותו על כסא רה"מ. אבל אף אחד כאמור לא סבר ששרון ילקה בשבץ ובהתאם, תפקיד מ"מ ראש הממשלה לא נתפס באמת כמי שהוא מרחק כדור מכס ראשות הממשלה; הוא ניתן לאולמרט יותר כפצוי במאבק שלו מול ציפי ליבני, שנתפסה יותר כמספר 2 ושרון רצה קצת לגמד את מעמדה (הוא אהב שררה כזכור). ברור שאולמרט איש שאפתן, והוא נהנה מסממני השררה, אבל אני לא חושב שזה בער בעצמותיו כמו לאחרים, והעובדה שהוא הגיע לכס ראש הממשלה היתה כרוכה בהרבה מזל.
לגבי נתניהו: זה בדיוק העניין, שימור הסטטוס קוו בוער באופן קיצוני בעצמותיו. זה לא כך בתודעה העצמית שלו: בתודעה העצמית שלו הוא שומר על החומות ונמנע מויתורים עד שיגיעו התנאים המתאימים. אבל מכיוון שהתנאים המתאימים לא ממש קשורים למציאות הריאלית (כנראה שהחמאס לא יהפוך לקבוצת נורווגים בזמן הקרוב, אולי הפוך) הם מין משחק בנדמה-לי והלכה למעשה המשמעות היא שימור הסטטוס קוו בהתלהבות נחרצת, כפתרון קבע, גם אם נתניהו לא מנסח זאת כך לעצמו.
אני חושבת שאתה שוגה לפחות בשתי נקודות:
השבמחקא. דטרמיניזם: פוליטיקה היא לא מערכת פיסיקלית וזה לא ברור מאליו מהו שיווי המשקל הסופי באופן דטרמיניסטי שאפשר מקסימום למשוך את הזמן עד שהוא קורה. בוודאי לא במזרח התיכון הבלתי צפוי. למעשים והמנעות ממעשים של נתניהו יכולים להיות השלכות מעשיות על התוצאה ולא רק על עיתוי ה"נפילה לשיווי המשקל הקוסמי" והאקסיומטי שלגמרי במקרה גם מבטא את דעתך הפוליטית.
ב. ארה"ב אולי שוגה בלחבר דברים לא קשורים לגמרי בכותרת אחת, של "לחימה בטרור". אתה עושה את השגיאה ההפוכה ומפרק בעיות קשורות לתתי בעיות שלכאורה אפשר לדון בהן בנפרד, אבל תוך התעלמות מהקשרים ביניהן, שהיא בעייתית אפילו מבחינה אנאליטית, קל וחומר מבחינת מדיניות. כך, באופן אבסורדי לדעתי, אתה מניח פתרון הכרחי-תאורטי בין ישראל לפלסטינים בלי בכלל להתייחס לשאלה מה יקרה בסוריה, במצריים, באיראן, ואפילו בעזה עצמה. זה בעייתי. חלק מהתהליכים האלה קשורים בטבורם: יש ועידת פסגה ערבית שמתאמת עמדות, יש מימון מדינות לארגונים, החמאס הסוני מוכן לקבל כסף מאיראן השיעית - מה שלא היה בעבר - ולכן מושפע מהתעצמות שלה ובכלל ממנה, מצריים שהיתה בעלת ברית מסויגת ללחץ על החמאס שינתה כיוון ואפילו מאיימת לבטל את הסכם השלום הפרדיגמטי של ישראל-מדינות ערב. אבל לדעתך, יש איזה שהוא "הסדר הכרחי", "שיווי משקל קוסמי", כמעט ברמה של חוק פיסיקלי בין ישראל לפלסטינים שבכלל לא תלוי באף אחד מהתהליכים האלה. אני שמחה שנתניהו לא רואה את הדברים ככה. הקפאון שהוא מייצר (אלך עם ההנחה שלך שזה שבאופן מכוון) במו"מ נובע בין היתר מהבנה שאתה מתעלם ממנה שההסדר - כל הסדר - עם הפלסטינים הוא מקסימום חלקי במובן של הסכסוך הישראלי-ערבי, ואינו יציב לאורך זמן (ראה מצרים).