מדינת רווחה 2

ביום ששי קניתי את ספרו של מייקל לואיס "בומרנג", ועד מוצ"ש כבר סיימתי אותו. הספר פשוט מצויין. לואיס, שהתפרסם בספרו "מכונת הכסף" על המשבר הכלכלי ב2008 מתאר בספר את תיירות האסונות הפיננסיים שלו מאז. הוא הלך למוקדי האסונות הפיננסיים הגדולים של השנים האחרונות - איסלנד, יוון, אירלנד, גרמניה (שהיא עצמה לא אסון פיננסי, היא רק הלוותה כסף לכל אלה) וקליפורניה - בניסיון להבין מה בעצם קרה כאן. התיאוריה הבסיסית שלו היא זו:

הצונאמי של אשראי זול ששטף את כדור הארץ בין השנים 2002 ו2007 ... נתן לחברות אנושיות שלמות לחשוף היבטים מאופיין שבדרך כלל לא יכלו לבוא על סיפוקם. למדינות שלמות נאמר: "האורות כבו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואף אחד לא ידע מזה אף פעם". מה שהם רצו לעשות עם הכסף בחשכה היה שונה ממקום למקום. האמריקאים רצו להפוך לבעלים של בתים הרבה יותר גדולים משיכלו להרשות לעצמם, ולאפשר לחזקים לנצל את החלשים. האיסלנדים רצו להפסיק לדוג ולהפוק לבנקאי השקעות, ולאפשר לזכרי האלפא שלהם לחזוף מגלומניה שהודחקה במשך עידנים. הגרמנים רצו להיות עוד יותר גרמנים; האירים רצו להפסיק להיות אירים. כל החברות השונות הללו עברו את אותו אירוע, אבל כל אחת הגיבה לו בדרכה המוזרה. אלא שאף תגובה לא היתה מוזרה כמו זו של היוונים.

ובאמת, לואיס מתאר מאפיינים מרתקים של כל החברות הללו בגילה במסע שלו, אבל באמת התיאור המחריד ביותר הוא על יוון. כי ביוון, מה שבאמת מדהים הוא לא צד ההוצאות של הממשלה - שגם הוא מחריד כשלעצמו, עם עלויות שכר אדירות ללא כל תמורה ראויה מצד המגזר הציבורי; לא השוחד הרווח בכל פעילות או אינטראקציה עם הממשלה, וגם לא השקרים הבוטים בספרי החשבונות הממשלתיים. מה שממש מדהים הוא צד ההכנסות: היוונים פשוט לא משלמים מיסים. בין 30 ל40% מהפעילות החייבת במס לא מדווחת. היחידים שבעצם משלמים מס הכנסה הם השכירים בחברות הגדולות, שהמס מנוכה ישירות ממשכורתם; עצמאיים פשוט משקרים. פקיד שומה אחד טען בפני לואיס שאם היו אוכפים את החוק כל הרופאים היווניים היו הולכים לכלא על העלמת מס; אפילו בפגישתם בלובי של מלון מהודר, לואיס ואורחו לא קיבלו קבלה על המשקאות שקנו; המלון מעלים את מס הקניה. מכיוון שגביית מס ההכנסה כל כך לא ריאלית הממשלה פנתה להסתמך על מסי קניה ורכוש, אבל היוונים משקרים במצח נחושה על שווי בתיהם. לפי הערכה רווחת, כל חברי הפרלמנט היוונים מצהירים על שווי נדל"ן נמוך בהרבה מהשווי האמיתי, ואלה האנשים שכותבים את החוקים. והתוצאה של המצב האבסורדי הזה היא התפוררות של הערבות ההדדית הבסיסית, התפוררות מוסרית של החברה. אם נחזור ללואיס:

ממשלת יוון איננה רק מושחתת, אלא גם משחיתה. ברגע שראית איך זה עובד, יכולת פתאום להבין תופעה שקודם נראתה לא הגיונית לחלוטין: הקושי של היוונים לומר מילה טובה זה על זה. יוונים, כל אחד מהם בנפרד, הם אנשים מקסימים: מצחיקים, חמים, חכמים, שנעים לבלות בחברתם. סיימתי כ-25 ראיונות וחשבתי לעצמי בכל פעם מחדש, "איזה אנשים מקסימים!". הם לא חושבים כך זה על זה: הדבר שהכי קשה לעשות ביוון הוא לגרום ליווני אחד לתת ליווני אחר מחמאה מאחורי הגב. כל הצלחה, מכל סוג שהוא, מתקבלת בחשדנות. כולם בטוחים למדי שכולם מעלימים מס, או משחדים פוליטיקאים או נוטלים שוחד, או משקרים לגבי שווי הנדל"ן שלהם. וההעדר המוחלט של אמון הדדי מעצים את עצמו. מגפת השקרים, הרמאות והגנבה הופכת כל סוג של חיים קהילתיים לבלתי אפשרי. ההתמוטטות של חיי הקהילה רק מעודדת עוד שקרים, רמאות וגניבה. בהעדר אמון זה בזה, נסמכים היוונים רק על עצמם ובני משפחותיהם.
המבנה של הכלכלה הוא קולקטיביסטי, אבל המדינה, ברוחה, היא ההיפך מקולקטיבית. המבנה האמיתי שלה הוא בדלני. משקיעים הזרימו מאות מליארדי דולרים לתוך המערכת הזאת, ושגשוג האשראי דחף את המדינה אל מעבר לקצה, להתמוטטות מוסרית מוחלטת.

משמח להסתכל באנחת רווחה על המצב היווני מרחוק ולראות שלא כך אצלנו. לפחות במיינסטרים של הציבור (נכון, יש העלמות מס, ולא תמיד נהגי מונית מפעילי םמונה, אבל זה לא קרוב למצב ביוון). אבל יש שני חריגים - בזמן ובהיקף.
בזמן, כדאי לזכור שזה לא תמיד היה כך: עד אמצע שנות ה80, רבים מהיחסים בין ישראלי למדינתו היו מבוססים על רמאות; די לזכור את ישראבלוף של הגשש, או את ה"הוצ רכב" של קרובים קרובים. אם אתם לא זוכרים, אז הנה קצת הפסקה מתודית:

מתי המצב הזה השתנה? בקדנצית פרס כראש ממשלה, 1984-1986 - אולי ראש הממשלה הטוב ביותר שיראל אחרי בן גוריון, רק שאף אחד לא זוכר לא את זה (כן, כולם היום אוהבים את פרס אבל זה כי הוא קונצזוסיאלי ולא באמת עושה כלום). בקדנציה הזו פרס לא רק שהוריד את האינפלציה מרמותיה המטורפות, ונסוג ממרבית שטח לבנון, כלומר ניקה את הלכלוך אחרי בגין, אלא גם הקים את ועדת בן-שחר  שעשתה מהפך אדיר במבנה המסים הישראלי, הורידה את השיעורים המופרכים של מס ההכנסה (שבעצם אף אחד לא שילם), הפשיטה את המס בצורה קיצונית והורידה את כל אפשריות התרגילים וההוצ'ים למיניהם, ובמקביל הגביר דרמטית את האכיפה לאחר מכן - ואכן, שיעור העלמות המס ירד באופן דרמטי. כמובן, העלמות מס הן לא חזות הכל אבל זו גם אותה תקופה שבה המוסר הכלכלי הישראלי השתפר באופן כללי, כך שיש כנראה קשר בין הדברים.
ובאשר להיקף - נתחיל בסיפור קטן: כשהייתי בשנה ג' הייתי צריך לקנות את פירוש הרמב"ן לתורה בשביל שיעור של הלברטל. הלכתי לשם כך באופן טבעי לשכונות החרדיות, בפרט לחנות ספרי קודש טובה בזכרון יוסף. כששילמתי, המוכר כלאחר יד לקח המזומן שלי ושם אותו בקופסא קטנה ליד הקופה הרושמת; לא רק שלא קיבלתי קבלה, דבר שמעולם לא קרה לי בחנות כמו חנות ספרים קודם; המוכר אפילו לא העלה על דעתו, לא היסס לשניה, שמא עליו כן לרשום את העסקה דרך הקופה הרושמת ולשלם עליה מס. אולי כבר דמיינתי, אבל בחיי שבשלב זה נראה היה לי שיש תלתלי אבק על הקופה הרושמת. מאז אני לא קונה ספרים בשכונות החרדיות (כמובן, זה שפתחו חנות ספרי קודש ברחוב הל"ה עוזר לעניין).
כמובן, זה סיפור אנקדוטלי; ואין לי מספרים והוכחות לגבי שיעור העלמות המס בציבור הערבי והחרדי; אבל זו מקובלה ידועה ששיעורי הכלכלה השחורה בציבורים הללו הם גבוהים. וזה לא מפתיע, שכן היחס האינסטרומנטלי גרידא כלפי המדינה מוביל בטבעיות למעשי רמאות, שהרי אם מדינת ישראל  שקולה לשלטון הצאר, מותר וראוי להתחכם לו.  אלא שההשלכה של יחס כזה כלפי המדינה והחברה, אם יתפרס לכלל החברה, הוא הרסני; הוא יכול להביא אותנו למצב יווני לא רק ברמה הפיננסית אלא ברמת הסולידאריות הבסיסית בחברה.
לכן, המאמרים החמוצים על הפגנת השוויון בנטל אתמול, המציפים את "הארץ" ואת פיד הפייסבוק שלי, כמו זה של אלוף בן, נועם הופשטטר, לב גרינברג, אריאל סרי לוי או הקריקטורה של אמיר שיבי, הם, תסלחו לי, דברי הבל. ראשית, הדיון על גיוס חרדים לא יכול להיות יוזמה של נתניהו להסיט את תשומת הלב מהדיון החברתי-כלכלי פשוט מכיוון שהיא נכפתה עליו על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי תוקפו של חוק טל יפוג בסוף החודש. אין דבר שנתניהו היה שמח אליו יותר מאשר לא לגעת בנושא הזה. ושנית, וחשוב יותר, הדרישה לשוויון בנטל היא לא דרישה קנטרנית, שנובעת מרצון לדפוק את האחרים האולטימטיביים, אלא היא חיונית כדי לייסד מדינת רווחה אמיתית. הדרך היחידה ליסד מדינת רווחה אמיתית היא אם אזרחי המדינה באמת יחושו סולידאריות למדינתם ונכונות לתרום למענה, ולא רק פרה חולבת שצריך רק לראות כיצד ניתן לסחוט ממנה עוד ועוד הטבות. אחרת באמת ניהפך ליוון, במובן הגרוע ביותר של התיאור של לואיס. ולכן, הדרישה לשירות של החרדים (וגם הערבים, אם כי ההשואה לא מדוייקת, אחרי הכל במקרה הערבי מעורב כאן סכסוך לאומי) לא באה כדי להשיג עבדים, כפי שטוען אלוף בן, מה גם שאין שום סיבה שלא ישרתו בצה"ל עצמו; היא דרישה לייסד את כללי המשחק של המדינה על קבלה אבל גם על נתינה. נכון, צריך לדרוש מנוחי דנקנר שישלם מס גבוה הרבה יותר. ובאותה מידה, כל עוד יש בישראל שירות חובה (וישאר שירות חובה הרבה זמן, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות אידיאולוגיות ואישית אני חושב שזה נכון; שירות צבאי מקצועי מביא לכך שרק העניים הולכים למות בשביל המדינה, וזו בטוח לא מדיניות חברתית ראויה) ראוי לדרוש מצעיר חרדי לתת שלוש שנים מחייו כפי שצעיר חילוני נותן. (אתם יודעים מה, אם אתם רוצים אפשר גם למדוד את זה בכסף. שישלם מס אי-שירות של 36 משכורות ממוצעות במשק בתוספת תשלום על הסיכון. למדנו רוברטס שאפשר להסתכל על כל ענישה כלכלית כמס....). לא רק שזה לא סותר את מדינת הרווחה, זהו תנאי חיוני לקיומה.

עדכון: אביעד קליינברג כתב דברים דומים, ובצורה מאוד מוצלחת. הtakeaway  היפה ביותר לדעתי הוא זה: חברה שבה החובות מתחלקות באופן שונה למגזרים שונים היא לא סוציאל-דמוקרטית ואפילו לא קפיטליסטית. היא חברה פיאודלית.

דרד סקוט והרלטיביזם

הזכרתי פעם את הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי ניכס לעצמו את הזכות לפסול חוקים של הקונגרס (למרות שהחוקה לא מעניקה לו זכות זו) בפס"ד מרבורי נגד מדיסון מ1803. הפעם הבאה שביהמ"ש העליון האמריקאי השתמש בכוחו זה היתה לא פחות מ53 שנה לאחר מכן, בפס"ד סקוט נגד סנפורד, שהיה גם אחד מאבני הדרך בדרך למלחמת האזרחים. והסיפור הוא כזה:

מהרגע שבו ארה"ב החלה להתפשט מערבה (שזה בעצם החל מסוף מלחמת העצמאות) התחולל מאבק קבוע בין מדינות הצפון לדרום לגבי אופיין של הטריטוריות במערב: האם תשרור בהן עבדות או לא. ב1820 נוצר מצב של קיפאון: בשני הגושים היה אותו מספר מדינות ולכן אותו מספר סנטורים, ואף גוש לא היה מוכן שתתקבל מדינה מהגוש השני והאיזון יופר. במצב זה הגיע תורה של מיזורי להתקבל כמדינה - והיא רצתה להיות מדינה עם עבדות, ולכן התקבלה פשרה: מיזורי תתקבל יחד עם מיין (שהתפצלה ממסצ'וסטס; זה אחד משני המקרים היחידים בהיסטוריה שמדינה נוצרה מתוך שטחה של מדינה קיימת, למרות שהחוקה אוסרת זאת בפירוש. השאלה מה המקרה השני תשאר כתרגיל בית לקוראים) וישמר האיזון; ומעתה ואילך, בשטחים המערביים שעדיין לא מאורגנים כמדינות, כל שטח מצפון לקו הרוחב 36 מעלות 30 דקות יהיה נקי מעבדות (פרט למיזורי שכבר התקבלה כמדינה), ובכל השטח מדרום לקו זה תשרור עבדות. הפשרה הזו התקבלה בחוק של הקונגרס בשנת 1820 וכונתה פשרת מיזורי.

נקפוץ 36 שנים קדימה: דרד סקוט היה עבד שחור של דר' אמרסון, רופא צבאי, שקנה אותו במיזורי. לאחר מכן אותו דר' אמרסון הוצב בטריטוריות שהיום הן המדינות אילינוי ווויסקונסין, שתיהן מצפון לקו פשרת מיזורי ולכן ללא עבדות, ולקח איתו את סקוט ומשפחתו. לאחר מכן חזר אמרסון למיזורי עם סקוט ומשפחתו, ושם מכר אותם לנאשם סנפורד. סקוט תבע את סנפורד בטענה שהוא אדם חופשי, מכיוון שחי תקופה מסויימת בטריטוריות מצפון לקו 36:30, ומכיוון שכך, פעולות של סנפורד כגון הכאתו והכאת אישתו הן בגדר תקיפה.

בית המשפט דחה כמובן את העתירה (וההתמרמרות על פסק הדין היתה עוד אבן דרך שדרדרה את יחסי הגושים בדרך למלחמת האזרחים), בטענה שסקוט כאדם שחור אינו אזרח ולכן אין לו כלל זכות עמידה. זאת ועוד, ביהמ"ש פסל את תקפותה של פשרת מיזורי (כאמור, חוק בן 36 שנים!), מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האזרחים שלשלטון אסור לפגוע בהן; וכאן היתה התדהמה הראשונה שלי כשקראתי את פסק הדין הזה לראשונה (בהן צדקי, באמת לא האמנתי בהתחלה שלכך הם מתכוונים): נשיא ביהמ"ש טאני מאריך ביחודה של שיטת המשטר האמריקאית, בה הממשלה מוגבלת ואינה יכולה לפגוע בזכויות האזרחים, ורק בסוף בעצם מובן שהוא מתכוון לזכויות של *בעלי העבדים* על רכושם!

אבל השבוע נזכרתי בפסק הדין הזה דווקא בשל הנקודה השנייה שהדהימה אותי כשקראתי אותו לראשונה, וזו הגנתו של סנפורד. סנפורד טוען כי

That the plaintiff was a negro slave, the lawful property of the defendant, and, as such, the defendant gently laid his hands upon him, and thereby had only restrained him, as the defendant had a right to do.

מה שהדהים אותי הוא לא הטענה המשפטית (שלסנפורד היתה זכות חוקית להכות את סקוט) אלא הטענה על המציאות: מכיוון שסקוט הוא עבד, המעשה של הכאתו הופך מassult (שזו לשון התביעה) לgently laid his hands upon him. מעמדו של האדם קובע את תפיסת המציאות על המעשים שנעשים ביחס אליו.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל מאמרה של קרני אלדד היום ב"הארץ", בו היא מודה בשמחתה לאיד המפגינים בת"א אתמול על האלימות שספגו מהשוטרים, מכיוון ש"השמאל" לא התנגד לאלימות המשטרתית כשהיא מופנית נגד מתנחלים. אבל מעבר לטיעוניה עצמם - נגיע להם מיד - הדהים אותי תיאור המעשים. בהפגנה אתמול בת"א

מה שראיתי היה התפרעות אלימה של צעירים תל אביבים, שחלקם, בוונדליזם טהור, מנפצים שמשות של בנקים, ואת  המשטרה מפעילה כוח כדי לעצור אותם.

 ואילו בעמונה

אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת?

כלומר, כאשר מדובר בעמונה, קיימת רק אלימות המשטרה, וההמון כולו לא חמוש ושלו, ומתעלמים מאלימות המפגינים; ואילו בת"א זהו "ונדליזם טהור" של המפגינים והמשטרה מפעילה כח בהתאם. הגדרת המציאות משתנה לפי האוכלוסיה המדוברת. איך מתווכחים עם כזה פוסט מודרניזם רלטביסטי מטורלל?

ובכל זאת, כמה נקודות:
ראשית, כמו שציינו בעין השביעית, כמה ארגונים שמאוד מזוהים עם הסמול הדמוני - כמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח - דווקא יצאו להגן על מפגיני עמונה.
שנית, אני גם עקבי אבל בכיוון הפוך. הגם שאני גם חושב שאלימות משטרתית היא חמורה וצריכה להבדק ולהשפט (מה גם שיש שאלות מאוד קשות ביחס לאמינות דיווחי המשטרה על אירועי אתמול) - אלימות המפגינים - הן בעמונה והן בת"א - היא בלתי נסבלת, בעיקר - כמו שליטל טענה (בהערות; משום מה לא מצאתי איך מלנקקים להערות בפייסבוק, לידיעת כל עובדי פייסבוק קוראי הבלוג) -  מכיוון שהיא שוברת את כללי המשחק הדמוקרטיים. ועדיין יש הבדל משמעותי בין עמונה לתל אביב: בעמונה ניסו באמצעות ההפגנה למנוע פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין, דמוקרטי ולגיטימי. אם היו רק באים למחות, אין לי שום טענה נגדם, אלא שהשאיפה היתה למנוע. וזו גם שבירה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ואותה אין לקבל בשום אופן, גם אם לא היתה אלימה.
ושלישית, ובלי קשר לקרני אלדד, אבל כן בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת. המטרה הראשונה לא רלוונטית, שכן לא מדובר בהתנגדות לצעד ספציפי של הממשלה, ואת שתי המטרות האחרונות המחאה הצליחה בקיץ שעבר להשיג בצורה מרשימה, ועל כך תהילתה. מעבר לכך, שנוי משמעותי בסדר היום ובמדיניות (בניגוד להתנגדות למדיניות ספציפית) לא יושגו בהפגנות: הם יושגו בפעילות פוליטית אפורה שסופה מתבטא בקלפי. הפגנות בשלב הזה לא יכולות להשיג יותר ממה שהשיגו, והרבה יותר מועיל אם את המרץ הזה היו מפנים לחיזוק מפלגות התומכות במטרתם (או בהתפקדות למפלגות ושנוי דרכן, או יצירת מפלגות חדשות).

סדנא דארעא חד הוא

1. קבוצת צעירים הרגישו שנמאס להם. המערכת הכלכלית פשוט עובדת נגדם - הם עובדים קשה, הלכו ללמוד, זכו במקצועות ראויים ועדיין הם לא גומרים את החודש, והאוברדראפט רק הולך ועולה. ובעוד הם ורוב המכריע של האזרחים יחד איתם כורע תחת הנטל, הם רואים כי האחוזונים העליונים רק הולכים ותעשרים, למעשה מתעשרים בפערים חסרי תקדים, לאחר סיוע מסיבי מהממשל. אז הם החליטו לעשות מעשה, לקחו אוהל והקימו מחשנה אוהלים בלב המרכז הפיננסי. עד מהרה, המחנה הלך וגדל, עד שמילא לחלוטין את הפארק בו הוא יושב; המחאה הלכה והתפשטה אף לערים אחרות. תגובת הימין על ערוצי התקשורת שלו היתה לצייר אותם כאנרכיסטים, א-פטריוטים, סמולנים; אבל כלל התקשורת שאלה אותם: מה אתם בעצם רוצים? אין לכם שום מסר קוהרנטי. אבל במידה מסויימת העדר המסר הוא סוד קסמה של המחאה הזו, שאיחדה כמויות אדירות של אזרחים במחאה על השיטה.

אני כמובן לא מדבר על דפני ליף וסתיו שפיר, אלא על הפגנות occupy wall street, שהתחילו כהפגנות צעירים מול וול סטריט בלב המרכז הפיננסי של מנהטן. בתחילה די התעלמו מהם אבל הפגנה גדולה שארגנו על גשר ברוקלין, ובמהכלה המשטרה מהכווינה את המפגינים אל הכביש בתחילת הגשר ובאמצעו עצרה מאות מהם (יותר מ700) בטענה שהם מפריעים לתנועה. המעצרים, שחלקם היו אלימים, עוררו את העניין התקשורתי וההפגנות הולכות ומתפשטות בניו יורק ובערים אחרות. זה עוד לא בעוצמה של ישראל בקיץ האחרון, אבל עדיין (אתם יכולים לראות סיכום טוב של לינקים על התופעה כאן)

2. פקיד בכיר באוצר עשה מעשה ואמר בתקשורת את מה שהם חושבים בחדרי חדרים: נציגי הציבור לא אמינים ולא מסוגלים יותר לנהל את הכלכלה. הרשות המחוקקת משותקת ופופוליסטית, ולכן, הוא קרא בפה מלא להעביר כמה שיותר מההכרעות הכלכליות לגופים ממונים וחיצונים. שוב, לא מדובר בבכיר באוצר הישראלי, אלא בפיטר אסוראג, לשעבר ראש הOMB, אגף התקציבים של הבית הלבן, מתחילת ממשל אובמה, שתסכולו הרב מהשיתוק המוחלט של המערכת הפוליטית האמריקאית (בעיקר הסנט) הביא אותו לקרוא, במאמר בnew republic, להוצאת כמה שיותר החלטות כלכליות לגופים ממונים. ולמעשה זה מה שקורה: הגוף המשמעותי ביותר במדיניות כלכלית ככיום הוא הפדרל רזרב, שנכנס לתחומי פעילות שהם לא באמת בסמכותו המקורית. צייטגייסט מס' 2.

3. במהלך שעורייתי, ודי מתחת לרדאר, הממשלה עומדת למכור נכסי תרבות והסטוריה, שהם בעלי מורשת גם לאומית וגם עולמית, לגורמים פרטיים. אה, לא מדובר על שערוריית חוק הגנים הלאומיים, שהיא שערוריה כשלעצמה, אלא על צעדי החירום של ממשלת איטליה לגיוס כספים, שכוללים מכירת נכסים הסטוריים כמו ארמונות בונציה וברומא במכירה פומבית. אם חיפשתם פלאצו ונציאני - זה הזמן!

4. מצב של העדר מנהיגות ואלקטורט מאוכזב ועצבני שמחפש נואשות אלטרנטיבה הביא לעלייה ונפילה מטאורית של מועמדים - אחד אחד הם עלו לבמה הציבורית, טיפסו במהירות הבזק לראש הסקרים, וכאשר החלה מעט ביקורת ציבורית עליהם התפגלו הפגמים, והם החלו לצלול הסקרים לטובת המועמד הבא. אני לא מדבר על ליפקין שחק, מרדכי וברק של סוף שנות ה90 כמובן אלא על הפריימריז הרפובליקאים בימנו - טראמפ, בקמן, פרי כולם עלו ונפלו, וכעת הכוכב החדש של הקול השמרני הוא הרמן קיין. (צ'ארלס פרנקלין מנסה לנתח למה זה קורה)

5. ומיהו הרמן קיין, תשאלו? זהו מסעדן שחור מג'ורג'יה, שמרן בטירוף, שעומד בראש רשת הפיצריות "Bug father pizza". הוא מעולם לא החזיק במשרה ציבורית, ופעם אחת רץ למשרה כזו - למושב בבית הנבחרים (ואז הפסיד). התוכנית הכלכלית שלו כוללת את מחיקת כל חוק המס האמריקאי והחלפתו בשיעור מס אחיד שהוא מכנה 9-9-9: 9% מס הכנסה (אחיד), 9% מס רכוש ו9% מס קניה, ואל תבלבלו אותו עם עובדות כמו העובדה שתוכנית כזו מכסה פחות מחצי מהתקציב הפדרלי. למעשה, קיין לא כל כך מאמין בעובדות: כאשר שאלו אותו בראיו לאחרונה מה הוא חושב על occupy wall street הוא ענה כך:

כפי שאתם יכולים להניח, "I don't have facts to back this up" הפך ללהיט בטוויטר; הטוב ביותר בעיני הוא זה:

#IDon'tHaveFactsToBackThisUp but I think #SteveJobs went to live with #Elvis and will come back to bring the #singularity.

וכמובן, יש גם כבר רינגטון. חבל שעדיין לא עשו רינגטון מראיון האימים של אנסטסיה מיכאלי בשי ודרור. סדנא דארעא חד הוא.

את פוסט האשכבה לסטיב ג'ובס אני אכתוב בהזדמנות אחרת (לא ממש התחברתי לפולחן האישיות סביבו, למרות שאין ספק שהוא היה מוכשר ברמות קיצוניות). אני כן יכול עם זאת לתרום את סיכום הפוסט הזה לזכרו, ולסכם בפסוק אחד ממגילת קהלת שנקרא השבת (הי, פרשת הבר מצוה שלי!). "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". 

חג שמח!

הצעה צנועה

יש לי הצעה לכל מזלזלי המחאה, מקובי אריאלי ועד קלמן ליבסקינד: עכשיו התפנו לכם כמה עשרות שקלים, אותם 15% שתחסכו על מחירי מוצרי החלב בקניות החגים השנה. ואתם הרי כולכם דתיים (אתם ואני יודעים שכן, וגם יש לנו השערה למה זה המצב), אז "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" בדיוק נופל לכם טוב בימים אלה. אז אולי תתרמו אותם לארגון צדקה לבחירתה של דפני ליף, הולך?

(לא, אני לא באמת חושב שאם כל השגיה של מחאת הקיץ הם בהורדת מחירי מוצרי החלב אז היא הצלחה. אבל, ראשית, לדעתי היא הצלחה גם אם לא תביא לשום שנוי מיידי, כך שיעור הצניעות הקטן של תנובה הוא רק בונוס. ושנית, זה עדיין שנוי מרשים במשק הישראלי)

יש עוד פוסט יותר רציני בדרך, אבל לא יכולתי להתאפק מקצת פרובוקציה.

מדינת רווחה

אחת התימות המרכזיות של וולטר ראסל מיד בחודשים האחרונים היא, כי המשבר הכלכלי של ארה"ב ואירופה בשנתיים האחרונות הוא לא רק תוצאה של פגמים במדיניות של השנים האחרונות או אפילו העשור האחרון - כמו ריביות נמוכות שהביאו לחובות כבדים הן במשקי הבית והן בממשלות, שתי מלחמות שהממשל לא טרח להכניס לתקציב ולממן, וכו' - כלומר, הוא גם תוצאה של אלה אבל הוא בעצם שיאו של משבר עמוק יותר, של נפילתו של המודל החברתי ששלט בארה"ב ובאירופה מאז סוף מלחמת העולם השניה לפחות, שהוא מכנה "המודל הכחול" (כחול כצבע המפלגה הדמוקרטית).

מה היה החוזה החברתי הבסיסי בארה"ב בשנים אלה? המעמד הבינוני התבסס על עבודה קבועה למדי בדרך כלל בחברת ענק - בייצור (מכוניות בGM, או פלדה בAmerican Steel and Iron, או מוצרי חשמל בGE, וכו') או בשירותים (בAT&T למשל) או בממשלה; חברות אלה היו יציבות ורווחיות מספיק כדי להרשות לעצמן עובדים מאוגדים ולכן האיגודים המקצועיים היו חזקים למדי, ואלה בתורם הבטיחו סדרה של הטבות סוציאליות סביב מקום העבודה כמו ביטוח בריאות ופנסיה; כך שהמעמד הבינוני חש יציבות תעסקותית ורשת סוציאלית מספקת כדי להאמין כי עתידו רק ילך וישתפר. במקביל, האמון בממשלה היה גדול יחסית ואיתו האמונה כי הממשלה - באמצעות מנהל ציבורי משכיל מצוייד במיטב המחקר המדעי העדכני - יוכל לטפל בבעיות החברה כמו עוני, חינוך לקוי וכו', ולהבטיח את הקיום המינימלי למי שלא מסוגל לקבלו במסגרת העבודה, כמו זקנים ומובטלים - הן ברמת ההכנסה (וכאן בא הביטוח הלאומי ובולי המזון) והן ברמת הבריאות (מדיקייר ומדיקאייד).

אלא שמאז שיאו של המודל הזה עם חוקי ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון באמצע שנות הששים, המודל הכחול נמצא בנסיגה מתמדת ועמוקה, והוא הגיע כעת אל פי משבר: הייצור במערב הלך ודעך, הן לטובת עובדים זולים יותר בסין והן לטובת אוטומציה, ומשרות הייצור הבטוחות אבדו ללא שוב, ובמקרה הטוב הוחלפו במשרות שירותים הרבה פחות רווחיות ובטוחות; השנויים הדמוגרפיים - בעיקר הירידה בשיעורי הילודה - הביאו לכך שההנחות בבסיס תוכניות הרווחה לא עמידות יותר, ולכן תוכניות אלה, כמו גם תוכניות פנסיה, עומדות בפני משבר פיננסי קרוב; הממשלה הוכיחה חוסר יכולת לטפל בחלק מהבעיות העמוקות יותר של החברה כמו עוני, וחלקים ממנה אף הפכו לגילדה שנתפסת בעיני הציבור כחלק מהבעיה ולא מהפתרון (הדוגמה הבולטת היא המורים בחינוך הציבורי). בקיצור, טוען מיד, המשבר הכלכלי של ימנו הוא רק סימפטום למשבר בסיסי בחוזה החברתי-מדיני בארה"ב, שצירך להחליפו בחוזה חברתי-מדיני אחר. (הוא פחות מתרכז באירופה אבל גם שם אפשר לראות את אותם סימני משבר מדינת הרווחה).

יש משהו מאוד משכנע בטיעון הזה (למרות שיש לי מחלוקת עליו בחלקו, ועל כך בהמשך) ועל רקע זה יש משהו שנראה קצת מחוץ לצייטגיסט בדרישת המחאה של הקיץ האחרון להחזרת מדינת הרווחה. הרי בדיוק סביבנו אנחנו רואים את שברו של המודל הזה. אז האם אפשר בכלל, ואם כן, איך, לממש אותו בישראל? 

זו בעיה קשה. אבל לפני שאני מגיע למה אני הייתי עושה, היתה לי עוד פתיחה לפוסט הזה שאני לא רוצה לוותר עליה:

אם תכנסו בהזדמנות לכל חנות ספרים גדולה בארה"ב יש כמעט תמיד אזור של current events. ושם, לצד ספרי עיתונאים שמוכרים גם בנוסח ישראלי (למשל חרקירי של דרוקר על ברק או "ישראל נגד איראן" שמככב בימנו) יש גם כמעט תמיד סדרה של ספרי פוליטיקאים, וזה דבר יפה מאוד בעיני: הדרך הראשונית של פוליטיקאי אמריקאי לנסות לפרוץ לזירה הלאומית היא באמצעות ספר בו הוא שוטח את כל מה שלא טוב לדעתו באמריקה ואיך הוא הולך לתקן את זה. כמעט תמיד אלה ספרים די משמימים שמכילים בעיקר ססמאות בחירות מנופחות לכדי פסקאות, אבל עדיין זה מהלך מרשים בו פוליטיקאי בא בפני הציבור ומציג מה הוא רוצה לעשות ומה מניע אותו - ולפעמים אפילו הספרים הללו אכן מהווים חלק משמעותי בדיון הציבורי בקמפיין, הדוגמה האחרונה היא Fed up של ריק פרי (למרות שאחרי שקראתי אותו, הוא הרבה יותר שטחי מצפיותי הראשוניות) . לכן מאוד שימח אותי ספרה החדש של שלי יחימוביץ', "אנחנו". אמנם רובו לא באמת חומר חדש אלא הוא מורכב מנאומים ופוסטים שלה, אבל הוא עדיין מציג תמונה מקיפה של עמדותיה ומהלכיה בכל רחבי המדיניות החברתית-כלכלית. ויאמר לזכותה, שהיא לא בורחת מהתיוג "סוציאליסטית", ואף נושאת את סמליו בגאון:

(אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי מנחש מהתמונה שמדובר על ספר נוסטלגיה לקיבוצים של שנות ה30-50, לא למצע כלכלי ל2011). קראתי את הספר בעיון לפני שעמדתי פעמיים בתור די ארוך ברח' אלחריזי כדי להצביע עבורה (למרות שכנראה הייתי מצביע בכל מקרה "רק לא פרץ" בסיבוב השני), ומכאן עולה השאלה ביתר חריפות: זה ריאלי בכלל? זה נכון?

אז לשם כך הייתי מחלק את הספר לשלושה חלקים:

החלק הראשון, עימו אני מסכים לחלוטין, הוא תחומים שהבהם גם יחימוביץ' עצמה טוענת שדורשים תיקון מעמיק לא רק מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית אלא גם קפיטליסטית למהדרין: העובדה שחלקים ניכרים מהמשק הישראלי (שיווק מזון, ייצור מזון, תקשורת, אינטרנט, בנקים, ביטוח, מלט, ועוד) נשלטים בידי טייקונים, שבדומה לאולגרכים הרוסים לא עשו כמעט דבר כדי להגיע למעמדם זה מלבד להיות בזמן הנכון במקום הנכון ובעיקר להיות מקושרים לגופי המימון; העובדה שבתחומים אלה כמעט ואין תחרות ולכן המחירים בהם גבוהים בהרבה ממקביליהם בחו"ל; ההתנהלות השערורייתית של גופי המימון החוץ בנקאיים והבנקאיים שהעניקו הלוואות כאלו לטייקונים, ברמותצ מינוף מטורפות, ולאחר מכן אפשרו להם תספורות מתספורות שונות (אילן בן דוב, למשל, קנה את אורנג' במינוף של כמעט 100%), ואף פעלו באופן ברור למניעת תחרות (ראו למשל סאגת המכרז למפעיל סלולרי רביעי); שיטת הפירמידות שמאפשרת לנוחי דנקנר למשל לשלוט בשופרסל באמצעות פחות מרבע מהמניות, וגם מעודדת שכר אסטרונומי למנהלים (כי כך בעל השליטה - שקובע את השכר - מוודא שהמנהל עושה את רצונו ולאו דווקא את מה שטוב לחברה) - כל אלה צריכים תיקון דרמטי - על כך יש הסכמה החל בשלי יחימוביץ וכלה בדה-מרקר. (ואגב, אם אתם חושבים שאין למצב הזה שום קשר לכך שבעלי הון משלמים על כרטיס הטיסה של שרה, ועל מלונות בלמעלה מ10,000$ ללילה בחופשותיו של ראש הממשלה, אשריכם התמימים)

החלק השני הוא היותר מורכב, והוא התחומים של מדינת רווחה פרופר. יחימוביץ' מאוד מתנגדת להפרטות: בחלק מהמקרים אני מסכים איתה ולו מסיבה עקרונית (לא לגטימי שהמדינה תפריט בית כלא מכיוון שהזכות לשלול חירות לא יכולה להיות נתונה בידי מישהו פרט למדינה, אחרת זו עבדות); בחלק מהמקרים אין ספק שההפרטות הן כושלות (עמיחי מעבדותי הקודמת סיפר סיפורים די מזוויעים על המודדים הפרטיים שמשרד השיכון מעסיק בקבלנות, שפשוט לא טורחים להגיע כדי למדוד ומשתמשים במפות ישנות למשל) או לפחות לא הוכיחו את עצמן אל מול ניהול המדינה (השוו את בנק הפועלים הפרטי לבנק לאומי), אבל אני לא בטוח שהפתרון הוא דווקא במניעת ההפרטה אלא בחיזוק הפיקוח, כפי שטען אודי ניסן (שטען, ברמה מסויימת של צדק, שאם המדינה לא מסוגלת לפקח אז למה להניח שהיא תוכל לנהל את העבודות האלה בעצמה); בתחום אחר יחימוביץ' תומכת מובהקת בהתאגדות עובדים ומקוננת על הקלות הבלתי נסבלת של פיטורין; קל למצוא את המקרים שבהם העמדה הזו מופרכת (נסעתם היום ברכבת?) אבל המחיר הוא חוסר יציבות תעסוקתית לחלק ניכר מהמעמד הבינוני, שלא לדבר על פועלי טקסטיל מפוטרים שנשכחים יום אחרי פיטוריהם. בעיה דומה היא מצב החינוך האפור (יחימוביץ' טוענת ששכר לימוד דה-פקטו נגבה בעשרות אחוזים מבתי הספר באמצעות אגודות הורים) הוא מחפיר אבל מאידך לא נכון להתנגד להורה שרוצה לתת את הטוב ביותר לילדו - הן מוסרית, והן פרקטית אני דווקא מעוניין שהורים יהיו מעורבים בחינוך ילדיהם ולא יאשימו את 'המערכת'; בעיה דומה יש עם בריאות פרטית. אז יחימוביץ' נוקטת בקצה הסוציאליסטי, ואני לא הולך איתה עד הסוף; עדיין אני חושב שנכון לקיים על כך דיון ולהתעמק במורכבות של כל אחד מהנושאים הללו, ולא להגיע למצב כיום בו יש שילוב של הרע משני העולמות: גם מפריטים וגם לא מפקחים; מפטרים ושוכחים את המפוטרים, חינוך פרטי בתוך בתי ספר ציבוריים ומעטפות מתחת לשולחן בבתי חולים ציבוריים.  בקיצור, אין לי תשובות ברורות אבל אני חושב שנכון יהיה להזיז קצת את המטוטלת שמאלה.

וכאן אני מגיע לחלק החשוב ביותר, אותו אפשר להתחיל מחוק ההסדרים: חוק ההסדרים נוצר במגרת התוכנית הכלכלית של 1985, שבאה להציל את הכלכלה משמונה שנות שרי אוצר נוראיים מהליכוד שהביאו ל400% אינפלציה. מחוק חירום הוא הפך לכלי מרכזי שבו משרד האוצר מנהל את כלל המדיניות הכלכלית ובעצם שואב את הסמכויות ממשרדי הממשלה האחרים. האשמה היא לא רק באוצר: נוצר תהליך דו כיווני, בעיקר מאז ממשלת המיעוטים של נתניהו ב96, בו האוצר הוא המבוגר האחראי וכל שאר הגורמים במערכת הפוליטית מנסים לחטוף כמיטב יכולתם. וזה מודל חברתי שצריך לשנות. צריכים להחזיר את הדיון הכוללני אל הציבור. צריכים לבטל את חוק ההסדרים כדי שחברי הכנסת שמציעים הצעות חוק יהיו אחראיים על התקציב. אני לא נאיבי, כל עוד קיימים ח"כים כגון סילבן "אני יודע שחוק קצבאות הילדים שלי פוגע במדינה אבל בשביל להפיל ממשלה אעשה הכל, ואפילו לא אתבייש להודות בכך ברדיו" שלום, יש בכך סיכון גדול; ואולי לשם כך צריך להנהיג כללים כמו הpay-go בסנט האמריקאי, בו על כל חוק עם משמעות תקציבית לכלול גם את האמצעים בהם ישלמו עליו. אבל זה עדיין מתחייב מהדמוקרטיה. לא בכדי, תקציב הוא הכלי המרכזי בו הפרלמנט שולט על הממשלה בכל דמוקרטיה, ולא בכדי אי העברת תקציב משמעותה אי אמון בממשלה. (במובן הדמוקרטי, תקציב דו שנתי כמו של שטייניץ הוא חרפה) התקציב צריך לחזור לדיון הציבורי; מעבר לפרטים, הבסיס של מודל חדש צריך להיות חזרה לדיון כלכלי מקיף, כוללני, לא סקטוריאלי.

הבטחתי עוד מילה על המודל הכחול: חלק מהאפוקליפסה שמיד מתאר היא תוצר של נסיבות מאוד אמריקאיות, שניתן לפותרן יחסית בקלות, בעיקר שתיים: האחת, שמאז רייגן האמריקאים התרגלו לחשוב שהם יכולים לקבל ממשלה מבלי לשלם מסים, וכך כשהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה40 הם עדיין דורשים קיצוצי מס. יכול להיות שפשוט צריך לחזור למודל הכחול המקורי בתחום הזה והרבה מהבעיות התקציביות יפתרו. השניה, היא שנוי דמוגרפי יחסית חד פעמי, בו מספר הילדים לאישה ירד משלושה בממוצע לשניים בממוצע (ושם הוא יציב כבר שנים לא מעטות). זה אולי דורש התאמה חד פעמית, אבל זה לא בהכרח אומר הכל המודל האקטוארי של ביטוח לאומי ופנסיה קורס. בפרט, זה לא ממש רלוונטי אלינו: בישראל לא זו בלבד שהביטוח הלאומי בעודף תקציבי, מסי הביטוח הלאומי משמשים כדי לסבסד את תקציב המדינה הרגיל.

נ.ב. לא שאני כזה מעריץ שרוף של יחימוביץ', אבל מסע ההתנפלות עליה מצד שלל כותבי הארץ רק בגלל שהיא לא מוכנה להאשים את כל בעיות מדינת ישראל במתנחלים, ושהיא מוצאת לנכון לעשות קואליציות לעניינים מסוימים גם עם גדעון סער, מוכיחה שלא רק ב"שבת בשבתו", גם בהארץ יש אנשים שלא מסוגלים להמודד עם עולם מורכב יותר ממערכת צירים אחת, כן שטחים/לא שטחים.

2 מ300,000

נתחיל בשלל התנצלויות: יש מינון קצת גבוה של פוסטים ישראליים בזמן האחרון, אבל התקופה דורשת זאת. אז עוד איזה פוסט אחד או שניים בענייני מחאה, ונחזור לידידינו מעבר לאוקיאנוס. זה גם יצא פוסט ארוך וכבד, אבל מאידך הוא יושב לי בראש כבר כמה שבועות והנה ההזדמנות לכותבו.

למה מתייחס ה300,000 שבכותרת אני מניח שאתם כבר יכולים לנחש. המספר שניים מתיחס למספר הכיפות שראיתי - וחיפשתי בעקביות לאורך כל ההפגנה בת"א -  מבין המפגינים. נכון שלא ראיתי כנראה את כל 300,000 באי כיכר המדינה בערב ה3.9, אבל עדיין די בבירור הדתיים לא היו שם, ובאופן בולט. עצוב, אבל לא מאוד מפתיע; אני לא מחדש בתמיהתי על היחס - הנע בין זלזול (דוגמה מס 1), תקיפות אד-הומינם (דוגמה מס' 2), החשד הקבוע בסמול (דוגמה מס' 3) תיאוריות קונספירציה (דוגמה מס' 4), ועד להתעלמות בתקוה שזה יעבור - של הציבור הדתי לאומי למחאת קיץ 2011, ורבים וטובים כבר התיחסו לכך לפני. וגם על השאלה, איך ניתן להסביר את זה ומה זה אומר, כבר כתבו לא מעט. אבל בכל זאת, בשביל מה יש לי בלוג אם לא בשביל לפרוש את התיאוריה שלי בנושא.

ברמה הבסיסית, אני מסכים מאוד עם מה שכתב תומר פרסיקו. יש כאן ניתוק נפשי עמוק עם הציבור הכללי. המחאה הזו הולידה ויכוחים רבים אבל זלזול והתיחסות רגשית מבטלת כלפי משתתפיה באה כמעט רק מקולות דתיים לאומיים. הדתיים כל כך מנותקים מהציבור הכללי, שהם לא מרגישים כנראה בכאב כל כך משמעותי של הציבור - 88% לפי רוב הסקרים; וסוגיה מספקת כדי להוציא 450,000 לרחובות כמעט ללא ארגון, עם מעט מאוד פרסום יחסית (במיוחד עם זוכרים את הצפתם, מילולית, של רחובות ירושלים במודעות לקראת הפגנות הימין הגדולות בשנות ה90), בלי אוטובוסים והסעות להפגנה, וכמעט כולם מבוגרים. וכחושבים על זה - ניתוק שכזה הוא לא מפתיע אחרי הכל זה ציבור שלמעלה מרבע מבניו חיים בהתנחלויות שסביבתם דתית בלבד וחלק ניכר מהשאר חי בישובים ובשכונות עם דומיננטיות דתית; ציבור עם מערכת חינוך נפרדת, כך שהמפגש הראשון של הדתי הממוצע עם העולם החילוני הוא בגיל 18 אם לא למעלה מכך; וציבור שכמות לא מועטה ממנו - ובעיקר מנהיגותו הרוחנית - גם עובד ונפגש כמעט אך ורק עם דתיים. יתר על כן, מצב ההתיחסות הבסיסית הוא של עימות עם הציבור החילוני ולכן בהכרח כל מה שבא מ"התל אביבים" חשוד ולא מעורר הזדהות. נכון, יש הרבה הסברים ורציונליזציות לסיבה שלא להצטרף, אבל אלה רציונליזציות שבאות על בסיס המצב הנפשי של ניתוק. כתרגיל מחשבתי, נסו לחשוב אם אחד מההסברים הללו היה מוצג כסיבה להפסיק את התמיכה במפוני גוש קטיף, למרות שמבחינה עניינית טענותיהם דומות.

אבל יש כאן יותר מזה לדעתי. המצב הנפשי הזה נובע לא רק מניתוק אלא גם מחוסר אונים. אבל לשם כך אעשה עיקוף קטן דרך החפץ חיים.
אחד השיעורים הטובים ביותר שלמדתי בתואר במחשבת ישראל היה שיעור של ד"ר בני בראון על החפץ חיים. ואחת הנקודות המעניינות מהשיעור היא הטענה הבאה: פעילותו המרכזית של החפץ חיים - בליטא של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 - היתה במהלך אחת התקופות הסוערות בתולדות העם היהודי. לא זו בלבד שהאיומים הגדולים על היהדות המסורתית מצד החילונות, ההשכלה, הקומוניזם והציונות נגוס בחברה היהודית המסורתית, אלא שהיא עצמה עמדה בפני אתגרים דרמטיים: הדוגמאות הבולטות הן ההגירה המסיבית לארה"ב, שם לא היתה כל תשתית לקיום חיים יהודיים והיה חשש רב להתבוללות מהירה, וצו הגיוס הכללי לצבא רוסיה, שהוצא ב1874 וחייב בגיוס כמעט את כל הגברים בגיל 21 לשירות של 6 שנים ומעלה. כפי שניתן לצפות, הצו גרם לאנדרלמוסיה בקרב האוכלוסיה היהודית, למקרים של קניית שחרורים בכסף, ואפילו חטיפת ילדי עניים ויתומים שיתגייסו במקום בני עשירים וחזקים בקהילה, ובקיצור למתח פנימי רב שאיים על שלמות הקהילות ממש. החפץ חיים באותה התקופה עלה למעמד המנהיג הבלתי מעורער של העולם החרדי הליטאי. ועדיין, אם מסתכלים בכתביו, כמעט ואין התייחסות לבעיות הגדולות של השעה, בודאי שלא התיחסות הלכתית או ערכית. הוא אכן כתב שני ספרוני הלכה, "מחנה ישראל" לחיילים ו"נדחי ישראל" למהגרים לאמריקה - אך דוקא עיון בהם מעיד עד כמה מנותק היה דיונו של החפץ חיים מהבעיות הדרמטיות שהתהליכים האלה עוררו. בכל רחבי המשנה ברורה אין כל התיחסות לבעיות הגדולות של החברה, והאמירה המוסרית המשמעותית ביותר שהחפץ חיים ראה לנכון לקדם, בספר שהוא נקרא על שמו - החפץ חיים - היא באיסור לשון הרע ורכילות. בקיצור אל מול אחת התקופות הקשות ביותר לקהילות היהודיות, עם בעיות דרמטיות, העיסוק העיקרי של החפץ חיים היה במה ברל אמר לשמרל בדרך למקוה.
אין כוונתי לזלז בתלמידי חכמים (באמת שלא) - יש כאן גישה ברורה של החפץ חיים  לגבי ניתוק מוחלט של הרב והתורה מעיסוק בבעיות הגדולות של החברה, לא כל שכן המדינה (יש בכך הרבה אירוניה שמצד שני, החפץ חיים הוא שתבע את המושג "דעת תורה" שבשמו מתיחסת החברה החרדית לכל אמירה של רבניה בכל תחום שהוא כאל הלכה פסוקה).
ובדיוק כנגד הגישה הזו יצא הרב קוק. לרב קוק היו כמובן הרבה אג'נדות אבל אני לא חושב שרבים יחלקו עלי אם אטען שאחת המרכזיות שבהן היא חיבור מחדש של התורה לשאלות הגדולות של החברה והחיים. זו הרי מהותה של תורת ארץ ישראל שרצה לקדם; בשם התפיסה הזו כתב את מאמר הדור ובשמה אפילו התיר את היתר המכירה - כל אלה מתוך הנסיון לראות כיצד יכולה התורה להיות רלוונטית לשאלות מהותיות של הדור; כיצד ניתן לבנות חברה ומדינה לאור ערכי התורה.
והטרגדיה היא שדור אחד בלבד אחריו, כל העיסוק בשאלות חברה ומדינה בציבור הדתי קרס אך ורק לשימור השליטה הישראלית ביו"ש. שאלת יו"ש (ואולי גם כפיית כמה שיותר מהמאפיינים הפרטיקולריסטים והטקסיים של הדת במרחב הציבורי, למשל דחיקת רגליהן של נשים בצה"ל החל מתפקידי לחימה וכלה בתפקידי שירה) היא השאלה היחידה שבעיני הציבור הדתי יש לו ולתורת ישראל מה לתרום בעניינים הגדולים של חברה ומדינה. בעצם הציבור הדתית לאומי חזר תודעתית לשטעטעל, ואין לו מחשבה ערכית על השאלות הגדולות של חברתו ומדינתו פרט לשאלת השטחים. (איזה מימוש עצוב לנבואתו של מלך כוזר "כאשר תהיינה בידיכם חרבות, תקטלום" - ציטוט מהזכרון, אל תרדו עלי על חוסר דיוק) וכאשר עולה שאלה כזו - למשל בנושאי חברה וכלכלה - הוא עומד חסר אונים.
תאמרו - והרי הדיון הכלכלי הוא כלל לא ערכי, זהו דיון טכנוקרטי, של כלכלנים, ובכלל, מה ערכי בדרישות להעלאת רמת החיים? אלא שזו כמובן שטות. הקריאות המרכזיות בהפגנות כבר כמה שבועות הן לא רק לדיור, אלא לשינוי מסיבי של המשק הישראלי, לשובה של מדינת הרווחה. ומאוחרי מדינת הרווחה יש שאלות ערכיות מהותיות וקשות: האם, ועד כמה נכון, שהמדינה תספק רווחה, בריאות, חינוך? רווחה מאידך הכרחית כמובן לקיום מינימלי בכבוד של העניים, אבל אולי היא גם דנה אותם לתלות? האם הרווחה הישראלית באמת מקדמת את מקבליה, כדוגמת תהליך הצדקה של הרמב"ם? והאם לגיטימי למסות עבודה ב50% כדי לממן רווחה? האם נכון שהמדינה תעמוד מאחורי רפואה ציבורית, ועד כמה? הרי להוצאות בריאות אין סוף, מתי חייבים לשים את הגבול? האם נכון לאפשר בכלל רפואה פרטית? מחד, היא מביאה לרפואה טובה לעשירים ורעה לעניים, ודנה אנשים למוות פשוט מכיוון שאין להם מספיק כסף. אבל מאידך, איזה מוסר זה המונע ממני לתת כל מה שיש לי כדי לתת את הטיפול הרפואי הטוב ביותר ליקירי? ואם כבר אנחנו ברפואה - האם לגיטימי שרופאים ישבתו, תוך סיכון חוליהם? ואם לא, איזה כלים יש בידיהם לדאוג לזכויותיהם? האם חינוך צריך להיות שוויוני? ואיך זה מתיישב עם שכר הלימוד הגבוה במערכת החינוך הדתית, ועם קידוש השם הגדול שמערכת החינוך הדתית הפ"ת עושה בימים אלה בקילטת עולי אתיופיה?
אני לא חושב שיש לי תשובות ברורות, אבל אלה שאלות שצריכות להשאל. זה נושא חשוב לדון בו. נכון, לא דנו בו שנים ארוכות, אבל פתאום הוא חזר לבמה בתהליך הלימוד העצמי הגדול שקרה בציבור הישראלי במהלך המחאה, והוא אולי התוצאה הכי משמחת שלה (כפי שכתבתי בתחילת  השבוע; הנה דוגמה יפה). אגב, בחלק מהשאלות האלה דרישות "המחאה" מאוד מוטעות לדעתי. אבל גם אם מתנגדים להן, צריך להשתתף בדיון, ובטענות ענייניות. והציבור הדתי בכלל לא יודע להשתתף בדיון, זה לא נמצא בקואורדינטות שלו (אני קצת מרגיש שאני חוזר על תיאורית המוסד המיוחד).
זה מצב מאוד מביך ולא נעים, שכן פתאום המגזר עומד מול מדינה שלמה שעוסקת בנושא שהוא בכלל לא יודע איך להתיחס אליו; המגזר אולי חשב שהוא עבר מלהיות משגיח הכשרות בקרון המסעדה אל הקטר, אבל פתאום גילה שבכלל הרכבת נמצאת על פסים אחרים. אז מה הפתרון? מנסים לבטל או לזלזל במחאה; לטעון טענות אד הומינם (מפלטו האחד לפני אחרון של הנבל, לפני הפטריוטיות) או מנסים להקריס את הדיון לקוארדינטות הידועות סמולנים <-> שאר העולם, ואז המוחים = תל אביבים משתמטים = סססמולנים, ובא לציון גואל.

וכמה דיוני שוליים:
א. הורי, שהפגינו בירושלים, דווקא ראו לא מעט דתיים. אלא שאלה הירושלמים, המימדניקים, אנשי שירה חדשה או בקצרה - בדיוק אותו תת ציבור זערורי שהצינות הדתית הכללית כל כך נהנית ללעוג לו. מאלה גם יצא "מעגלי צדק" - אולי הארגון היחידי שאני מכיר שמנסה לעסוק מנקודת מבט דתית בשאלות של חברה, ובו מתנאים הדתיים כל פעם שתוקפים אותם בנושא. היו גם כמה צדיקים בסדום אחרים - הרב בני לאו, הרב שי פירון - אבל אלה היוצאים מין הכלל המעידים על הכלל.
ב. ישנה פעילות חברתית ענפה של הציבור הדתי לאומי, ואני הראשון שאודה בכך. ערך ההתנדבות מאוד משמעותי, וזו אחת מנקודות האור של המגזר. אבל זו תמיד מתוך מחשבת צדקה, מתוך "לעזור לאנשים אחרים" כלשון הזהב של הרב שרלו. אין כאן מחשבה עמוקה על כיצד ראויה חברתנו להיראות.
ג. דוד שאל, ובצדק, למה גם מתעסקים כל כך באובססיביות בדתיים והאם הם כן או לא משתתפים במחאה, ולא בציבורים אחרים. אז אותי הדתיים מעניינים כי משם באתי, אבל אני חושב שהסיבה בגדול היא זו: אם מסתכלי ם על פוליטיקת הזהויות הישראלית. בגדול ישנם שישה שבטים גדולים: מזרחיים, אשכנזים-חילונים, רוסים, חרדים, דתיים לאומיים וערבים (יש עוד קבוצות קטנות יותר כמו עולי אתיופיה, אבל בגדול זו החלוקה). חרדים וערבים מראש מוציאים את עצמם מחוץ למשחק. הם לא מסתכלים על המדינה הזו כמדינתם, אלא כמדינה זרה שממנה יש להשיג ולהציל מה שאפשר. הרוסים נדמו למדי בדיון הזה כי לדעתי הרוסים כציבור מובחן, עם אידיאולוגיה ומנהיגות, בדרך להטמע. אשכנזים ומזרחיים  השתתפו כאחד, ועמעום הזהות השבטית בין שניהם הוא אולי אחת התוצאות המשמחות של המחאה. נותרנו עם הדתיים, שמחד מדברים גבוהה על מעורבותם במדינה, ומאידך נעלמו מהדיון. אז סביר בעיני לשאול איפה הם.
4. ואחרון חביב: לך על זה עד הסוף, קלמן ליבסקינד. בסוף עוד תמצא שהקרן החדשה רצחה את JFK ופיברקה את תעודת הלידה של ברק אובמה.

----
עדכון:
ליטל מעירה, ובצדק, שאני מטשטש בין המושגים: "דעת ההלכה" אינה זהה ל"דעת הדתיים". בהחלט ניתן לטעון שלהלכה אין מה לומר בנושא מסויים, וזה לא מעיד בהכרח שלאדם הדתי או לדתיים כציבור אין מה לומר. ועל כך אשיב:
א. אני אולי מסכים בהחלט עם הטיעון שיש תחומים שההלכה פשוט לא מתערבת בהם, אבל הרב קוק ממש לא (הפרוייקט שלו, להבנתי, לא היה רק הקלת עול ההלכה, אלא שידוך מחדש של התורה - וההלכה - והחיים). ורוב הציבור הדתי - ובודאי מנהיגיו - רואה עצמו כיום כתלמידי הרב קוק (במהלך דיון ההתנתקות אחותי ניצן היתה בתיכון. הטיעון החוזר שהיא שמעה כנימוק להתנגדות להתנתקות היה "זה לא פוליטיקה, זו הלכה"). אני חושב שבמידה מסויימת גם הח"ח חשב כך - אחרי הכל, הוא אבי ה"דעת תורה". פושט הוא חשב שכיהודים אין לנו מה לעשות ביחס לשאלות הגדולות. ולכן מה שהיה לו לומר לחיילים או למהגרים היה עצות קטנות ומועילות, והפצרה בחיילים לחסור לביתם בחופשות גם אם המסע מסיביר ארוך.
ב. גם אם להלכה כשלעצמה אין מקום בחלק מהדיונים הציבוריים, יש מקום לדיון ערכי. והדיון הערכי הזה לא קיים בציבור הדתי - שדווקא יודע להרים דיונים ערכיים מרשימים (לא פעם הרבה יותר מהציבור הכללי); העדר ההתיחסות ההלכתית במובן הזה הוא הסימפטום של העדר כל התייחסות ערכית.

היסטוריה

ולו מסיבות של מספרים בלבד, היתה שלשום היסטוריה, וסוף סוף ה400,000 המיתולוגי של סברה ושתילה הודח מכסאו (במיוחד שסביר להניח שאז לא היו שם 400,000 איש - אין שום סכוי שבעולם שכיכר רבין יכולה להכיל כמות כזו של אנשים). אז עכשיו השיא החדש לשבור הוא 450,000, והכיכר שצריך למלא היא כיכר המדינה, שהיא פשוט ענקית. (בדיעבד, זה היה הימור לא קטן לעשות את ההפגנה שם, כי זו באמת כיכר ענקית - בערך 80 דונם אם נדייק. אבל משמולאה הכיכר, זה הסטנדרט החדש). היה גם מאוד כיף (בצעדה. בעצרת כבר קצת מעייף, אז עד לאייל גולן לא החזקתי).
אבל מעבר לכך, אני חושב שמחאת קיץ 2011 הצליחה לעשות הסטוריה קטנה, גם אם לא תשיג שום דבר בדמות הישגים קונקרטים בשבועות הקרובים.בעיקר כי היא יצרה לדעתי שנוי משמעותי בקרב כל משתתפיה: הגבירה את המעורבות, העצימה, העניקה תחושה לרבים ממעמד הביניים כי הם לא לבד וכי מצוקותיהם לגיטימיות, העניקה אפיק של פעולה לתעל את המצוקות האלה, העמיקה את הידע והביקורת של הציבור על המהלכים הכלכליים שמתרחשים מאחורי גבו - כל אלה תהליכים שעושים רק טוב לדמוקרטיה הישראלית; אמנם הבחירות הם (לפחות נכון להיום) בעוד שנתיים, אבל אני סבור שיש סיכוי גבוה שהמחאה הזו תצליח להעלות מחדש את אחוז ההצבעה, שירד בבחירות האחרונות אל מתחת לאחוז ההצבעה כמעט בכל מדינות המערב - וזאת כשלעצמה התפתחות מבורכת.
וכמובן, המחאה הצליחה להגדיר מחדש את השיח הפוליטי ולמקד אותו לתחום החברתי-כלכלי. אני לא סבור שהשיח הזה יעלם כל כך מהר, מכיוון שהשיח הפוליטי בתחום המדיני-בטחוני הפך לעקר וחסר משמעות. ברמה העקרונית - מנתניהו ושמאלה כל המפה הפוליטית מסכימה עם שתי מדינות לחלוקת הארץ. ברמה הפרקטית, נתניהו נאבק בכל כוחו לשמר את הסטטוס קוו, ולא נראה שיש מישהו במפה הפוליטית שיצליח לפעול באופן דרמטי אחרת, ומכיוון שזה שווי משקל לא יציב, משמעות המצב הזה היא שישראל - עצוב לומר זאת - הסירה את ידיה מקביעת עתידה בתחום המדיני, והקריסה להסדר יציב פחות או יותר בקוי 67 פחות או יותר תקרה בשלב כלשהו אבל כנראה שבעקבות אירוע חיצוני זה או אחר. (כתבתי על זה בזמנו כאן) אבל הצד החיובי של המצב הזה הוא שהדיון המדיני-בטחוני מת משעמום, והדיון החברתי-כלכלי כאן כדי להשאר.
(בהערת שוליים, זו עדיין אחת ההתפתחויות היותר חיוביות לטובת חלוקת הארץ לדעתי וזאת מכיוון ששימור הסטטוס קוו כמו שנתניהו רוצה דורש מאמץ קבוע והתגייסות מתמדת; זה כמו לטפס במדרגות נעות יורדות. שנוי השיח הפוליטי, ובעקבותיו גם שנוי סויים בפוליטיקת הזהויות הישראלית, ממילא יוריד את כמות האנרגיה שניתן להשקיע במאמץ הזה ויביא לקריסה שתיארתי לעיל מהר יותר, ואולי אפילו עם יותר יוזמה ישראלית. אבל זו כבר ממש ספקולציה).
אבל כל אלה התפתחויות חיוביות שכבר רבים וטובים אמרו. אני חושב שהמחאה הזו אולי הצליחה ליצור שנוי משמעותי יותר בשיח הפוליטי הישראלי, וחשבתי על כך בעקבות הרצאת הTED הבאה של ג'פרסון סמית', הנציג הדמוקרטי של המחוז ב47 בבית הנבחרים של אורגון:

אני באמת ממליץ לצפות בכל הקטע, אז אם אתם מתכוונים לעשות זאת צפו בו עכשיו, כי מיד מגיע ספוילר. אבל אם אין לכם כח, בקצרה טענתו של סמית היא זו: בואו נסתכל על איך הכח הפוליטי מתחלק לפי שני צירים: קבוצות המעוניינות באינטרסים פרטיקולריים של חבריהם אל מול קבוצות המעוניינות באינטרס של כלל הציבור, וקבוצות המסתכלות על אג'נדה ספציפית אל מול קבוצות המעוניינות באג'נדה כללית. ושכמסתכלים כך, רואים שבעצם כמעט אין אף גורם כח או קבוצת לחץ שנמצאת ברבע האחרון, כלומר שמעוניינת באג'נדה רחבה, ומעוניינת באינטרס ציבורי. זה לא אומר שהאחרים רשעים; גם קידום אינטרסים צרים הוא לגיטימי ואף מבורך. אבל זה אומר שחלק עיקרי מהמערכת חסר. הרבע האחרון נותר יתום, הוא לא בתחום התפקיד של אף אחד.

אם נתרגם לישראל - יש גוף אחד ואחד בלבד שרואה את תפקידו כממונה על הרבע האחרון, וזה אגף התקציבים באוצר. ולכן יש לו כל כך הרבה כח. והמצב הזה גרם לכך שכל שאר הדיון הכלכלי התמקד ברבע הראשון (ואולי השני) - בקבוצות שמעוניינות באינטרס ספציפי של חבריהן, לרוב דרך אג'נדה מאוד ספציפית (טיפולי שיניים לילדים, תקציב לישיבות הסדר, משרד לענייני גימלאים, שכר לימוד מסובסד באוניברסיטאות, מה לא). כל עוד היתה קבוצת רוב משמעותית שהסתכלה על האינטרס הכלל ציבורי ושמה אותו בראש מעייניה, המצב הזה היה בגדר הנשלט, אבל קואליצית המיעוטים, המוסד אותו חנך נתניהו ב96, הביא לכך שחוץ מאגף התקציבים אין בעצם אף גורם במערכת הפוליטית שמתסכל על כלל התמונה. ולאגף התקיציבים יש ראייה מאוד ספציפית - של גזבר, של מי שמסתכל על החור שבגרוש. ובצדק, זה תפקידו. אבל אף אחד אחר לא בא עם ראייה רחבה של קידום אינטרסים כלל ציבוריים.

ואת זה אני חושב - או מקווה - שהמחאה שינתה. בימים הראשונים, כאשר התגובה המקובלת מצד הממשלה למוחים היתה "מה אתם מציעים?" חשבתי שהתגובה הנכונה מצד המוחים היתה צריכה להיות "זה לא תפקידנו להציע". אבל הם הלכו בדרך אחרת, ושקעו באינספור דיונים (מזכיר במשהו את דיוני השומר הצעיר של תחילת המאה) הצעות, ניירות עמדה ומה לא. במבט ראשון זה נראה קצת מצחיק: בכל זאת אלה לא אנשי מקצוע, ובאמת איש לא בחר בהם לייצג את הציבור במו"מ מול הממשלה. במבט שני, זה היה אחד התהליכים הכי חיוביים בשנים האחרונות כי לראשונה כל ניירות העמדה האלה - או רובם - לא באו רק כרשימת דרישות מהשוגר דדי ששמו האוצר אלא כתפיסה אחרת על איך ראוי לנהל את הכלכלה הישראלית. אפשר לא להסכים איתה, אבל שובה של החשיבה הכללית, הציבורית, על פני החשיבה המגזרית הוא נפלא בעיני, ואם הוא כאן כדי להשאר - דיינו.

ובקטנה:

גיא רולינק כתב אתמול דברי טעם בדה מרקר. ונעמה כרמי כותבת ניתוח מאוד מעניין על התפטרות המתמחים.

שלושה מיתוסים

קראתי בעניין את הראיון עם שלי יחימוביץ' במוסף הארץ בשבוע שעבר; יש בו לא מעט דברים שאני מסכים איתם וגם כמה וכמה שאני חולק עליהם. אבל האמירה הפרובוקטיבית של יחימוביץ' - שניערה את כל שומרי הסף בעיני עצמם של הסמול - כמו אבירמה גולן, עקיבא אלדר,  עמירה הס וגדעון לוי היתה בעניין מפעל ההתנחלויות: ראשית, לגבי עצם קיומו:

אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית 

ושנית, לגבי המשוואה הידועה שהפסקת ההשקעה בהתנחלויות היתה משנה באופן מהותי את המצב הכלכלי בישראל:

אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת - שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות.

אני לא מעוניין לדון בעצם הנושא, מה גם שיחימוביץ' יודעת יפה מאוד להגן על עמדותיה במאמר התגובה שפרסמה היום. על פניו אני נוטה להסכים איתה - לא כל כך מכיוון שאני חושב שהמאבק בהתנחלויות לא חשוב אלא בשל הטיעון השני שנדמה לי שאני מזהה בעיקר מהמאמר דהיום והוא שהמאבק בהתנחלויות לא ל כך רלוונטי במצב הפוליטי של היום (ואני אוסיף - מכיוון שלדעתי גורלן נחרץ כך או כך) והתעסקות בהן תחמיץ את ההזדמנות לשנות שנוי משמעותי את פוליטיקת הזהויות הישראלית. מכל מקום, על כך בפוסט אחר (נקוה שבקרוב). את הזפוסט הזה התחלתי ביחימוביץ' בעיקר כדי לבדוק עובדות ולשחוט קצת פרות קדושות.

אז הנה הראשונה: בטענתה השניה - שצמצום ההשקעה בהתנחלויות לא ישנה בהרבה את המצב הכלכלי בישראל - יחימוביץ' פשוט צודקת. נכון שההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות יותר מכפולה מאשר בתחומי הקו הירוק (והחישוב הזה לא מכניס לחשבון הטבות מס ניכרות שתושבי ההתנחלויות נהנים מהן); אפשר וראוי לדון האם נכון שהמדינה תעדיף בצורה כל כך מפורשת את המתנחלים (כמובן, אני נגד). אבל גם הורדת ההשקעה בהתנחלויות לרמת ההשקעה של הקו הירוק - או פינוי כל ההתנחלויות - לא תשפיע הרבה על המצב הכלכלי או התקציבי פשוט כי המתנחלים הם גורם כל כך זעום מהאוכלוסיה. יש - לפי האומדנים הכי גבוהים - כ250,000 מתנחלים, מתוכם כ100,000 בהתנחלויות אידיאולוגיות, כלומר לא ירושלים וסביבותיה או ישובי "מיד ממזרח לקו הירוק" החילוניים והחרדים. זה בערך כאחוז וחצי מהאוכלוסיה, מספר שולי, שלא משפיע באופן מהותי על החלוקה התקציבית (גם אם ההשקעה בו כפולה או משולשת) או על המדיניות הכלכלית. הדגומה הטובה ביותר לחוסר ההשפעה היא המחקר שעשה לאחרונה הOECD (זהירות, pdf). עם קבלת ישראל לארגון, כדי להמנע ברגישויות פוליטיות, שלח הארגון מספר סטטיסטיקאים כדי לבדוק כיצד הסטטיסטיקות שהוא מפרסם ומסתמך עליהן מושפעות מהכללת השטחים בתוכן, או בניסוח אחר - האם הן תשתנינה אם מסתכלים רק על ישראל שבתחומי הקו הירוק. התשובה - כמעט שלא. (אגב, הסבר דומה נתן אודי ניסן בראיון עמו בדה מרקר בשבוע שעבר).
עם זאת, בטענתה הראשונה יחימוביץ' נופלת בגדול למלכודת המיתוס השני, והוא שההתנחלויות הוקמו וטופחו בידי כל ממשלות ישראל, והורתן בכלל בממשלות העבודה. אז כדאי לבדוק טיפה את העובדות: ב1977, ערב עליית בגין לשלטון, בגב ההר התקיימו בדיוק ארבע התנחלויות: כפר עציון, מלון פארק בחברון, עפרה, ומחנה קדום, המקום בו יושבו אנשי סבסטיה (שהפך אחר כך לקדומים). מתוך אלה, התנחלות אחת בלבד - כפר עציון - הוקמה ביוזמה ממשלתית, וזאת בשל המשמעות הרגשית וההסטורית של המקום. שלוש האחרות הוקמו בשל התפשרות של הממשלה עם פורעי חוק. נכון, יתכן שעמידה תקיפה יותר של ממשלת רבין הראשונה היתה מונעת גם את הקמת שלוש ההתנחלויות האלה, אבל בודאי אין מדובר בכך שהממשלה יזמה או הקימה אותן, ומכל מקום מדובר בסך כולל של ארבע התנחלויות, ובהן פחות מ4,000 נפש. השנוי הדרמטי בא עם עלייתו לשלטון של בגין - שהכריז בגאון ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה", אמר ועשה - וב1984, אחרי שתי ממשלות ליכוד, כבר היו עשרות התנחלויות בגב ההר עם 25,000 נפש. ממשלת העבודה הבאה בתור - של רבין ב92 - כבר עמדה בפני מציאות אחרת לחלוטין, ואגב גם בממשלה הזו המהלך כמעט הראשון שלה היה הקפאת ההשקעה הממשלתית בשטחים. כך שהאחריות ההסטורית - לטוב ולרע - על מפעל ההתנחלויות היא על ממשלות הליכוד, ועליהן בלבד.
ואם כבר, אז עוד מיתוס שלישי שמכעיס אותי, בסגנון "כל ממשלות ישראל הסכימו לכך", הוא בעניין גיוס חרדים. החטא הקדמון, טוען המיתוס, הוא בהסכמת בן גוריון לאחר פגישתו עם החזון איש לתת פטור גיוס לתלמידי הישיבות; האחריות לצמיחת חברה חרדית החיה על כספי צדקה ועל חשבון הציבור היא על כלל ממשלות ישראל. אלא שהאמת היא בפרטים הקטנים: בן גוריון הסכים לפטור למאות בודדות של תלמידי ישיבות, וההגבלה על כך נשארה בתוקפה עד 1977; בהתאם, רובו של הציבור החרדי התגייס ועבד באותה התקופה בצורות כאלו ואחרות. מי שהפך את הפטור לגורף, ובכך, בשילוב עם מדיניות כספים יחודיים שהומצאה באותה ממשלה בנה במו ידיו את חברת המתבטלים החרדית, הוא שוב בגין מיודענו. על הקמת מפעל ההתנחלויות והחברה החרדית של ימנו אפשר לדון - אני כמובן סבור ששתיהן טעויות היסטוריות - אבל האחריות עליהן נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, והצד הזה צריך לתת עליהן את הדין. למפא"י ההיסטורית לגלגוליה אולי יש חטאים, אבל לא תגררו אותה לאחריות על החטאים האלה.

אוסף אקראי של דברים שהצטברו

1. מאוד אהבתי את הראיון עם אודי ניסן אתמול בדה-מרקר. מכמה סיבות:
     א. לזכותו יאמר שהוא כבר לפני שנה וחצי הגדיר שהמגמה ארוכת השנים (מאז 1985) של קיצוץ התקציב - וממילא, הורדת רמת השירותים של הממשלה לאזרחים והקטנת מעורבותה במשק - מיצה את עצמו, והגיע הזמן להפוך כיוון.
     ב. ולמרות זאת, הוא לא מתיימר לטעון שהוא ידע את הכל מראש, ומזמן אמר לכולם, ואם רק היו מקשיבים לו. להיפך, הוא מודה שהוא הופתע מעוצמת המחאה.
     ג. הוא אומר הרבה דברי טעם, וגם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל הוא בעיקר מדבר לעניין ועומד מאחורי המהלכים שעשה והדברים שלדעתו יש לתקן. הוא לא נבהל מהמחאה מחד, וטוען שכל מה שעשה הוא שטות; ומאידך מודה בכל מיני נושאים שצריך לתקן; בקיצור, הראיון הזה היה אחת מהסקירות היותר מדוייקות ומפורטות שקראתי בנושא הכלכלי מאז שפרצו האוהלים לעולמנו. אז תקראו.
2. זו שטות ניו אייג'ית משהו, אבל ברגעים קשים יש בה הרבה שעשוע.
3. פרספקטיבה קצת אחרת (הקרדיט לליטל) על המספרים הדמיוניים של החוב האמריקאי. נכון, החוב של הממשלה האמריקאית הוא אדיר - אבל רובו הוא לאזרחי ארה"ב עצמם: לקרנות הפנסיה, באג"ח יעודיות שנתנות לקרן של ביטוח לאומי, באג"ח וכו'.
4. אם הבלוג שלי הוא במה פתוחה לדמגוגיה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, רק הוגן שמדי פעם נתן במה לקצת דמגוגיה מימין (למרות שככל דמגוגיה, יש בה משהו). הקרדיט לאלנה קגן.
5. זוכרים את גלן בק? אותו גלן בק שהצליח להכתיב לא מעט מסדר היום האמריקאי ב2009-2010? מדהים עד כמה מהר אדם הופך ללא רלוונטי: בשנה שעברה הוא הצליח לארגן הפגנה מרשימה למדי בוושינגטון, עם למעלה מ100,000 איש ונוכחות, בין השאר, של שרה פיילין (שהיתה בשיא השפעתה דאז). וכעת, נסיון השחזור שלו בישראל מחרתיים קצת פחות מצליח: בפרט, נראה שהשמות המפוצצים שהוא התימר להביא איתו להפגנה לא ממש באים: ג'ו ליברמן מבריז, רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות - שלפחות חלקם הימני היה אמור להשתתף - מעדיפים לבלות בשדות התירס של איווה, ואריק קנטור, מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, הנציג הרפובליקאי היהודי היחיד ועד כה היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בהיסטוריה, שהיה אמור להשתתף, לא זו בלבד שלא משתתף אלא שהחליט לחזור מחופשתו בישראל אתמול, שלושה ימים בלבד לפני ההפגנה. ובעיקר, נראה שלאף אחד ההפגנה הזו לא מזיזה, ואפילו הערבים - שהייתי מצפה שיתפוצצו לאור הפגנה תמיכה גדולה בישראל ברחבת הכותל המערבי, ויטענו מיד שמדובר בנסיון להחריב את אל-אקצה - לא ממש מתיחסים. אישית במקור חשבתי ללכת אבל אז מתברר שכרטיס עולה אלפי דולרים; מאידך גם להפגנות הנגד אין לדעתי ממש סיבה ללכת - התגובה העיקרית שיש לי אליהן הוא: תנוחו. הבנאדם הוא has been. אה, ואם מישהו בישראל עוד ממש אוהב את התמיכה של בק בנו,[הנה הניתוח האינטלגנטי שלו על מחאת האוהלים בארץ:

6. נכון שאם יש עקרון כלכלי אחד שהמפלגה הרפובליקאית עומדת מאחוריו הוא שאסור להעלות מסים? הרי בשביל העקרון הזה הם היו מוכנים להביא את הממשל האמריקאי לפרעון חוב. אז זהו, שלא בדיוק: הרפובלקיאים נגד מסים על עשירים; הם, כמסתבר, דווקא מאוד שמחים להעלות מסים, אם מדובר במסים על העניים. למשל, הם מתנגדים התנגדות נחרצת לתת לקיצוצי המס של בוש - שמשפיעים בעיקר על העשירים - לפקוע, אבל מתברר שאת הקיצוצים הזמניים במסים קבועים על המשכורת - בטוח לאומי וכד' - שמשפיעים בעיקר על העניים ושנקבעו באופן זמני במסגרת תוכנית התמריצים של 2009 - עם פקיעתם של אלה דווקא אין לרפובלקאים שום בעיה, ובעוד שהדמוקרטים רוצים להאריכם, הרפובליקאים מתנגדים. זאת ועוד, לא מעט מועמדים רפובליקאים לנשיאות (למשל ריק פרי ומישל בקמן) מתרעמים על כך שרק כחצי מהאמריקאים משלמים מס הכנסה. הפתרון שלהם הוא לא כמובן לגרום לכך שהכנסתם תעלה כך שיגיעו למדרגת המס, אלא קריאה להעלות מסים על השכבות הנמוכות. והאמירה "בזמן משבר אסור להעלות מסים על אף אחד", שכה רווחה במפלגה הרפובליקאית בזמן הדיונים על קיצוצי המס של בוש? אל תגזימו, מדובר כאן בעניים, לא באמת באנשים שראויים להיכלל בכנוי "אף אחד". דיוויד ויגל מסביר יותר בפירוט.
7. אחרי שריק פרי נהנה קצת מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה, מתחילות הבעיות. למשל:
     א. אחרי שפרי בספרו קרא לבטל את מס הכנסה, בנוסף לחלקים ניכרים מהממשל הפדרלי (על כך כבר דיברתי). למעשה, הוא הבין שהספר - אותו פרסם בשנה שעברה - כה קיצוני שהוא מנסה להתרחק ממנו כעת, בטענה שמדובר ב"הרהורים על העבר, לא תוכניות לעתיד". לא נשמע כמו התחלה טובה של קמפיין.
     ב. הטקסס מונת'לי נותן סיכום לטובת היינקי המצוי של שמונה דברים שכדאי לדעת על פרי.
     ג. ופרי גם נתפס פעם 20 מייל לשעה (כ35 קמ"ש) מעל המהירות המותרת
     ד. וכמובן, בטוח שאפקט החממה לא קיים (אבל זו כבר אורתודוקסיה רפובליקאית)
     ה. בזמן הדיון על  תקרת החוב, הוא סבר שאם ארה"ב תאחר בתשלום האג"ח שלה זה לא יהיה כל כך נורא
     ה. והוא קיבל טיפול הכרוך בשימוש בתאי גזע עובריים - שבשימוש בהם הוא כמובן מתנגד. תיקון מפי מגיב אנונימי: הטיפול שפרי קיבל הוא בתאי גזע שלו עצמו, ולא עובריים; זה כמובן תהליך הרבה פחות קונטרוורסלי, שלו פרי - כמו רוב הימין האמריקאי - לא מתנגד, כך שהנקודה הזו די חסרת משמעות.
8. אחרי שמיט רומני התעקש לטעון ש"גם תאגידים הם בני אדם", זה היה רק עניין של זמן עד שהדמוקרטים יוציאו חולצה עם הכיתוב: "some of my best friends are corporations".
9. קורטיס תרדנידל (או זה לפחות השם שבחר לעצמו ביו-טיוב) משתעשע קצת על חשבון הכלכלה האמריקאית ודרוג האשראי העגום שלה:

(מצאתי אצל גרג מנקיו, כלכלן בהרוורד שבימנו מייעץ למיט רומני)
9. נחשו מהו המאכל הבא, הלהיט הנוכחי ביריד השנתי של מדינת איווה (שבהיותה המדינה הראשונה לפריימריז, בכל ארבע שנים הופך לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה, והשנה בעיקר בצד הרפולביקאי):

כמובן, זוהי חמאה מטוגנת בשמן עמוק. כן, מה ששמעתם. ושרה פיילין כל כך התעצבנה מכך שמישל אובמה ניסתה לעודד ילדים לאכול קצת יותר בריא, שזה הדבר העיקרי שבא לה לאכול ושלכבודו (וכמובן, גם כדי ליצור לעצמה קצת הד תקשורתי, אבל את זה היא לא אמרה בפירוש) הגיעה ליריד ושתתה מיד את תשומת הלב התקשורתית מכל שאר המועמדים.
9. רחל עזריה אומרת דברי טעם. ועוד דברי טעם.
10. האינטרטקסטואליות האולטימטיבית.
11. ולסיום: האויב החדש של תוכנית הבוקר של פוקס ניוז: בובספוג.

שיר של יום חולין

הצטברו אי אלו דברים לומר על אמריקה, אוהלים, החיים היקום וכל השאר. וכדי קצת לגוון נתחיל מכל השאר:

1. כמה גרסאות של התיקונים הכי מצחיקים באייפון מסתובבים באינטרנט, אני אהבתי את זאת. מה שיש לי לתרום הוא הסיפור הבא: התחלתי SMS, ולחצתי בטעות על האות ז. כשניסיתי למחוק לחצתי בטעות על "שלח". יאמר לזכותו של האייפון שהוא בנדיבותו תיקן אותי ל: ז'. תודה באמת.

 2. "ישראל היום" לא משהו בשרטוט גראפים.

3. תושבי וושינגטון די סי לא מיוצגים בקונגרס (עד לפני מספר עשורים הם גם לא הצביעו לנשיאות; כיום יש להם שני אלקטורים) ולעומת זאת מנוהלים ישירות על ידיו, שכן אינם מדינה. התוצאה היא שסנטורים מיוטה ועד מסצ'וסטס יכולים לפרוק את התסכולים והתעלולים הפוליטיים שלהם על המחוז. המחאה של תושבי וושינגטון יכולה לבוא לידי בטוי רק בלוחיות הרשוי שלהם, שם כתוב על משקל הקריאה הידועה ממלחמת העצמאות, "taxation without representation". על משקל זה, רצה להציע כריס הייז את המוטו הבא לעיר:

4. על פי מחקר חדש של מכון פיו, מאז 1995 (שנות השיא של ממשל קלינטון), פער השכר החיצוני בין לבנים להיספנים קפץ מפי 7 לפי 15, והפער בין לבנים לשחורים קפץ מפי 7 לפי 19. מי אמר ששנות ממשל בוש היו חסרות הישגים?

5. אבינר שוב מעצבן,  זה לא ממש חדש. עם זאת, הניתוח שאריאל סרי לוי עושה לתשובתו בכל זאת שווה לינק.

6. רמי לוי אולי זול, אבל לא ממש עושה חשק לקנות אצלו כשהוא נוקט בנורמות העסקה שמזכירות דוכני סנדביצ'ים בצפון קרוליינה בשנות ה60.

7. אל תקנו תרופות הומיאופטיות.

8. הקמפיין של ניוט גינגריץ' לא ממש ממריא. אבל הוא עצמו כנראה שכן: הקמפיין עד כה הצליח לצבור חובות של כמליון דולר, 44% מתוכם הוצאות על מטוסים פרטיים.

אמריקה:

אז דיוני תקרת החוב הסתיימו בהסכם, ואת זה כבר בטח שמעתם בחדשות. ברוב הסעיפים הרפובליקאים קיבלו את מה שרצו: ישנו קיצוץ היסטורי בתקציב ואין כל העלאה של הכנסות הממשל. במידה מסוימת זו היתה תוצאה בלתי נמנעת מתנאי היסוד של המשא ומתן: לחלק לא קטן מהרפובליקאים לא היה ממש אכפת להגיע למצב של חדלות פרעון בעוד שהדמוקרטים ראו זאת כאסון שצריך למונעו בכל מחיר; כאסון כזה שאפילו אי אפשר להסתכן במשבר של יום או יומיים כדי להראות את חוסר האחריות הרפובליקאי. פעם, לפני עשור או שניים ואפילו לפני כמה שנים, כאשר רמת הקיטוב והעוינות הפוליטית היתה נמוכה יותר, הצבעות כאלה היו עוברות בלי בעיות כי נושא כמו תקרת החוב היה נתפס "מחוץ לתחום". אבל הזמנים השתנו, ואין אפילו קמצוץ של רצון טוב בין המפלגות - ליתר דיוק, מצד הרפובליקאים; וכשאלה תנאי היסוד, די ברור שהעסקה הסופית תהיה חד צדדית לכיוון הרפובילקאי, כך שלא ברור לי מה הנהי הגדול מצד הפרשנים השמאליים.

ישנן שתי טעויות משמעותיות של אובמה בסיפור: האחת, שהוא לא היה מוכן לשחק את המשוגע. מצב של התקלות בתקרת החוב נותן כח אדיר לרשות המבצעת (שכן הנשיא צריך להחליט מה משלמים ומה לא) והוא היה יכול למשל להכריז שהוא מפסיק לשלם כל תשלום פדרלי לאנשים או עסקים בתחומי מחוזות של חברי קונגרס שמצביעים נגד העלאת תקרת החוב. או להכריז שחוק תקרת החוב לא חוקתי - בשל התיקון ה14, שתוקן לאחר מלחמת האזרחים וקובע שהקונגרס לא יכול לפגוע בתשלום חובות, תיקון שתוקן כדי לודא שלא תהיה הפרעה בתשלום החובות מהמלחמה - ופשוט להתעלם ממנו. הבעיה היא שראשית, לא ברור כיצד וול סטריט יגיב למצב כזה, ושנית זה בוודאות היה מבטיח לאובמה נסיונות הדחה בקונגרס ושנים מתישות בסגנון שנות מוניקה של קלינטון. כך שלא בטוח שזו אכן טעות. מה שכן בודאות טעות הוא שאובמה לא הבין שכאשר אין שום קמצוץ של קצון טוב בין המפלגות, התהליך הוא שקובע. בפרט, במצב של תקרת החוב הדמוקרטים היו חייבים להגיע לעסקה כי העדר פעולה היה מביא לתוצאה נוראית, לפחות לדעתם. לפני כשלושה חודשים, היה מצב הפוך: קיצוצי המס של בוש עמדו לפקוע והרפובלקאים ניסו להגיע לפשרה בכל מחיר. ואובמה, למרות עצות שניתנו לו, לא קשר את תקרת החוב בהמשך קיצוצי המס אז, ושילם על כך היום. 

וכאן נראה שהוא למד את לקחו: ההישג העיקרי שהדמוקרטים הצליחו להשיג מכישלונו המהדהד של ג'ון ביינר בעיקול הסופי של המירוץ הוא בפרוצדורה. ראשית, תקרת החוב הועלתה לרמה מספקת עד לאחר הבחירות. ושנית, הוסכם כי טריליון (ישראלי) דולר יקוצצו מיד, ועוד 1.2-1.5 טריליון יקוצצו לפי המלצות של ועדה שתוקם; אלא שאם לא יאומצו ההמלצות, יופעל מיידית קיצוץ רוחבי שלא מקיף את תוכניות הרווחה אבל כן מקיף את, למעשה כמעט חציו בא מ, תקציב הפנטגון. וכך נוצר מצב שאם אין פעולה, יכנסו לתקוף קיצוצים אדירים בתקציב הבטחון - דבר שמאוד מכאיב לרפובליקאים אבל לדמוקרטים דווקא לא כל כך אכפת. כך ששני הדיונים הבאים - ראשית על החבילה השניה של הקיצוצים, ולאחר מכן על הארכה נוספת של קיצוצי המס של בוש ב2012 - הם במצב שלרפובליקאים חשוב לפחות כמו לדמוקרטים אם לא יותר לפעול. התהליך לטובת הדמוקרטים; רק לאחר שני אלה בא דיון מחדש בתקרת החוב. אז מי אמר שאובמה לא לומד.

והאוהלים:

1. בודאי ראיתם את מופע האימים של רוני סופר, דוברו של נתניהו. אני רק אומר שזו חתיכת חוצפה מצד דוברו של מי שישן במלונות בעלות של 10,000 ש"ח ללילה, (ועוד מכספי אנשי עסקים עם אינטרסים בארץ), לטעון שמעמד הביניים בארץ מפונק כי הוא נוסע לחו"ל.

2. אחרי שירדתי על הרב שרלו, צריך לתת גם קרדיט לרב פירון שנאם בהפגנת יוקר המחיה בירושלים במוצ"ש, ואפילו על אותה במה עם אביב גפן. אני בטוח שלא היה לא נעים להיות על אותה במה שבה גפן שר "לכבוש את השלום ולא את השטחים" והאשים את המתנחלים, אבל הוא סתם את האף ונשאר, ומגיע לו על כך הרבה ישר כח. בכלל הימין מגלה אמביוולנטיות מצחיקה במקצת - אחרי שבטאוני הימין היו עסוקים בלהכפיש את המוחים, אתמול נצפה נתפלי בנט - כיום, מזכ"ל מועצת יש"ע ובעבר ראש מטהו של נתניהו - ברוטשילד,  והפגנת הזדהות של בנ"ע, בית"ר ושלל תנועות ימין אחרות התארגנה היום - למרות שכנראה בלי הרבה הצלחה, שכן אפילו ערוץ 7 מדווח רק על מאות (אבל נראה שקיבלו אותם יפה האנרכיסטים הססססמולנים). לא יודע איך לפרש את זה. זה נראה בעיקר כמו תגובת מבוכה, ובעיקר מעיד עד כמה באחת סדר היום המתנחלי הפך ללא רלוונטי.
3. פרופ' רובינשטיין כותב דברי טעם.
4. במזג האויר של קיץ תל אביבי, זו נראית לי בהחלט דרך סבירה להזדהות עם המחאה (הקרדיט לעידו קינן):

5. ואם כבר אנחנו באוירת מחאות, השלט הבא נצפה ברוטשילד:

4. היה הרבה לעג בתקשורת על דרישות מוחי רוטשילד לדבר ישירות עם ראש הממשלה, ושתהיינה מצלמות במו"מ. אני דווקא לא כל כך לועג לדרישה הזו, וחבל בעיני שהמפגינים נסוגו ממנה כל כך מהר. היום הגיעה לסופו מושב הכנסת ובמקרה גם מושב הקונגרס, וחברי הקונגרס חוזרים למחוזותיהם. מה שמקובל שהם עושים בקיץ הוא פגישות ששמן "town hall meetings", בהם נאספים במקום ציבורי כמו כנסיה או אולם בית ספר בוחרים להיפגש עם נציגם, והנציגים הם מקשיבים ועונים לשאלות הבוחרים (נסיון ההתנקשות בחברת הקונגרס גיפורדס היה באירוע כזה). גם הנשיא עושה אירועים רבים כאלה, בעיקר בזמן מסע בחירות אבל לא רק. נכון, לרוב אלה אירועים מתוזמרים והשאלות והמשתתפים נבחרים בקפידה, אבל עדיין, הם ערוץ לתקשר עם הבוחרים באופן בלתי אמצעי, ולמשל בקיץ 2009 פגישות כאלה בהם התפרצו בוחרים זועמים כנגד חוק הבריאות המתגבש היו נקודת המפנה להפיכתו של החוק להרבה יותר שמרני. אז למה אם אובמה יכול ללכת לאולמות ספורט של בתי ספר בשומקום, איווה, כדי לדבר עם הבוחרים, קפיצה של נתניהו לרוטשילד היא אפקט "משפיל"? בכלל, ממתי הפכה הנורמה בדמוקרטיה הישראלית בה נבחרי הציבור בכלל לא נפגשים עם בוחרים פשוטים, שאינם עסקני מפלגתם? או אפילו ניסו לעשות הצגה של פגישה כזו?
5. אלעד הפנה אותי אל נפלאות הצירים הכפולי םבאקסל וביקש לראות את ההשואה בין שכר ממוצע לצמיחה עם סקאלות ברורות. אז להלן: השכר הממוצע במשק למשרת שכיר, בשני העשורים האחרונים, בשקלים, במחירי 2004, אל מול התמ"ג לנפש, בשקלים מחירי 2005 (כל הנתונים מהלמ"ס):

וכדי להשלים את התמונה, נוסיף את השכר החציוני:

ובקצרה, אם הצמיחה היתה מטפטפת לכלל הציבור, כפי שלימדונו רייגן ונתניהו, וכפי שקרה בשנות ה90 (מישהו אמר ממשלות שמאל?) השכר של כל אחד מאיתנו היה צריך להיות גדול בכשביעית. זה כל הסיפור (למעשה לא כולו, כי כיום משלמים על כל מיני שירותים שבעבר ניתנו על ידי המדינה, כמו ביטוחי בריאות משלימים ותשלומי הורים בבי"ס שכל הזמן גדלים, אבל נעזוב את זה בצד).

אז איך כל זה יגמר?

כן, עדיין על מחאת האוהלים. צר לי, זה חזק ממני.

מצד אחד, די ברור שהמחאה הזו תכשל. הרי את שוק הדיור לא ניתן לשנות מהיום למחר, ובסוף יושבי המאהלים יתעייפו, והמחאה תדעך. זו לא מחאה עם מטרות ממוקדות, כמו מאבק השכר של הרופאים וחרם הקוטג', שניתן לשאת ולתת על הסכם (במקרה א') או פשוט להוריד את המחירים (במקרה ב'. אגב - עצם ההורדה המתואמת הזו מזמינה חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים). זו מחאה עם מטרה לא מוגדרת מספיק ובלתי ניתנת להשגה, וככזו די ברור שבסוף היא תדעך.
אבל מצד שני, בעצם המחאה הזו היא כבר עכשיו הצלחה כבירה. וזאת מכיוון שזה לא המטרה החשובה, אלא התהליך. המחאה שינתה באחת את סדר היום הציבורי; נתנה לציבור אדיר של המעמד הבינוני את התחושה שהוא לא לבד, ואת תחושת הכח לחדור לשיח ולהשפיע; הביאה המוני אנשים להתעניין, לבדוק, להציע פתרונות, להתוכח; עוררה ציבור שהיה אדיש פוליטית (וייתכן שאפילו אחוש ההצבעה בבחירות הבאות יעלה, מי יתן); זעזעה את המערכת הפוליטית; ויצרה אפשרות סבירה (אני מהסס לומר ודאית, שכן אי אפשר לבטל את האפשרות שתתארגן לנו איזו מיני מלחמה שתשכיח את הכל) שנושא יוקר המחיה ישלוט בסדר היום הציבורי לתקופה ארוכה, ויתכן שאף ישלוט במערכת הבחירות הבאה. זה יהפך לנושא שלא ניתן להתעלם ממנו ושכל המפלגות יצטרכו להתייחס אליו. וככה מביאים לכך שנושאים שדורשים מדיניות ארוכת טווח אכן מטופלים.
זה המצב נכון לעכשיו; וכעת נותר מרווח אפשרויות לגבי העתיד. האופציה הפסימית - שהמחאה תרד מהכותרות תוך שבוע-שבועיים, תדעך, ונאלץ להסתפק בהישגים שפרטתי לעיל. והאופציה האופטימית - שהחברה לא יוותרו, וישארו שם ברוטשילד, בבור שיבר ובשאר הערים. עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש, עוד חודשיים. ודווקא מכיוון שזו לא מחאה ממוקדת, שאין שפן מהכובע שנתניהו יכול לשלוף שיביא לקיפול המאהל, יותר ויותר תחלחל בגורמים במערכת הפוליטית התחושה ש - בפרפראזה על אמרתו הידועה של רייגן - נתניהו לא יכול להביא פתרון כי הוא הבעיה; אחרי הכל הוא מזוהה, ומרצונו החופשי, עם מדיניות כלכלית שתוצאתה היא לא פחות מפארסה, (ועל כך בסוף הפוסט). ואז מתחילה דינמיקה - ח"כים מתחילים לפחד; ש"ס מתחילה לחשוש לתדמיתה החברתית (כמה זמן לדעתכם יתעלמו מהעובדה שש"ס שולטת במשרדי השיכון והפנים בשנים האחרונות?); מרידות בליכוד מתחילות להתעצם (כחלון כבר השבת מופיע בכל העיתונים ודואג לבדל את עצמו מביבי את שטייניץ); בקיצור - ככה מתחילה דינמיקה שמובילה בסוף לבחירות, ויתכן שמהר משחושבים - ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל הוא ממשיך מעצמו.
טיילתי הערב ברוטשילד, ובדרך חזרה הביתה גם בבור שיבר, ואני בצד האופטימי. מעבר לאופטימיות האדירה שהמקום הזה משרה - כאמור, אנשים מסתובבים, מתווכחים, שלל אנשים מציעים מניפסטים, תל אביבים יוצאים עם הכלבים או הילדים, מתעניינים ומסבירים לילדים; בכלל המקום מלא בהמון המון ילדים, וילדים תמיד משרים אופטימיות. מכל מקום\ איך שראיתי את פינות הזולה הראשונות בין האוהלים הבנתי את מה המקום הזה מזכיר: הוא מזכיר את משכנות הישראלים בהודו (לא שהייתי בהודו, מתעב התכלבות שכמותי, אבל ממה ששמעתי וראיתי). אנשים, רובם המכריע צעירים, יושבים ומנגנים (כן, כנראה שחלקם מעשנים סמים קלים), מידי פעם מסתובבים לפינה אחרת בהמשך השדרה ומדברים עם אנשים אחרים, באיזור אחר מתארגנת מסיבה, all that jazz. רק שהנושא השולט הוא לא טרקים או חוויות רוחניות אלא מהפכה (ללא ספק המילה השלטת במאהל). וכשמבינים שזה המצב, אין סיבה להניח שהמחאה הזו לא תמשך חודשים; אחרי הכל, אם החברה הסתובבו כך חודשים בטיול שאחרי הצבא - שכנראה רובם זוכרים אותו כחוויה הטובה בחייהם - למה שלא ימשיכו חודשים בשחזורו ברוטשילד? וכפי שציטטו באחד העיתונים את אחד המפגינים - "שואלים אותי מתי נקפל את האוהל ונלך הביתה, אבל מבחינתי זה הבית". בקיצור, אני במקום ביבי הייתי מתחיל לדאוג.

הבטחתי את ההסבר למה מדיניותו של נתניהו בעשור האחרון היא פארסה, ופטור בלא גראפים אי אפשר. אז אבא ציין בפני שיותר ברור לראות את הנתונים כאשר שנות ה90 וה2000 באות ברצף, ואם כבר אז הוספתי את השכר החציוני, שמבטא בצורה יותר מדוייקת את חוויתו של הישראלי הממוצע:

ובמלים: בניגוד לשנות ה90, בהן היתה עלייה קבועה ברמת החיים של מר ישראלי (ואולי לכן אנשים הסתובבו עם חיוך על הפנים), בשנות ה2000, במשך עשור שלם, השכר הממוצע עוד לא הצליח לחזור לרמתו מתחילת העשור. כלומר, עם כל הצמיחה של העשור האחרון, רמת ההכנסות של הישראלי הממוצע קפאה ואף ירדה; ומכיוון שהישראלי הממוצע כן משפר את איכות חייו, ובצדק - הרי יש כאן צמיחה - הוא לא גומר את החודש. It's as simple as that. ביפאן קראו לזה "עשור אבוד", והתופעה הזו הביאה לכך שלראשונה בדמוקרטיה היפנית מפלגת השלטון הליברלית איבדה את השלטון בבחירות 2009.

Follow up

יכול להיות שאני כבר משעמם אתכם, חמשת קוראי הנאמנים, אבל מה שקורה גם באמריקה וגם בארץ פשוט מעניין מדי לטעמי מכדי לפנות לנושאים אחרים ולא לכתוב פוסטי מעקב. אז נתחיל בארה"ב (אבל בהמשך נדבר גם על האוהלים ועל רבנים מעצבנים, אז דלגו ישר לשם אם ארה"ב מייגעת אתכם).

דיוני תקרת החוב (תקציר הפרקים הקודמים כאן) מתחדשים ומתפוצצים לסירוגין, ויוצרים הרבה רעש והרבה פניות והתפתחויות מזעריות לכאן ולכאן שביחד עם סיקור חדשותי של 25 שעות ביממה מצד ערוצי החדשות (יש רק 24? אז תקומו שעה קודם) יוצרות תמונה של הרבה מאוד עצים שקצת קשה לראות מתוכם את היער. אבל עיקר ההתפתחויות הוא כך: הרפובליקאים פוצצו סופית את המשא ומתן, וכעת שני הצדדים מתכוננים למהלכי סוף המשחק שלהם. ומהלך סוף המשחק של ג'ון ביינר הוא להעביר בבית הנבחרים הצעת חוק רפובלקיאית, שאיננה קיצונית כמו הצעת הcut, cap and balance, שאותה דורשים החברים היותר ימניים בסיעה הרפובליקאית ושתהופך את כל התקציבים הפדרליים מאז תקופת קלינטון לבלתי חוקתיים, אבל בגדול עדיין ימנית יותר ממה שהדמוקרטים מוסגלים לקבל (על הסיבה בהמשך). השאיפה שלו היא להגיע ליום הדין שבו מסתיימת יכולת הממשל הפדרלי לשלם את חשובונותיו - כרגע ההערכה היא ה2/8 - כאשר ההצעה שלו היא ההצעה המרכזית על השולחן ואז הלחץ הציבורי יאלץ את הדמוקרטים להסכים לה. בתגובה הארי ריד- מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט - פרסם אף הוא הצעה משלו בדיוק מתוך אותה מחשבה. שתי ההצעות שומרות פחות או יותר על הקוים האדומים של שני הצדדים: אין העלאות מסים, וישנו קיצוץ בתקציב בשיעור גדול יותר מהתוספת לתקרת החוב (כלומר, אם מעלים את תקרת החוב בבליון דולר, במקביל מקצצים בליון דולר בתקציב) - הקוים האדומים של הצד הרפובלקאי; והקיצוצים כוללים גם קיצוצים בתקציב הבטחון, ולא נוגעים בתוכניות הרווחה הגדולות (ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקייד) - הקוים האדומים של הצד הדמוקרטי. בשתי ההצעות מדובר הן על קיצוצים מיידיים והן על מנגנון לזיהוי והעברה מהירה של קיצוצים בעתיד. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שההצעה של ריד מעלה את תקרת החוב בכמות שתספיק עד ל2013, כלומר אחרי הבחירות בעוד שההצעה של ביינר מעלה את תקרת החוב לתקופה המספיקה לכמה חודשים בלבד.

למה זה משנה? או ליתר דיוק, למה ביינר מתעקש על ההצעה שלו? ראשית, מכיוון שלא ברור שהסיעה הרפובליקאית מסוגלת להגיד "כן" לאיזושהי הצעה, אז הוא צריך להראות שהוא הצליח להביא להצעה הטובה ביותר אי פעם. אבל מעבר לכך, למרות שהרפובליקאים הם הצד הלא פופולרי בדיון הזה, עדיין יש להם אינטרס עליון לשמר את נושא תקרת החוב כנושא פוליטי: הוא ממסגר את הדיון הפוליטי באופן שנוטה לטובתם - כשמדברים על "חוב" המחשבה המיידית היא כיצד ניתן לקצצו; אם מדברים על מקומות עבודה, המחשבה היא כיצד ניתן ליוצרם, וזה כבר יותר מכוון למידינות דמוקרטית, למשל של תמריצים. ושנית, נותוני הבסיס של דיוני תקרת החוב הם שלדמוקרטים יש אינטרס גדול יותר לפעולה, שאם לא כן מצב הבסיס הוא שארה"ב תגיע לחדלות פרעון וכרגע נראה שלדמוקרטים (ולעצמאיים) יותר אכפת. לעומת זאת אם נושא תקרת החוב מיושב, הדיון הגדול הבא הוא על פקיעת קיצוצי המס של בוש ב2012, ובדיון הזה לרפובליקאים יש אינטרס לפעולה, שכן אם לא יעשו דבר קיצוצי המס יפקעו, ואז כח המיקוח עובר לצד הדמוקרטי. לכן ביינר מעוניין להביא הצעה שלא תפתור את העניין ליותר מכמה חודשים, בעוד שהדמוקרטים מעוניינים להביא הצעה שתיישב את הנושא לפחות עד לאחר הבחירות ב2012.

הצד הפרוצדורלי במשחק הזה נוטה לטובתו של ביינר. למרות שישנם יוצאים מן הכלל, הדרך הבסיסית שהצעת חוק עוברת היא שהיא עוברת תחילה בבית הנבחרים ורק אז הסנט דן בה, מה שמאפשר להצעתו של ביינר לקבל את הקדימות, אם הוא יצליח להעבירה בבית הנבחרים. אלא שיש לביינר כמה בעיות: ראשית, מעבר לכך שרוב הציבור סומך כרגע יותר על הדמוקרטים (בפרט על אובמה) בנושא תקרת החוב, בנושא הסספציפי הזה, העמדה הדמוקרטית - שיש לטפל בבעיה באופן ארוך טווח יותר (אובמה אף נקט עמדה דרמטית יותר, והוא היה כל הזמן בעד "עסקה גדולה", שתקצץ בליונים (ישראלים, 10 בחזקת 12) בתקציב, כולל רפורמה במסים ובתוכניות הרווחה ואפילו העלאת גיל הזכאות למדיקייר - עמדת כפירה ממש בצד הדמוקרטי, אבל הרפובליקאים פוצצו את המו"מ) - פופולארית יותר. אבל מעבר לכך, הבעיה של ביינר היא ה"אם" הגדול שציינתי לעיל - "אם הוא יצליח להעביר אותה בבית הנבחרים". ביינר סובל מבעיה שיותר מקובל לראות אצל הדמוקרטים: הסיעה שלו מפוצלת. כרגע ישנם לפחות 60 חברים רפובלקאים שלא מוכנים להעלות את תקרת החוב בשום תנאי (באופן לא מקרי, הם חופפים ל59 החברים הרפובליקאים שהתאגדו כ"סיעת התה"). מכיוון שהרוב הרפובליקאי הוא רק של 26 חברים, ברור שאם כל הדמוקרטים יתאחדו נגד הצעתו (וכך נראה בינתיים) היא תיפול. ואם היא תיפול - בין אם בהצבעה, או שלא תעלה כלל להצבעה - יתברר שהרפובלקאים חייבים את הדמוקרטים אפילו בבית הנבחרים, וכח המיקוח של ביינר ירד דרמטית, מה גם שההצעה היחידה שתישאר על השולחן תהיה זו של ריד. בקיצור, ההצבעות מתוכננות היום, אז יהיה שמח.

ובחזרה אלינו (ותקציר הפרקים הקודמים כאן): הרב יובל שרלו נתן (תודה למיכאל על הלינק) את התשובה המטופשת והמקוממת ביותר שקראתי (ממש בכח אני לא משתמש בבטוים חריפים יותר) לשאלתי למה דתיים לא מצטרפים למחאת האוהלים (ואניח שהוא העמדה המייצגת, לאור העובדה שלא ראיתי שום הסבר אחר עדיין. אם יש כזה - אשמח להפניה):

בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שאני מתרשם כי דווקא הממשלה הנוכחית פועלת לטובת פתרון הבעיה יותר מכל ממשלות העבר, ועל כן נראה לי כי מדובר בפופליזם, וברצון לפתור בעיה של שנים בהחלטות חפוזות ולא נכונות. אך בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש. כאשר אנחנו נלחמים על זכויות עובדי קבלן, שומרי קניונים, נגישות לבעלי מוגבליות וכדו' - זו מחאה חברתית, וכאן ראוי מאוד שעולם הרבנות יטול חלק בראש. כאשר מדובר במחאת הדיור - זה עניין שונה לחלוטין. גם לי יש ילדים שאין לי פתרון דיור עבורם, וזה לא נקרא מאבק על צדק חברתי, אלא על זכויות, שכאמור - הוא לגיטימי, אולם לא שם אני מצפה למצוא את עולם הרבנות. 

אם כל ההערכה שהיתה לי לרב שרלו, זה פשוט טיעון מטומטם. אבל בואו נעשה תרגיל בדיבייט:
ראשית, עובדי קבלן, שומרים בקניונים ובעלי מוגבלוית - שבמחאתם שרלו מוכן בטובו לתמוך - לא נלחמים על זכויותיהם? האם שרלו סרב לתמוך במחאה של חרדים למען סגירת כביש בשבת, או של - קודש הקודשים - מפוני גוש קטיף, מכיוון שהם "נלחמים על זכויותיהם" ולכן זה לא מאבק חברתי?
שנית, שרלו עושה כאן עוול בעיקר לאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" ומוכיח שכנראה הוא לא הקשיב אפילו פעם אחת בכל אותם אירועים של מעגלי צדק בהם השתתף: הרי התשתית הלא מודעת של טיעונו היא שאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" הם האחרים האולטמטיביים, הם לא שווי ערך אליו והוא מוכן ברוב טובו מדי פעם לרדת אליהם ולמחות למענם - ונכונות זו היא המעניקה לו את התואר "חברתי". זו מנטליות צדקה - בניגוד לצדק - שדוחה אפילו אותי, הקפיטליסט המושבע.
 ושלישית, טיעון האד-הומינם הוא מפלטו של הנבל. מחאת שד' רוטשילד מעלה טענה עניינית (גם אם לעתים לא ממש ממוקדת) על אופיה של החברה הישראלית, על מבנהו של המשק הישראלי ועל הדרך שראוי לנהל אותם - כאשר הקש ששבר את גב הגמל הוא מחירי הדיור. האם יש לשרלו משהו לומר בנושא הזה באופן ענייני? כי די בבירור גם הצד השני בויכוח הזה הוא לא אלטרואסטי מדי, כך שטיעונים על אופיים של האנשים המוחים לא ממש רלוונטיים: יתכבד נא שרלו ויתייחס לטיעונים עצמם: האם הוא סבור שמבנהו של המשק הישראלי והחברה הישראלית - שבה 50% מהציבור כלל לא מגיע למדרגת המס התחתונה - הוא סביר, הוא מוסרי? הוא תואם את תפיסתו לרוח התורה? הרי אם זה לא תפקידו של רב לפי תפיסת שרלו, מהו? (אגב, לא לפי תפיסתי - לפי תפיסתי רב הוא לא יותר מעורך דין בתחום ההלכה, אבל זה לפעם אחרת).
וכאן אנחנו מגיעים למה באמת עומד מאחורי סירובו של שרלו - ולטענתי - סירובו של רוב הציבור הדתי - להצטרף למחאה: החל בכותרת נתיחס שרלו להצטרפות למחאה "למרות שהיא פוליטית", והוא אף טורח להבהיר בדרך "היא פוליטית ועוד איך!!!". למה הכוונה כאן? הרי ברור שזו מחאה פולטית, אין הווא אמינא בעניין: זו התאגדות של אנשים שמעוניינת להשפיע על הדרך שהמדינה מתנהלת, מה זו אם לא מחאה פוליטית? אלא כששרלו מדבר על "פוליטית", הוא מתכוון לדבר אחר: פוליטית מסמן את החלוקה השבטית של החברה הישראלית, את פוליטיקת הזהות של "ימני" ו"שמאלני" - שהיא לא בהכרח רלוונטית לתוכנן המדוייק של עמדותיך, ובודאי לא מאפשרת דיון מורכב שבו בנושאים שונים יש עמדות שונות. "פוליטית" דהיינו המחאה שייכת או "לנו", או "להם": מכיוון שהיא מתרכזת בשד' רוטשילד בת"א, בהכרח בחלוקה הזו זו מחאה של סססמולנים, ו"לנו" לא יכול להיות חלק בה.
אם אתם רוצים דוגמה ל"מוסד המיוחד" - הנה היא לפניכם במלוא תפארתה. שרלו לא מסוגל לשאת את המורכבות הבסיסית שבה תתכנה קואליציות שונות בנושאים שונים, וייתכן שבתחום החברתי-כלכלי, בנקודה זו, מחאה שהתחילה בלב תל-אביב היא דווקא הצודקת ואילו נתניהו הוא הטועה. לתמוך ב"עובדי קבלן, שומרי קניונים, בעלי מוגבלויות" - אין קל מזה; זו מטרת קונצנזוס, ולכן היא לא נושאת בחובה אמירה משמעותית על האופן שהחברה צריכה להתנהל. מי יגיד "לא" לבעלי מוגבלויות?. המחאה ברוטשילד? זה כבר משהו אחר, שם מדובר בתפיסה אמיתית לגבי אופי החברה, ושנוי בסדרי העדיפויות, שמתנגשת חזיתית בנתניהו. וכשזה המצב - שרלו הולך עם נתניהו, בניגוד ל87% מהציבור, ואפילו אין לו את האומץ האינטלקטואלי להודות בכך ולא לעטוף את עצמו בהצטדקויות מבישות. רק אחר כך שלא יתפלא שרלו - והציבור הדתי הכללו - אם ל"מדינת תל אביב" (שמכילה, אגב, יותר מ50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, מחדרה עד גדרה) לא אכפת מההתנתקות; "לפי שהוציאו את עצמם מהכלל, כפרו בעיקר".

נ.ב.: דוד ציין בפני שיש נתונים סותרים לגבי טענתי שהדיור בהתנחלויות זול יותר - שקרנ"ש למשל יקרה יותר ממזכרת בתיה או גדרה (ששתיהן פחות או יותר באותו מרחק מת"א כמו קרנ"ש); שמחירי הדיור ביו"ש עלו בשנים האחרונות בין השאר בשל ההקפאה; ושחלק ממהתנחלויות זולות יותר כי "אמנה", החברה המיישבת, מיישמת סבסוד צולב - מוכרת קרקעות ביוקר בישובים הקרובים יותר למרכז כדי לסבסד את התנחלויות גב ההר. אני מניח על פניו שהוא צודק; אלו ראיות אנקדוטליות - כמו גם רוב הדוגמאות ששלום עכשיו הביאה, ואני מניח ששני המקרים אמיתיים והממוצע נמצא ביניהם. אבל  אני עדיין עומד מאחורי הטענה שהכנסת והממשלה העבירו חוקים ותקנות המעדיפים את ההתנחלויות - כמו סבסוד במשכנתאות ובהיטלי פיתוח. זה כמובן לגיטימי, אבל לדעתי פשוט מאוד מאוד מוטעה.
נ.ב. 2: כדי לסיים את הפוסט ברוח טובה - הרשת קצת מסתלבטת על מירי רגב. (הקרדיט למיכאל בשנית - הפוסט הזה מוקדש לו באחוות פועלים).

א' אוהל, ב' זה בית

(כן, כן, זהרת נתן זהבי. יותר מדי מאלה בזמן האחרון, אבל זה המצב).

ליטל כותבת בספר הפנים:

מי אני שאדבר בעודי יושבת בניו יורק, אבל חברים, עם כל ההפגנות והחרמים - הכל ביחד - גם הרופאים, גם הדיור, גם הקוטג' - לא כדאי להזהר קצת? להשאיר כמה חלקות יציבות? שלא ישפך בסוף התינוק עם מי האמבטיה.

ויהונתן מוסיף:

לא ברור על מה מבוסס הטיעון שהאינפלציה בישראל גבוהה משמעותית מבמקומות אחרים: http://stats.oecd.org/inde​x.aspx?queryid=21761  הסבר אלטרנטיבי להפגנות הדיור: שנים של פופוליזם סוציאליסטי יצרו תחושת זכאות אצל אנשים. "מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו." יש לי יותר סימפטיה לרופאים הנפגעים מההתערבות הממשלתית בשוק הרפואה

אלה טענות רציניות, ולכן נכון להגיב להן ברצינות. אז בניתי שני גרפים, שמשווים את השנוי בשכר הממוצע במשק (במונחים ריאליים) לשנוי בתל"ג לנפש (כלומר, צמיחה). הראשון בשנות ה90:

אל מול שנות ה2000:

תאמרו, בצדק, ששנת 2000 קצת מטעה - זו היתה שנת בועה, ולכן לא נכון להכניס אותה לתוך הנתונים. בואו ניקח את אותם גרפים החל משנת 93/2003, השנים שבהן החלה ההתאוששות בשני המקרים:

כלומר, יש צמיחה, ברוך השם. גם שיעור האבטלה נמוך, כמעט ברמת אבטלת חיכוך; באמת ראשי המשק הצליחו למנוע מישראל את רובו של המשבר הכלכלי. אלא שהצמיחה לא מיתרגמת לשיפור ברמת החיים של האוכלוסיה, מה שכן קרה בשנות ה90 (מה? האם זה קשור לממשלות רבין וברק? ואוסלו? חס ושלום). תיאורית ה"טפטןף הכלכלי" של רייגן פשוט לא עובדת יותר (אגב, גם בארה"ב היא לא עובדת, ובצורה קיצונית יותר: מבחינת תל"ג ארה"ב כבר עברה מזמן להתאוששות, והתאגידים מציגים רווחי שיא, אבל זה לא מתרגם לשיפור בתעסוקה, שלא לדבר על השכר).


ולגבי הגורמים הספציפיים: מחירי המזון בארץ עלו (בשיעור ריאלי) ב13% בחמש השנים האחרונות, פי 4 מבאירופה.
דירה ממוצעת עולה, לפי נתוני משרד השיכון, 1.1 מליון שקל, שווה ערך ל129 משכורות (לפי נתוני בנק ישראל) זאת אל מול 55 משכורות בארה"ב (אבל זו קצת דמגוגיה, כי שוק הנדל"ן שם על הפנים). אבל גם בגרמניה צריך רק 54 משכורות, ובשוודיה רק 30.
אבל דירה ממוצעת זו רמאות - זה ממצע את כל הגדלים וכל האיזורים. גם שכר ממוצע זה רמאות. אז בוא נניח שאני רוצה לקנות דירת שלושה חדרים בצור הדסה. אמנם מרחק של 20 דקות מהעיר והדלק לא הולך להיות כיף, אבל בשלב הזה בחיים צריך לצאת לפרברים. דירה שם תעלה לי קצת פחות ממליון שקל. ונניח שהתמזל מזלי ובדיוק נכנסתי לעשירון העליון, כלומר ואני ומשפחתי משתכרים 27,800 ש"ח ברוטו (זה לא אני, זה הלמ"ס אומרת) כלומר בערך 18,000 ש"ח נטו. (זה למעשה פחות, אבל נניח שהשכר מתחלק ביני לבין אשתי שתבוא אמן, ואז אנחנו  יורדים מדרגת מס). אני אצטרך להפריש 53 משכורות מלאות, כלומר לא להוציא שקל במשך 4.5 שנים, כדי לקנות דירה.
ואם אני רוצה לחסוך - למשל בקרן פנסיה - אין איש שיתקע לידי שאת כספי לא תשקיע הקרן באגרות חוב של אנשי עסקים מוצלחים כמו תשובה או בן דוב, ואז תקבל במקרה הטוב 50% מהכסף חזרה. זה מה שבן דוב עשה למשל, כשהלווה את כספנו כדי להשתלט על פרטנר, אבל כשספקולציות הנדל"ן שלו ברומניה קרסו והוא לא יכול להחזיר את החוב, הוא מציע בעזות מצח לעשות "תספורת" של 50% (כלומר לא לשלם 50% מהחוב) בעוד את שאר מחלבות המזומנים שלו הוא משאיר בידיו.

שמחתי ללכת להפגנה אתמול אבל לא הייתי מנושאי הדגל אדום. אני מאמין גדול בשוק חופשי. אבל הנחת היסוד של השוק החופשי היא שהיד הנעלמה מביאה לחלוקה היעילה ביותר של המשאבים בחברה ולמיקסום האושר, או לפחות העושר. וזה לא קורה בישראל השנים האחרונות. אז אחת משתיים: או שהנחות הקפיטליזם שגויות מיסודן, או שיש בישראל עיוותים גדולים שלא מאפשרים ליד החופשית לעבוד. למשל, העובדה שכמעט כל שוקי הצריכה בארץ - ייצור מזון, שיווק מזון, תקשורת, אינטרנט, כבלים, דלק, נייר, בנקים - הם מונופולים או אוגליפולים. או העובדה שרוב מכריע מקרקעות המדינה מנוהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל שכנראה פשוט כבר לא מתפקד באופן מוחלט, מבוסס בשחיתות ופוליטיזציה (לא בכדי אריק שרון וידא שבאיזה משרד ממשלתי שהוא לא יהיה המנהל ילך איתו) וכאשר הוא משווק קרקעות זה לחרדים או ביו"ש. או העבודה שכמעט כל הרגולטרים קופצים יום אחרי שהם מסיימים את תפקידם בשירות הציבורי לאותן חברות שעליהם פקחו קודם לכן (זה אגב לא יחודי לנו. ביפן זה גם היה מקובל, בין השאר ברגולציה על תחנות כח גרעיניות). או העובדה שהמסים העקיפים - מע"ם, דלק - בישראל הם מהגבוהים בעולם בעוד שמס החברות הוא מהנמוכים בעולם (הרבה יותר נמוך מארה"ב למשל) למרות שרובן המכריע של החברות שנהנות ממנו הן אותם מונופולים או אוגליפולים שלעיל, שאת כל רווחיהן עושות מהשוק המקומי. או העובדה שכאשר רוצים למסות את רווחיהן של חברות הגז במעט יותר - להעלות ל20%, לא חס ושלום למעל 30% כמו בארה"ב או ל80% כמו בנורווגיה הקומוניסטית - כלל נציגי הליכוד וישראל ביתנו בועדת הכלכלה נלחמים בכך בכל הכח,  בנימוקים מצחיקים בעליבותם (תקראו, תקראו את הפרוטוקול). או העובדה שמשרד התקשורת הציב תנאי למכרז המפעיל הסלולרי החדש שיביא ערבות מבנק ישראלי, ולכן בינתיים שלושה מתוך ארבעת הזוכים נאלצו לפרוש, מכיוון שיש רק שלושה בנקים בישראל שמסוגלים לתת ערבות כזו וכל אחד מהם קשור עסקית לאחת מחברות הסלולר הקיימות (המתחרה האחרון רצה להביא ערבות מגולדמן סאקס, אבל זה לא ברמה מספיק טובה עבור המשק המתוחכם שלנו). או העובדה ש20 פירמידות עסקיות שולטות בחצי מהמשק הישראלי, ולא בכספן הן: האשראי שניתן לשש הקבוצות העסקיות הגדולות ב2010, הוא בערך רבע מכלל האשראי שניתן במשק, ויותר מכלל האשראי שניתן לעסקים קטנים. או העובדה שנוח דנקנר שולט באמצעות הון עצמי של 156 מליון ש"ח בקבוצה עסקית ששויה 150 מיליארד ש"ח. ושאר הכסף מהלוואות.
כמו יהונתן, גם אני שונא את תרבות ה"מגיע לי". יותר מדי מהדיון הציבורי בארץ מתקיים על ידי תביעות, מבלי התייחסות למאיפה אמור להגיע הכסף. וגם במחאה הזו יש הרבה מזה, והאמירה של דפני ליף "אנחנו לא צריכים להביא פתרונות, בשביל זה יש נבחרי ציבור" לא מקובלת עלי. אבל מצב הבסיס פשוט דורש מחאה. לא ייתכן שהמשק הישראלי מתנהל כך שגם משכורת של העשירון התשיעי לא מספקת לרמת חיים טובה; מדינה דמוקרטית וקפיטליסטית משגשגת רק עם התרחבותו של המעמד הבינוני, ואת טובתו של המעמד הבינוני צריכים לדרוש קודם כל הקפיטליסטים הגדולים ביותר (גם הרפובליקאים כבר לא מעיזים לומר rich בימנו. הם החליפו את הבטוי בjob creator).
ומה שהכי מכעיס הן התגובות: החל מתיאוריות הקונספירציה של ערוץ 7 ונסיונות ההתעלמות של ישראל היום:

והמשך, וזה הכי מכעיס אותי, בנסיונות התיאור של המפגינים כמפונקים תל אביבים. נכון, זו הפגנה של המעמד הבינוני, ומותר גם לו להפגין. אין שום סיבה להתנצל על כך שמי שמשלם מסים ומשרת במילואים גם ירצה קצת מותרות, ללכת לבתי קפה או לגור בתל אביב. נכון, לא כולן יכולים לגור ברוטשילד, ותמיד המגורים בתוך העיר יהיו יקרים יותר, אבל האם באמת בדקתם שהסיבה שהשכירות בת"א מטורפת כל כך היא בלתי נמנעת? ושתלונה עליה הופכת את המתלונן ל"מפונק"? בכלל, איזו חוצפה זו שפוליטיקאים מגיני המשפחות העסקיות העשירות בארץ (ראו לעיל, ועדת הכלכלה), שעשו את כספן באמצעות הלוואות מהציבור וגביית מחירים מופקעים מהציבור, באים בטענות למעמד הבינוני כ"מפונק"?

וקטנוניות לסיום: אתמול לאחר חיפוש נואש ראיתי בהפגנה סך כולל של ארבע כיפות. ארבע. למה זה? כי זה לא עוסק ביש"ע? או אולי כי פשוט מחיר דירה בהתנחלות הוא בערך חצי מבתוך הקו הירוק, חלק לא קטן מכך על חשבון משלם המסים?

עיקר שכחתי: הגרפים של שנות ה90 וה2000 הם בסקלות שונות, אז קצת קשה לראות את הדרמטיות של ההבדל. אז הנה השוואה ישירה:
החל מ90/2000

והחל מ93/2003: