כן, עדיין על מחאת האוהלים. צר לי, זה חזק ממני.
מצד אחד, די ברור שהמחאה הזו תכשל. הרי את שוק הדיור לא ניתן לשנות מהיום למחר, ובסוף יושבי המאהלים יתעייפו, והמחאה תדעך. זו לא מחאה עם מטרות ממוקדות, כמו מאבק השכר של הרופאים וחרם הקוטג', שניתן לשאת ולתת על הסכם (במקרה א') או פשוט להוריד את המחירים (במקרה ב'. אגב - עצם ההורדה המתואמת הזו מזמינה חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים). זו מחאה עם מטרה לא מוגדרת מספיק ובלתי ניתנת להשגה, וככזו די ברור שבסוף היא תדעך.
אבל מצד שני, בעצם המחאה הזו היא כבר עכשיו הצלחה כבירה. וזאת מכיוון שזה לא המטרה החשובה, אלא התהליך. המחאה שינתה באחת את סדר היום הציבורי; נתנה לציבור אדיר של המעמד הבינוני את התחושה שהוא לא לבד, ואת תחושת הכח לחדור לשיח ולהשפיע; הביאה המוני אנשים להתעניין, לבדוק, להציע פתרונות, להתוכח; עוררה ציבור שהיה אדיש פוליטית (וייתכן שאפילו אחוש ההצבעה בבחירות הבאות יעלה, מי יתן); זעזעה את המערכת הפוליטית; ויצרה אפשרות סבירה (אני מהסס לומר ודאית, שכן אי אפשר לבטל את האפשרות שתתארגן לנו איזו מיני מלחמה שתשכיח את הכל) שנושא יוקר המחיה ישלוט בסדר היום הציבורי לתקופה ארוכה, ויתכן שאף ישלוט במערכת הבחירות הבאה. זה יהפך לנושא שלא ניתן להתעלם ממנו ושכל המפלגות יצטרכו להתייחס אליו. וככה מביאים לכך שנושאים שדורשים מדיניות ארוכת טווח אכן מטופלים.
זה המצב נכון לעכשיו; וכעת נותר מרווח אפשרויות לגבי העתיד. האופציה הפסימית - שהמחאה תרד מהכותרות תוך שבוע-שבועיים, תדעך, ונאלץ להסתפק בהישגים שפרטתי לעיל. והאופציה האופטימית - שהחברה לא יוותרו, וישארו שם ברוטשילד, בבור שיבר ובשאר הערים. עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש, עוד חודשיים. ודווקא מכיוון שזו לא מחאה ממוקדת, שאין שפן מהכובע שנתניהו יכול לשלוף שיביא לקיפול המאהל, יותר ויותר תחלחל בגורמים במערכת הפוליטית התחושה ש - בפרפראזה על אמרתו הידועה של רייגן - נתניהו לא יכול להביא פתרון כי הוא הבעיה; אחרי הכל הוא מזוהה, ומרצונו החופשי, עם מדיניות כלכלית שתוצאתה היא לא פחות מפארסה, (ועל כך בסוף הפוסט). ואז מתחילה דינמיקה - ח"כים מתחילים לפחד; ש"ס מתחילה לחשוש לתדמיתה החברתית (כמה זמן לדעתכם יתעלמו מהעובדה שש"ס שולטת במשרדי השיכון והפנים בשנים האחרונות?); מרידות בליכוד מתחילות להתעצם (כחלון כבר השבת מופיע בכל העיתונים ודואג לבדל את עצמו מביבי את שטייניץ); בקיצור - ככה מתחילה דינמיקה שמובילה בסוף לבחירות, ויתכן שמהר משחושבים - ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל הוא ממשיך מעצמו.
טיילתי הערב ברוטשילד, ובדרך חזרה הביתה גם בבור שיבר, ואני בצד האופטימי. מעבר לאופטימיות האדירה שהמקום הזה משרה - כאמור, אנשים מסתובבים, מתווכחים, שלל אנשים מציעים מניפסטים, תל אביבים יוצאים עם הכלבים או הילדים, מתעניינים ומסבירים לילדים; בכלל המקום מלא בהמון המון ילדים, וילדים תמיד משרים אופטימיות. מכל מקום\ איך שראיתי את פינות הזולה הראשונות בין האוהלים הבנתי את מה המקום הזה מזכיר: הוא מזכיר את משכנות הישראלים בהודו (לא שהייתי בהודו, מתעב התכלבות שכמותי, אבל ממה ששמעתי וראיתי). אנשים, רובם המכריע צעירים, יושבים ומנגנים (כן, כנראה שחלקם מעשנים סמים קלים), מידי פעם מסתובבים לפינה אחרת בהמשך השדרה ומדברים עם אנשים אחרים, באיזור אחר מתארגנת מסיבה, all that jazz. רק שהנושא השולט הוא לא טרקים או חוויות רוחניות אלא מהפכה (ללא ספק המילה השלטת במאהל). וכשמבינים שזה המצב, אין סיבה להניח שהמחאה הזו לא תמשך חודשים; אחרי הכל, אם החברה הסתובבו כך חודשים בטיול שאחרי הצבא - שכנראה רובם זוכרים אותו כחוויה הטובה בחייהם - למה שלא ימשיכו חודשים בשחזורו ברוטשילד? וכפי שציטטו באחד העיתונים את אחד המפגינים - "שואלים אותי מתי נקפל את האוהל ונלך הביתה, אבל מבחינתי זה הבית". בקיצור, אני במקום ביבי הייתי מתחיל לדאוג.
הבטחתי את ההסבר למה מדיניותו של נתניהו בעשור האחרון היא פארסה, ופטור בלא גראפים אי אפשר. אז אבא ציין בפני שיותר ברור לראות את הנתונים כאשר שנות ה90 וה2000 באות ברצף, ואם כבר אז הוספתי את השכר החציוני, שמבטא בצורה יותר מדוייקת את חוויתו של הישראלי הממוצע:
ובמלים: בניגוד לשנות ה90, בהן היתה עלייה קבועה ברמת החיים של מר ישראלי (ואולי לכן אנשים הסתובבו עם חיוך על הפנים), בשנות ה2000, במשך עשור שלם, השכר הממוצע עוד לא הצליח לחזור לרמתו מתחילת העשור. כלומר, עם כל הצמיחה של העשור האחרון, רמת ההכנסות של הישראלי הממוצע קפאה ואף ירדה; ומכיוון שהישראלי הממוצע כן משפר את איכות חייו, ובצדק - הרי יש כאן צמיחה - הוא לא גומר את החודש. It's as simple as that. ביפאן קראו לזה "עשור אבוד", והתופעה הזו הביאה לכך שלראשונה בדמוקרטיה היפנית מפלגת השלטון הליברלית איבדה את השלטון בבחירות 2009.
מצד אחד, די ברור שהמחאה הזו תכשל. הרי את שוק הדיור לא ניתן לשנות מהיום למחר, ובסוף יושבי המאהלים יתעייפו, והמחאה תדעך. זו לא מחאה עם מטרות ממוקדות, כמו מאבק השכר של הרופאים וחרם הקוטג', שניתן לשאת ולתת על הסכם (במקרה א') או פשוט להוריד את המחירים (במקרה ב'. אגב - עצם ההורדה המתואמת הזו מזמינה חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים). זו מחאה עם מטרה לא מוגדרת מספיק ובלתי ניתנת להשגה, וככזו די ברור שבסוף היא תדעך.
אבל מצד שני, בעצם המחאה הזו היא כבר עכשיו הצלחה כבירה. וזאת מכיוון שזה לא המטרה החשובה, אלא התהליך. המחאה שינתה באחת את סדר היום הציבורי; נתנה לציבור אדיר של המעמד הבינוני את התחושה שהוא לא לבד, ואת תחושת הכח לחדור לשיח ולהשפיע; הביאה המוני אנשים להתעניין, לבדוק, להציע פתרונות, להתוכח; עוררה ציבור שהיה אדיש פוליטית (וייתכן שאפילו אחוש ההצבעה בבחירות הבאות יעלה, מי יתן); זעזעה את המערכת הפוליטית; ויצרה אפשרות סבירה (אני מהסס לומר ודאית, שכן אי אפשר לבטל את האפשרות שתתארגן לנו איזו מיני מלחמה שתשכיח את הכל) שנושא יוקר המחיה ישלוט בסדר היום הציבורי לתקופה ארוכה, ויתכן שאף ישלוט במערכת הבחירות הבאה. זה יהפך לנושא שלא ניתן להתעלם ממנו ושכל המפלגות יצטרכו להתייחס אליו. וככה מביאים לכך שנושאים שדורשים מדיניות ארוכת טווח אכן מטופלים.
זה המצב נכון לעכשיו; וכעת נותר מרווח אפשרויות לגבי העתיד. האופציה הפסימית - שהמחאה תרד מהכותרות תוך שבוע-שבועיים, תדעך, ונאלץ להסתפק בהישגים שפרטתי לעיל. והאופציה האופטימית - שהחברה לא יוותרו, וישארו שם ברוטשילד, בבור שיבר ובשאר הערים. עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש, עוד חודשיים. ודווקא מכיוון שזו לא מחאה ממוקדת, שאין שפן מהכובע שנתניהו יכול לשלוף שיביא לקיפול המאהל, יותר ויותר תחלחל בגורמים במערכת הפוליטית התחושה ש - בפרפראזה על אמרתו הידועה של רייגן - נתניהו לא יכול להביא פתרון כי הוא הבעיה; אחרי הכל הוא מזוהה, ומרצונו החופשי, עם מדיניות כלכלית שתוצאתה היא לא פחות מפארסה, (ועל כך בסוף הפוסט). ואז מתחילה דינמיקה - ח"כים מתחילים לפחד; ש"ס מתחילה לחשוש לתדמיתה החברתית (כמה זמן לדעתכם יתעלמו מהעובדה שש"ס שולטת במשרדי השיכון והפנים בשנים האחרונות?); מרידות בליכוד מתחילות להתעצם (כחלון כבר השבת מופיע בכל העיתונים ודואג לבדל את עצמו מביבי את שטייניץ); בקיצור - ככה מתחילה דינמיקה שמובילה בסוף לבחירות, ויתכן שמהר משחושבים - ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל הוא ממשיך מעצמו.
טיילתי הערב ברוטשילד, ובדרך חזרה הביתה גם בבור שיבר, ואני בצד האופטימי. מעבר לאופטימיות האדירה שהמקום הזה משרה - כאמור, אנשים מסתובבים, מתווכחים, שלל אנשים מציעים מניפסטים, תל אביבים יוצאים עם הכלבים או הילדים, מתעניינים ומסבירים לילדים; בכלל המקום מלא בהמון המון ילדים, וילדים תמיד משרים אופטימיות. מכל מקום\ איך שראיתי את פינות הזולה הראשונות בין האוהלים הבנתי את מה המקום הזה מזכיר: הוא מזכיר את משכנות הישראלים בהודו (לא שהייתי בהודו, מתעב התכלבות שכמותי, אבל ממה ששמעתי וראיתי). אנשים, רובם המכריע צעירים, יושבים ומנגנים (כן, כנראה שחלקם מעשנים סמים קלים), מידי פעם מסתובבים לפינה אחרת בהמשך השדרה ומדברים עם אנשים אחרים, באיזור אחר מתארגנת מסיבה, all that jazz. רק שהנושא השולט הוא לא טרקים או חוויות רוחניות אלא מהפכה (ללא ספק המילה השלטת במאהל). וכשמבינים שזה המצב, אין סיבה להניח שהמחאה הזו לא תמשך חודשים; אחרי הכל, אם החברה הסתובבו כך חודשים בטיול שאחרי הצבא - שכנראה רובם זוכרים אותו כחוויה הטובה בחייהם - למה שלא ימשיכו חודשים בשחזורו ברוטשילד? וכפי שציטטו באחד העיתונים את אחד המפגינים - "שואלים אותי מתי נקפל את האוהל ונלך הביתה, אבל מבחינתי זה הבית". בקיצור, אני במקום ביבי הייתי מתחיל לדאוג.
הבטחתי את ההסבר למה מדיניותו של נתניהו בעשור האחרון היא פארסה, ופטור בלא גראפים אי אפשר. אז אבא ציין בפני שיותר ברור לראות את הנתונים כאשר שנות ה90 וה2000 באות ברצף, ואם כבר אז הוספתי את השכר החציוני, שמבטא בצורה יותר מדוייקת את חוויתו של הישראלי הממוצע:
ובמלים: בניגוד לשנות ה90, בהן היתה עלייה קבועה ברמת החיים של מר ישראלי (ואולי לכן אנשים הסתובבו עם חיוך על הפנים), בשנות ה2000, במשך עשור שלם, השכר הממוצע עוד לא הצליח לחזור לרמתו מתחילת העשור. כלומר, עם כל הצמיחה של העשור האחרון, רמת ההכנסות של הישראלי הממוצע קפאה ואף ירדה; ומכיוון שהישראלי הממוצע כן משפר את איכות חייו, ובצדק - הרי יש כאן צמיחה - הוא לא גומר את החודש. It's as simple as that. ביפאן קראו לזה "עשור אבוד", והתופעה הזו הביאה לכך שלראשונה בדמוקרטיה היפנית מפלגת השלטון הליברלית איבדה את השלטון בבחירות 2009.
אור,
השבמחקזה בוודאי לא מסביר את כל ההבדל, אבל בשנות ה-90 (לפחות עד 95) האינפלציה בישראל הייתה משמעותית גבוהה יותר מבשנים שמאז. כדאי אולי להראות את הגרפים של השכר הראלי (במחירי 1990, נניח).
המספרים הם במונחים ריאלים - כל המספרים הם במחירי 2004.
השבמחקגרפים רבותי גרפים.
השבמחקחבר המליץ לי על בלוגך ואני רואה שאני לא היחיד שמתשמש באקסל וסנפשוטים כדי להעביר מדיע לחברים ואחרים.
לענינו, ביבי פארסה או לא, הגרף מראה לטעמי באופן די עקבי שהשכר הממוצע כ20% יותר גבוה מהשכר החציוני. הטועה אני? אני אינני לא מסכים שחלה שחיקה במעמד הבניים, רק שזה לא נובע מהגרף שלעיל.
להגיד שהעשור האחרון הוא עשור אבוד בכללכה הישראלית זה קצת פארסה לדעתי וגם אמרה זו לא מגובה בנתונים. העשור האבוד היפני, והעשור האבוד (הנוכחי) האמריקאי בשוק ההון ובכללה הראלית ראויים להקרא כך. לעומת זאת ישראל אשר סבלה מפיצוץ הבואה ומהאנטפדה (חסר כאן יוד איפהשהו) ומעוד מלחמה וחצי צמחה והתפתחה, למרות שיש הרבה מה לתקן.
א.
אחזק את אלעד אבן, ואציין שבגרפים (המאוד יפים) אפשר לראות בבירור את התפוצצות בועת ההייטק של שנות האלפיים ואת המיתון שהגיע בעקבותיה, כמו גם את התפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאי מלפני כמה שנים.
השבמחקבניכוי שתי הבועות האלו, המצב בישראל לא רע בכלל.
למזלנו (?) בשנות ה-90 לא היו בועות, או שאולי היו שתים והן פשוט התפוצצות בשנות האלפיים (טענה מקובלת לומר על בועת הנדל"ן האמריקאית, שהיא התחילה בשנות התשעים בעקבות אלן גריספאן ומדיניות הכלכלית).
לסיום, כדאי להזכיר שבנימין נתניהו הוא האחראי המרכזי ליציאה מהמיתון של 2002-3 (רואים יפה מאוד בגרף את היציאה מהמיתון).
א. תודה על התגובות!
השבמחקב. השכר הממוצע במשק הוא למשרות שכיר. מכיוון שהעשירים באמת הם עצמאיים ומרויחים את רוב רווחיהם מהון, הם לא נכנסים לממוצע. זה מסביר למה הפער בין השכר הממוצע לחציוני נשאר פחות או יותר דומה. בכל מקרה, הבעיה היא שגם השכר הממוצע לא עולה.
ג. מה שלא הצלחתי לעשות הוא להכניס לתוך הגרף את הצמיחה (אלה סקלות שונות ורציתי לשמור על המספרים של השכר כדי להשוות ממוצע לחציוני. אתם יכולים לראות את ההשוואה ב"א' אוהל, ב' זה בית"). כשרואים את ההשואה מול הצמיחה, רואים שבמהלך שנות ה90 היה תואם כמעט מדוייק בין הצמיחה לבין השכר בעוד שהחל מ2003, המשק מתאושש אבל הצמיחה גבוהה הרבה הרבה יותר מהשכר המוצע במשק. במונחי תל"ג, כבר חזרנו לרמת 2000 ואף מעבר, וכיום אנחנו ב12%מעל. במונחי שכר - עוד לא התאוששנו חזרה לרמת 2000.
ד. אני מקבל שצריך לתת לנתניהו קרדיט איפה שהוא מגיע - למשל, ליציאה מהמיתון ב2003. באותה מידה הוא אחראי למצבו של המעמד הבינוני כיום, למעלה משנתיים לאחר השבעת ממשלתו.
א. בכיף
השבמחקב. העשירים באמת הם אינם עצמאים הם בעלי חברות ולא עצמאיים, אבל ניחא. אבל למה להגיד שהוא לא עולה? הוא דווקא כן:
http://4.bp.blogspot.com/-aA5Duerng30/TjB4gfkk5oI/AAAAAAAAN4s/PTgpcb4FW1M/s1600/Fullscreen+capture+27072011+114231+PM.bmp.jpg
כמו שכתבת בפוסט שלי על משכורות ונדלן http://eladspage.blogspot.com/2011/07/blog-post.html
ג. נלחמתי באקסל ואפשר להכניס סקאלות שונות עם משנים את המאפינם של הסדרה להשתמש ב secondary axis וזה עובד די סביר :)
ד. קצת קשה להבין ב100 אחוז את הגרפים שלך בפוסט הקודם, הצירים קצת קשים לניחוש, היתי שמח לראות גרף עמודות של צמחיה שנתית ושל שינוי בשכר ראלי. אם ישעמם לי ואקדים אותך אפרסם כאן לינק לגרף כזה. בכל אופן ברור לשנינו שזו לא תופעה של שנה או שנתיים מאז ביבי התחילת את כהונתו. אין ספק שצריך לתת את הדעת על מקורות התופעה ועל הדרכים לפתרונה. ואולי לא פחות חשוב על הדרכים שאינן פתרון אלא בעיה גדולה יותר. לחרדתי דרכים רבות כאלו נידונות עכשיו ברצינות ואני חושש שיישמו אותן. (ודרך אגב הן בדיוק הפוך ממה שביבי עשה כדי לחלץ את המשק ממיתון ב2003)