עוד לא הספקנו לעכל את סיפור דומיניק שטראוס-כאהן (הנה סיכום יפה. ואני אומר - מילא כל הסיפור, לא יכולת לבחור שם יהודי קצת פחות?) והתרגש עלינו ילדו הממזר והסודי של ארנולד שוורצנגר; לא הספקנו לעכל את יום הנכבה והנה התרגש נאום אובמה; ובין לבין דונלד טראמפ ומייק האקאבי פרשו מהמירוץ, וגלן בק עומד לבקר בירושלים ולערוך כאן עצרת (אני אהיה שם, ואתם?). ולכן יש בתור כמה וכמה פוסטים לכתוב, אבל כדי לא ליגע אתכם אכתוב אחד אחד.
ואם מה נתחיל אם לא במצב המירוץ הרפובליקאי: כאמור דונלד טראמפ והמועמד הקצת יותר רציני מייק האקאבי החליטו לותר, ומצב המירוץ כפי שמתמצת אותו מרק הלפרין הוא כך: בראש עומד מיט רומני, מושל מסצו'סטס לשעבר. הוא מועמד הממסד, אבל יש לו מספר בעיות רציניות, העיקרית שבהן היא חוק ביטוח הבריאות שהעביר כמושל מסצ'וטסטס, שעליו ביסס אובמה את חוק הבריאות שלו - שהפך בעיני הרפובליקאים לאסון הנורא ביותר לחירות (ועל כך בהמשך). עוד מועמדים המתאימים לצד המתון של המפלגה הם טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר, וג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר ושגריר ארה"ב בסין עד לפני כחודש. אבל גם להם יש הסטוריה של תמיכה בעמדות שהיום נתפסות כבלתי נסבלות בעיני האלקטורט הרפובלקאי - פולנטי תמך בעבר במסוי על פליטות פחמן, והנטסמן בכלל שירת תחת ממשל אובמה. בצד השמרני יש בינתיים רק מועמד מוכרז אחד - ניוט גינגריץ' - שכרגע נראה שהצליח לשרוף את עצמו במהירות בזק, כאשר בראיון ל"פגוש את העיתונות" ביקר את התקציב שהציג חבר הקונגרס פול ראיין - ובעיקר את הפרטת ביטוח הבריאות הממלכתי לזקנים "מדיקייר", וקרא לה "הנדסה חברתית מצד ימין". כמעט כל המפלגה הרפובליקאית הסתערה עליו (וגם על כך בהמשך), וגינגריץ' לא הציג חלופה לאיך לדעתו כדאי לעצב את ביטוח הבריאות (למרות התדמית שלו כ"איש של רעיונות") אלא נסוג במהירות מהכרזותיו, תוך השפלה פומבית בככר העיר שכללה טלפון התנצלות אישי לראיין.
יש עוד כמה מועמדים שלא הכריזו ולא ברור אם ירוצו או לא - מיץ' דניאלס, מושל אינדיאנה שגם פונה יותר לאגף המתון והוא כנראה מועמד מוצלח אבל כנראה שהיו לו הרבה בעיות משפחתיות בעברו, ולכן הוא מאוד מתלבט אם להכנס למירוץ או לא; וכן חביבות המדור שרה פיילין ומישל בקמן.
כל זה משאיר את הרפובליקאים במצב מאוד לא מזהיר כרגע. רק 40% מהבוחרים הרפובליקאים מרוצים מהמועמדים, אל מול 45% שאינם מרוצים (זה מצב דומה למקבילה ב2008, כאשר בשתי המפלגות התרחשו פריימריז תחרותיים ומרתקים אבל אצל הרפובלקאים זה היה כי הבוחרים לא אהבו אף מועמד ואצל הדמוקרטים זה היה כי הבוחרים אהבו את כל המועמדים). בפרט, אין אף מועמד שיתפוס את האגף השמרני של המפלגה, מצב שמשאיר פתח למישל בקמן או לשרה פיילין - ואם הן תזכינה במועמדות, אנחנו מדברים על הפסד רפובליקאי במימדי גולודווטר 64. כך שאם לא יכנס גורם חדש למשוואה (נייט סילבר למשל משער שלריק פרי מושל טקסס יש סכוי בכלל לא רע; אחרים מציפים שמות כמו כריס כריסטי מושל ניו-ג'רזי, ג'ב בוש ועוד), נראה כי בחירות 2012 מתחילות עם יתרון דמוקרטי, מעבר ליתרון הבסיס בכך שאובמה נשיא מכהן.
אבל למה זה בעצם? איך פחות משנה אחרי אחד הנצחונות הרפובליקאים הגדולים ביותר בהסטוריה שדה המועמדים לנשיאות כל כך בעייתי? ראשית, הנצחון ב2010 היה מעט טעות אופטית, שחלקה נובע מכך שמצב העניינים לפני 2010 היה לטובת הדמוקרטים ועצם ההטיה חזרה למרכז פירושה נצחונות רפובליקאים (הסברתי על כך כאן), מה גם שבבחירות אמצע הקדנציה מצביעים בדרך כלל כחצי מהמצביעים בבחירות כלליות, והחצי הזה נוטה יותר לימין - יותר בוחרים לבנים ומבוגרים. אבל מעבר לכך, לא בכדי יש לכל המועמדים עם איזשהו נסיון בממשל בעיה עם האלקטורט הרפובליקאי. בשנתיים האחרונות שלטה אג'נדה אחת ואחת בלבד במפלגה הרפובלקאית והיא התנגדות לברק אובמה ולמדיניותו - לא משנה מה היא. ומכיוון שבנושאים רבים אובמה ניסה להתפשר על ידי כך שהסכים לאמץ רעיונות של הימין, הרפובלקאים החלו להשמיץ את אותם רעיונות עצמם. הדוגמה הטובה ביותר לכך - כפי שמראה עזרא קליין - היא בתחום ביטח הבריאות. לאורך עשורים, הויכוח על מדיניות הבריאות היה זה: הדמוקרטים תמכו בביטוח בריאות ממלכתי, והרפובליקאים תמכו במערכת המבוססת על השוק הפרטי. מכיוון שבמערכת כזו, יש לחברות הביטוח אינטרס למנוע ביטוח מאנשים חולים, או למצוא תירץ לבטל פוליסות כאשר אנשים נהיים חולים - שני מנהגים שהפכו מאוד מאוד לא פופולאריים בציבור האמריקאי - גם התוכנית הרפובליקאית כללה איסור על הפרקטיקות האלה אבל במקביל (שכן אם יכריחו את חברות הביטוח לבטח כל אחד, אף אחד לא יקנה ביטוח כשהוא בריא וכולם יקנו כאשר הם נהיים חולים) להטיל חובה על כל אחד לקנות ביטוח בריאות, מה שמכונה כיום individual mandate. תוכנית בסגנון זה העביר מיט רומני במסצ'וסטס, כמושל רפובליקאי - ובהגיון רב, שכן זו היתה העמדה הרפובליקאית. אלא שאז הגיע ממשל אובמה, ובמהלך דיון רפורמת הבריאות הגדול הגיע למסקנה שהוא לא יכול להעביר ביטוח בריאות ממלכתי, ומכיוון ששנוי כלשהו היה עדיף מבחינתו מהסטטוס קוו (בו כ50 מליון אמריקאים לא מובטחים, בנוסף לשאר רעות חולות כמו הפרקטיקות שתיארתי קודם) העביר תוכנית שלבסוף הפכה למאוד דומה לתוכניתו של רומני במסצ'וסטס. הרפובלקיאים, בהתאם למדיניות העל של להתנגד לאובמה לא משנה מה, הפכו את התוכנית - ובראשה את החובה לקנות ביטוח (שבזמנו אפילו הסנטור הארכי שמרן ג'ים דה-מינט תמך בה)- למסוכנת, השתלטות ממשלתית על מערכת הבריאות וכמובן לא חוקתית עד כדי אסון לחירות האישית של כל אחד ואחד. והבוחרים כל כך השתכנעו בכך, שפרשנים רבים משערים האם העובדה שרומני העביר תוכנית דומה הופכת אותו ללא מסוגל לנצח בפריימריז רפובליקאים. רומנני עצמו ניסה להסביר את עמדתו בכך שלדעתו הרעיון בעיקרו נכון (רומני לא מתנצל; שם ספרו הוא no apologies) הוא נכון רק ברמת המדינה ולא ברמת הממשל הפדרלי. אבל זה לא כל כך תפס כי לא ברור למה רעיון יכול להיות האיום הגדול ביותר לחירות אם הוא בא מכיוון וושינגטון אבל לא אם הוא בא מבוסטון, אלבני, סקרמנטו או בויזי (בירת איידהו, כמובן). וזה לא רק בתחום הבריאות - מהלך דומה בתחום מדיניות האנרגיה הפך את תמיכת העבר של פולנטי במס על פליטות פחמן - רעיון רפובליקאי במקורו - לבלתי נתפס מבחינת האלקטורט הרפובליקאי, ופולנטי (ששם ספרו הוא courage to stand) נסוג מעמדתו זו ב180 מעלות בדיבייט הרפובלקאי בראשון לפני כשבועיים; ועוד ועוד.
כמובן, זה לא שבאופן מהותי לימין אין רעיונות מדיניות: הבעיה היא למפלגה הרפובליקאית של היום, שבה בכל תחום חשוב של מדיניות פנים הם נסוגים מרעיונות שפעם היו שלהם שכן הדמוקרטים ממשים אותם. ולכן שתי האג'נדות העיקריות שנותרו לרפובליקאים הן עוד ועוד הורדות מסים - למרות שכיום שיעור המס הוא הנמוך ביותר ב50 שנה האחרונות - ותוכניתו של פול ראיין, שבעיקרה הפרטת שתי תוכניות הרווחה הגדולות מדיקייר ומדיקאייד - שכפי הנראה בינתיים אין לה שום סכוי פוליטי לעבור, הן פשוט הרבה יותר מדי פופולריות (מעבר לכך שהסנט והנשיא לא יעבירו אותם); ולראיה: ביום שלישי ישנן בחירות מיוחדות במחוז 26 של מדינת ניו-יורק, להחליף את חבר הקונגרס לי שהתברר שפרסם את עצמו באתר ההיכרויות הסליזי קרייגליסט למרות שהוא נשוי. המחוז מאוד רפובליקאי (הוא אחד משלושת המחוזות במדינת ניו-יורק שנציגיהם רפובליקאים) אבל מרוץ משולש, בנוסף להתקפות חסרות רחמים על חברת הקונגרס הרפובליקאית שתמכה בתקציבו של ראיין, מביאים לכך שיתכן שהדמוקרטית קאת'י הוצ'ול תנצח. אם כן, זה יהיה סימן נחמד לדמוקרטים לקראת 2012.
ורק לסיום, אם אתם מתלהבים מתמיכתו של בק בנו, בודאי תשמחו לצפות בוידאו עד הסוף, שבמהלכו הוא מסביר שפתרון שתי המדינות הוא יציר השטן, שהוא (דהיינו בק) נבחר על ידי אלוהים לעמוד כנגדו, שהעצרת תזעזע את העולם ותזהיר אותו מפני מלחמת העולם הממשמשת ובאה. הכל שם, תצפו עד הסוף, וכבונוס הוא גם בוכה.
אבל זו לא כל כך הסיבה שקצת מבאס אותי שהוא מי שאנחנו שמחים שתומך בנו, אלא יותר מיטב הקטעים כגון אלה:
וכמובן, לא צריך לשכוח את תחושת הזילות משהו בשואה שמתקבלת מטורט הנאציזם של בק:
ואם מה נתחיל אם לא במצב המירוץ הרפובליקאי: כאמור דונלד טראמפ והמועמד הקצת יותר רציני מייק האקאבי החליטו לותר, ומצב המירוץ כפי שמתמצת אותו מרק הלפרין הוא כך: בראש עומד מיט רומני, מושל מסצו'סטס לשעבר. הוא מועמד הממסד, אבל יש לו מספר בעיות רציניות, העיקרית שבהן היא חוק ביטוח הבריאות שהעביר כמושל מסצ'וטסטס, שעליו ביסס אובמה את חוק הבריאות שלו - שהפך בעיני הרפובליקאים לאסון הנורא ביותר לחירות (ועל כך בהמשך). עוד מועמדים המתאימים לצד המתון של המפלגה הם טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר, וג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר ושגריר ארה"ב בסין עד לפני כחודש. אבל גם להם יש הסטוריה של תמיכה בעמדות שהיום נתפסות כבלתי נסבלות בעיני האלקטורט הרפובלקאי - פולנטי תמך בעבר במסוי על פליטות פחמן, והנטסמן בכלל שירת תחת ממשל אובמה. בצד השמרני יש בינתיים רק מועמד מוכרז אחד - ניוט גינגריץ' - שכרגע נראה שהצליח לשרוף את עצמו במהירות בזק, כאשר בראיון ל"פגוש את העיתונות" ביקר את התקציב שהציג חבר הקונגרס פול ראיין - ובעיקר את הפרטת ביטוח הבריאות הממלכתי לזקנים "מדיקייר", וקרא לה "הנדסה חברתית מצד ימין". כמעט כל המפלגה הרפובליקאית הסתערה עליו (וגם על כך בהמשך), וגינגריץ' לא הציג חלופה לאיך לדעתו כדאי לעצב את ביטוח הבריאות (למרות התדמית שלו כ"איש של רעיונות") אלא נסוג במהירות מהכרזותיו, תוך השפלה פומבית בככר העיר שכללה טלפון התנצלות אישי לראיין.
יש עוד כמה מועמדים שלא הכריזו ולא ברור אם ירוצו או לא - מיץ' דניאלס, מושל אינדיאנה שגם פונה יותר לאגף המתון והוא כנראה מועמד מוצלח אבל כנראה שהיו לו הרבה בעיות משפחתיות בעברו, ולכן הוא מאוד מתלבט אם להכנס למירוץ או לא; וכן חביבות המדור שרה פיילין ומישל בקמן.
כל זה משאיר את הרפובליקאים במצב מאוד לא מזהיר כרגע. רק 40% מהבוחרים הרפובליקאים מרוצים מהמועמדים, אל מול 45% שאינם מרוצים (זה מצב דומה למקבילה ב2008, כאשר בשתי המפלגות התרחשו פריימריז תחרותיים ומרתקים אבל אצל הרפובלקאים זה היה כי הבוחרים לא אהבו אף מועמד ואצל הדמוקרטים זה היה כי הבוחרים אהבו את כל המועמדים). בפרט, אין אף מועמד שיתפוס את האגף השמרני של המפלגה, מצב שמשאיר פתח למישל בקמן או לשרה פיילין - ואם הן תזכינה במועמדות, אנחנו מדברים על הפסד רפובליקאי במימדי גולודווטר 64. כך שאם לא יכנס גורם חדש למשוואה (נייט סילבר למשל משער שלריק פרי מושל טקסס יש סכוי בכלל לא רע; אחרים מציפים שמות כמו כריס כריסטי מושל ניו-ג'רזי, ג'ב בוש ועוד), נראה כי בחירות 2012 מתחילות עם יתרון דמוקרטי, מעבר ליתרון הבסיס בכך שאובמה נשיא מכהן.
אבל למה זה בעצם? איך פחות משנה אחרי אחד הנצחונות הרפובליקאים הגדולים ביותר בהסטוריה שדה המועמדים לנשיאות כל כך בעייתי? ראשית, הנצחון ב2010 היה מעט טעות אופטית, שחלקה נובע מכך שמצב העניינים לפני 2010 היה לטובת הדמוקרטים ועצם ההטיה חזרה למרכז פירושה נצחונות רפובליקאים (הסברתי על כך כאן), מה גם שבבחירות אמצע הקדנציה מצביעים בדרך כלל כחצי מהמצביעים בבחירות כלליות, והחצי הזה נוטה יותר לימין - יותר בוחרים לבנים ומבוגרים. אבל מעבר לכך, לא בכדי יש לכל המועמדים עם איזשהו נסיון בממשל בעיה עם האלקטורט הרפובליקאי. בשנתיים האחרונות שלטה אג'נדה אחת ואחת בלבד במפלגה הרפובלקאית והיא התנגדות לברק אובמה ולמדיניותו - לא משנה מה היא. ומכיוון שבנושאים רבים אובמה ניסה להתפשר על ידי כך שהסכים לאמץ רעיונות של הימין, הרפובלקאים החלו להשמיץ את אותם רעיונות עצמם. הדוגמה הטובה ביותר לכך - כפי שמראה עזרא קליין - היא בתחום ביטח הבריאות. לאורך עשורים, הויכוח על מדיניות הבריאות היה זה: הדמוקרטים תמכו בביטוח בריאות ממלכתי, והרפובליקאים תמכו במערכת המבוססת על השוק הפרטי. מכיוון שבמערכת כזו, יש לחברות הביטוח אינטרס למנוע ביטוח מאנשים חולים, או למצוא תירץ לבטל פוליסות כאשר אנשים נהיים חולים - שני מנהגים שהפכו מאוד מאוד לא פופולאריים בציבור האמריקאי - גם התוכנית הרפובליקאית כללה איסור על הפרקטיקות האלה אבל במקביל (שכן אם יכריחו את חברות הביטוח לבטח כל אחד, אף אחד לא יקנה ביטוח כשהוא בריא וכולם יקנו כאשר הם נהיים חולים) להטיל חובה על כל אחד לקנות ביטוח בריאות, מה שמכונה כיום individual mandate. תוכנית בסגנון זה העביר מיט רומני במסצ'וסטס, כמושל רפובליקאי - ובהגיון רב, שכן זו היתה העמדה הרפובליקאית. אלא שאז הגיע ממשל אובמה, ובמהלך דיון רפורמת הבריאות הגדול הגיע למסקנה שהוא לא יכול להעביר ביטוח בריאות ממלכתי, ומכיוון ששנוי כלשהו היה עדיף מבחינתו מהסטטוס קוו (בו כ50 מליון אמריקאים לא מובטחים, בנוסף לשאר רעות חולות כמו הפרקטיקות שתיארתי קודם) העביר תוכנית שלבסוף הפכה למאוד דומה לתוכניתו של רומני במסצ'וסטס. הרפובלקיאים, בהתאם למדיניות העל של להתנגד לאובמה לא משנה מה, הפכו את התוכנית - ובראשה את החובה לקנות ביטוח (שבזמנו אפילו הסנטור הארכי שמרן ג'ים דה-מינט תמך בה)- למסוכנת, השתלטות ממשלתית על מערכת הבריאות וכמובן לא חוקתית עד כדי אסון לחירות האישית של כל אחד ואחד. והבוחרים כל כך השתכנעו בכך, שפרשנים רבים משערים האם העובדה שרומני העביר תוכנית דומה הופכת אותו ללא מסוגל לנצח בפריימריז רפובליקאים. רומנני עצמו ניסה להסביר את עמדתו בכך שלדעתו הרעיון בעיקרו נכון (רומני לא מתנצל; שם ספרו הוא no apologies) הוא נכון רק ברמת המדינה ולא ברמת הממשל הפדרלי. אבל זה לא כל כך תפס כי לא ברור למה רעיון יכול להיות האיום הגדול ביותר לחירות אם הוא בא מכיוון וושינגטון אבל לא אם הוא בא מבוסטון, אלבני, סקרמנטו או בויזי (בירת איידהו, כמובן). וזה לא רק בתחום הבריאות - מהלך דומה בתחום מדיניות האנרגיה הפך את תמיכת העבר של פולנטי במס על פליטות פחמן - רעיון רפובליקאי במקורו - לבלתי נתפס מבחינת האלקטורט הרפובליקאי, ופולנטי (ששם ספרו הוא courage to stand) נסוג מעמדתו זו ב180 מעלות בדיבייט הרפובלקאי בראשון לפני כשבועיים; ועוד ועוד.
כמובן, זה לא שבאופן מהותי לימין אין רעיונות מדיניות: הבעיה היא למפלגה הרפובליקאית של היום, שבה בכל תחום חשוב של מדיניות פנים הם נסוגים מרעיונות שפעם היו שלהם שכן הדמוקרטים ממשים אותם. ולכן שתי האג'נדות העיקריות שנותרו לרפובליקאים הן עוד ועוד הורדות מסים - למרות שכיום שיעור המס הוא הנמוך ביותר ב50 שנה האחרונות - ותוכניתו של פול ראיין, שבעיקרה הפרטת שתי תוכניות הרווחה הגדולות מדיקייר ומדיקאייד - שכפי הנראה בינתיים אין לה שום סכוי פוליטי לעבור, הן פשוט הרבה יותר מדי פופולריות (מעבר לכך שהסנט והנשיא לא יעבירו אותם); ולראיה: ביום שלישי ישנן בחירות מיוחדות במחוז 26 של מדינת ניו-יורק, להחליף את חבר הקונגרס לי שהתברר שפרסם את עצמו באתר ההיכרויות הסליזי קרייגליסט למרות שהוא נשוי. המחוז מאוד רפובליקאי (הוא אחד משלושת המחוזות במדינת ניו-יורק שנציגיהם רפובליקאים) אבל מרוץ משולש, בנוסף להתקפות חסרות רחמים על חברת הקונגרס הרפובליקאית שתמכה בתקציבו של ראיין, מביאים לכך שיתכן שהדמוקרטית קאת'י הוצ'ול תנצח. אם כן, זה יהיה סימן נחמד לדמוקרטים לקראת 2012.
ורק לסיום, אם אתם מתלהבים מתמיכתו של בק בנו, בודאי תשמחו לצפות בוידאו עד הסוף, שבמהלכו הוא מסביר שפתרון שתי המדינות הוא יציר השטן, שהוא (דהיינו בק) נבחר על ידי אלוהים לעמוד כנגדו, שהעצרת תזעזע את העולם ותזהיר אותו מפני מלחמת העולם הממשמשת ובאה. הכל שם, תצפו עד הסוף, וכבונוס הוא גם בוכה.
אבל זו לא כל כך הסיבה שקצת מבאס אותי שהוא מי שאנחנו שמחים שתומך בנו, אלא יותר מיטב הקטעים כגון אלה:
וכמובן, לא צריך לשכוח את תחושת הזילות משהו בשואה שמתקבלת מטורט הנאציזם של בק:
| The Daily Show With Jon Stewart | Mon - Thurs 11p / 10c | |||
| Back in Black - Glenn Beck's Nazi Tourette's | ||||
| ||||
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה