בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 27 ביוני 2011

The Times They Are a-Changin'

בשנות ה2000 לא היה אדם נערץ ו/או שנוא יותר בפוליטיקה האמריקאית מקרל רוב. רוב, יועצו הקרוב של ג'ורג' בוש, מי שניהל את הקמפיינים של בוש עוד מימיו כמושל טקסס, נחשב גאון פוליטי; למעשה עד היום בפוקס ניוז מכנים אותו "הארכיטקט" בבחינת ארכיטקט הניצחון. העוצמה של רוב לא היתה רק היכולת שלו לנצח את שתי מערכות הבחירות עבור בוש; העוצמה שלו היתה בדרך שעשה זאת, בעיקר בבחירות 2004. התזה שעימה בא רוב לבחירות הללו היתה שאמריקה בבסיסה היא מדינת מרכז-ימין, ולכן באופן בסיסי לימין יש בה רוב. ומכאן שמועמד ימני לא צריך לפזול לכיוון המרכז כדי לנצח בבחירות - כפי שעשו כל המועמדים, משני הצדדים, מאז ומעולם. מועמד ימין יכול לנצח אם יביא מספיק בוחרים מבסיס הבוחרים שלו. ואכן בוש בא לבחירות 2004 במצב לא קל - עם כלכלה לא משהו, מלחמה שמתחילה להיות לא פופולארית, עם אופוזיציה ששונאת אותו ובטוחה שהוא גנב את הבחירות עוד ב2000; ועדיין בוש לא עשה כל מאמץ לחתוך למרכז. התימות המרכזיות של הקמפיין היו הכפשות מסיביות של ג'ון קרי, הדגשות תימות בטחוניות, והדגשת נושאים משמעותיים עבור הבוחרים הימניים ביותר שיביאו אותם אל הקלפיות. והכלי המרכזי של התימה השלישית היה נישואים חד מיניים: רוב ניצל פסק דין של בית המשפט העליון של מסצ'וסטס שהכשיר נישואים חד מיניים כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי והבא לכך שבלא מעט מדינות (כולל מדינות המפתח מיזורי ואוהיו) נוסף לפתק הבחירות גם משאל עם על הוספת איסור נישואים חד מיניים לחוקת המדינה. משאלי העם הללו הוציאו לקלפיות המוני מצביעים אוונגליסטיים, שבמקומות כמו אוהיו יתכן שאף הטו את הכף (וקולותיה של אוהיו היו כל מה שג'ון קרי היה צריך כדי לנצח).
נזכרתי בכך כמובן בשל החוק שעבר בסוף השבוע במדינת ניו יורק, המסדיר נישואים חד מיניים במדינה. יסוד מוסד הוא שניו יורק איננה אמריקה ככללה, וברור שהיא ליברלית הרבה יותר, אבל עם זאת זו בכל זאת מדינה עם ציבור מצביעים רפובליקאי לא קטן, והחוק, יש לזכור, עבר בבית מחוקקים רפובליקאי. מכל מקום, יותר מעצם החוק בניו יורק, העברת החוק שופכת אור על השנוי הדרמטי בעמדת הציבור האמריקאי בנושא: רק ב2009 נפל חוק זהה בניו יורק, ושישה מהסנטורים שהצביעו נגדו ב2009 הצביעו בעדו שלשום. בדעת הקהל השנוי עוד יותר דרמטי - כיום במדינת ניו-יורק תומכים בנישואים חד מיניים 58% לעומת 37% לפני שבע שנים בלבד. בניו יורק השנוי דרמטי יותר מבארה"ב בכללה, אבל גם בכלל האוכלוסיה הקו הקריטי של 50% נחצה השנה, והתהליך רק הולך ומתגבר.
לאחר 2004 קרל רוב טען שהוא הצליח ליצור מערכת פוליטית חדשה, עם רוב רפובליקאי ארוך שנים. התחזית הזחוחה הזו התבדתה כבר ב2006 כאשר הרפובליקאים איבדו את שני בתי הקונגרס ובודאי ב2008 כאשר אובמה ניצח בהפרש הגדול ביותר עבור מועמד דמוקרטי מאז 1964. אבל לדעתי מבחן ההסטוריה יהיה אכזרי אף יותר עבור רוב: 2004, שנת הישגו הגדול ביותר, תתברר כנצחון פירוס כאשר בעתיד המאוד לא רחוק, גיוס מצביעי הימין נגד נישואים חד מיניים יראה פתטי כמו עמידתו האיתנה של מושל אלבמה וואלאס ב1963 על זכותה של מדינתו לשמור על הפרדה גזעית בחינוך, וקריאתו  segregation now, segregation forever.
ועוד יותר מרתק לראות את תגובת היהודים - בפרט, האורתודוקסים - להעברת החוק. ככלל היהודים האורתודוקסים הם כח שולי שבשולי אבל בניו יורק לא כל כך; ועדיין הם לא יצאו כמעט למאבק. נכון, הOU הוציא הודעה המגנה את החוק, אך הלשון שלה מנומסת למדי, ובעיקר מרוצה מכך שהחוק לא מחייב רבנים או מוסדות דתיים לערוך נישואים חד מיניים למעוניינים בכך; השוו זאת לקצף והתרעומת שהיו מאיימים לכלות את הכנסת מספסלי המפלגות הדתיות אם מישהו היה מעלה על דעתו חוק כזה בארץ. ויותר מכך, האורתודוקסים כמעט שלא לקחו חלק במאבק הפוליטי שלפני העברת החוק, בניגוד למשל לכנסיה הקתולית שניסתה להפעיל את מירב השפעתה נגדו. ולמה? הסבר אחד ניתן על ידי אחד מכותבי הבלוג הפופולרי הרהורים (הוא לא חתם בשמו) - ההכרה שבקרב הציבור הרחב - לפחות בניו יורק - המאבק הערכי הבסיסי הוכרע, והעמדה הזו הופכת לעמדה אי אפשר הגן עליה (ברדלי, ברדלי, מי יפקח עיניך)
ומתברר שהאורתודוקסים בארה"ב גם הם משתנים. הסערה האחרונה התעוררה בעקבות כתבה בjewish week על שכיחותה ההולכת וגוברת של שמירת "חצי שבת" - half shabbos - בקרב נוער אורתודוקסי מודני ואף פחות מודרני; ובhalf Shabbos הכוונה לשמירת שבת מלאה פרט לשליחת SMSים. המחנכים האורתודוקסים נסערים, נבוכים, ומתייעצים מה לעשות, בעיקר אל מול העובדה שרבים משומרי החצי שבת לא חשים חטא בכך; הם מודעים כמובן לכך שבנורמה ההלכתית היום זה חילול שבת אבל הם לא מסמסים כמרד, ורבים מהם רואים בעצמם אורתודוקסים טובים. וכמובן, מעל כל הדון נושבת רוח התהיה והזלזול בעוצמת התמכרות לטכנולוגיה, שלא מאפשרת לנער/ה התנתק מהסלולרי שלו ולו ל24 שעות.
התגובה הראשונית שלי היתה שמדובר בעצם בזרקנות בשמירת שבת. אבל אז חשבתי קצת יותר. ראשית, איזו מין יומרנות מטופשת זו לטעון שהנוער מתמכר לSMSים - הלא זו דרך תקשורת בסיסית, שהופכת לחלק אינטגרלי מהתקשורת הבינאישית, בפרט בדורות צעירים יותר. באותה מידה ניתן לטעון שהדורות המבוגרים יותר מכורים לשיחה (ומי ששמע פעם את אחורי בית כנסת אורתודוקסי אמריקאי ממוצע - כמו גם את הספסל שלי ושל משפחתי באוהל אהרון - כנראה יסכים עם הטענה). ואם זה אכן המצב, אני יכול גם בהחלט לראות את האינסטינקט של הנערים הללו בשמירת ה"חצי שבת". נכון, הם שומרי שבת אבל ההלכה היהודית לא אימצה את התקנון הדומיניקני ולא מצטוונו לשתוק בשבת. הבעיה עם SMS היא המדיום האלקטרוני - שבהערת אגב, האיסור עליו כמו גם על כל החשמל בשבת מבוסס על אנלוגיות לא טריויאליות של סגירת מעגל חשמלי ל"בונה" - והאינסטינקט הוא שלא סביר שההלכה תטיל איסור שמשעותו כל כך בסיסית רק מכיוון שזו טכנולוגיה חדשה שעוד לא השכלנו להביות את משמעותה וגזור עליה את ההלכה בצורה הנכונה. שיחת SMS נראית לנו בוטה מכיוון שהתרגלו לראות באיסור על שימוש בחשמל את אחד המאפיינים הבולטים של שמירת שבת, אבל יש לא מעט איזורים אחרים בהם האינסטינקט של רוב היהודים הדתיים יהיה לבצע מה שמבחינה הלכתית הוא חילול שבת - כמו למשל לכבות אש בבנין שאין בו אנשים, או להציל גוי ממות. אפשר להתוכח ויכוח עובדתי, האם SMS הפך לכלי תקשורתי כל כך בסיסי; אבל אם הוא כן (ויתכן שכן) אז אני דווקא בעד שומרי החצי שבת. מצד שני, מה אני יודע, אני שומר אפס שבת.

ושתי הערות לסיום:
1. אישור החוק בניו יורק גם היה הישג אישי מרשים של מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שהתחייב בקמפיין הבחירות שלו להעביר חוק כגון זה. ההישג הזה גם מהווה הזדמנות להשוות בין סגנון המנהיגות של קואומו לזה של אובמה - כפי שעושה נייט סילבר - השואה שמאירה לא מעט על הסיבות לכך שנשיאותו של אובמה לא כל כך מוצלחת.
2. כאמור ביום ששי שעבר, "בן לניסטר וגו'", ועל כן גאולה לעולם: את "משחקי הכס" - הספרים והסדרה - הכיר לי רן.  

יום ראשון, 26 ביוני 2011

יאיר נתניהו בפייסבוק

האמת, מאז פרשת ענת קם אני מעדיף לא לקרוא כתבות של אורי בלאו, אבל מול הסקירה של הודעות הפייסבוק של יאיר נתניהו לא יכולתי להתאפק. בפרט, מול דברי הנימוק שכתב לקבוצה שפתח הקוראת להחרמת עסקים ערביים בעקבות המהומות בעכו ביום הכיפורים בשנה שעברה:
הערבים הבני זונות חיללו לנו את היום הקדוש ביותר בשנה. זה לא קרה בסוריה וגם לא במצרים. זה קרה פה במדינת ישראל - מדינת הלאום היהודי היחידה! מכיוון שהרשויות השמאלניות לא יעשו דבר בנידון והתקשורת עוד תוציא את הערבים כמסכנים, חובה עלינו לעשות את המינימום הדרוש כדי להציל את כבודנו ולהחרים כל עסק או מוצר ערבי!!! חוץ מזה שהחרמתי ת'חארות האלה גם ממקודם
מה שמרשים אותי הוא לא כל כך ההתלהמות הימנית; וגם לא השפה הנמוכה והבוטה - עד כמה שהיא מאכזבת, וכנראה אומרת משהו על חינוכו של נתניהו, על בתי הספר שלו ועל יחידת האיתור של דוברות פיקוד מרכז (לא פחות) שם משרת נתניהו ג'וניור. לא,מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הוא המשפט הבא: "מכיוון שהרשויות השמאלניות לא יעשו דבר בנידון..."
ודוק: זו קבוצה שנפתחה על ידי בנו של ראש הממשלה. מדהים.

יום שבת, 25 ביוני 2011

ואם בענייני חובות

טענתי אתמול שבן לאניסטר תמיד משלם את חובו, אז באמת הגיע הזמן ללרוקן את מאגרי הפכים והזוטות שהצטברו.
1. לפי החוקה האמריקאית, אחת לעשור נערך מפקד ולפיו מעדכנים את מספר חברי הקונגרס של כל מדינה. ומכיוון שכך, רוב המדינות - גם אלה שלא מרויחות את מפסידות חברי קונגרס - מנצלות א תההזדמנות כדי לשרטט מחדש את מפת המחוזות שלהן, מה שמכונה redistricting. התהליך שונה בין מדינה למדינה, אבל מכיוון שהרפובלקאים זכו בהישגים חסרי תקדים בבחירות 2010 ובין השאר בשליטה במספר חסר תקדים של בתי מחוקקים מדינתיים, ההערכה היתה שהם ירויחו מהתהליך. ובכן, מתברר שלא. ראשית, הרפובליקאים כבר מיצו לא מעט מהרוחים שיכלו להשיג בפעם הקודמת. שנית, בשל ההצלחה הגבוהה בבחירות 2010, מראש הרפובליקאים מחזיקים במספר רב של מחוזות שיהיה להם קשה לשמור עליהם (למשל, מחוזות שהצביעו עבור אובמה ב2010). ושלישית, מהלך מבריק אחד של הדמוקרטים באילינוי צפוי להעניק להם לפי ההערכות לא פחות מחמישה חברי קוגנרס חדשים, מה שמקזז את רוב הרוחים שהרפובליקאים יכולים לבשיג במדינות אחרות, ולכן ההערכה הרווחת היא שדווקא הדמוקרטים ירויחו מעט מהתהליך הפעם. מכל מקום, בקליפורניה לבוחרים נמאס מהמשחקים הפוליטיים בנושא ולכן הם העיברו במשאל עם החלטה שמפקיעה את התהליך מבית המחוקקים ומעבירה אותו לועדת אזרחים בלתי תלויה. ובמסגרת זו, מחוז לוס אנג'לס (המחוז הגדול ביותר בארה"ב, עם למעלה מ3 מליון תושבים), מציע גם לאזרחים לנסות לשרטט מפה.
2. חוקר במדע המדינה חישב מה הסיכוי שסיפור סקס יהפך לסקנדל.
3. וזה סתם מגניב (או ליתר דיוק, זה צילום רנטגן של כלב שותה):
4. האמן ג'ספר אלניגס יצר את הוידאו הבא מתמונות שמצא בגוגל:

Untitled from jasperelings.info on Vimeo.
5. בבחירות 2008 אחת החקויים המוצלחים ביותר בסדרות הסאטירה האמריקאיות היה חקויה של השחקנית טינה פיי את שרה פיילין. החקוי גם לאוהדיה של פיילין לזעום ואפילו הביא למעין פרק סולחה, בו פיילין התארחה בתוכנית והעבירה מערכון ביחד עם דמותה המשוחקת על ידי פיי. מכל מקום, כנראה שהחקוי היה מוצלח מספיק, שאפילו פוקס ניוז התבלבלו והשתמשו בתמונה של פיי באייטם על פיילין.
6. ואם בפיילין עסקינן, לפני כמה שבועות כל ארה"ב רעשה וגעשה כאשר מדינת אלסקה נאלצה להענות לצו לפי חוק חופש המידע ולפרסם את כל האי-מיילים של פיילין מתוקפת מושלותה. בדיעבד, זו היתה סערה בכוס מים, שכן לאחר שכל היעתונים עברו וסרקו את 24,000 האימיילים (ניו יורק טיימס ווושינגטון פוסט אפילו קראו לקוראיהם להשתתף במאמץ) לא נמצא שום דבר מענין. אבל זה עדיין סיבה מספקת ליצור את האתר הקריפי משהו הזה. (הקרדיט ליוני טל)
7. קונאן אובריין עושה קצת צחוק מפיילין אחרי פדיחות פול רבר שלה
8. בניגוד לקונגרס הקודם, המושב הזה הוא מהפחות יעילים בהסטוריה. למעשה, עד עכשיו בילה הסנט שליש מזמנו בבידקות quorum, תהליך טכני ואדמיניסטרטיבי שנועד בעיקר להרוג זמן, ושהוא כל כך משעמם שC-CPAN, הרשת המשדרת בשידור ישיר את דיוני הקונגרס, מוספיה מוזיקה קלאסית ברקע כדי שהצופים לא יחשבו שהשידור נתקע.
9. כל מיש שאני מכיר שעבד עם חברת תוכנה אמריקאית גילה שכאשר אתה מגיע לדבר עם המהדנסים הם כמעט אף פעם לא אמריקאים מלידה. הם הודים, סינים, ישראלים - מה לא, אבל מעט מאוד מהם אמריקאים. אז עד עכשיו זו היתה רק הסטטיסטיקה של רופאים שלי, ועכשיו גם אובמה הגיע למסקנה שאין מספיק מהנדסים אמריקאים.
10. מזל טוב, IBM!
11. האמריקאים לוקחים את הספורט שלהם ברצינות. מאוד ברצינות. ולכן כאשר לברון ג'יימס, מי שהיה במשל שנים כוכב קבוצת הכדורסל של קליבלנד עבר למיאמי בשנה שעברה, הוא הפך מייד לאדם השנוא ביותר בקליבלנד ומיאמי בהתאם לקבוצה השנואה בקליבלנד. ולכן לא היו שמחים מתושבי קליבלנד - ואוהיו ככלל - כאשר מיאמי הפסידה בגמר לדאלאס. למעשה, כל כך שמחים עד שג'ון קאסיץ', מושל אוהיו, העניק לשחקני דאלאס אזרחות כבוד של המדינה.
12. אתמול בלילה סנט ניו יורק הפך נישואים חד מיניים לחוקיים במדינה. זו המידנה המאוכלסת ביותר שנישואים חד מיניים חוקיים בה באופן מפורש (המצב בקליפורניה נזיל אבל לא מוכרע סופית, הוא בידי בית המשפט. הצעה 8 שנועדה להכשיר נישואים חד מיניים במשאל עם נכשלה).

שבוע טוב!

יום שישי, 24 ביוני 2011

בן לניסטר תמיד משלם את חובו

כאשר התחיל לצאת לאור שבועון הטלויזיה "רייטינג", שמעתי ברדיו ראיון עם יובל נתן, עורכו הראשון של העיתון, ובראיון הוא אמר שחלק מהמחשבה מאחורי הוצאתו לאור היא שראוי שיהיה עיתון שמוקדש לטלויזיה, כי לטלויזיה יש מקצוענות. מבקר טלויזיה לא צריך להיות מבקר קולנוע בדימוס או סתם כותב מוכשר שגם רואה טלויזיה, אלא צריך להתיחס אליה ברצינות כמו שמתיחסים לכלכלה (הדוגמה היפה ביותר שהוא נתן לטעמי היא לבעיה הראשונית שהיתה לערוץ 10, שעלה לאויר בערך באותו הזמן. מעבר לתחרות עם המותג של ערוץ 2, וקשיי המימון, הספרות שניתנו לו הן דפוקות; לא נוח ללחוץ בשלט על 1 ולאחר מכן על 0, והערוץ לא היה בסביבת ערוצים חזקים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל זו מחשבה מעניינת).
ונזכרתי בכך מכיוון שאחד מבוגרי "רייטינג", מורן שריר, החל לכתוב את ביקורת הטלויזיה של "הארץ" לפני כמה חודשים ואני נהנה מאד לקרוא אותו, בדיוק מהסיבה הזו: לא תמיד הוא כותב ביקורת מדהימה אבל יש תחושה שהוא מבין על מה הוא מדבר, שהוא מקצוען בטלויזיה. וכל ההקדמה הארוכה הזו היא מכיוון שהביקורת של שריר על "משחקי הכס" היא סיבה מצויינת לכתוב על הסדרה.
משחקי הכס - שפרק סיום עונתה הראשונה שודר ביס אתמול - היא אחת הסדרות הטובות שראיתי. אני לא מקורי בטענה הזו; זו היתה סדרת HBO מושקעת ברמה קיצונית - כמות השקעה המקבילה לסרטי קולנוע, שחדשה את ההייפ סביב הטענה שהטלויזיה עומדת להרוג את הקולנוע - והמבקרים והקהל אהב אותה מההתחלה, מה גם שהיא צברה קהל מפרק לפרק. אז קודם כל תצפו בה. ואחר כך, אני יכול להגג קצת מהגיגי הכורסה שלי בנושא.
הסדרה מבוססת על הספר הראשון בסדרת הפנטזיה של ג'ורג' מרטין "שיר של אש ושל קרח". זו סדרת פנטזיה, אבל חלקי הפנטזיה שבה שוליים ביותר; היא מתארת עולם אגדי הדומה בעיקרו לימי הביניים האירופאיים, מאוכלס באבירים, אצילים, מלכים וטוענים לכתר, כמו גם בערי סוחרים, באיכרים ובכל הטיפוסים שבין לבין, ועיקר העניין הוא מאבקי הכח, התמרונים והמלחמות הנובעות מהם. ההשראה הראשונית היתה מלחמות השושנים האנגליות במאה ה14 - גורמי הכח העיקרים בתחילת הסדרה הם בית סטארק מהצפון ובית לניסטר מהמערב, והדמיון ליורק ולנקסטר לא מקרי - אבל מרטין מפתח את הדרמה ללפחות שבעה בתי אצולה גדולים ועוד עשרות קטנים, עשרות דמויות, לפחות שלוש דתות, ובקיצור תענוג לחובב פוליטיקה שכמוני. מאידך, מרטין מתיחס לימי הביניים כהווייתם, ולא חוסך בתיאורי המלחמה, האימה והסבל שעוברים על תושבי ווסטרוז, זירת ההתרחשות, אם כי מטרין לא מתאר רק עולם מסוייט - יש בו גם הרבה שמחת חיים (והרבה מין), ואפילו לא מעט אהבה.
בקיצור, מרטין עושה הכל חוץ מלהאדיר את עולמו. בניגוד לעולם הטולקיני - שהוא אולי הפרדיגמה לפנטזיה - בווסטרוז אין טוב מוחלט ורע מוחלט, עם מלחמה הרואית ביניהם כשיאה של העלילה. יש הרבה אנשים, עם מעלות וחסרונות, עם אהבות ובעיקר יריבויות, שמשחקים במשחקי כח וכבוד בעלי השלכות נוראות. כמו העולם האמיתי.  והתרגיל הספרותי היפה ביותר שמרטין עושה כדי להעביר את הנקודה הוא שהסיפור מסופר ממספר נקודות מבט. כותרתו של כל פרק היא הדמות שהפרק מסופר מנקודת מבטה, ולא פעם פרקים סמוכים הם מנקודת מבטן של דמויות יריבות. מרטין לא רלטיביסט; יש דמויות טובות יותר ורעות יותר, ויש גם ממש מטורפות; לא כל דבר מתקבל, מוסרי ומובן אם רק נבין את הדמות. אבל לא מעט כן, וזו חווית קריאה מאוד מאתגרת כאשר לאחר כמה פרקים בהם אתה מזדהה עם דמויות של צד אחד של המאבק פתאום עוברים לצד השני. גם לא כדאי להקשר יותר מדי לגיבורים, הרבה מדי מהם מתים בשלב זה או אחר.
אז מרטין יצא ה"שמאלני" של סופרי הפנטזיה. הוא מחד מבקר מאוד את העבר הימי ביניימי שהשמרנות מעריכה, ומציג אותו במלוא עליבותו ואכזריותו, ומאידך מעביר מסר על מורכבות העולם ועל הקושי לחלק לטוב ורע מוחלטים וחסרי פשר. עד כאן, לא חידשתי הרבה, כי המסקנה הזו נמצאת ברבות מהביקורות על הספרים או הסדרה. אני התרשמתי מעוד דבר: מחשיבות העברת הידע. בעולמם של משחקי הכס, הדרך המהירה ביותר להעביר מידע היא באמצעות עורבים, כלומר אמצעי לא אמין ולא מהיר במיוחד, וכשבודקים זאת מרשים לראות כמה ממהלכי העלילה - בעיקר התפניות לרעה - נובעים מכך שאחת הדמויות החליטה החלטה על בסיס מידע חלקי, חסר או שגוי שכן היא לא יודעת על ההתפתחויות שהתפתחו בינתיים באזורים אחרים. זה פרט קטן, אבל דווקא לי הוא האיר עד כמה אני לוקח כמובן מאליו את כמות וזמינות המידע שיש לי כדי לקבל החלטות.
(למרות שבמאמר מוסגר לא תמיד יותר מידע בהכרח מביא לתוצאה טובה: אחת הרעיונות היפים ששמעת מפרופ' בלונדהיים היא על האחריות של המצאת הטלגרף לקידום פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. עד הטלגרף, המידע היה עובר במהירות מעבר האנשים, ולכן בין הצפון לדרום לא היה עובר הרבה מידע מהימן ומהר. זה היה מאפשר למועמדים פוליטיים - בעיקר לנשיאות - להבטיח הבטחות שונות בצפון ובדרום. משהתפרשה רשת הטלגרף, כל נאום של מועמד בצפון נשמע מיד בדרום ולהיפך, והעמימות הקונסטרוקטיבית שאפשרה את איחודם של שני האזורים ביחד לא התאפשרה יותר).

אז מה הפואנטה שלי? אני לא בטוח. אולי בזכות המורכבות, ונגד החלוקה הפשטנית, הדיכוטומית ובעיקר העצלה ל"טובה" ו"רע" מבלי נסיון להבין את המניע של גורמי הכח השונים (להבין זה לא בהכרח להכשיר. אבל בלומר "הם רעים כי הם רעים" אנחנו עושים לעצמנו עבודה קלה מדי). ואולי המסקנה האהובה ביותר על אבא שלי: כל מי שמסתכלים על העבר בערגה ובהערצה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. לרוב העבר היה דרעק, והעתיד רק מכיל בחובו הבטחות לחיים טובים יותר ויותר.

והכותרת? זוהי ססמתם של בית לניסטר - בלשון הזהב של שריר "שושלת מפוארת של מניאקים" אבל גם צור מחצבתו של טיריון, הדמות הסימפטית ביותר בסדרה. אם לא הייתי מספיק לכתוב על הסדרה וכותב את הפוסט הזה רק בעוד חודש היא היתה מושלמת, אבל חשבתי שזה בכל זאת מטופש לחכות חודש עם הפוסט רק כדי להתאים לו את הכותרת.

יום רביעי, 22 ביוני 2011

בלגים, איטלקים, עיתונאים, קומיקאים, ורפובליקאים מטורפים

1. הבלגים לא צריכים אותי לצחוק עליהם, הם עושים את זה יופי בעצמם (תודה לדוד, וכמחוה לפטריוטיות בלגית באשר היא):

זה מזכיר לי את הסרטון הבא, שהסתובב באינטרנט די מזמן, בו איטלקים צוחקים על עצמם. מה שהכי משעשע הוא שבדיוק על אותם דברים ישראלים צוחקים על עצמם:


2. במוסף פסח של מוסף "שבת" של מקור ראשון פרסם עורך המוסף, יואב שורק, הצעה רדיקלית למדי עבור הציבור הדתי לאומי והיא לבטל בעצם את הציבור הזה. כלומר לבטל את האבחנה הסוציולוגית בין דתיים לחילוניים (המהלך הסמלי שהוא עשה הוא להוריד את הכיפה). רציתי להתייחס למאמר כשהתפרסם אבל לא הסתייע, וגם עכשיו הנושא הזה ראוי לפוסט משל עצמו, אז אני לא ארחיב (למרות שאני מסכים עם חלק וחולק על חלק). אבל משום מה, באיחור מסויים, הדיון שוב התחדש במלוא עוזו כאשר ישראל רוזן, בשער האחורי של שבת בשבתו, תקף את שורק בכל הכח - עד כדי כנויו "מסית ומדיח" (על כל המשמעות הנלווית למושג. אף פעם על תזלזלו ביכולותיו של רוזן לכוון את רמיזותיו בדיוק רב). כמובן רוזן בעצמו - לחכם גדול ולא טיפש קטן - לא היה חשוב כשלעצמו אם הוא לא היה הפובליציסט המוביל של עלון בתי הכנסת הותיק והנפוץ בארץ. מצד שני, לשורק קמו גם לא מעט תומכים (החל במערכת העיתון שלו), ונראה שהמאמר יצר דיון מעניין למדי - שאף הגיע אל החילויינים (למשל כאן וכאן). אני עוד לא בטוח מה הפואנטה העיקרית שלי בעניין - כאמור מגיע לו פוסט נפרד - אבל כך לפחות אני מוודא שלא אחמיץ זאת שוב...
3. עולם התקשורת במרקחה: נוחי דנקנר קנה את מעריב וכעת מנסה לרוקן את מערכת הארץ, במקביל לכך שכותרות מעריב לאחרונה נהיות יותר ויותר סולידיות אה-לה הארץ ופחות ופחות צעקניות אה-לה ידיעות (ראו למשל כאן), ונראה שמתהווה לנגד עינינו מערכת מרובעת - ידיעות מול ישראל היום, מעריב מול הארץ (או זה מה שדנקנר אולי רוצה). ומהצד השני, עמוס שוקן מוכר 20% מעיתונו לאוליגרך רוסי עם - איך נאמר זאת - עבר מפוקפק. אני דווקא מסכים עם רביב דרוקר שזה לא כל כך נורא, ואפילו די טוב - החשוב הוא שיהיו הרבה עיתונים, גם אם לכל אחד מהם תהיה את הנקודה העיוורת שלו. אם יהיו מספיק עיתונים בריאים וחסונים אז הארץ ודה-מרקר יזכירו לנו מספיק על בעיית הריכוזיות ומקומו של נוחי דנקנר בה, ומעריב יזכיר מספיק על עברו הלא ברור של נבזלין, כמו שמלחמת ידיעות וישראל היום עשתה לא רע לתקשורת ככלל. זו גם סיבה להזכר במי שכן עצבנו אותי מאוד, והם אנשי גל"צ, שלא זו בלבד שחיים מתקציב הבטחון ללא שום הצדקה; ולא זו בלבד שמקבלים מתנה בדמות כח אדם בחינם - דבר שלא קיים לשום חברה במשק - מה שנותן להם יתרון תחרותי לא הוגן בעליל מול שאר שוק הרדיו; ולא זו בלבד שהם גם משדרים פרסומות, אלא שהם גם באים בטענות כאשר הממשלה לא אשרה להם מהר מספיק את המשך שידור הפרסומות. עם כל כך הרבה חמאה על הראש, הייתי מצפה לקצת יותר צניעות.
4. ואם במלחמות תקשורת עסקינן - תוכנית הדגל של פוקס ניוז היא תוכניתו של כריס וואלאס,  Fox News Sunday, שהיא הבמה המכובדת ביותר של הערוץ, ומשקל הנגד למצעד המטורפים בסגנון גלן בק. ביום ראשון התארח שם ג'ון סטוארט, שפוקס ניוז היא מהנושאים החביבים עליו בתוכנית הסטירה שלו, והעימות בין סטוארט לוואלאס מרתק. הקטע הוא 25 דקות, אבל עדיין אני ממליץ לכם לצפות בכולו. וואלאס מנסה לאורך הראיון לטעון כי ברשתות התקשורת הממוסדות (הMaim stream media הידועה לשמצה) יש הטיה שמאלית, ולכן פוקס עושים את אותו הדבר "בצד השני של הספקטרום". שזה כשלעצמו רגע של כנות מרשימה מצד רשת התקשורת שססמתה היא Fair and Balanced (ואפילו זה מה שכתוב בפנים הספלים שלהם). אבל סטוארט מנסה לטעון בפניו את האבחנה הבאה, שוואלאס פשוט לא מסוגל - או לא רוצה - לתפוס: ההבדל הוא שפוקס היא תחנה אידיאולוגית, שמשדרת חדשות ככלי, כאשר הכח המניע העיקרי, הבסיסי, שלה הוא אידיאולוגי; הוא עצמו, כמו גם שדרנים אחרים, הם בעלי עמדות ודעות - ורובם בצד השמאלי של המפה - אבל עיקר עיסוקו הוא קומדיה. קומדיה שקשורה גם לדעותיו, נכון, אבל הוא לא פעיל פוליטי שמשתמש בקומדיה, הוא קומיקאי עם עמדות. חבל שהאמריקאים לא מכירים מספיק את מוסד העיתונות המפלגתית, כי בעצם סטוארט ניסה לומר לוואלאס: "אתם דבר, או על המשמר, או חירות". וואלאס לא רק שאין לו מה לענות על כך (כמה מההתחמקויות שלו די מביכות) נראה שהוא אפילו לא מבין על מה סטוארט מדבר; שהוא מצוי בעולם כל כך מוטען פוליטית שהוא לא מסוגל לקבל שיש עולם אחר, בספרה שבה המניע הראשוני הוא לאו דווקא המניע הפוליטי-אידיאולוגי.
ואז מגיעים לפרפראות: בשלב כלשהו סטוארט כבר ממש מתעצבן, ומטיח בפני וואלאס את המשפט הבא:
"Who are the most consistently misinformed media viewers? The most consistently misinformed? Fox, Fox viewers, consistently, every poll."
כפי שאפשר להניח, הראיון הזה יצר הרבה שמרנים כעוסים ששמחו לציין בפני סטאורט שהוא טועה, ומטעה, בעצמו. צפו בתגובה שלו, כל מילה שלי מיותרת:

5. נצלו את הזמן שאתם יכולים להשתמש בשם "שרה פיילין". הסימן הרשום על השם "שרה פיילין" עומד להכנס לתוקף.
6. אתם מתכוננים? שרה פיילין (סימן רשום), ניוט גינגריץ', מישל בקמן, וג'ו ליברמן יצטרפו לגלן בק בעצרת בירושלים. שמח!

יש עוד הרבה פרפראות, אבל על כך בפוסטים הבאים. 

יום שישי, 17 ביוני 2011

ערב שקופיות

את הרעיון הסברתי בערב שקופיות שעבר, אז עכשיו אפשר לגשת ישר לעניין.

בלגיה


בפסח שעבר סיקר בארץ בן דוד של אמי, שחי עם כל החלק הזה של המשפחה בבלגיה. כשדיברנו הגענו מפה לשם למצב בבלגיה, והוא סיפר שבלגיה בשקיעה: התעשיות הכבדות שהיו הבסיס הכלכלי של המדינה בשקיעה מזה עשורים, וגם תעשיית היהלומים של אנטוורפן סובלת מתחרות הולכת וגוברת (בעיקר מהרוסים); המערכת הפדרלית לא מתפקדת (ונגיע לכך); ובעיקר מה שהפריע לו הוא שרוב המפעלים הגדולים בבלגיה כיום הם בבעלות בינלאומית, כך שבזמנים כתיקונם הכל בסדר אבל אם יגיעו זמנים קשים אין שום ודאות שהם לא פשוט יסגרו, שכן חברה גרמנית או צרפתית קודם כל תסגור את המפעל הבלגי לפני שתסגור את המפעל בגרמניה או בצרפת. בבסיס, הוא טען, אין כמעט פטריוטיות בלגית, ואין מחויבות של אנשים למקום. למשל, הוא אמר - בהולנד תראה הרבה דגלים. בבלגיה לא תראה את הדגל כמעט בשום מקום.
הפתיע אותי לראות אפוא שדווקא את הדגל הבלגי רואים לא מעט (בעוד שבהולנד למשל לא ראיתי דגלים בכלל). אבל זו הזדמנות לבדוק מה שלום הפארסה הפוליטית ששמה בלגיה.


דווקא הבלגים יכולים להיות גאים, שכן מדינתם זכתה לאחרונה בשיא עולם חדש: בלגיה, שנכון להיום מתנהלת מזה 372 ימים ללא ממשלה מכהנת, היא המדינה עם הזמן הארוך ביותר ללא ממשלה מכהנת (היא שברה את השיא הקודם של עיראק, 249 ימים). וכל כך למה?
הנושא הבסיסי הוא כמובן היחסים המתוחים בין פלנדריה (שסמלה מופיע בתמונה) לוולוניה, החלק דובר הצרפתית של בלגיה, אבל יותר ספציפית הנושא הוא מחוז הבחירות בריסל-האלה-וילוורד. שיטת הבחירות בבלגיה היא שיטה אזורית רב נציגית, כלומר המדינה מחולקת למחוזות בחירה וכל מחוז בוחר מספר נציגים. לפי החוקה, במחוזות הבחירות המצויים בפלנדריה נמצאות רק רשימות פלמיות בפתק ההצבעה, במחוזות הבחירות של וולוניה נמצאים רק רשימות וולוניות ובבריסל מצויות רשימות משתי הקהילות בפתק ההצבעה. דא-עקא, שמחוז הבחירות של בריסל - בריסל-האלה-וילוורד, או BHV, הוא רחב יותר מטווח העיר העצמה ומכיוון שבריסל היא מובלעת דוברת צרפתית בתוך פלנדריה מחוז BHV מכיל גם חלקים בפלנדריה. ובשל תהליך הפירבור של העשורים האחרונים, תושבים דבורי צרפתית של בריסל עברו אל מחוץ לתחום העיר והם מנצלים את האפשרות שנפתחה להם מתוך הטעות האדמיניסטרטיבית הזו ומצביעים לרשימות וולוניות למרות שהם גרים בפלנדריה - מה שמרתיח את הפלמים. ועל כן כל המפלגות הפלמיות דורשות שהמחוז יפורק לבריסל עצמה - ובה יתחרו מפלגות משתי הקהילות - ומסביבתה, שיהיה מחוז בחירה פלמי לכל דבר, והוולונים מתנגדים בתוקף. ומכיוון שבנוסף לכל זה המערכת הפוליטית מאוד מפוצלת ללא קשר לעניין הלשוני - בפרלמנט הבלגי מיוצגות לא פחות מ12 מפלגות כשהגדולה ביותר מחזיקה ב27 מתוך 150 מושבים - לא ניתן ליצור קואליציה בלי מפלגות משתי הקהילות ומפלגות אלה לא מצליחות להגיע להסכמה על עתידו של BHV.
כמובן, שBHV הוא רק סימבול או אבן דרך נוספת בתהליך ההתפרקות הבלגי. בלגיה התחילה כמדינה אוניטרית והמבנה הפדרלי שלה יחסית חדש - בין השאר הסיבה לחוסר הגיון האדמיניסטרטיבי שתואר לעיל; והתהליך הזה נובע מהיפוך יחסי הכוחות בין הקהילות. עד שנות ה60 צרפתית היתה שפת האליטה, השלטון והתרבות בבלגיה, ופלמית בכלל לא היתה שפה רשמית במדינה. החל משנות ה60 מעמדה של וולוניה הלך וירד, בין השאר בשל ירידה כלכלית משמעותית עם שקיעתן של התעשיות הכבדות בעוד שמצבה הכלכלי של פלנדריה השתפר, וכיום פלנדריה היא החלק החזק יותר במדינה (וגם רוב האוכלוסיה), והוא דורש את שלו. בעצם, הדבר העיקרי שמאחד כיום את הקהילות הוא בית המלוכה (האמירה הידועה היא שבלגים אמיתיים הם רק בית המלוכה והיהודים) ובריסל, ולכן BHV נושא כל כך הרבה אמוציות.


ובעצם המצב הזה לא כל כך נורא עבור שני הצדדים. הוולונים מעוניינים בשימור הסטטוס קוו, ולכן עדיף להם שלא תהיה ממשלה; לפלמים נח המצב הנוכחי כי הוא מוכיח שבעצם הממשלה הפדרלית בבלגיה מיותרת. ובמידת מה היא אכן מיותרת - את ענייני החוץ, הבטחון ועניינים מוניטריים ממילא מנהלים גופים רב לאומיים - הEU ונאט"ו; רוב רובם של ענייני הפנים מנוהלים בשתי הקהילות השונות; את העניינים מנהלת בינתיים ממשלת מעבר; ואחרי הכל, בשביל לייצר שוקולד וופלים ולקרוא טינטין ואסטריקס, כמה הם כבר צריכים ממשלה?

גרמניה


כשביקרתי בבוסטון לפני כמה שנים ביקרתי בהרוורד, ושם יש פסל המכונה "פסל שלושת השקרים" - כתוב בפסל: "John Harvard, Founder, 1638" ושלושת השקרים הם שהרוורד לא נוסדה ב1638, שלא הרוורד ייסד אותה (הוא רק תרם קצת כסף), ושהפסל בכלל לא של הרוורד אלא של אדם שנראה דומה לו. ואז כשביקרתי בייל מתברר שיש להם אגדה אורבנית דומה. 
ונזכרתי בזה כי המיתוס טוען שהכביש המהיר הראשון בעולם הוא הכביש המהיר בין קלן לבון, במקור אוטובאן 8 והיום כביש 555 (הכניסה אליו מצולמת למעלה) אותו חנך היטלר בתחילת שלטונו. ובכן, כביש 555 נסלל ב1932 לפני שהיטלר עלה לשלטון, ולמעשה מי שחנך אותו הוא דווקא אדנאוור - מי שהיה לאחר מכן הקנצלר הראשון ואביה של גרמניה המערבית, ושהיה באותה התקופה ראש העיר קלן; ובכלל, זה אינו הכביש המהיר הראשון בעולם, שכן כבוד זה מגיע לאוטוסטרדה הראשונה באיטליה.


קלן היא גם ליבו של האיזור הקתולי של גרמניה, והיא אף מכילה קתדרלה מרשימה. וזה הביא אותי לחשוב שגרמניה בעצם היא הדוגמה הנגדית החזקה ביותר לתיאורית הפרוטסטנטיות והקפיטליזם של מקס וובר. הרי מה טען וובר? שהפרוטסטנטיות הכילה ערכים שסייעו לצמיחתה של חברה קפיטליסטית ותעשייתית. אבל גרמניה - ערש הפרוטסטנטיות ומעוזו - דווקא עברה את המהפכה התעשייתית יחסית מאוחר, הרבה אחרי צרפת הקתולית למשל; ובעיקר בתוך גרמניה, החלקים המפותחים והתעשייתיים יותר הם דווקא החלקים המערביים - הריין והרור - הקתולים, בעוד שהמזרח הפרטסטנטי יותר מפגר כלכלית. אז נכון שהיום זה נובע הרבה בשל המורשת הקומוניסטית, אבל גם לפני מלחה"ע השנייה, אמנם היו איזורי תעשיה במזרח אבל עדייןם עיקר התעשייה היה במערב. זה קשור כמובן גם למשאבי טבע - בריין וברור היה הרבה פחם - אבל זה עדיין סותר את תיאורית ובר.


בריין עדיין מובילים פחם


במלחה"ע השניה הופצצה אאכן ונהרסה כמעט כולה, ולכן מבירתו של קרל הגדול לא נשאר הרבה. אבל הקדתרלה - שראשיתה עוד בימיו של קרל הגדול - נותרה על כנה ובקדמתה ארון שרידי הקדושים עם עצמותיו של קרל עצמו. אבל זה הכי קרוב שנותנים להתקרב.

הולנד

והולנד? להולנדים לא נותר אלא לחגוג ביום המלכה, כפי שמראה יצירת האומנות הזו, המבוססת על כמות שליחת הSMSים באמסטרדם במהלך החגיגות:


והגרסה של ערב השנה החדשה אפילו יותר יפה:


נ.ב. אנתוני וינר התפטר.

יום שני, 13 ביוני 2011

וינר

אכן, נטשתי אתכם קצת קוראי היקרים, אז קבלו שלל התנצלויות נדושות. אסל זה רק כי אני בחופש, ותפוצו בפוסט ערב שקופיות 
אבל בכל מקרה, את חגיגת אנתוני וינר לא יכולתי לפספס, אז כדי שלא תאמרו שאני מוטה פוליטית ח"ו ושלא תהיו מחוץ לעניינים בשערוריות חסרות כל ערך ממשי אבל שמעסיקות את התקשורת האמריקאית יומם ולילה חו"ו, הנה:
חבר הקונגרס אנתוני וינר - לא winner אלא wiener, כמו הכינוי האמריקאי לנקניקיה ולאברי האדם הדומים לנקניקיה - הוא חבר קונגרס דמוקרטי מהמחוז התשיעי של ניו יורק, המכיל חלקים מברוקלין ומקווינס. הוא היה חבר קונגרס די בולט, והיה אחד מהדוברים הליברלים היותר חריפים ובוטים. ואז, לפני כמה שבועות פרסם האתר השמרני big government שוינר שלח למלצרית בת 21 שאינו מכיר אך שעוקבת אחריו בטוויטר תמונה של הוינר שלו בתחתונים (התלבטתי אם להוסיף לינק אבל אז החלטתי שאני מציב כלל, שאם אני רואה צורך להוסיף NSFW (או not safe for work) לפני הלינק אז אני לא אוסיף אותו. בכל זאת, אני בלוג מכובד, לא אתר החדשות של NBC, ABC, CNN, Fox או האחרים. אבל אתם יכולים לחפש בגוגל ותמצאו מיד). וינר טען מיד שחשבון הטוויטר שלו נפרץ ושהוא לא שלח את התמונה.
מכיוון שזו נראית התנהגות ביזארית למדי - לשלוח תמונה מינית שלך לאדם שאתה לא מכיר, מה גם שההשלכות הפוליטיות תהיינה הרות אסון - והסברו של וינר נשמע לא רע, לא מעט ליברלים התגייסו להגנתו. וינר קיוה שבזה תם הסיפור ואף ניסה לגזור מורטוריום בו הוא לא מתייחס יותר לסיפור אבל התקשורת התחילה ללחוץ ובפרט, בכל מיני ראיונות שבהם שאלו אותו אם התמונה היא שלו או לא הוא נתן תשובות מתפתלות משהו.
ואז התחילו לצוף תמונות אחרות שלו בעירום חלקי (על דאגה, החלק העליון) ששלח לעוד עוקבות בטוויטר, ושהן בבירור שלו (בין השאר, הן צולמו במשרדו בקונגרס כשברקע תמונה שלו עם ביל קלינטון) ונהיה ברור שמשהו מסריח. ואז וינר יצא במסיבת עיתונאים שבה הודיע שאכן הוא נהג לשלוח תמונות לא מהוגנות שלו לעוקבות בטוויטר (אותן הוא כלל לא מכיר!), שהוא מצטער על הצער שנגרם למשפחתו וכל הג'אז הזה. אפילו מסיבת העיתונאים לא הלכה משהו כי במהלכה המייסד של big government  השתלט עליה ודרש התנצלות מוינר על שהאשים אותו שהוא שקרן והאקר (כזכור, בהתחלה וינר טען שחשבונו נפרץ).
ואז נפתחו שערי הגיהנום: פוקס ניוז החלו בשידורי 24 שעות בנושא, המפלגה הדמוקרטית החלה להתנער מוינר, כולל קריאות מפורשות מצד הרי ריד (מנהיג הרוב בסנט) וננסי פלוסי (מנהיגת המיעוט בבית הנבחרים) מוינר להתפטר, עוד ועוד תמונות שצפות - בין השאר היתה טענה על כך שהוא שלח תמונה לילדה בת 16, אבל התברר שהיא איננה נכונה. טענה נוספת על שליחה לילדה בת 17 עלתה בימים האחרונים, אבל היא מדלוור שם גיל ההסכמה החוקית הוא 16 כך שלא ברור שזה לא חוקי. וינר הכריז בתחילה שהוא ישמור על כסאו ויתן לבוחרים של המחוז ה9 להחליט בבחירות הבאות אם הוא ימשיך לייצגם או לא - ואגב, בסקרים מהמחוז רוב הבוחרים שם לא רוצים שיתפטר - אבל הלחץ מתחיל לעשות את שלו, ווינר הכריז אתמול שהוא פונה לטיפול פסיכולוגי (ואף לקח לשם כך חופשה מהקונגרס) והיום כבר מהרהר בהתפטרות. והדובדבן שבקצפת: וינר ואשתו הודיעו שאשתו בהריון בדיוק בימים אלה.

האם הוא יצליח לשרוד או לא? התחושה בארץ כאילו בכל מקום אחר בעולם יש סביבה נורמטיבית חזקה מספיק כך שפוליטיקאים שנתפסו בקלקלתם נאלצים להתפטר לא ממש נכונה לפחות באמריקה של השנים האחרונות (אני לא יודע איך זה היה קודם). דיויד ויטר, הסנטור הרפובליקאי בלואיזיאנה שהתברר שהיה לקוח מועדף בבורדל יוקרתי בוושינגטון לא זו בלבד שדבק בכסאו אלא אף נבחר מחדש ב2010 ברוב של 56%. מרק סנפורד, מושל דרום קרוליינה שנעלם ולאחר מכן התברר שלקח מטוס ונסע לבקר את המאהבת שלו בארגנטינה - ואפילו זכה לככב בפוסט הסטייל שלי - עדיין דבק בכסאו כמושל. מאידך, לא צריך לחשוב שאמריקה הפכה לצרפת, הסובלנית כל כך לחולשותיהם המיניות של מדינאיה (כידוע מילדתו מחוץ לנישואים של מיטראן). ראשית, כפי שמוכיח דומיניק סטרוס קאהן, גם צרפת היא כבר לא צרפת. ושנית, לא חסרים פוליטיקאים אמריקאים שגם לאחרונה איבדו הכל לאחר סקנדל - ויוכיח מייק לי, חבר הקונגרס מהמחוז ה26 שניו יורק שנאלץ להפטר אחרי שערוריה דומה של פרסום תמונות חצי עירום שלו בקרייגסליסט. אז מה מצבו של וינר?
מחד, יש כמה גורמים שעובדים לטובתו: באופן כללי, כפי שמוכיח מחקר חדש (כן, באחת האוניברסיטאות חקרו את השפעתן של שערורויות מין על הקריירה הפוליטית. אני חייב לעשות שם דוקטורט בהזדמנות), דמוקרטים יותר סובלניים לשערוריות מין של נבחריהם מרפובליקאים. אף אחד מהמעשים אינו בלתי חוקי (אלא אם יתברר שהיו קטינות בסיפור, אבל בינתיים עוד לא נראה כך), והגם שזו התנהגות ביזארית ולא מעידה טובות על הזוגיות של וינר, יש בכך כדי למתוח את גבולות המושג "שערורית מין" - שהרי לא רק שהוא לא שכב עם הבחורות, הוא לא נפגש איתן ואפילו לא היה בקשר וירטואלי; הוא שלח תמונות. אני לא הייתי מתנהג כך, אבל יש דברים גרועים יותר שאדם יכול לעשות. ווינר הוא חבר קונגרס, שאם הוא באמת רוצה איש אינו יכול לפטר אותו עד הבחירות הבאות וגם אז יתכן שיבחר שוב (כאמור, רוב הבוחרים במחוז עדיים תומכים בו). כך שאם לוינר תהיה תמיכה מספקת מאישתו (שנראה שיש לו) ויכולת עמידה, יכול להיות שאימוץ אמרתו של שרון - תמיד להשאר על הגלגל, בסוף תהיה למעלה - תצליח (וע"ע קלינטון, ביל, פרשת לוינסקי).
מאידך, כנראה שלא; ראשית כי יכול להיות שיש דברים יותר גרועים שעדיין לא נחשפו; שנית כי כדי לעבור מסע זובור כמו זה שהתקשורת האמריקאית עורכת כעת לוינר צריך עצבים של ברזל וכח רצון של פלדה - אפילו ביל קלינטון, אדם שהאגו שלו יכול להספיק לאיזושהי מטפורה משעשעת שהיתה לי בראש ואיבדתי - אז בכל מקרה אדם עם אגו יוצא דופן, יצא מצולק מפרשת מוניקה; ושלישית, וינר עשה את הטעות הבסיסית שרוב קרבנות שערוריה עושים: במקום להודות מיד ולמזער נזקים, הוא החל במסע הכחשות ושקרים. מסע זה גם דרדר את האמינות שלו, וגם בעיקר הכעיס מאוד את כל מי שיצא להגנתו בהתחלה והתברר בדיעבד כטמבל. וזה חלק לא קטן מהממסד הדמוקרטי, ולכן כעת וינר הוא אדם מאוד בודד במערכה. והמפלגה הדמוקרטית יכולה לעשות לא מעט נזק לוינר - החל מלא לתת לו שום כסף במסע הבחירות הבא שלו, כסף שהוא צריך שכן המחוז שלו הוא הכי רפובליקאי בעיר ניו יורק ווינר למעשה ניצח ב2010 רק באחוזים בודדים, וכלה במחיקת המחוז שלו בתהליך השרטוט מחדש של המחוזות במדינת ניו יורק, בעקבות המפקד של 2010 שבעקבותיו ניו יורק מאבדת שני נציגים. אבל בעיקר אני חושב שזה שובר ברמה האישית, כאשר כל חבירך וכל סביבתך פונים נגדך.

וזה גם מה שעצוב: אחרי כל הציניות. יש כאן אדם, שבכמה רגעים של תשוקה רגעית שאפילו לא באה על סיפוקה, איבד את כל עולמו. ועל כך בכה רבי ואמר "יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת" (אני יודע, הציטוט הנכון הוא "יש אדם קונה עולמו בשעה אחת". אבל זה לא התאים לנושא...)

יום שלישי, 7 ביוני 2011

סנטה שרה

חשבתי בהתחלה להמשיך את הפכים והזוטות מענייני א"י, אבל שרה פיילין טרפה את תוכניותי.
כזכור, שרה פיילין נוסעת באוטובוס שלה ב"לא קמפיין/חופשה משפחתית עם עדר עיתונאים/ביקור באתרים הסטוריים ובמקרה בדרך גם באיווה ובניו-המפשייר" (או, כפי שהגדיר זאת ג'ון סטוארט, "Driving miss crtazy"), ובעת ביקורה בכנסיה הצפונית הישנה בבוסטון, ממנה יצא פול רבר למסעו המפורסם שהביא לתחילת מלחמת העצמאות האמריקאית, נפלה נפילה תקשורתית לא נעימה, שכאשר שאלו אותה עיתונאים מה עשה רבר היא נתפסה לא מוכנה, והתבלבלה, ובסוף התשובה שיצאה לה היא שרבר רכב בעודו מצלצל בפעמונים כדי להזהיר את הבריטים שהם לא יצלחו בנסיונם לפרוק את המתיישבים מנשקם (האמת ההסטורית היא שרבר יצא להזהיר את הנקוק ואדמס, ממנהיגי המהפכנים, שברחו מבוסטון לעיירות לקסינגטון וקונקוד שבקרבת העיר, שהבריטים יוצאים לאסור אותם - וכן להזהיר את המהפכנים בעיירות הללו; ובדרך הוא גם הזהיר את המהפכנים שפגש שהבריטים מגיעים. הפעמונים בכלל צלצלו בכנסיה בבסוטון, שכן זו היתה הדרך של הסייענים לרבר להודיע לו מה כוונות הבריטים כפי שראו אותן מצפייתם מהמגדל). עד כאן, תקציר הפרקים הקודמים (שכבר סיפרתי בתחילת השבוע), ובשביל אפקטי המדיה של הבלוג, הנה הוידאו:


אז מה התחדש? כמה דברים:
ראשית, פיילין התראיינה לתוכנית הראיונות של כריס וולאלס ביום ראשון בפוקס ניוז (המקבילה של פוקס ל"פגוש את העתונות" של NBC) וכאשר ואלאס שאל אותה אם היא "messed up" בתקרית (איך לתרגם את זה כראוי לעברית?), במקום לעשות מה שכל אדם נורמלי היה עושה - כלומר, להגיד משהו בסגנון "תפסתם אותי לא מוכנה, טעיתי, אני מתנצלת, בואו נמשיך הלאה") היא הכחישה נמרצות שיש כאן איזוהי טעות ועמדה מאחורי גרסתה הפרטית להסטוריה האמריקאית.
ומה שיותר מדהים הוא שמרגע שפרצה השערוריה, אוהדי פיילין ניסו שוב ושוב לשכתב את ערך הוויקיפדיה של פול רבר כדי להתאימו לגרסת פיילין (אפשר לראות כאן, החל מהעריכה של ה5.6 14:31). כאשר העורכים הורידו את העריכה, בהסבר המתבקש rm content not backed by a reliable sources  - it was sarah palin interview videos" האוהדים החזירו את העריכה, כאשר המקור שלה הוא מאמר בלוס אנג'לס טיימס - רק שבדיקה קצרה מראה שהמאמר פשוט מצטט את הפדיחה של פיילין. וכך שוב ושוב עד שעורכי הערך הקפיאו אותו עד שהסערה תחלוף.

זה כמובן משעשע ומצחיק, אבל יש כאן משהו עמוק, דתי כמעט. קודם כל, התפיסה של אוהדי פיילין שהיא פשוט לא יכולה לטעות, ואם יש התנגשות בינה לבין המציאות אז נשנה את המציאות. זה מזכיר כמעט את "דעת תורה" של החרדים או את הדוקטרינה הקתולית שהאפיפיור אינו טועה.
אבל מעבר לכך, שימו לב באיזה נושא מדובר. לרפובליקאים אין בעיה להכחיש את המציאות כשזו מתנגשת אם מה שהיו רוצים להאמין בו (האמונה שהתחממות גלובלית איננה מתרחשת היא כמעט אורתודוקסיה רפובליקאית) - ולמען ההגינות, גם לדמוקרטים לא (לא תמצא דמוקרטי אחד שיודה ששמירת תוכניות הרווחה הגדולות במתכונתן הנוכחית תביא בודאות לפשיטת רגל בעוד כמה עשורים). המדהים כאן שמדובר באחד המיתוסים המכוננים של ההיסטוריה האמריקאית; ומכיוון שהלאומיות האמריקאית איננה לאומיות אתנית אלא לאומיות אזרחית, המבוססת על היסטוריה מכוננת ומסמכים מכוננים בעיקר מתקופת המהפכה, הרי שקשה להמעיט בחשיבות של מושגים כמו מסעו של רבר - ובמיוחד עבור הצד הימני של המפה הפוליטית שטוען שוב ושוב שהוא פטריוטי יותר ונאמן יותר לערכים האמריקאים המקוריים של ימי המהפכה (לא בכדי תנועת הtea party בחרה את שמה על שם מסיבת התה של בוסטון). ועדיין, רק כדי להציל את פיילין מטעות מוכנים אוהדיה לשכתב את ההיסטוריה הזו. זו התמודדות שמזכירה את התמודדותם של הנוצרים הראשונים לאחר מותו של ישו או של החב"דניקים בימנו לאחר מות הרבי (עמדתי לכתוב "להבדיל" אבל בעצם אין סיבה כל כך להבדיל). ומהבחינה הזו, אנחנו ממש עדים להווצרות דת מול עיננו. ואם לא היה את החשש שקיים שבריר האחוז שהפסיכית הזו תיהפך למנהיגת העולם החופשי, היינו יכולים רק לשבת ולהסתכל בדתיות אנושית בפעולה.

יום שבת, 4 ביוני 2011

פכים וזוטות מהדורת חו"ל


יש הרבה פכים וזוטות שהצטברו, אז להיום נעשה את מהדורת חו"ל, ועל דברים הקשורים בארץ אכתוב בהמשך השבוע.

1. בינואר פרסם ניוזוויק פרוייקט בשם "America's dying cities", המדרג את הערים במצב הקשה ביותר בארה"ב. במקום הראשון העגום ניו-אורלינס, שקשה לראות איך היא תשתקם בעתיד הנראה לעין בשנים הקרובות. כמעט כל שאר הרשימה הם מהמערב תיכון התעשייתי - מה שמכונה rust belt - איזור שהיה מרכזה הפועם של התעשיה הכבדה האמריקאית: מכוניות, פלדה, רכבות וכו' - וסובל מדעיכה ארוכה, איטית ומייסרת מאז שנות ה60 עם דעיכתה של התעשיה הכבדה האמריקאית. כל המקומות החל ממקום 4 הם ערים מהמערב התיכון - החל בקליבלנד ופיטסבורג וכלה במקום העשירי, גרנד ראפידס, מישיגן. אלא שתושבי גרנד ראפידס החליטו להגיב תגובה צייונית הולמת, והוציאו את הליפ-דאב המקסים הבא:


זה מזכיר לי כמובן שגם הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, צור מחצבתי, הוציאו ליפ דאב, וחדי העין ישימו ליבם לדקה 1:04 



2. כזכור, נכון לשבוע שעבר האגף הימני במירוץ הרפובליקאי למועמדות לנשיאות ב2012 נותר די פרוץ, ללא מועמד שמצליח ללכד את גוש המצביעים החשוב הזה סביבו. למעשה, באופן כללי האלקטורט הרפובליקאי לא מאוד מרוצה ממבחר המועמדים - בסקר שנערך לאחרונה וביקש מהנסקרים לסכם במילה אחת את תחושתם לגבי המועמדים, המילה הפופולארית ביותר היתה unimpressed. אבל מתחיל להיות כבר מאוחר, ואם מישהו עוד רוצה להכנס למירוץ החודש-חודשיים הקרובים הם די ההזדמנות האחרונה. והנה, חוזרת לזירה שרה פיילין. זאת אומרת,לא ברור אם היא חוזרת; מזה כמה חודשים, בעיקר מאז שפרשה ממשרת המושלת באמצע הקדנציה, פיילין אבדה גובה כאשר תמהונים אחרים מהימין השמרני תופסים את מקומה - מישל בקמן, דונלד טראמפ. והשבוע פיילין חזרה למרכז הבמה במהלך מעורפל: מסע ברחבי אמריקה עם משפחתה באוטובוס צבוע במיטב מסורת הסמלים האמריקאים (כולל בין השאר חתימה ענקית של פיילין עצמה). זה נראה כמו קמפיין ומריח כמו קמפיין אבל פיילין לא מכריזה רשמית שזה קמפיין - בין השאר כי זה יאלץ אותה לותר על העבודה המאד מכניסה שיש לה בפוקס ניוז, וגם כי היא מתחזקת תדמית של אישה ייחודית, maverick, שלא פועלת לפי הכללים. השאלה היא אם היא לא קצת מגזימה כאשר היא עושה תרגילי התחמקות לעיתונאים - אותם עיתונאים אותם הזמינה לסקר את המסע. וכמובן זה לא יהיה פיילין בלי תקרית של טפשות מביכה: התמה של המסע הוא ביקור באתרים הסטוריים החשובים בתולדות ארה"ב, ולכן בין השאר בקרה פיילין בכנסייה הצפונית הישנה בבוסטון, המקום ממנו יצא האמריקאי פול רבר על סוסו לכיוון העיירות לקסינגטון וקנקורד כדי להזהיר את תושביהן שהבריטים מגיעים - מסע שהביא לכך שהתושבים היו מוכנים והתנגשו עם הבריטים בקרבות לקסינגטןו וקונקורד, שנחשבים לתחילת מלחמת העצמאות האמריקאית. כמובן, לפי פיילין מסעו של רבר היה למטרה קצת אחרת:
He who warned, uh, the British that they weren't going to be taking away our arms uh by ringing those bells and making sure as he's riding his horse through town to send those warning shots and bells that we were going to be secure and we were going to be free and we were going to be armed
(רק כדי לתת אינדיקציה, זה בערך כאילו מנהיג ישראלי יאמר שהמשוריינים בשער הגיא נסעו כדי להביא אספקה לכפרים הערביים באזור)
3. איזור הכורים בפוקושימה ביפן מלא כמסתבר במתנדבים זקנים. כששואלים אותם למה הם אומרים את הרציונל הבא: אני עומד/ת למות תוך 10-15 שנה ולכן גם אם קרינה תגרום לי לסרטן, שיתגלה בתוך 20 שנה, זה יהיה חסר משמעות, בניגוד לצעירים.  זה פשוט מרגש עד דמעות.
4.  סיימון ג'ונסון מעניק הסבר קונספירטיבי במקצת למה הצרפתים נלחמים על כך ששרת הכלכלה הצרפתיה קריסטין לגרד תחליף את דומיניק שטראוס-קאן כראש קרן המטבע.
5. כל פעם כשאני מבקר בניו-יורק הדבר הראשון שאני אוהב לעשות הוא פשוט לעמוד בשדרה החמישית לראות את האשנים הולכים. זו עיר עם דופק. ולכן הסרטון הזה יפהפה:


Mindrelic - Manhattan in motion from Mindrelic on Vimeo.
6. בפינת הלא תאמינו עד כמה רפובליקאים מוכנים ללכת רחוק, חבר בית המחוקקים המדינתי של קנזס, הרפובליקאי פיט דגראף, ניסה להגן על החוק שלו לפיו ביטוח בריאות הקשור בממשלה - למשל מדיקייר לזקנים ומדיקאייד לעניים - לא יממן שום הפלה, גם במקרה של אונס או גלוי עריות. אז הוא טען שכמו שהוא מתכונן לאפשרויות קשות, נשים צריכות לקנות ביטוח להפלות, כדי להתכונן לאפשרות של אונס.
7. סוף השנה האקדמית הוא גם עונת טקסי הסיום באוניברסיטאות ובהרוורד הזמינו את איימי פולר - לשעבר שחקנית סאטרודיי נייט לייב, וכיום כוכבת "parks and recreation" לדבר. הקטע, כצפוי, מעולה:


שבוע טוב!

הערת שוליים

קודם כל, הסרט פשוט מצויין. אבא שלי מספר שהוא התלהב מ"ההסדר" כאשר אסי דיין, כרב, דורש בשבת בבית כנסת ומסדר את הטלית בתנועה של רב. שאסי דיין מצליח לשכנע כרב. באותה מידה, הדמויות והסביבה ב"הערת שוליים" מדוייקות בצורה מדהימה, החל בסבב ששת השיעורים ששקולניק הבן הסופרסטאר מעביר בתיקון ליל שבועות (כמובן, בכל המקומות הנכונים), המשך בכל תככי עולם האקדמיה, וכלה בגודל הכיפה ההרטמניסטי של שקולניק הנכד. אפשר לשאול עם הקונפליקט בעלילה עצמו אמין (שהרי כבר התלמוד אמר "אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו"); אני חושב שכן אבל אני לא באמת מבין בקולנוע אז אני לא אנסה לנתח מעבר לכך. לכו לראות את הסרט.

מכל מקום, הטריגר לפוסט הוא לא הסרט עצמו אלא הטקסט הזה של אורי קליין בהארץ. פשוט מדהים. הוא גם כצפוי עורר דיון - למשל כאן וכאן. כאמור אני לא מומחה גדול לקולנוע, אז אני לא ממש יכול להביע דעה מלומדת מבחינה קולנועית, מה גם שדי ברור שאינטואיטיבית אני אהיה בצד של סידר (אחרי הכל - הוא קידם אותי לדרגת קוין בייקון 3: התפללתי איתו בבית הכנסת; הוא קיבל את פרס התסריט בקאן מרוברט דה-נירו; דה נירו שיחק עם בייקון בסליפרס; בינגו). אותי מדהימה האינטר-טקסטאוליות שקורה פה.
סידר הרי ליהק את קליין לתפקיד אבא מקצועי שלו. די בבירור סידר מתוסכל (באנדרסטייטמנט) מכך שקליין לא מעריך את יצירתו הקולנועית, וממקום מושבו ביציע מזלזל בסידר על כך שהוא לא נועז מספיק (והאמת, אם חושבים על כך שרוב סרטיו של סידר הם ביקורת אכזרית ממש על העולם שהוא בא ממנו - אני יכול להבין את התסכול). קליין יכול היה לעשות עם זה הרבה דברים: הוא היה יכול לא לפרסם דבר; הוא היה יכול לפרסם ביקורת על הסרט מבלי להתיחס למפגש; הוא היה יכול לפרסם את תגובתו למפגש. מה שהוא בחר לעשות - ולא כל כך מתוך ההפתעה כי הוא פרסם את המאמר אחרי שהיה לו זמן לחשוב - הוא לפרסם תגובה אטומה רגשית, ואף מזלזלת בסידר, תוך עמידה על הבהרה מדוייקת מה בדיוק מפריע לו בסרטיו, שוב עטופה בנימה דקה אבל לדעתי ברורה של זלזול. זו זכותו, אבל מדהים אותי שהוא ליהק את עצמו בדיוק קולנועי ממש לתפקיד שקולניק האב: עמידה ודרישה אך ורק על "האמת", תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם של כל הנוגעים בדבר.
כמובן, קליין הוא לא אבא של סידר ואין ביניהם כל "יחסים", כך שאני לא בטוח שהתנהגותו ראויה לביקורת. אבל לא נראה לי שאני הייתי מתנהג כך, וכן נראה לי שכך בדיוק היה מתנהג פרופ' אליעזר שקולניק. וזה כל כך מדוייק שאם הייתי יותר קונספירטיבי הייתי חושב שכל הסיפור הוא תרגיל יחסי ציבור של הסרט.

יש עוד הרבה דברים שהצטברו השבוע, so stay tuned.