בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

סנטה שרה

חשבתי בהתחלה להמשיך את הפכים והזוטות מענייני א"י, אבל שרה פיילין טרפה את תוכניותי.
כזכור, שרה פיילין נוסעת באוטובוס שלה ב"לא קמפיין/חופשה משפחתית עם עדר עיתונאים/ביקור באתרים הסטוריים ובמקרה בדרך גם באיווה ובניו-המפשייר" (או, כפי שהגדיר זאת ג'ון סטוארט, "Driving miss crtazy"), ובעת ביקורה בכנסיה הצפונית הישנה בבוסטון, ממנה יצא פול רבר למסעו המפורסם שהביא לתחילת מלחמת העצמאות האמריקאית, נפלה נפילה תקשורתית לא נעימה, שכאשר שאלו אותה עיתונאים מה עשה רבר היא נתפסה לא מוכנה, והתבלבלה, ובסוף התשובה שיצאה לה היא שרבר רכב בעודו מצלצל בפעמונים כדי להזהיר את הבריטים שהם לא יצלחו בנסיונם לפרוק את המתיישבים מנשקם (האמת ההסטורית היא שרבר יצא להזהיר את הנקוק ואדמס, ממנהיגי המהפכנים, שברחו מבוסטון לעיירות לקסינגטון וקונקוד שבקרבת העיר, שהבריטים יוצאים לאסור אותם - וכן להזהיר את המהפכנים בעיירות הללו; ובדרך הוא גם הזהיר את המהפכנים שפגש שהבריטים מגיעים. הפעמונים בכלל צלצלו בכנסיה בבסוטון, שכן זו היתה הדרך של הסייענים לרבר להודיע לו מה כוונות הבריטים כפי שראו אותן מצפייתם מהמגדל). עד כאן, תקציר הפרקים הקודמים (שכבר סיפרתי בתחילת השבוע), ובשביל אפקטי המדיה של הבלוג, הנה הוידאו:


אז מה התחדש? כמה דברים:
ראשית, פיילין התראיינה לתוכנית הראיונות של כריס וולאלס ביום ראשון בפוקס ניוז (המקבילה של פוקס ל"פגוש את העתונות" של NBC) וכאשר ואלאס שאל אותה אם היא "messed up" בתקרית (איך לתרגם את זה כראוי לעברית?), במקום לעשות מה שכל אדם נורמלי היה עושה - כלומר, להגיד משהו בסגנון "תפסתם אותי לא מוכנה, טעיתי, אני מתנצלת, בואו נמשיך הלאה") היא הכחישה נמרצות שיש כאן איזוהי טעות ועמדה מאחורי גרסתה הפרטית להסטוריה האמריקאית.
ומה שיותר מדהים הוא שמרגע שפרצה השערוריה, אוהדי פיילין ניסו שוב ושוב לשכתב את ערך הוויקיפדיה של פול רבר כדי להתאימו לגרסת פיילין (אפשר לראות כאן, החל מהעריכה של ה5.6 14:31). כאשר העורכים הורידו את העריכה, בהסבר המתבקש rm content not backed by a reliable sources  - it was sarah palin interview videos" האוהדים החזירו את העריכה, כאשר המקור שלה הוא מאמר בלוס אנג'לס טיימס - רק שבדיקה קצרה מראה שהמאמר פשוט מצטט את הפדיחה של פיילין. וכך שוב ושוב עד שעורכי הערך הקפיאו אותו עד שהסערה תחלוף.

זה כמובן משעשע ומצחיק, אבל יש כאן משהו עמוק, דתי כמעט. קודם כל, התפיסה של אוהדי פיילין שהיא פשוט לא יכולה לטעות, ואם יש התנגשות בינה לבין המציאות אז נשנה את המציאות. זה מזכיר כמעט את "דעת תורה" של החרדים או את הדוקטרינה הקתולית שהאפיפיור אינו טועה.
אבל מעבר לכך, שימו לב באיזה נושא מדובר. לרפובליקאים אין בעיה להכחיש את המציאות כשזו מתנגשת אם מה שהיו רוצים להאמין בו (האמונה שהתחממות גלובלית איננה מתרחשת היא כמעט אורתודוקסיה רפובליקאית) - ולמען ההגינות, גם לדמוקרטים לא (לא תמצא דמוקרטי אחד שיודה ששמירת תוכניות הרווחה הגדולות במתכונתן הנוכחית תביא בודאות לפשיטת רגל בעוד כמה עשורים). המדהים כאן שמדובר באחד המיתוסים המכוננים של ההיסטוריה האמריקאית; ומכיוון שהלאומיות האמריקאית איננה לאומיות אתנית אלא לאומיות אזרחית, המבוססת על היסטוריה מכוננת ומסמכים מכוננים בעיקר מתקופת המהפכה, הרי שקשה להמעיט בחשיבות של מושגים כמו מסעו של רבר - ובמיוחד עבור הצד הימני של המפה הפוליטית שטוען שוב ושוב שהוא פטריוטי יותר ונאמן יותר לערכים האמריקאים המקוריים של ימי המהפכה (לא בכדי תנועת הtea party בחרה את שמה על שם מסיבת התה של בוסטון). ועדיין, רק כדי להציל את פיילין מטעות מוכנים אוהדיה לשכתב את ההיסטוריה הזו. זו התמודדות שמזכירה את התמודדותם של הנוצרים הראשונים לאחר מותו של ישו או של החב"דניקים בימנו לאחר מות הרבי (עמדתי לכתוב "להבדיל" אבל בעצם אין סיבה כל כך להבדיל). ומהבחינה הזו, אנחנו ממש עדים להווצרות דת מול עיננו. ואם לא היה את החשש שקיים שבריר האחוז שהפסיכית הזו תיהפך למנהיגת העולם החופשי, היינו יכולים רק לשבת ולהסתכל בדתיות אנושית בפעולה.

אין תגובות:

פרסום תגובה