קודם כל, הסרט פשוט מצויין. אבא שלי מספר שהוא התלהב מ"ההסדר" כאשר אסי דיין, כרב, דורש בשבת בבית כנסת ומסדר את הטלית בתנועה של רב. שאסי דיין מצליח לשכנע כרב. באותה מידה, הדמויות והסביבה ב"הערת שוליים" מדוייקות בצורה מדהימה, החל בסבב ששת השיעורים ששקולניק הבן הסופרסטאר מעביר בתיקון ליל שבועות (כמובן, בכל המקומות הנכונים), המשך בכל תככי עולם האקדמיה, וכלה בגודל הכיפה ההרטמניסטי של שקולניק הנכד. אפשר לשאול עם הקונפליקט בעלילה עצמו אמין (שהרי כבר התלמוד אמר "אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו"); אני חושב שכן אבל אני לא באמת מבין בקולנוע אז אני לא אנסה לנתח מעבר לכך. לכו לראות את הסרט.
מכל מקום, הטריגר לפוסט הוא לא הסרט עצמו אלא הטקסט הזה של אורי קליין בהארץ. פשוט מדהים. הוא גם כצפוי עורר דיון - למשל כאן וכאן. כאמור אני לא מומחה גדול לקולנוע, אז אני לא ממש יכול להביע דעה מלומדת מבחינה קולנועית, מה גם שדי ברור שאינטואיטיבית אני אהיה בצד של סידר (אחרי הכל - הוא קידם אותי לדרגת קוין בייקון 3: התפללתי איתו בבית הכנסת; הוא קיבל את פרס התסריט בקאן מרוברט דה-נירו; דה נירו שיחק עם בייקון בסליפרס; בינגו). אותי מדהימה האינטר-טקסטאוליות שקורה פה.
סידר הרי ליהק את קליין לתפקיד אבא מקצועי שלו. די בבירור סידר מתוסכל (באנדרסטייטמנט) מכך שקליין לא מעריך את יצירתו הקולנועית, וממקום מושבו ביציע מזלזל בסידר על כך שהוא לא נועז מספיק (והאמת, אם חושבים על כך שרוב סרטיו של סידר הם ביקורת אכזרית ממש על העולם שהוא בא ממנו - אני יכול להבין את התסכול). קליין יכול היה לעשות עם זה הרבה דברים: הוא היה יכול לא לפרסם דבר; הוא היה יכול לפרסם ביקורת על הסרט מבלי להתיחס למפגש; הוא היה יכול לפרסם את תגובתו למפגש. מה שהוא בחר לעשות - ולא כל כך מתוך ההפתעה כי הוא פרסם את המאמר אחרי שהיה לו זמן לחשוב - הוא לפרסם תגובה אטומה רגשית, ואף מזלזלת בסידר, תוך עמידה על הבהרה מדוייקת מה בדיוק מפריע לו בסרטיו, שוב עטופה בנימה דקה אבל לדעתי ברורה של זלזול. זו זכותו, אבל מדהים אותי שהוא ליהק את עצמו בדיוק קולנועי ממש לתפקיד שקולניק האב: עמידה ודרישה אך ורק על "האמת", תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם של כל הנוגעים בדבר.
כמובן, קליין הוא לא אבא של סידר ואין ביניהם כל "יחסים", כך שאני לא בטוח שהתנהגותו ראויה לביקורת. אבל לא נראה לי שאני הייתי מתנהג כך, וכן נראה לי שכך בדיוק היה מתנהג פרופ' אליעזר שקולניק. וזה כל כך מדוייק שאם הייתי יותר קונספירטיבי הייתי חושב שכל הסיפור הוא תרגיל יחסי ציבור של הסרט.
יש עוד הרבה דברים שהצטברו השבוע, so stay tuned.
מכל מקום, הטריגר לפוסט הוא לא הסרט עצמו אלא הטקסט הזה של אורי קליין בהארץ. פשוט מדהים. הוא גם כצפוי עורר דיון - למשל כאן וכאן. כאמור אני לא מומחה גדול לקולנוע, אז אני לא ממש יכול להביע דעה מלומדת מבחינה קולנועית, מה גם שדי ברור שאינטואיטיבית אני אהיה בצד של סידר (אחרי הכל - הוא קידם אותי לדרגת קוין בייקון 3: התפללתי איתו בבית הכנסת; הוא קיבל את פרס התסריט בקאן מרוברט דה-נירו; דה נירו שיחק עם בייקון בסליפרס; בינגו). אותי מדהימה האינטר-טקסטאוליות שקורה פה.
סידר הרי ליהק את קליין לתפקיד אבא מקצועי שלו. די בבירור סידר מתוסכל (באנדרסטייטמנט) מכך שקליין לא מעריך את יצירתו הקולנועית, וממקום מושבו ביציע מזלזל בסידר על כך שהוא לא נועז מספיק (והאמת, אם חושבים על כך שרוב סרטיו של סידר הם ביקורת אכזרית ממש על העולם שהוא בא ממנו - אני יכול להבין את התסכול). קליין יכול היה לעשות עם זה הרבה דברים: הוא היה יכול לא לפרסם דבר; הוא היה יכול לפרסם ביקורת על הסרט מבלי להתיחס למפגש; הוא היה יכול לפרסם את תגובתו למפגש. מה שהוא בחר לעשות - ולא כל כך מתוך ההפתעה כי הוא פרסם את המאמר אחרי שהיה לו זמן לחשוב - הוא לפרסם תגובה אטומה רגשית, ואף מזלזלת בסידר, תוך עמידה על הבהרה מדוייקת מה בדיוק מפריע לו בסרטיו, שוב עטופה בנימה דקה אבל לדעתי ברורה של זלזול. זו זכותו, אבל מדהים אותי שהוא ליהק את עצמו בדיוק קולנועי ממש לתפקיד שקולניק האב: עמידה ודרישה אך ורק על "האמת", תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם של כל הנוגעים בדבר.
כמובן, קליין הוא לא אבא של סידר ואין ביניהם כל "יחסים", כך שאני לא בטוח שהתנהגותו ראויה לביקורת. אבל לא נראה לי שאני הייתי מתנהג כך, וכן נראה לי שכך בדיוק היה מתנהג פרופ' אליעזר שקולניק. וזה כל כך מדוייק שאם הייתי יותר קונספירטיבי הייתי חושב שכל הסיפור הוא תרגיל יחסי ציבור של הסרט.
יש עוד הרבה דברים שהצטברו השבוע, so stay tuned.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה