בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

ערב שקופיות

הבטחתי להזניח את הבלוג במהלך החופשה, ועמדתי במילתי. אי אפשר לומר שאין לי אמינות. אז במקום ההתחלה הנדושה "ממש מזמן לא כתבתי בבלוג אבל עכשיו אכתוב, מבטיח" אני יכול רק לציין ש:
א. ניו יורק היתה מצויינת, תודה ששאלתם. (ותודה לכ חברי על השהות הנהדרת!)
ב. יש לי בראש עכשיו כל מיני פוסטים, אז יש פיצוי בעתיד הקרוב.
אז הפוסט הראשון הוא הקליל ביותר: כמו כל ישראלי טוב שחוזר מחופשה, הגיע הזמן לערב שקופיות. כלומר - הנה סדרה של תמונות שצילמתי הכרוכות בטריוויה של הסטוריה או פוליטיקה אמריקאית. ומכאן מושלמות עבורכם, קוראי הנאמנים...

א.
השלט הזה ביוניון סקוור מציין את מצבו הנוכחי של החוב הלאומי האמריקאי. הזה נראה מספר ענק כי הוא, ובכן, ענק. המספר גם גדל בקצב מסחרר - השלט מתעדכן כל שניה. זה אולי גם על רגל אחת כל הסיפור של המשבר הכלכלי - פשוט כל השגשוג המדומה של שנות בוש היה מבוסס על לקיחת חובות מהסינים ושימוש בכסף הזה כדי לגלגל את הכלכלה (אני אחרת לא מבין מה המשמעות של consumer based economy). ועכשיו הגיע הזמן לשלם את החשבון, וזה יקח הרבה זמן לשלם אותו...
ב.

מזהים את הבנין? לא? הכתובת שלו היא: פארק פלייס 51, ניו יורק. עדיין לא?
זה הבניין, במרחק שני בלוקים (בלבד או שלמים, תלוי מי הדובר) מאתר התאומים, הולך להיות מוקם מרכז קורדובה לתרבות איסלאמית, או אם אתה אמריקאי ימני "המסגד של גראונד זירו". גם אתם רואים צללית של ארכידוכס אוסטרי בצד?

ג.

התמונה הזו של מפרץ ניו יורק ושפך ההדסון (משמאל. כן, קצת נדושה, אבל נתגבר) היא הזדמנות לדון טיפה בסיבה לכך שניו יורק נהייתה עיר גדולה. לכאורה, מבניהו המושלם של מפרץ ניו יורק היה צריך להפוך אותה לנמל גדול, ומכאן לעיר אידיאלית למסחר - וממילא למרכז האורבני הגדול בצפון אמריקה. אלא שלא כך היה: במשך כל התקופה הקולוניאלית ואף בעשורים הראשונים של ארה"ב המרכז העירוני והמסחרי הגדול ביבשת היה בוסטון, שגם לה נמל טבעי מושלם והיא היתה עיר ותיקה הרבה יותר.  ניו יורק היתה עיר, אבל בפירוש לא העיר המשמעותית והגדולה - ב1790 למשל אוכלוסיית מדינת ניו יורק היתה החמישית בגודלה, אחרי וירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה וצפון קרוליינה (הנתונים מכאן).
אז מה השתנה? ניו יורק נהפכה לעיר גדולה בעקבות מאורע שקרה בשנות ה20 של המאה ה19 במרחק 500 קילומטר ממנה: עד לתקופה זו, היו שתי דרכים ימיות תיאורטיות להגיע למערב האמריקני דאז - מדינות המישורים הגדולים: האחת היא דרך מפרץ מקסיקו ונהר המיסיסיפי - שהיתה דורשת עיקוף גדול ומסע ארוך במיסיסיפי שלעיתים יכול להיות רדוד - או להגיע לאגמים הגדולים, אלא שזו היתה דרך תיאורטית בלבד שכן שפך הסט. לורנס קופא בחלקו בחורף ומכל מקום בחלקים ממנו - למשל במפלי הניאגרה - לא עביר לספינות. ואז באו פרנסי מדינת ניו יורק עם רעיון מבריק, וכרו את תעלת אירי, מתחילת נהר ההדסון לאגם אירי, מדרום לבאפאלו (ממש לפני מפלי הניאגרה). תעלה זו אפשרה מעבר ספינות במסלול קצר ונוח יחסית לאגמים הגדולים ומכאן לסחר ימי רחב היקף עם המערב האמריקאי. אגב כך, כל הסחר הזה עבר דרך עיר הנמל הנוחה שלשפך ההדסון - ניו יורק - בעוד העורף המסחרי של בוסטון היה ונותר רק מדינות ניו אינגלנד (שכן התנאים הגיאוגרפים לא אפשרו יצירת מעברים ימיים מערבה מבוסטון). השאר הוא היסטוריה. עוד תזכורת קצרה לטענה הידועה כי "מי שישלוט במערב ישלוט באמריקה" (יש גם טענה הסטורית שהמאבק על שליטה במערב הוא הוא הגורם למלחמת האזרחים, אבל על כך בפוסט אחר).

ד.


בצידו הברוקלינאי של גשר ברוקלין יש פארק: יש שם נופים מאוד יפים של מנהטן, ולדעתי גם כמה סצנות מספיידרמן צולמו שם, אבל זה גם האתר של אחד המאורעות החשובים במלחמת העצמאות האמריקאית - והסיפור הוא זה: לאחר שנכשלו בנסיון לכבוש את בוסטון, פנו הכוחות הבריטים לכבוש את ניו יורק ווושינגטון העמיד כוח של 20,000 חיילים להגן על העיר, במנהטן ובברוקלין. הבריטים נחתו בלונג איילנד ובסדרה של נצחונות הדפו את הכוחות האמריקאים לפינה קטנה בצידו המערבי של האי בברוקלין, והמצב נראה עגום - מה גם שהשמדת הצבא האמריקאי שם, שנראתה מאוד אפשרית, היתה מהווה מכה אנושה למאמץ האמריקאי כולו. ואז בלילה אחד באוגוסט 1776 הצליח וושינגטון להעביר את כל הכוחות שהיו בברוקלין מעבר לאיסט ריבר לעבר מנהטן מבלי שהבריטים גילו זאת וללא אבדות משמעותיות, ובכך הציל את המאמץ המלחמתי האמריקאי - מעין דנקירק קטנה. אז מתחת לגשר ברוקלין זה המקום שממנו יצא המבצע הזה.

ה.

יש אמירה קבועה של ספרי תיירים ש"יש בניו-יורק יותר מרק מהנהטן" והם כמובן טועים. אבל זו לא הנקודה, אלא רק הקדמה, שכן המשפט השני שאומרים בהקשר הזה הוא ש"רוב אוכלוסיית ניו יורק בכלל באה מהרובעים האחרים. אם ברוקלין היתה עיר נפרדת היא היתה העיר הרביעית בגודלה בארה"ב". ובכן, זו לא תפיסה כל כך תיאורטית - שנים רבות ברוקלין וניו יורק היו ערים נפרדות. רק הקמתו של גשר ברוקלין באמצע המאה ה19 הביאה לתנועה כה רבה של אנשים בין הערים שהן התאחדו. אבל הגשר עצמו - כפי שרואים בכתובת ההקדשה - נוסד ביוזמת "הערים ניו יורק וברוקלין". (ואגב, עד שנות ה60 של המאה ה20 החזיקה ברוקלין כקבוצת בייסבול עצמאית, הדוג'רס. הדוג'רס עזבו בשנות ה60 ללוס אנגלס וזו עד היום טראומה אדירה בברקולין).

ו.

 
האי במרחק (לא הקרוב - זה גוברנרס איילנד) הוא סטאטן איילנד. הוא קרוי כך מכיוון שהיתה מחלוקת עליו בין שתי מדינות - ניו יורק וניו ג'רסי. הגבול בין השתים נקבע בנהר ההדסון, אבל אז התעוררה שאלה מה קורה בתוך מפרץ ניו יורק - האם הגבול הוא בנקודה העמוקה ביותר - כמו בגבול בין ישראל לירדן - כטענת ניו ג'רסי, ואז סטאטן איילנד שייך לניו ג'רסי, או שהגבול הוא לאורך הגדה המערבית של ההדסון, כטענת ניו יורק, ואז האי שייך לניו יורק. המחלוקת הוכרעה בתחרות חתירה, שבה נצחה ניו יורק ומאז האי שייך לה.
זו אגב לא המחלוקת הגיאוגרפית הכי ביזארית בתולדות ארה"ב. לאחר נצחונן במלחמת העצמאות זכו המדינות האמריקאיות החדשות בשטחים בין האפאלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שקודם לכן הוחזקו בידי הבריטים ולא חולקו למושבות, ומיד תבעו מדינות שונות שטחים שונים (לבסוף הוחלט לא להעניק שטח לשום מדינה וליצור מהשטחים הללו טריטוריות ולאחר מכן מדינות חדשות). התביעה הכי מצחיקה בדיעבד היתה של דרום קרוליינה: היא תבעה את כל השטחים שבין קו הרוחב של מוצא נהר הסאוונה מדרום לקו הרוחב שמהווה את גבולה עם צפון קרוליינה מצפון. בדיעבד התברר שנהר הסוונה יוצא מנקודה שהיא בתוך צפון קרוליינה, כך שלמעשה השטחים הללו לא קיימים בכלל.
מכל מקום, סטאטן איילנד הוא הרובע השכוח של ניו יורק וכנראה שבצדק, כי אין שם הרבה מה לראות; זו שכונה פרברית לא עשירה במיוחד ודי משעממת ובה ריכוז גבוה של איטלקים. הוא בעיקר ידוע בזכות המעבורת בינו לבין הקצה הדרומי של מנהטן, שהיא תדירה, נוחה, ובחינם, ואגב כך גם מאפשרת מצפיה בנופים מרהיבים של דרום מנהטן ופסל החירות. למה היא חינם, אתם שואלים? זאת מכיוון סטאטן איילנד הוא האיזור הרפובליקאי ביותר בעיר ניו יורק (הוא אפילו בחר חבר קונגרס רפובליקאי, אחד מחברי הקונגרס הרפובליקאים הבודדים מתוך כלל חברי הקונגרס של ניו יורק); כאשר נבחר רודי ג'וליאני לראשות העיר - רפובליקאי כזכור - הוא החליט לצ'פר את המחוזות שבחרו אותו והפך את הנסיעה במעבורת לסטאטן איילנד לחינם - החלק היחיד בתחבורה הציבורית בעיר שלא צריך לשלם עליו כלל.

ז.

אם הימין יכול להפחיד את הציבור בגודל החוב של האמריקאים, גם השמאל יכול - בכמות פליטות הפחמן שמתווספות לאטמוספרה בכל רגע (השלט הזה מוצב ליד מדיסון סקוור גרדן).

ח.
העובדה שבסוף המאה ה18 ניו יורק היתה עיר אבל לא גדולה מדי, ובעיקר העובדה שלא היתה מזוהה במיוחד לא עם מדינות הצפון (כמו בוסטון) ולא עם הדרום (כמו ריצ'מונד למשל) אפשרה לה להיות לעיר הבירה של ארה"ב בשנים 1785-1790, ובנקודה הזו הושבע ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארה"ב הראשון. (היום יש מוזיאון בבנין, שנמצא בצידה השני של הפינה הידועה של הרחובות wall וbroad בדרום מנהטן).

ט.
זה כבר באמת פטיש למתקדמים: בסדרה המצויינת "הבית הלבן" הנשיא, ג'ד ברטלט, מתואר כצאצא של משפחת ברטלט שאחד מאבות אבותיו חתם על הכרזת העצמאות. הנשיא הוא כמובן דמות פיקטיבית, אבל התסריטאים עשו את התחקיר כמו שצריך: ג'וזיה ברטלט אכן חתום על הכרזת העצמאות (העותק הזה באנדרטה ביוניון סקוור)

י.
וקצת ציונות לסיום: יש משהו די מרגש ללכת בניו יורק ופתאום להיתקל במקום שבו החליט העם היהודי לדרוש במפורש מאומות העולם מדינה. 

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

שרוכים וחוטי נעלים

ההסבר המתבקש לכותרת הוא שמדי פעם נמאס לי מהכותרת הקבועה לפוסטים של "דברים שראיתי באינטרנט השבוע", אז אני מחליף. אם יש לכם עוד ביטויים שימושיים ל"כל מיני דברים" - אנא שתפו...
בביוגראפיה המצויינת שלה על יגאל אלון ("אביב חלדו") מספרת אניטה שפירא כי בשנות ה60, ובהיותו בן למעלה מ70 שנה, נסע יצחק טבנקין, מנהיג ואידיאולוג הקיבוץ המאוחד, לראשונה בחייו לארה"ב. כאשר חזר לקיבוצו, עין חרוד, מיהר למזכירות כדי לדווח לה שהקפיטליזם חי ועומד, ולא מתכוון ללכת לשום מקום. באופן דומה, כל שיש לי לדווח מניו יורק היא כי היא חייה ועומדת, מצויינת כתמיד, ולא מתכוונת ללכת לשום מקום. אה כן, והטלויזיה מלאה בפרסומות פוליטיות של קירסטן ג'יליברד (רצה לסנט מניו יורק) אנדרו קואומו (רץ למושל ניו יורק) ולינדה מקמהון (רצה לסנט בקונטיקט). פרסומות די מכוערות. מכל מקום, כנראה שצ'ק שומר, המועמד הדמוקראטי למושב הסנט הנוסף, מרגיש מספיק בטוח במצבו שהוא לא חש צורך לקנות זמן אויר.
ובינתיים:
1.לארי דיאמונד זכה השבוע בפרס נובל לכלכלה. במקביל, הוא מועמד למועצת הנגידים של הבנק המרכז האמריקאי, הפדרל ריזרב, ומכיוון שהוא מועמד של אובמה הרפובליקאים חוסמים את מינויו. פרס הנובל לא מנע למשל מהסנטור הרפובליקאי שלבי מאלבמה לטעון שדיאמונד לא מוכן עדיין למלא תפקיד של חבר במועצת הנגידים.
2. הדיון על המדיניות הרצויה שיחס לפליטים הסודאניים קשה ומורכב ועדיין כל מי שמגבש עמדה בנושא צריך קודם לקרוא את זה.
3. האם אתם הייתם מזהים את הכשל המתימטי הזה?
4. והנה דבר נוח להשתמש בו כרמז דק לחברים שלכם שמזבלים לכם את הפייסבוק...
5.הייתי בטוח שכבר כתבתי על זה בעבר, אבל כנראה שלא. מכל מקום, במסגרת הדיון על ההגירה הלא חוקית ארגוני עובדים בחקלאות - שרבים רבים מהם מקסיקאים, רבים מהם מהגרים לא חוקיים, פתחה בקמפיין ששמו "take our jobs": מכיוון שהטענה של מתנגדי ההגירה היא שהמהגרים גונבים מקומות עבודה מהאמריקאים, באו ארגוני העובדים ואמרו: בבקשה, בואו תנסו. בפרט, הם מוכנים לארגן לכל אחד (ובפרט למפורסמים) עבודה של יום אחד כעובד חקלאות, כדי להוכיח שאמריקאים לא מועניינים בעבודות הללו, ולכן באים המהגרים הלא חוקיים. זה די פופוליסטי אבל מאוד אפקטיבי. מכל מקום, במסגרת זו הם הזמינו את הקומיקאי סטיבן קולבר; ותת ועדה של הקונגרס לענייני עבודה, שערכה ישיבה בנושא הגירה לא חוקית, השמינה את קולבר להעיד - כתעלול יחצני כמובן, כדי ליצור עניין ציבורי בדיון. קולבר הגיע, והעיד בתור דמותו כפרשן ימני, ונאם נאום מצויין וממש ממש מצחיק. אבל, מה שהכי מדהים - ועל זה עלה ג'ון סטוארט בתוכניתו למחרת - הוא שהדבר היחידי שממש עורר צחוק בחדר הוא כשקולבר אמר שהוא בטוח שחברי הקונגרס יתעלו מעל לחישובים פוליטיים קטנוניים ויעשו מה שנחוץ לטובת האומה.



יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

מירוץ שבועי לילד

עונת הפריימריז הסתיימה לפני מספר שבועות בקול תרועה רמה מבחינת הtea party. לאחר כמה מירוצים שבהם לא הלך להם כל כך, הם הצליחו לנצח שני מירוצים מפתיעים מאוד: באלסקה, ג'ו מילר, עורך דין שמעולם לא רץ למשרה נבחרת קודם לכן, ניצח בפריימריז את ליסה מרקווסקי, הסנטורית הרפובליקאית המכהנת; ובדלוור, מייק קאסל, חבר הקונגרס היחיד של דלוור (למדינה יש מושב אחד בקונגרס) שהוא מוסד בפני עצמו - הוא חבר קונגרס כבר 16 שנים וקודם לכן כיהן שתי קדנציות כמושל - והיה המועמד הרפובליקאי העיקרי שיכול לנצח את המירוץ למושב הסנט (שקודם לכן הוחזק על ידי ג'ו ביידן, סגן הנשיא) של המדינה הדמוקראטית הזו, הפסיד לקריסטין אודונל - מועמדת די ביזארית, לא אלמונית אמנם (היא רצהמטעם הרפובליקאים בשתי מערכות הבחירות האחרונות והפסידה הפסד צורב) אך עם הרבה מטען שלילי.
בהערת אגב, הtea party ביצעו השקעות מאוד אסטרטגיות במירוצים הללו. בשני המקרים מדובר במדינות מאוד קטנות, שכלל המצביעים בפרימריז הרפובליקאים בכל אחת לא עלה על 200,000, ובמקרה של אלסקה גם מדובר בשוק טלויזיה מאוד זול לפרסומות, כך שניתן היה להשקיע יחסית מעט ולקוות לנצחון, ומאידך נצחונם של מילר ואודונל גרם לגלי זעזוע אדירים במערכת הפוליטית ולכך שכל המועמדים הרפובליקאים מיישרים קו עם הtea party כי הם מפחדים מפריימריז.
מכל מקום, כבר תיארתי את המירוצים הללו בקצרה בעבר, אזלמה נזכרתי עכשיו? כי קריסטין אודונל היא סיפור טוב מדי מכדי להניח לו. כבר בעת הפריימריז היה ידוע שיש לה כאמור לטען שלילי: היו לה הסתבכויות פיננסיות (כולל טענות על כך ששילמה הוצאות פרטיות מתוך חשבון הקמפיין שלה) והיא גם תבעה מעסיק שלה לשעבר - מעשה שלא יעשה בשורות הרפובליקאים; אבל זה הולך ומשתפר: ביל מאהר, קומיקאי מצליח עם תוכנית יומית שבשנות ה90 אודונל התארחה אצלו רבות, מעוניין לראיין אותה והיא כמובן סרבה. בשל כך הוא הכריז על מצב הדומה לשל החזקת בני ערובה: יש לו המון קטעים מביכים שלה והוא הולך לפרסם קטע כזה כל שבוע עד שתסכים להתראיין. והוא בינתיים עומד במילתו: בתחילה פרסם קטע בו היא מסבירה את התנגדותה לאוננות, ושבוע לאחר מכן את התנסויותיה בתיכון שכללו כישוף.
אודונחל הבינה שהנזק מתחיל להיות גדול מדי. היא לא הלכה להתראיין אצל מאהר, אבל כן הוציאה פרסומת לטלויזיה שמתחילה תאמינו או לא, במילים: I am not a witch. הפרסומת מיד גררה פרודיות - החל באלתורים באינטרנט, וכלה בsatuday night livee  בכבודם ובעצמם. אני באמת מתקשה לחשוב איך זה יכול להשתפר, אבל היו סמוכים ובטוחים שזה ישתפר...

העצוב (לפחות מנקודת מבטם של הדמוקראטים) הוא שמועמדים כמו אודונל הם הפיקנטריה. בבחירת אודונל הרפובליקאים כנראה באמת הפסידו את המושב של דלוור בסנט אבל הם עדיין בדרך לנצח מושבים דמוקראטים לשעבר כמו פנסילבניה, צפון דקוטה, אינדיאנה, ארקנסו; הם מובילים או נותנים פייט במושבים שנראו בטוחים למדי לדמוקראטים כמו מערב וירג'יניה ווושינגטון; ואפילו חלק מהמועמדים היותר ביזאריים כמו ראנד פול בקנטקי ושרון אנגל בנוודה מובילים בסקרים על פני הדמוקראט שנגדם. נראה שיש לרפובליקאים אפשרות לזכות בכל עשרת המושבים הנדרשים כדי לזכות ברוב בסנט (וזה באמת הישג חסר תקדים) וכמובן בעשרות מושבים בבית הנבחרים, ומכיוון שהצבעה מוקדמת כבר התחילה ברוב המדינות, לא נראה שיש הרבה מה שיכול לשנות את הדינמיקה בשלב זה. נקודת האור היחידה של הדמוקראטים היא 2012: אין מומחים גדולים יותר להרוס את היכולת האלקטורלית של הרפובליקאים מאשר הרפובליקאים עצמם כאשר הם בשלטון. אבל על זה כבר דיברתי בשבוע שעבר.

והערה פפרוצדורלית לסיום: בעוד יומיים אני יוצא לחופש, אז יכול להיות שאזניח קצת את הבלוג. היו חזקים.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

10/10/10

לא זו בלבד שהתאריך היום יוצא עגול ומגניב (וכנראה מעשיר את בעלי אולמות החתונות לא מעט), ולא זו בלבד שהתאריך גם מהווה מספר בינארי, המספר הבינארי הזה - 101010 - הוא בהצגה עשרונית 42. אז נצלו את ההזדמנות היום כדי לעצור לשנייה ולהרהר במשמעות החיים, היקום וכל השאר...

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

איך ניוט גינגריץ' הרס את הסנאט

הפוסט הזה בעצם מספר את מה שטוען המאמר הזה, אבל זה היה נראה לי מעניין מספיק כדי להקדיש לו פוסט ולא רק לינק.
כמו רוב הפרלמנטים בעולם, בסנט האמריקאי יש משמעות גדולה ביותר לפרוצדורות. רבים מההישגים והכשלונות החקיקתיים נובעים לאו דווקא מיחסי הכוחות האמיתיים אלא משליטה בפרוצדורה. בפרט בסנט, שיש לו תפיסה עצמית שוויונית למדי, שנותנת כוח רב לכל סנטור וסנטור. התפיסה הזו הביאה בתורה לסדרה של נוהלים שעשו צרות רבות לדמוקראטים בשנתיים האחרונות:
הראשון והידוע מכולם הוא הפיליבסטר. באופן עקרוני לכל סנטור יש את הזכות להמשיך ולנאום עד מתי שיחפוץ, ואסור להוריד אותו מהדוכן, ולכן באופן תיאורטי ניתן להמשיך דיון בחקיקה לנצח. הדרך היחידה להפיק את הדיון היא בהצבעה לסיום כפוי של הדיון (מה שקרוי cloture) שכדי לאשרה צריך רוב של 60 סנטורים. בעבר נדרש הסנטור באמת לעמוד ולנאום כדי להמשיך את הדיון ולממש את הפיליבסטר, אבל כיום כבר לא - די בכך שסנטור יאיים בפיליבסטר והדבר נחשב לכך שפיליבסטר מתקיים. בנוסף, בעבר כאשר התקיים פיליבטר לא התקיימה שום חקיקה שוטפת במקביל, והיום כבר לא. כך שכיום ניתן לבצע פיליבסטר - למעשה, לגרום לחיוב אפקטיבי של רוב של 60 מ100 כדי להעביר חוק - לכל חוק, ללא כל תמריץ נגדי. זאת ועוד, הצבעות cloture גורמות לבזבוז זמן רב של הסנט - תהליך חקיקתו של חוק עלול לדרוש חמש הצבעות נפרדות כאלו, וכל הצבעה כזו לא גומרת את הדיון מיד אלא רק לאחר יומיים, ונמצא שהסנט מתעכב למדי.
בנוסף, חלקים גדולים מהחקיקה השוטפת של הסנט מתבצעים בהסכמה פה אחד, וניתן למנוע אותם ואפילו באופן אנונימי. ומכאן, שבאופו תיאורטי סנטור נחוש יכול לתקוע את כל העבודה השוטפת של הסנט.
לא ממש באופו תיאורטי אלא מעשי למדי:הקיטוב הפוליטי ההולך ומעמיק גם בשנט הביא לשימוש הולך וגובר בכלים הללו. אתם לא צריכים להאמין לי, פשוט תסכלו על הגרף הבא:
הבעיה הגיעה לשיא בשנתיים האחרונות, שבהן האסטרטגיה של המיעוט הרפובליקאי בסנט היתה מתנגדת במכוון: נסיון להכשיל את מדיניותו של אובמה בכל מחיר ובכל אמצעי אפשרי: החל בדיון הידוע על תוכנית הבריאות - שבאופן אירוני דומה מאוד לתוכנית הבריאות במסצ'טסטס אותה קידם ועליה חתם המושל הרפובליקאי דאז (ואחד המועמדים בפריימיריז הרפובליקאים לנשיאות ב2008) מיט רומני, עבור בתקיעה יומיומית של מקלות בגלגלים של ההליך החקיקתי בסנט, וכך למשל למעלה מ200 מינוים בממשל של אובמה, הזקוקים לאישור הסנט (ביניהם למשל ג'ק ליו, ראש הOMB, מה שמקביל לראש אגף התקציבים באוצר אצלנו), תקועים בשל פיליבסטר או מכיוון שחלק מתהליך האישור דורש אישור פה אחד וסנטור אנונימי מתנגד, או חוקים שלא באמת שנויים במחלוקת - כמו מימון של ביטוח בריאות לכבאים שנפגעו ב11/9 - לא עוברים, וכלה באיום לאחרונה של הסנטור ג'ים דה-מינט מדרום קרולינה לתקוע כל חקיקה שדורשת אישור פה אחד, עד לאחר הבחירות, אלא אם המשרד שלו אישר אותה ספציפית.
כמובן, זה לא תמיד היה כך. הדמוקראטיה האמריקאית אוהבת איזונים ובלמים ולכן הופכת את התהליך של חקיקת חוק לקשה ומסורבל אבל לא עד כדי כך. גם העובדות מדברות בעד עצמן: ראו הגראף לעיל, או העובדה שכל תוכניות ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון, שיישמו חקיקה ליברלית נועזת הרבה יותר מאובמה, כולל medicare וmedicaid שהן ביטוח בריאות ממלכתי לזקנים ועניים (דבר שהיום הרפובליקאים היו שורפים באש כדבר כפירה סוציאליסטי) - עברו ללא פיליבסטר וללא הצבעות colture, ברוב של 55-45.
אז למה זה? ברור, שמדיניות ההכשלה בכל מחיר נובעת מכך שהסנט מקוטב יותר, וקשה יותר להגיע לקונצנזוס. אבל למה זה קרה, למה הסנט נהיה מקוטב יותר? מה השתנה?
כמובן, הרבה דברים השתנו, החברה נהייתה מקוטבת יותר. ובכל זאת, המאמר לעיל מצא דבר מדהים: כל הקיטוב הנוסף בסנט ניתן להסבר על ידי סוג ספציפי של סנטורים: סנטורים רפובליקאים שכהינו קודם לכן כחברים בבבית הנבחרים ונבחרו לתפקידם כחברי קונגרס החל מדנת 78. ניתוח סטטיסטי של אופי ההצבעות ודירוג הסנטורים בציר ליברלי-שמרן מראה שבהעדר הקבוצה הזו, הסנט מקוטב כשהיה בשנות ה50-70.  בנוסף, תת-גורמים מתוך הקבוצה הזו (למשל, רק סנטורים רפובליקאים, רק רפובליקאים שנבחו בשנה מסוימת, רק כאלה ששרתו בבית הנבחרים ככלל, וכו') לא מסבירים את הקיטוב בהתאמה מדוייקת כמו שהקבוצה הזו מסבירה. אם אתם רוצים לראות זאת בגרף, אז הנה:

ומה מיוחד בקבוצה הזו? כאן המאמר נכנס לקצת יותר ספקולציה, אבל הוא טוען בעיקרו את הדבר הבא: בשנת 78 נבחר לראשונה ניוט גינגריץ', מי שיהיה מנהיג בית הנבחרים ב95-99, לבית הנבחרים והחל לגבש כיוון שונה בתוך הסיעה הרפובליקאית. הדמוקראטים שלטו אז בבית ביד רמה וגינגריץ' הוביל מהלך של גיבוש עמדה רפובליקאית נבדלת ותקופנית יותר יותר שתבדיל את הרפובליקאים ותאפשר להם להשיג לפחות מעט הישגים בבית. המאמר טוען שחברי הקונגרס הרפובליקאים ממחזורי 78 ואילך "חונכו" בגישה זו ואלה מהם שהפכו אח"כ לסנטורים הביאו עמם את הגישה הזו, שבשילוב עם כללי המשחק העדינים של הסנט הפכה להרסנית. אז קצת קיצוני לטעון שניוט גינגריץ' הרס את הסנט (גנבתי את הכותרת מעזרא קליין) אבל אתם מבינים את הרעיון.
כמובן, מבחינה פורמלית אין מה לבוא בטענות לסיעה הרפובליקאית, כמו גם למיעוט הדמוקראטי בשנים 2003-2007, שהשתמש גם הוא בכלים שברשותו כדי לבלום את החקיקה הרפובליקאית (למשל במנוי שופטים עליונים) אם כי לא בעוצמה הקיצונית שבה השתמשו הרפובליקאים בשנים האחרונות. זו סיעת האופוזיציה, ולגיטימי מצד סיעת האופוזיציה להשתמש בכל כלי שברשותה כדי להתנגד לממשל. מה גם שהאסטרטגיה הזו מאוד מצליחה - החולשה היחסית (יחסית. שכן באופן מוחלט הדמוקראטים השיגו הישגים משמעותיים בשנתיים האחרונות) של ההישגים הדמוקראטים בשנתיים האחרונות, ביחס לציפיות הגבוהות של הציבור הליברלי - חולשה שנובעת בעיקר בשל השימוש המרשים בעיכובים והתנגדות פרוצדורלית מצד הרפובליקאים - הם הגורם העיקרי לאכזבה והעדר ההתלהבות בצד הדמוקראטי ואלה הן מהסיבות העיקריות לכך שהדמוקראטים הולכים להפסיד בגדול בחירות הקרבות בנובמבר.
עם זאת, נודף מכך ריח לא טוב: לגיטימי גם מצד האזרח לצפות מנבחריו לשקול את טובת המדינה ולא רק להתנגד לשם עצם ההתנגדות: התרגילים הרפובליקאים מקשים על הממשל לתפקד ברמה שעלולה לגרום לנזק לארה"ב (למשל תקיעת מינויו של ג'ק ליו) ואף הביאו לתוצאות אבסורדיות ממש (כמו כשלון המימון לבטוח בריאות לכבאי ה11/9 שציינתי לעיל) שלא נראה שיש אמריקאי אחד שמעוניין בהן. התנהגות כזו מחזקת את המיאוס מפוליטיקאים ופוליטיקה בכלל, שהוא מאוד מסוכן לדמוקראטיה. בנוסף, התנגדות גורפת לא עוצרת את כל החקיקה, היא פשוט גורמת לרוב לנסות להשתמש בכלים הפרוצדורלים שלו כדי להעביר אותה, וכך נוצרת חקיקה עקומה. במקרה של הסנט, מדובר בתהליך הreconciliation - תהליך שבמקורו נועד "ליישר" את התקציב - כלומר להעביר תקנות יחסית קטנות שיתקנו את התקציב כדי שהמספרים יסתדרו; ככזה הוא דורש רק רוב רגיל של 50 קולות ואין בו אפשרות פיליבסטר. מאידך, אפשר להשתמש בו רק להצעות הקשורות לתקציב ומרידות את הגירעון, והוראותיו תקפות רק ל10 שנים. אבל בשל מגפת הפיליבסטר, השתמשו בו לחקיקה גדולה יותר ויותר - למשל, קיצוצי המס של בוש או השלב הסופי של חקיקת רפורמת הבריאות - וכך נוספו לחוקים הללו כל מיני תוספות מצחיקות רק בשל התהליך: למשל, קיצוצי המס של בוש היו תקפים רק ל10 שנים וכעת הם יפקעו.
וכאן אני לא יכול להתאפק, ובניגוד למנהגי, להשוות לישראל. ואצלנו הבעיה היא אולי הפוכה - לפעמים קל מדי, ולא קשה מדי, להעביר חוק. אני לא בטוח שהימין אשם בזה יותר מהשמאל (אם כי יש לי תחושה שכן) אבל אנחנו רואים את התופעות האלה במלוא חומרתן - כך השימוש באסטרטגיה פוליטית של התנגדות / הבכת הממשלה בכל מחיר, גם אם ברור לאופוזיציה שהעמדה הזו מזיקה למדינה בנקודה הזו - כך למשל העברתו של חוק משפחות ברוכות ילדים (חוק הלפרט) בקולות ח"כים מהליכוד (משה פרל כותב שרובי ריבלין אמר בגלוי לב לשוחט ערב ההצבעה: "אני יודע מה החוק הזה אומר. אבל אנחנו חייבים את הקולות שלהם כדי להפיל אתכם"); וכך התגובה בדמות שימוש יתר בהליכים פרלמנטריים עקומים כדי לצמצם את הנזק, דבר שמוליד חקיקה עקומה: יש הרבה טענות לגיטימיות נגד חוק ההסדרים, אבל ברור שהוא הגיע לגודלו ועצמתו גם בשל החקיקה הפרטית הרבה, לעתים קרובות פופוליסטית וחסרת הסתכלות רחבה על התקציב.

ושתי הערות אגב:
1. אם כל הטענות, הלגיטימיות, שיש כנגד הסנט האמריקאי לזכותו יאמר שהם לפחות נוכחים בהצבעות. אין כמעט חקיקה שאיננה טריוויאלית שסיכום המצביעים בה לא מגיע לכמעט 100. כך גם בבית הנבחרים.
2. אף פעם לא הבנתי מה הקטע בפיליבסטר בכנסת שלנו. הרי זה לא מונע את החקיקה, כי הזמן לדיון גם כך מוקצב מראש. אז למה זה טוב?

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

קרני ראמים וביצי כינים

1. מתברר שלשכת המסחר האמריקאית - התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקאית - מקבל כסף מחו"ל, בין השאר מחברות בשליטת ממשלת בחריין.
2. אם בא לכם לאכול צ'יקן נאגטס במקדונלדס אי פעם בעתיד, אל תסתכלו על הלינק הזה.
3. במדינות הצפון - למשל בצפון מדינת ניו-יורק - ממש קר, כל כך קר שהתושבים פשוט עוזבים. אבל מתברר שלקור יש גם יתרון: באפאלו, בצפון מדינת ניו-יורק, הופכת בשנים האחרונות למרכז גדול של חוות מחשוב. למה? פשוט אחת ההוצאות הגדולות ביותר של חוות מחשוב הוא מיזוג אויר, כדי להשאיר את החדרים קרים עם כל החום שהמחשבים פולטים, ומזג אויר קר מעניק יתרון.
4. לא רק גלן בק חושב שדיאטה זו מזימה של הממשלה לחמוס את זכויות האזרח שלו. גם פאול בראון, חבר קוגנרס (רפובליקאי כמובן) מג'ורג'יה חושב כך. והוא גם יכול לכתוב חוקים.
5. הדוגמה הכי מרשימה שראיתי לרמת סיקור פוליטי נמוכה: בתה של שרה פיילין, בריסטול, משתתפת בעונה הנוכחית של "רוקדים עם כוכבים", ובאחד הפרקים באה שרה פיילין לאולפן לעודד אותה. כששודר הפרק, טענו חלק מהצופים שהם שמעו מישהו מהקהל צועק "בוז" לפיילין. פוקס ניוז עטו על המציאה, ולא זו בלבד שסקרו באינטנסיביות אלא אף זיכו את הפרשה בשם: boo-gate (מאז פרשת ווטרגייט, gate היא הסיומת המקובלת לשערוריה רצינית). ואם אתם מניחים שזו רק קפריזה של פוקס ושהעניין ידעך תוך יום, חשבו שנית: נכון לעכשיו, הבטוי boo-gate מניב 15,300,000 תוצאות בגוגל.
6. האם אמפרית הרשע מתחילה להראות סימני חולשה? למרות שמיקרוסופט כבר הוציאה שתי גרסאות חדשות, וויסטה וwindows 7, ולמרות מסע פרסום אינטנסיבי שנועד לגרום למשתמשים לשדרג לגרסאות אלה, ולמרות שהתמיכה בwindows XP עוד מעט נגרת - עדיין לא פחות מ66% ממשתמשי windows משתמשים בXP.
7. החקיקה המשמעותית הראשונה של ברק אובמה היתה חבילת התמריצים, בשווי מאות מיליארדי דולרים, שנועדה לסייע לכלכלה להתאושש מהמשבר. במסגרת החבילה, הממשל גם פנה לתקצב נושאים שראויים בעיניו לקידום, ואחד הראשונים שבהם הוא אנרגיה ירוקה: זה נושא שאין לו כמעט מתנגדים כיום, שכן תמוכים בו הן מסיבות סביבתיות (מה שמתאים לשמאלנים) והן מסיבות של בטחון לאומי, ורצון להוריד את התלות במשטרי ערב (שמתאים לימנים). בינתיים עברו כמה וכמה חודשים וחבילת התמריצים הכה ללא פופולרית בעליל. לקראת הבחירות הקרבות ברק אובמה בחר להקדיש את אחת מההודעות השבועיות לאומה (ישנה הודעה כזו כל שבוע, מאז ימי FDR - הוא התחיל אותן ברדיו וכיום הן בטלויזיה) להדגשת האלמנטים בחיוביים בחבילת התמריצים, בפרט בתחום ההשקעה באנרגיה חלופית; כדוגמה הוא הביא חברה לאנרגיה סולארית בשם brightsource מקליפורניה. אם תקשיבו לכל ההודעה תשמעו שאובמה מדגיש את העובדה שהחשברה היא "לא מהודו ולא מסין אלא מקליפורניה". זה טוב ויפה, אבל גם קצת מצחיק כי זו חברה אמריקאית בערך כמו שקומברס או נייס אמריקאיות: כמו כל ההי-טק הישראלי, המטה והמכירות יושבים בארה"ב אבל החברה נוסדה ומפתחת מהר החוצבים בירושלים.

ברכות לעושים במלאכה, ושבוע טוב לכולם.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

על גאוגרפיה, פוליטיקה וספר דניאל

כפי שכבר תיארתי, בהמשך השנה הולכות להתפרסם תוצאות מפקד האוכלוסין העשורי בארה"ב ומדינות הולכות להרויח ולאבד מושבים בבית הנבחרים בהתאם. פרט למקרה הייחודי של לואיזיאנה, שאיבדה אוכלוסיה בגלל הוריקן קתרינה (שכן, רבים מתושבי ניו אורלינס שברחו או פונו פשוט לא חזרו לעיר ולמדינה) המגמה ברורה: מדינות בצפון מזרח ובעיקר במערב התיכון מאבדות מושבים לטובת מדינות בדרום ובמערב. אפשר לתלות זאת בגורמים דמוגראפיים - מדינות הדרום מרויחות מההגירה ההיספאנית הרבה - ובגורמים כלכליים - שקיעתה המתמשכת של התעשייה הכבדה שפרנסה את מדינות המערב התיכון - אבל הרבה מכך הוא עניין טכנולוגי/אקלימי פשוט: מאז שמיזוג אויר נהפך למוצר קבע בבית האמריקאי, האקלים החם של מדינות הדרום נהיה נסבל בקיץ ומאוד נעים בשאר השנה בעוד שבצפון פשוט קר. מאוד קר. אז אמריקאים רבים אומרים לעצמם את מה שאמרה הוד מעלתה לפנקס הקטן: בוא ניסע לדרום החם.
יש לכך משמעות פוליטית בשתי רמות: ראשית, בבית הנבחרים עצמו חלק מהחברים הולכים לאבד את המושב שאותו הם מייצגים; מכיוון שיש בארה"ב יתרון גדול מאוד לחבר קונגרס שמנסה להבחר מחדש אל מול חבר קונגרס שמנסה להבחר בפעם הראשונה - שיעורי הבחירה במחדש הם בממוצע 94% - אם חבר קונגרס  מאבד את מושבו יהיה לו קשה מאוד להיבחר במושב אחר - ובמיוחד במדינות שמאבדות מושבים, שם סביר להניח ששני חברי קונגרס ימצאו את עצמם באותו מושב. מעבר לכך, הוספת או הורדת מושבי הקונגרס הוא הזדמנות לממשלי המדינות לשנות באופן כללי את גבולות המחוזות, ומכיוון שבארה"ב מאוד מקובל לשנות את הגבולות כך שיצאו מחוזות מועדפים למפלגה אחת או האחרת - מה שקרוי gerrymandering (על שם מושל מסצ'וסטס שעשה זאת לראשונה בסוף המאה ה18. איזה כבוד להיות מונצח בשמו של תרגיל פוליטי מלוכלך) - יכולות להיות לכך השפעות רבות ביחס לחברי קונגרס מכל מיני מדינות. אבל קשה לי להעריך בדיוק מה הן יהיו כי תהליך קביעת גבולות המושבים נעשה ברמת הממשל המדינתי, ונשלט בכל מדינה על ידי תהליך אחר; זהות המושלים והמפלגה השלטת בבתי הנבחרים של כל מדינה (לרוב שניים) לאחר הבחירות הבאות וכן הליך הקביעה השונה בכל מדינה הם יותר מדי משתנים כדי לבנות משהו קוהרנטי. באופן כללי, סביר להניח שמכיוון שהרפובליקאים הולכים לנצח בגדול כנראה בבחירות הבאות - גם ברמה המדינתית -  ולכן לשלוט ברוב ממשלי המדינות, הם הולכים להרוויח מההליך.
רמה נוספת, קצת יותר קלה לחזוי, היא הרמה הנשיאותית. כידוע, כל מדינה מקבלת מספר אלקטורים השוה לכלל נציגיה בקונגרס - הן בבית הנבחרים והן שני הסנטורים - בחבר האלקטורים הבוחר את הנשיא, ורובן המכריע של המדינות מקצה את האלקוטרים לפי שיטת "המנצח לוקח הכל". אז בואו נסתכל על הטבלה הבאה:

מדינות רפובליקאיות
שנוי במושבים
מדינות דמוקראטיות
שנוי במושבים
מדינות מתנדנדות
שנוי במושבים
טקסס
+4
וושינגטון
+1
פלורידה
+2
ג'ורג'יה
+1
ניו יורק
-2
נוודה
+1
אריזונה
+1
אילינוי
-1
אוהיו
-2
דרום קרולינה
+1
מסצ'וסטס
-1
איווה
-1
יוטה
+1
מישיגן
-1


לואיזיאנה
-1
ניו ג'רזי
-1


מיזורי
-1
פנסילבניה
-1


סה"כ
+6

-6

0

שקללתי לפי שלוש מערכות הבחירות האחרונות (כלומר, מדינות שהצביעו לבוש ולמקיין ב2000,2004 ו2008 הן רפובליקאיות, אלו שהצביעו לגור, קרי ואובמה הן דמוקראטיות והשאר מתנדנדות) והכיוון ברור - הרפובליקאים הולכים להרוויח שישה חברים בחבר האלקטורים רק מתוקף החלוקה מחדש. זה לא נשמע הרבה (בחבר האלקטורים ישנם 539 חברים), אבל שנוי כזה בכיוון ההפוך למשל ב2000, היה גורם לאל גור לנצח גם בלי סאגת פלורידה. והשקלול עושה עוד חסד עם הדמקראטים שכן בחירות 2008 היו בחירות עם הכרעה ברורה (7%) לטובתם בעוד שבחירות 2004 ו2000 היו צמודות למדי (3% ו-0.5% בהתאמה). נראה אפוא שבבחירות 2012 ואילך הולך להיות לדמוקראטים קשה יותר ויותר לנצח.
אלא, שהמסקנה הזו כושלת בטעות הידועה של ההתעלמות מממד הזמן - כלומר אני מניח כי מדינות שכיום הן רפובליקאיות ישארו כאלה. כמו שכבר אמרנו, עיקר השנוי באוכלוסיה נובע משני תהליכים: מהגרים הספנים שמגיעים למדינות הדרום - אוכלוסיה שבחודשים אלה ממש המפלגה הרפובליקאית דואגת - ברטוריקת אנטי-ההגירה ההיסטרית שלה - להפוך לקבוצת מצביעים דמוקראטית נאמנה; ומהגרים פנימיים ממדינות הצפון למדינות הדרום, ואלה, פרט אולי למדינת ניו-יורק, שם הם באים מצפון המדינה שהוא החלק הרפובליקאי שלה- באים מאיזורים עירוניים, תעשתייתים או בקיצור -  אלה מצביעים דמוקראטים, שכנראה לא משנים את דעתם הפוליטית ברגע שהם מחליפים כתובת. מכיוון שכפי שכבר תיארתי, הזהויות הפוליטיות של קבוצות ואיזורים משתנים עם הזמן, בהחלט יכול להיות - ואף סביר - שמדינות שהיום נראות לנו כרפובליקאיות להחריד יהפכו למתנדנדות ואף דמוקראטיות בשנים הבאות, עם הגידול באוכלוסייתן. קשה להאמין היום, כשקליפורניה היא הדוגמה הבולטת למדינה דמוקראטית, שבשנות ה70 וה80  היא היתה כל-כך רפובליקאית שהנשיאים הרפובליקאים - ניקסון והקדוש הרפובליקאי רייגן - הגיעו ממנה; באותה מידה יכול להיות שבעוד עשור טקסס תהיה מדינה מתנדנדת או אף דמוקראטית.
ואם כבר הזכרנו את בחירות 2012, נחשו על איזה נשיא מדובר בקטע הבא:
המצב הכלכלי המאכזב בסוף נשיאותו של בוש - שלווה בתחושה מדאיגה בקרב האמריקאים כי אמריקה מאבדת את בכירותה הכלכלית בעולם לטובת יריבתה מהמזרח הרחוק - הביא לבחירתו של נשיא דמוקראטי צעיר וכריזמטי שנישא על גבי הבטחה של שנוי, ועתיד חדש ומבטיח יותר. בשנתיים הראשונות לכהונתו הוא ניסה ליישם סדר יום חקיקתי ליברלי שאפתני שגולת הכותרת שלו היתה רפורמה מיוחלת במערכת הבריאות. התוצאות המאכזבות של המאמץ הביא לאכזבת הבסיס הליברלי, וזאת, בנוסף להעדר שיפור ממשי במצב הכלכלי, הביאו לכישלון דמוקראטי גדול בבחירות הביניים ולאובדן הרוב הדמוקראטי בבית הנבחרים. מיד עם כניסתה לתפקיד החלה המנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים בסדרת עימותים עם הנשיא, שכללו חקירות אינסופיות, שיתוק חקיקיתי ואף הביאו לסגירה זמנית של הממשל שכן התקציב הפדראלי לא אושר. המהלכים הללו הבאישו את ריחם של הרפובליקאים בעיני הציבור, וזאת, בנוסף לשיפור משמעותי במצב הכלכלי הכרוך בהמצאות טכנולוגיות רבות ערך שהחזירו את ארה"ב לבכורה הכלכלית, הביאו לבחירתו חדש של הנשיא בשיעורים חסרי תקדים ולאחר ארבע שנים נוספות לכך שארה"ב בגיעה לאחת מהנקודות הטובות ביותר בהסטוריה שלה מבחינה כלכלית ומדינית.
התיאור כמובן נשמע בהתחלה כמו אובמה, אבל הוא מתייחס לביל קלינטון.כמובן, שישנם הבדלים בים תקופות הנשיאות - בעיקר העובדה שבוש הבן היה כל-כך הרבה יותר גרוע מבוש האב שהוא הביא לכך שאובמה ניצח בפער משמעותי בעוד שקלינטון עלה לשלטון מכח הצבעת מיעוט (הוא ניצח רק כי המומעד השלישי - רוס פרו - גרף 19% מהקולות) ולכן עמד לרשותו הון פוליטי מועט יותר ורוב דמוקראטי מצומצם יותר בקונגרס ולכן הוא נכשל בהעברת רפורמת בריאות בעוד שברק אובמה הצליח, אם כי רפורמה מצומצמת יותר ממה שרצו תומכיו. ועדיין, אני טוען שעיקר הטיעון יהיה תקף גם לאובמה. איך אתה יודע, תשאלו, והרי אובמה רק בשנתו השניה בתפקיד? אז כאן מגיע העיקוף לטובת ספר דניאל:
ספר דניאל מיוחס לדניאל שחי בבבל בזמן נבוכנצאר ויורשיו, כלומר במאה הששית לפה"ס, אבל ההסטוריונים מתארכים את חיבורו לימי גזירות אנטיוכוס, בשנת 166 לפה"ס. מאיפה הם יודעים, ועוד בכזה דיוק? פשוט, ספר דניאל מכיל חזונות המתארים במשלים מה יקרה לעם ישראל החל מימי מלכות פרס ועד אחרית הימים. עד נקודה מסויימת - ליתר דיוק עד פרק י"א פסוק 39 - הוא מתאר בצורה מדוייקת את המאורעות - כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלטון בית תלמי ולאחר מכן בית סלווקוס, וגזירות אנטיוכוס. אבל משם הוא מתנתק מהמאורעות ההסטוריים ומתאר חזונות משיחיים שלצערנו לא התממשו.(גאולה לעולם: למדתי את זה ביחידה 5 של הקורס "מגלות לקוממיות" של האונ' הפתוחה).
להבדיל, אני גם מהמר שיתרחש מה שתיארתי בקטע הקודם. לאו דווקא בפרטים - איש לא יתקע לידנו שתהיה פריצה טכנולוגית מקבילה למהפכת האינטרנט של שנות ה90 (הWWW הומצא ב95) שהחזירה את ארה"ב לבכורה הכלכלית אחרי שנראה היה בתחילת שנות ה90 ש - כפי שתיאר זאת דייב בארי - היפאנים הולכים לקנות את אנדרטת לינקולן כדי לאכסן בה טופו; אבל מהבחינה הפוליטית, נראה שהולכים לאותו תסריט כמו אמצע שנות ה90 - קונגרס רפובליקאי לעומתי וקיצוני שיביא לנצחון דמוקראטי גדול בבחירות 2012. ומשם ואילך, נקוה שאובמה ידע לחקות רק את החלקים הטובים בקלינטון (שהביא את ארה"ב למעמד בינלאומי - מדיני וכלכלי - בלתי מעורער ולמאזן תקציבי חיובי לראשונה מה 40 שנה) ויידע לשמור על רוכסנו.

והערה קצרה לסיום: ההקצאה המחודשת של חברי הקונגרס השנה הולכת לעשות הסטוריה פעמיים: ניו-יורק הולכת להידרדר מהמקום השלישי לשיתוף במקום השלישי והרביעי עם פלורידה, ולראשונה מאז שהפכה למדינה ב1850, קליפורניה לא הולכת להרוויח ולו חבר קונגרס אחד.

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

מירוץ שבועי לילד

הרבה זמן לא היה, אבל תמיד אפשר לסמוך על קליפורניה שתספק את הסחורה.

למושל קליפורניה רצים - כבר הזכרתי את זה בעבר - מהצד הדמוקראטי ג'רי בראון, שכבר היה מושל בין 75 ל83, ואם הוא יבחר הוא יהיה הן המושל הצעיר ביותר והן המושל המבוגר ביותר בהיסטוריה של קליפורניה; ובצד הרפובליקאי מג וויטמן, מולטי מיליונרית, בכירה לשעבר באי-ביי ששברה השבוע את שיא הוצאת הכספים לקמפיין כלשהו למשרה כלשהי בהסטוריה של ארה"ב.
כל זה כבר ידוע, מה שקרה השבוע זה שאנחנו צופים בתאונת רכבת בשידור חי:
ביום שלישי התקיים דיבייט ציבורי בין וויטמן לבראון (זה מאוד מקובל במסעות בחירות בארה"ב), שבמהלכו וויטמן יצאה בחריפות נגד מעסיקים שמעסיקים מהגרים לא חוקיים וקבעה שיש להעניש אותם. זה כשלעצמו יכול להיות בעייתי במדינה שבה 20% מהבוחרים הם היספנים, אבל זה היה סיכון מחושב שכן הצד הימני של המפה מאוד אוהב עמדות אנטי-הגירה חריפות. אלא שלמחרת ניקי דיאז סטאלאן כינסה מסיבת עיתונאים ובה סיפרה, בדמעות, שהיא עבדה 9 שנים אצל וויטמן כעוזרת בית, כשהיא עצמה מהגרת לא חוקית, וויטמן ידעה על כך. ופיטרה אותה מספר ימים לפני שהכריזה על מועמדותה למשרת המושל.
וויטמן טענה מיד שדיאז סטאלאן אכן עבדה אצלה אך היא (וויטמן) לא ידעה שדיאז סטאלאן אינה חוקית ומרגע שנודע לה על כך פיטרה אותה. אך עורכת הדין של דיאז סטאלאן (כמובן יש עורכת דין. ותביעה בדרך. זו אמריקה, היתה לכם הווא-אמינא אחרת?) טענה שיש לה הוכחה שהיא יכולה להציג - בדמות מכתב מהביטוח הלאומי לוויטמן המודיע לה כי היא מעסיקה מהגרת לא חוקית. וויטמן טענה שהיא מעולם לא ראתה מכתב כזה ומכיוון שדיאז סטאלאן בין השאר אספה את הדואר, יתכן שהיא ראתה את המכתב והחביאה אותו מוויטמן.
ואז עורכת הדין חשפה את מכתב. ועליו הערות בכתב ידו של בעלה של וויטמן, שאומר לדיאז סטאלאן "לסדר את זה". נותרנו עם שתי אפשרויות: או שוויטמן משקרת, או שמשהו די רקוב בנישואיהם של בני הזוג וויטמן. מאז וויטמן סרבה לדון בנושא, ותגובתה הצטמצמה לשני דברים:  תקיפת הקמפיין של בראון על שהעלו את הנושא, ומוכנות להבדק בפוליגרף. וברור שכשהפוליגרף נשלף, זה סימן שאת בצרות צרורות.

לאמריקאים יש מושג ששמו October surprise - איזשהו מאורע לא צפוי שקורה לקראת סוף מסע הבחירות - באוקטובר - ומשנה את כל הדינמיקה. בהחלט יכול להיות שבדיוק ראינו איך october surpirse נולד.