בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 8 במאי 2011

מענייני דיומא

עם אהבתי וחיבתי הרבה לאמריקאים, לפעמים הם פשוט נשגבים מבינתי. יש נקודות בהן כלל התנהגות החברה האמריקאית לא מובנת לי; או אם נדייק, מובנת לי אבל אני לא מזדהה איתה באופן קיצוני. ואחד מהרגעים האלה הוא יום שני האחרון של מאי.
זהו חג חביב, המציין באופן מסורתי את תחילת הקיץ; רוב האנשים מקדישים אותו לקניות או לברביקיו, ובאופן מסורתי נערכים בו מירוצי מכוניות מפורסמים בהם הIndianapolis 500. הכל טוב ויפה, מלבד העובדה שהחג הזה הוא memorial day, יום הזכרון האמריקאי לחללי מלחמות ארה"ב לאורך השנים. ולא מדובר בהתיחסות סמלית: משפחות החללים הולכים ביום הזה לבתי הקברות ומציינים את קורבנות יקירהם בטקסים, והאנדרטה לחללי מלחמת ויאטנאם מלאה במשפחות שבאות עם פיסת נייר קטנה ועפרון כדי להעתיק את שם יקירהם החרוט על האנדרטה ע"י הצבת הנייר עליה ומעבר בעפרון. והמשך המול, הגן הלאומי בוושינגטון, מלא מלא בפיקניקים.
מכל מקום, מכיוון שיום הזכרון מתרחש בסוף מאי, הוא בדיוק נופל בזמן סיום עונות הטלויזיה, וכך למשל פרק סיום העונה החמישית, התרחש ביום הזכרון. ובפרק הזה אנו זוכים ל15 דקות של תהילה: ליאו והנשיא מתעמתים על הדרך הנכונה לטפל בסכסוך הישראלי פסלטיני; הפרק מעצבן ונאיבי להכעיס (שלא לומר סססמולני) אבל בשלב מסוים ליאו מסביר לנשיא כיצד מציינים בישראל את יום הזכרון:



אני לא יודע אם הכותבים סתם המציאו ויצא להם במקרה, או שהם באמת ראו פעם ערוץ 23 ביום הזכרון. כנראה שהאופציה הראשונה. אבל אני מעדיף לחשוב שהשניה היא הנכונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה