כפי שכבר תיארתי, בהמשך השנה הולכות להתפרסם תוצאות מפקד האוכלוסין העשורי בארה"ב ומדינות הולכות להרויח ולאבד מושבים בבית הנבחרים בהתאם. פרט למקרה הייחודי של לואיזיאנה, שאיבדה אוכלוסיה בגלל הוריקן קתרינה (שכן, רבים מתושבי ניו אורלינס שברחו או פונו פשוט לא חזרו לעיר ולמדינה) המגמה ברורה: מדינות בצפון מזרח ובעיקר במערב התיכון מאבדות מושבים לטובת מדינות בדרום ובמערב. אפשר לתלות זאת בגורמים דמוגראפיים - מדינות הדרום מרויחות מההגירה ההיספאנית הרבה - ובגורמים כלכליים - שקיעתה המתמשכת של התעשייה הכבדה שפרנסה את מדינות המערב התיכון - אבל הרבה מכך הוא עניין טכנולוגי/אקלימי פשוט: מאז שמיזוג אויר נהפך למוצר קבע בבית האמריקאי, האקלים החם של מדינות הדרום נהיה נסבל בקיץ ומאוד נעים בשאר השנה בעוד שבצפון פשוט קר. מאוד קר. אז אמריקאים רבים אומרים לעצמם את מה שאמרה הוד מעלתה לפנקס הקטן: בוא ניסע לדרום החם.
יש לכך משמעות פוליטית בשתי רמות: ראשית, בבית הנבחרים עצמו חלק מהחברים הולכים לאבד את המושב שאותו הם מייצגים; מכיוון שיש בארה"ב יתרון גדול מאוד לחבר קונגרס שמנסה להבחר מחדש אל מול חבר קונגרס שמנסה להבחר בפעם הראשונה - שיעורי הבחירה במחדש הם בממוצע 94% - אם חבר קונגרס מאבד את מושבו יהיה לו קשה מאוד להיבחר במושב אחר - ובמיוחד במדינות שמאבדות מושבים, שם סביר להניח ששני חברי קונגרס ימצאו את עצמם באותו מושב. מעבר לכך, הוספת או הורדת מושבי הקונגרס הוא הזדמנות לממשלי המדינות לשנות באופן כללי את גבולות המחוזות, ומכיוון שבארה"ב מאוד מקובל לשנות את הגבולות כך שיצאו מחוזות מועדפים למפלגה אחת או האחרת - מה שקרוי gerrymandering (על שם מושל מסצ'וסטס שעשה זאת לראשונה בסוף המאה ה18. איזה כבוד להיות מונצח בשמו של תרגיל פוליטי מלוכלך) - יכולות להיות לכך השפעות רבות ביחס לחברי קונגרס מכל מיני מדינות. אבל קשה לי להעריך בדיוק מה הן יהיו כי תהליך קביעת גבולות המושבים נעשה ברמת הממשל המדינתי, ונשלט בכל מדינה על ידי תהליך אחר; זהות המושלים והמפלגה השלטת בבתי הנבחרים של כל מדינה (לרוב שניים) לאחר הבחירות הבאות וכן הליך הקביעה השונה בכל מדינה הם יותר מדי משתנים כדי לבנות משהו קוהרנטי. באופן כללי, סביר להניח שמכיוון שהרפובליקאים הולכים לנצח בגדול כנראה בבחירות הבאות - גם ברמה המדינתית - ולכן לשלוט ברוב ממשלי המדינות, הם הולכים להרוויח מההליך.
רמה נוספת, קצת יותר קלה לחזוי, היא הרמה הנשיאותית. כידוע, כל מדינה מקבלת מספר אלקטורים השוה לכלל נציגיה בקונגרס - הן בבית הנבחרים והן שני הסנטורים - בחבר האלקטורים הבוחר את הנשיא, ורובן המכריע של המדינות מקצה את האלקוטרים לפי שיטת "המנצח לוקח הכל". אז בואו נסתכל על הטבלה הבאה:
שקללתי לפי שלוש מערכות הבחירות האחרונות (כלומר, מדינות שהצביעו לבוש ולמקיין ב2000,2004 ו2008 הן רפובליקאיות, אלו שהצביעו לגור, קרי ואובמה הן דמוקראטיות והשאר מתנדנדות) והכיוון ברור - הרפובליקאים הולכים להרוויח שישה חברים בחבר האלקטורים רק מתוקף החלוקה מחדש. זה לא נשמע הרבה (בחבר האלקטורים ישנם 539 חברים), אבל שנוי כזה בכיוון ההפוך למשל ב2000, היה גורם לאל גור לנצח גם בלי סאגת פלורידה. והשקלול עושה עוד חסד עם הדמקראטים שכן בחירות 2008 היו בחירות עם הכרעה ברורה (7%) לטובתם בעוד שבחירות 2004 ו2000 היו צמודות למדי (3% ו-0.5% בהתאמה). נראה אפוא שבבחירות 2012 ואילך הולך להיות לדמוקראטים קשה יותר ויותר לנצח.
אלא, שהמסקנה הזו כושלת בטעות הידועה של ההתעלמות מממד הזמן - כלומר אני מניח כי מדינות שכיום הן רפובליקאיות ישארו כאלה. כמו שכבר אמרנו, עיקר השנוי באוכלוסיה נובע משני תהליכים: מהגרים הספנים שמגיעים למדינות הדרום - אוכלוסיה שבחודשים אלה ממש המפלגה הרפובליקאית דואגת - ברטוריקת אנטי-ההגירה ההיסטרית שלה - להפוך לקבוצת מצביעים דמוקראטית נאמנה; ומהגרים פנימיים ממדינות הצפון למדינות הדרום, ואלה, פרט אולי למדינת ניו-יורק, שם הם באים מצפון המדינה שהוא החלק הרפובליקאי שלה- באים מאיזורים עירוניים, תעשתייתים או בקיצור - אלה מצביעים דמוקראטים, שכנראה לא משנים את דעתם הפוליטית ברגע שהם מחליפים כתובת. מכיוון שכפי שכבר תיארתי, הזהויות הפוליטיות של קבוצות ואיזורים משתנים עם הזמן, בהחלט יכול להיות - ואף סביר - שמדינות שהיום נראות לנו כרפובליקאיות להחריד יהפכו למתנדנדות ואף דמוקראטיות בשנים הבאות, עם הגידול באוכלוסייתן. קשה להאמין היום, כשקליפורניה היא הדוגמה הבולטת למדינה דמוקראטית, שבשנות ה70 וה80 היא היתה כל-כך רפובליקאית שהנשיאים הרפובליקאים - ניקסון והקדוש הרפובליקאי רייגן - הגיעו ממנה; באותה מידה יכול להיות שבעוד עשור טקסס תהיה מדינה מתנדנדת או אף דמוקראטית.
ואם כבר הזכרנו את בחירות 2012, נחשו על איזה נשיא מדובר בקטע הבא:
המצב הכלכלי המאכזב בסוף נשיאותו של בוש - שלווה בתחושה מדאיגה בקרב האמריקאים כי אמריקה מאבדת את בכירותה הכלכלית בעולם לטובת יריבתה מהמזרח הרחוק - הביא לבחירתו של נשיא דמוקראטי צעיר וכריזמטי שנישא על גבי הבטחה של שנוי, ועתיד חדש ומבטיח יותר. בשנתיים הראשונות לכהונתו הוא ניסה ליישם סדר יום חקיקתי ליברלי שאפתני שגולת הכותרת שלו היתה רפורמה מיוחלת במערכת הבריאות. התוצאות המאכזבות של המאמץ הביא לאכזבת הבסיס הליברלי, וזאת, בנוסף להעדר שיפור ממשי במצב הכלכלי, הביאו לכישלון דמוקראטי גדול בבחירות הביניים ולאובדן הרוב הדמוקראטי בבית הנבחרים. מיד עם כניסתה לתפקיד החלה המנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים בסדרת עימותים עם הנשיא, שכללו חקירות אינסופיות, שיתוק חקיקיתי ואף הביאו לסגירה זמנית של הממשל שכן התקציב הפדראלי לא אושר. המהלכים הללו הבאישו את ריחם של הרפובליקאים בעיני הציבור, וזאת, בנוסף לשיפור משמעותי במצב הכלכלי הכרוך בהמצאות טכנולוגיות רבות ערך שהחזירו את ארה"ב לבכורה הכלכלית, הביאו לבחירתו חדש של הנשיא בשיעורים חסרי תקדים ולאחר ארבע שנים נוספות לכך שארה"ב בגיעה לאחת מהנקודות הטובות ביותר בהסטוריה שלה מבחינה כלכלית ומדינית.
התיאור כמובן נשמע בהתחלה כמו אובמה, אבל הוא מתייחס לביל קלינטון.כמובן, שישנם הבדלים בים תקופות הנשיאות - בעיקר העובדה שבוש הבן היה כל-כך הרבה יותר גרוע מבוש האב שהוא הביא לכך שאובמה ניצח בפער משמעותי בעוד שקלינטון עלה לשלטון מכח הצבעת מיעוט (הוא ניצח רק כי המומעד השלישי - רוס פרו - גרף 19% מהקולות) ולכן עמד לרשותו הון פוליטי מועט יותר ורוב דמוקראטי מצומצם יותר בקונגרס ולכן הוא נכשל בהעברת רפורמת בריאות בעוד שברק אובמה הצליח, אם כי רפורמה מצומצמת יותר ממה שרצו תומכיו. ועדיין, אני טוען שעיקר הטיעון יהיה תקף גם לאובמה. איך אתה יודע, תשאלו, והרי אובמה רק בשנתו השניה בתפקיד? אז כאן מגיע העיקוף לטובת ספר דניאל:
ספר דניאל מיוחס לדניאל שחי בבבל בזמן נבוכנצאר ויורשיו, כלומר במאה הששית לפה"ס, אבל ההסטוריונים מתארכים את חיבורו לימי גזירות אנטיוכוס, בשנת 166 לפה"ס. מאיפה הם יודעים, ועוד בכזה דיוק? פשוט, ספר דניאל מכיל חזונות המתארים במשלים מה יקרה לעם ישראל החל מימי מלכות פרס ועד אחרית הימים. עד נקודה מסויימת - ליתר דיוק עד פרק י"א פסוק 39 - הוא מתאר בצורה מדוייקת את המאורעות - כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלטון בית תלמי ולאחר מכן בית סלווקוס, וגזירות אנטיוכוס. אבל משם הוא מתנתק מהמאורעות ההסטוריים ומתאר חזונות משיחיים שלצערנו לא התממשו.(גאולה לעולם: למדתי את זה ביחידה 5 של הקורס "מגלות לקוממיות" של האונ' הפתוחה).
להבדיל, אני גם מהמר שיתרחש מה שתיארתי בקטע הקודם. לאו דווקא בפרטים - איש לא יתקע לידנו שתהיה פריצה טכנולוגית מקבילה למהפכת האינטרנט של שנות ה90 (הWWW הומצא ב95) שהחזירה את ארה"ב לבכורה הכלכלית אחרי שנראה היה בתחילת שנות ה90 ש - כפי שתיאר זאת דייב בארי - היפאנים הולכים לקנות את אנדרטת לינקולן כדי לאכסן בה טופו; אבל מהבחינה הפוליטית, נראה שהולכים לאותו תסריט כמו אמצע שנות ה90 - קונגרס רפובליקאי לעומתי וקיצוני שיביא לנצחון דמוקראטי גדול בבחירות 2012. ומשם ואילך, נקוה שאובמה ידע לחקות רק את החלקים הטובים בקלינטון (שהביא את ארה"ב למעמד בינלאומי - מדיני וכלכלי - בלתי מעורער ולמאזן תקציבי חיובי לראשונה מה 40 שנה) ויידע לשמור על רוכסנו.
והערה קצרה לסיום: ההקצאה המחודשת של חברי הקונגרס השנה הולכת לעשות הסטוריה פעמיים: ניו-יורק הולכת להידרדר מהמקום השלישי לשיתוף במקום השלישי והרביעי עם פלורידה, ולראשונה מאז שהפכה למדינה ב1850, קליפורניה לא הולכת להרוויח ולו חבר קונגרס אחד.
יש לכך משמעות פוליטית בשתי רמות: ראשית, בבית הנבחרים עצמו חלק מהחברים הולכים לאבד את המושב שאותו הם מייצגים; מכיוון שיש בארה"ב יתרון גדול מאוד לחבר קונגרס שמנסה להבחר מחדש אל מול חבר קונגרס שמנסה להבחר בפעם הראשונה - שיעורי הבחירה במחדש הם בממוצע 94% - אם חבר קונגרס מאבד את מושבו יהיה לו קשה מאוד להיבחר במושב אחר - ובמיוחד במדינות שמאבדות מושבים, שם סביר להניח ששני חברי קונגרס ימצאו את עצמם באותו מושב. מעבר לכך, הוספת או הורדת מושבי הקונגרס הוא הזדמנות לממשלי המדינות לשנות באופן כללי את גבולות המחוזות, ומכיוון שבארה"ב מאוד מקובל לשנות את הגבולות כך שיצאו מחוזות מועדפים למפלגה אחת או האחרת - מה שקרוי gerrymandering (על שם מושל מסצ'וסטס שעשה זאת לראשונה בסוף המאה ה18. איזה כבוד להיות מונצח בשמו של תרגיל פוליטי מלוכלך) - יכולות להיות לכך השפעות רבות ביחס לחברי קונגרס מכל מיני מדינות. אבל קשה לי להעריך בדיוק מה הן יהיו כי תהליך קביעת גבולות המושבים נעשה ברמת הממשל המדינתי, ונשלט בכל מדינה על ידי תהליך אחר; זהות המושלים והמפלגה השלטת בבתי הנבחרים של כל מדינה (לרוב שניים) לאחר הבחירות הבאות וכן הליך הקביעה השונה בכל מדינה הם יותר מדי משתנים כדי לבנות משהו קוהרנטי. באופן כללי, סביר להניח שמכיוון שהרפובליקאים הולכים לנצח בגדול כנראה בבחירות הבאות - גם ברמה המדינתית - ולכן לשלוט ברוב ממשלי המדינות, הם הולכים להרוויח מההליך.
רמה נוספת, קצת יותר קלה לחזוי, היא הרמה הנשיאותית. כידוע, כל מדינה מקבלת מספר אלקטורים השוה לכלל נציגיה בקונגרס - הן בבית הנבחרים והן שני הסנטורים - בחבר האלקטורים הבוחר את הנשיא, ורובן המכריע של המדינות מקצה את האלקוטרים לפי שיטת "המנצח לוקח הכל". אז בואו נסתכל על הטבלה הבאה:
מדינות רפובליקאיות
|
שנוי במושבים
|
מדינות דמוקראטיות
|
שנוי במושבים
|
מדינות מתנדנדות
|
שנוי במושבים
|
טקסס
|
+4
|
וושינגטון
|
+1
|
פלורידה
|
+2
|
ג'ורג'יה
|
+1
|
ניו יורק
|
-2
|
נוודה
|
+1
|
אריזונה
|
+1
|
אילינוי
|
-1
|
אוהיו
|
-2
|
דרום קרולינה
|
+1
|
מסצ'וסטס
|
-1
|
איווה
|
-1
|
יוטה
|
+1
|
מישיגן
|
-1
| ||
לואיזיאנה
|
-1
|
ניו ג'רזי
|
-1
| ||
מיזורי
|
-1
|
פנסילבניה
|
-1
| ||
סה"כ
|
+6
|
-6
|
0
|
שקללתי לפי שלוש מערכות הבחירות האחרונות (כלומר, מדינות שהצביעו לבוש ולמקיין ב2000,2004 ו2008 הן רפובליקאיות, אלו שהצביעו לגור, קרי ואובמה הן דמוקראטיות והשאר מתנדנדות) והכיוון ברור - הרפובליקאים הולכים להרוויח שישה חברים בחבר האלקטורים רק מתוקף החלוקה מחדש. זה לא נשמע הרבה (בחבר האלקטורים ישנם 539 חברים), אבל שנוי כזה בכיוון ההפוך למשל ב2000, היה גורם לאל גור לנצח גם בלי סאגת פלורידה. והשקלול עושה עוד חסד עם הדמקראטים שכן בחירות 2008 היו בחירות עם הכרעה ברורה (7%) לטובתם בעוד שבחירות 2004 ו2000 היו צמודות למדי (3% ו-0.5% בהתאמה). נראה אפוא שבבחירות 2012 ואילך הולך להיות לדמוקראטים קשה יותר ויותר לנצח.
אלא, שהמסקנה הזו כושלת בטעות הידועה של ההתעלמות מממד הזמן - כלומר אני מניח כי מדינות שכיום הן רפובליקאיות ישארו כאלה. כמו שכבר אמרנו, עיקר השנוי באוכלוסיה נובע משני תהליכים: מהגרים הספנים שמגיעים למדינות הדרום - אוכלוסיה שבחודשים אלה ממש המפלגה הרפובליקאית דואגת - ברטוריקת אנטי-ההגירה ההיסטרית שלה - להפוך לקבוצת מצביעים דמוקראטית נאמנה; ומהגרים פנימיים ממדינות הצפון למדינות הדרום, ואלה, פרט אולי למדינת ניו-יורק, שם הם באים מצפון המדינה שהוא החלק הרפובליקאי שלה- באים מאיזורים עירוניים, תעשתייתים או בקיצור - אלה מצביעים דמוקראטים, שכנראה לא משנים את דעתם הפוליטית ברגע שהם מחליפים כתובת. מכיוון שכפי שכבר תיארתי, הזהויות הפוליטיות של קבוצות ואיזורים משתנים עם הזמן, בהחלט יכול להיות - ואף סביר - שמדינות שהיום נראות לנו כרפובליקאיות להחריד יהפכו למתנדנדות ואף דמוקראטיות בשנים הבאות, עם הגידול באוכלוסייתן. קשה להאמין היום, כשקליפורניה היא הדוגמה הבולטת למדינה דמוקראטית, שבשנות ה70 וה80 היא היתה כל-כך רפובליקאית שהנשיאים הרפובליקאים - ניקסון והקדוש הרפובליקאי רייגן - הגיעו ממנה; באותה מידה יכול להיות שבעוד עשור טקסס תהיה מדינה מתנדנדת או אף דמוקראטית.
ואם כבר הזכרנו את בחירות 2012, נחשו על איזה נשיא מדובר בקטע הבא:
המצב הכלכלי המאכזב בסוף נשיאותו של בוש - שלווה בתחושה מדאיגה בקרב האמריקאים כי אמריקה מאבדת את בכירותה הכלכלית בעולם לטובת יריבתה מהמזרח הרחוק - הביא לבחירתו של נשיא דמוקראטי צעיר וכריזמטי שנישא על גבי הבטחה של שנוי, ועתיד חדש ומבטיח יותר. בשנתיים הראשונות לכהונתו הוא ניסה ליישם סדר יום חקיקתי ליברלי שאפתני שגולת הכותרת שלו היתה רפורמה מיוחלת במערכת הבריאות. התוצאות המאכזבות של המאמץ הביא לאכזבת הבסיס הליברלי, וזאת, בנוסף להעדר שיפור ממשי במצב הכלכלי, הביאו לכישלון דמוקראטי גדול בבחירות הביניים ולאובדן הרוב הדמוקראטי בבית הנבחרים. מיד עם כניסתה לתפקיד החלה המנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים בסדרת עימותים עם הנשיא, שכללו חקירות אינסופיות, שיתוק חקיקיתי ואף הביאו לסגירה זמנית של הממשל שכן התקציב הפדראלי לא אושר. המהלכים הללו הבאישו את ריחם של הרפובליקאים בעיני הציבור, וזאת, בנוסף לשיפור משמעותי במצב הכלכלי הכרוך בהמצאות טכנולוגיות רבות ערך שהחזירו את ארה"ב לבכורה הכלכלית, הביאו לבחירתו חדש של הנשיא בשיעורים חסרי תקדים ולאחר ארבע שנים נוספות לכך שארה"ב בגיעה לאחת מהנקודות הטובות ביותר בהסטוריה שלה מבחינה כלכלית ומדינית.
התיאור כמובן נשמע בהתחלה כמו אובמה, אבל הוא מתייחס לביל קלינטון.כמובן, שישנם הבדלים בים תקופות הנשיאות - בעיקר העובדה שבוש הבן היה כל-כך הרבה יותר גרוע מבוש האב שהוא הביא לכך שאובמה ניצח בפער משמעותי בעוד שקלינטון עלה לשלטון מכח הצבעת מיעוט (הוא ניצח רק כי המומעד השלישי - רוס פרו - גרף 19% מהקולות) ולכן עמד לרשותו הון פוליטי מועט יותר ורוב דמוקראטי מצומצם יותר בקונגרס ולכן הוא נכשל בהעברת רפורמת בריאות בעוד שברק אובמה הצליח, אם כי רפורמה מצומצמת יותר ממה שרצו תומכיו. ועדיין, אני טוען שעיקר הטיעון יהיה תקף גם לאובמה. איך אתה יודע, תשאלו, והרי אובמה רק בשנתו השניה בתפקיד? אז כאן מגיע העיקוף לטובת ספר דניאל:
ספר דניאל מיוחס לדניאל שחי בבבל בזמן נבוכנצאר ויורשיו, כלומר במאה הששית לפה"ס, אבל ההסטוריונים מתארכים את חיבורו לימי גזירות אנטיוכוס, בשנת 166 לפה"ס. מאיפה הם יודעים, ועוד בכזה דיוק? פשוט, ספר דניאל מכיל חזונות המתארים במשלים מה יקרה לעם ישראל החל מימי מלכות פרס ועד אחרית הימים. עד נקודה מסויימת - ליתר דיוק עד פרק י"א פסוק 39 - הוא מתאר בצורה מדוייקת את המאורעות - כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלטון בית תלמי ולאחר מכן בית סלווקוס, וגזירות אנטיוכוס. אבל משם הוא מתנתק מהמאורעות ההסטוריים ומתאר חזונות משיחיים שלצערנו לא התממשו.(גאולה לעולם: למדתי את זה ביחידה 5 של הקורס "מגלות לקוממיות" של האונ' הפתוחה).
להבדיל, אני גם מהמר שיתרחש מה שתיארתי בקטע הקודם. לאו דווקא בפרטים - איש לא יתקע לידנו שתהיה פריצה טכנולוגית מקבילה למהפכת האינטרנט של שנות ה90 (הWWW הומצא ב95) שהחזירה את ארה"ב לבכורה הכלכלית אחרי שנראה היה בתחילת שנות ה90 ש - כפי שתיאר זאת דייב בארי - היפאנים הולכים לקנות את אנדרטת לינקולן כדי לאכסן בה טופו; אבל מהבחינה הפוליטית, נראה שהולכים לאותו תסריט כמו אמצע שנות ה90 - קונגרס רפובליקאי לעומתי וקיצוני שיביא לנצחון דמוקראטי גדול בבחירות 2012. ומשם ואילך, נקוה שאובמה ידע לחקות רק את החלקים הטובים בקלינטון (שהביא את ארה"ב למעמד בינלאומי - מדיני וכלכלי - בלתי מעורער ולמאזן תקציבי חיובי לראשונה מה 40 שנה) ויידע לשמור על רוכסנו.
והערה קצרה לסיום: ההקצאה המחודשת של חברי הקונגרס השנה הולכת לעשות הסטוריה פעמיים: ניו-יורק הולכת להידרדר מהמקום השלישי לשיתוף במקום השלישי והרביעי עם פלורידה, ולראשונה מאז שהפכה למדינה ב1850, קליפורניה לא הולכת להרוויח ולו חבר קונגרס אחד.
ואני כבר חשבתי שארצות-הברית היא חיית הברזל.
השבמחק