שיר של יום חולין

הצטברו אי אלו דברים לומר על אמריקה, אוהלים, החיים היקום וכל השאר. וכדי קצת לגוון נתחיל מכל השאר:

1. כמה גרסאות של התיקונים הכי מצחיקים באייפון מסתובבים באינטרנט, אני אהבתי את זאת. מה שיש לי לתרום הוא הסיפור הבא: התחלתי SMS, ולחצתי בטעות על האות ז. כשניסיתי למחוק לחצתי בטעות על "שלח". יאמר לזכותו של האייפון שהוא בנדיבותו תיקן אותי ל: ז'. תודה באמת.

 2. "ישראל היום" לא משהו בשרטוט גראפים.

3. תושבי וושינגטון די סי לא מיוצגים בקונגרס (עד לפני מספר עשורים הם גם לא הצביעו לנשיאות; כיום יש להם שני אלקטורים) ולעומת זאת מנוהלים ישירות על ידיו, שכן אינם מדינה. התוצאה היא שסנטורים מיוטה ועד מסצ'וסטס יכולים לפרוק את התסכולים והתעלולים הפוליטיים שלהם על המחוז. המחאה של תושבי וושינגטון יכולה לבוא לידי בטוי רק בלוחיות הרשוי שלהם, שם כתוב על משקל הקריאה הידועה ממלחמת העצמאות, "taxation without representation". על משקל זה, רצה להציע כריס הייז את המוטו הבא לעיר:

4. על פי מחקר חדש של מכון פיו, מאז 1995 (שנות השיא של ממשל קלינטון), פער השכר החיצוני בין לבנים להיספנים קפץ מפי 7 לפי 15, והפער בין לבנים לשחורים קפץ מפי 7 לפי 19. מי אמר ששנות ממשל בוש היו חסרות הישגים?

5. אבינר שוב מעצבן,  זה לא ממש חדש. עם זאת, הניתוח שאריאל סרי לוי עושה לתשובתו בכל זאת שווה לינק.

6. רמי לוי אולי זול, אבל לא ממש עושה חשק לקנות אצלו כשהוא נוקט בנורמות העסקה שמזכירות דוכני סנדביצ'ים בצפון קרוליינה בשנות ה60.

7. אל תקנו תרופות הומיאופטיות.

8. הקמפיין של ניוט גינגריץ' לא ממש ממריא. אבל הוא עצמו כנראה שכן: הקמפיין עד כה הצליח לצבור חובות של כמליון דולר, 44% מתוכם הוצאות על מטוסים פרטיים.

אמריקה:

אז דיוני תקרת החוב הסתיימו בהסכם, ואת זה כבר בטח שמעתם בחדשות. ברוב הסעיפים הרפובליקאים קיבלו את מה שרצו: ישנו קיצוץ היסטורי בתקציב ואין כל העלאה של הכנסות הממשל. במידה מסוימת זו היתה תוצאה בלתי נמנעת מתנאי היסוד של המשא ומתן: לחלק לא קטן מהרפובליקאים לא היה ממש אכפת להגיע למצב של חדלות פרעון בעוד שהדמוקרטים ראו זאת כאסון שצריך למונעו בכל מחיר; כאסון כזה שאפילו אי אפשר להסתכן במשבר של יום או יומיים כדי להראות את חוסר האחריות הרפובליקאי. פעם, לפני עשור או שניים ואפילו לפני כמה שנים, כאשר רמת הקיטוב והעוינות הפוליטית היתה נמוכה יותר, הצבעות כאלה היו עוברות בלי בעיות כי נושא כמו תקרת החוב היה נתפס "מחוץ לתחום". אבל הזמנים השתנו, ואין אפילו קמצוץ של רצון טוב בין המפלגות - ליתר דיוק, מצד הרפובליקאים; וכשאלה תנאי היסוד, די ברור שהעסקה הסופית תהיה חד צדדית לכיוון הרפובילקאי, כך שלא ברור לי מה הנהי הגדול מצד הפרשנים השמאליים.

ישנן שתי טעויות משמעותיות של אובמה בסיפור: האחת, שהוא לא היה מוכן לשחק את המשוגע. מצב של התקלות בתקרת החוב נותן כח אדיר לרשות המבצעת (שכן הנשיא צריך להחליט מה משלמים ומה לא) והוא היה יכול למשל להכריז שהוא מפסיק לשלם כל תשלום פדרלי לאנשים או עסקים בתחומי מחוזות של חברי קונגרס שמצביעים נגד העלאת תקרת החוב. או להכריז שחוק תקרת החוב לא חוקתי - בשל התיקון ה14, שתוקן לאחר מלחמת האזרחים וקובע שהקונגרס לא יכול לפגוע בתשלום חובות, תיקון שתוקן כדי לודא שלא תהיה הפרעה בתשלום החובות מהמלחמה - ופשוט להתעלם ממנו. הבעיה היא שראשית, לא ברור כיצד וול סטריט יגיב למצב כזה, ושנית זה בוודאות היה מבטיח לאובמה נסיונות הדחה בקונגרס ושנים מתישות בסגנון שנות מוניקה של קלינטון. כך שלא בטוח שזו אכן טעות. מה שכן בודאות טעות הוא שאובמה לא הבין שכאשר אין שום קמצוץ של קצון טוב בין המפלגות, התהליך הוא שקובע. בפרט, במצב של תקרת החוב הדמוקרטים היו חייבים להגיע לעסקה כי העדר פעולה היה מביא לתוצאה נוראית, לפחות לדעתם. לפני כשלושה חודשים, היה מצב הפוך: קיצוצי המס של בוש עמדו לפקוע והרפובלקאים ניסו להגיע לפשרה בכל מחיר. ואובמה, למרות עצות שניתנו לו, לא קשר את תקרת החוב בהמשך קיצוצי המס אז, ושילם על כך היום. 

וכאן נראה שהוא למד את לקחו: ההישג העיקרי שהדמוקרטים הצליחו להשיג מכישלונו המהדהד של ג'ון ביינר בעיקול הסופי של המירוץ הוא בפרוצדורה. ראשית, תקרת החוב הועלתה לרמה מספקת עד לאחר הבחירות. ושנית, הוסכם כי טריליון (ישראלי) דולר יקוצצו מיד, ועוד 1.2-1.5 טריליון יקוצצו לפי המלצות של ועדה שתוקם; אלא שאם לא יאומצו ההמלצות, יופעל מיידית קיצוץ רוחבי שלא מקיף את תוכניות הרווחה אבל כן מקיף את, למעשה כמעט חציו בא מ, תקציב הפנטגון. וכך נוצר מצב שאם אין פעולה, יכנסו לתקוף קיצוצים אדירים בתקציב הבטחון - דבר שמאוד מכאיב לרפובליקאים אבל לדמוקרטים דווקא לא כל כך אכפת. כך ששני הדיונים הבאים - ראשית על החבילה השניה של הקיצוצים, ולאחר מכן על הארכה נוספת של קיצוצי המס של בוש ב2012 - הם במצב שלרפובליקאים חשוב לפחות כמו לדמוקרטים אם לא יותר לפעול. התהליך לטובת הדמוקרטים; רק לאחר שני אלה בא דיון מחדש בתקרת החוב. אז מי אמר שאובמה לא לומד.

והאוהלים:

1. בודאי ראיתם את מופע האימים של רוני סופר, דוברו של נתניהו. אני רק אומר שזו חתיכת חוצפה מצד דוברו של מי שישן במלונות בעלות של 10,000 ש"ח ללילה, (ועוד מכספי אנשי עסקים עם אינטרסים בארץ), לטעון שמעמד הביניים בארץ מפונק כי הוא נוסע לחו"ל.

2. אחרי שירדתי על הרב שרלו, צריך לתת גם קרדיט לרב פירון שנאם בהפגנת יוקר המחיה בירושלים במוצ"ש, ואפילו על אותה במה עם אביב גפן. אני בטוח שלא היה לא נעים להיות על אותה במה שבה גפן שר "לכבוש את השלום ולא את השטחים" והאשים את המתנחלים, אבל הוא סתם את האף ונשאר, ומגיע לו על כך הרבה ישר כח. בכלל הימין מגלה אמביוולנטיות מצחיקה במקצת - אחרי שבטאוני הימין היו עסוקים בלהכפיש את המוחים, אתמול נצפה נתפלי בנט - כיום, מזכ"ל מועצת יש"ע ובעבר ראש מטהו של נתניהו - ברוטשילד,  והפגנת הזדהות של בנ"ע, בית"ר ושלל תנועות ימין אחרות התארגנה היום - למרות שכנראה בלי הרבה הצלחה, שכן אפילו ערוץ 7 מדווח רק על מאות (אבל נראה שקיבלו אותם יפה האנרכיסטים הססססמולנים). לא יודע איך לפרש את זה. זה נראה בעיקר כמו תגובת מבוכה, ובעיקר מעיד עד כמה באחת סדר היום המתנחלי הפך ללא רלוונטי.
3. פרופ' רובינשטיין כותב דברי טעם.
4. במזג האויר של קיץ תל אביבי, זו נראית לי בהחלט דרך סבירה להזדהות עם המחאה (הקרדיט לעידו קינן):

5. ואם כבר אנחנו באוירת מחאות, השלט הבא נצפה ברוטשילד:

4. היה הרבה לעג בתקשורת על דרישות מוחי רוטשילד לדבר ישירות עם ראש הממשלה, ושתהיינה מצלמות במו"מ. אני דווקא לא כל כך לועג לדרישה הזו, וחבל בעיני שהמפגינים נסוגו ממנה כל כך מהר. היום הגיעה לסופו מושב הכנסת ובמקרה גם מושב הקונגרס, וחברי הקונגרס חוזרים למחוזותיהם. מה שמקובל שהם עושים בקיץ הוא פגישות ששמן "town hall meetings", בהם נאספים במקום ציבורי כמו כנסיה או אולם בית ספר בוחרים להיפגש עם נציגם, והנציגים הם מקשיבים ועונים לשאלות הבוחרים (נסיון ההתנקשות בחברת הקונגרס גיפורדס היה באירוע כזה). גם הנשיא עושה אירועים רבים כאלה, בעיקר בזמן מסע בחירות אבל לא רק. נכון, לרוב אלה אירועים מתוזמרים והשאלות והמשתתפים נבחרים בקפידה, אבל עדיין, הם ערוץ לתקשר עם הבוחרים באופן בלתי אמצעי, ולמשל בקיץ 2009 פגישות כאלה בהם התפרצו בוחרים זועמים כנגד חוק הבריאות המתגבש היו נקודת המפנה להפיכתו של החוק להרבה יותר שמרני. אז למה אם אובמה יכול ללכת לאולמות ספורט של בתי ספר בשומקום, איווה, כדי לדבר עם הבוחרים, קפיצה של נתניהו לרוטשילד היא אפקט "משפיל"? בכלל, ממתי הפכה הנורמה בדמוקרטיה הישראלית בה נבחרי הציבור בכלל לא נפגשים עם בוחרים פשוטים, שאינם עסקני מפלגתם? או אפילו ניסו לעשות הצגה של פגישה כזו?
5. אלעד הפנה אותי אל נפלאות הצירים הכפולי םבאקסל וביקש לראות את ההשואה בין שכר ממוצע לצמיחה עם סקאלות ברורות. אז להלן: השכר הממוצע במשק למשרת שכיר, בשני העשורים האחרונים, בשקלים, במחירי 2004, אל מול התמ"ג לנפש, בשקלים מחירי 2005 (כל הנתונים מהלמ"ס):

וכדי להשלים את התמונה, נוסיף את השכר החציוני:

ובקצרה, אם הצמיחה היתה מטפטפת לכלל הציבור, כפי שלימדונו רייגן ונתניהו, וכפי שקרה בשנות ה90 (מישהו אמר ממשלות שמאל?) השכר של כל אחד מאיתנו היה צריך להיות גדול בכשביעית. זה כל הסיפור (למעשה לא כולו, כי כיום משלמים על כל מיני שירותים שבעבר ניתנו על ידי המדינה, כמו ביטוחי בריאות משלימים ותשלומי הורים בבי"ס שכל הזמן גדלים, אבל נעזוב את זה בצד).