חגגנו ונהנינו, ואפילו התאוששנו מההנגאובר. תודה מכל הלב לכל המגיבים. ועתה, השגרה קוראת. ליתר דיוק, דרמות לא קטנות שמתרחשות בוושינגטון.
הראשונה היא המאבק המתמשך על תקרת החוב. החוק האמריקאי מציין תקרה, במספר נומינאלי של דולרים, של חוב שמותר לממשל הפדראלי לשאת. מכיוון שהגרעון התקציבי האמריקאי הולך וגדל אחת לכמה שנים מעלים את תקרת החוב; זו הזדמנות למפלגת האופוזיציה להצביע נגד ולטעון עד כמה הממשל חסר אחריות, ולמשפלגת השלטןו לסתום את האף ולהעביר את ההחלטה מכיוון שלכולם ברור שהאפשרות שתקרת החוב לא תעלה, והממשל הפדרלי האמריקאי יהפוך לחדל פרעון לחלק מחובותיו, היא קטסטרופלית. לכולם, חוץ מכמובן למפלגה הרפובליקאית מודל 2011, שכן החוב הפדרלי כבר הגיע אל תקרת החוב וכרגע האוצר האמריקאי משחק בזמן שאול ובתרגילים חשבונאיים כדי להמשיך לשלם את החשבונות - תרגילים שיגיעו אל מיצוי יכולתם פחות או יותר בתחילת אוגוסט. הרפובליקאים בקונגרס מתחלקים לשתי קבוצות:האחת לא רוצה להעלות את תקרת החוב, נקודה. השניה מוכנה בתמורה לויתורים אדירים מצד הדמוקרטים. ישבו הצדדים למשא ומתן, ובמהלכו הדמוקרטים הסכימו לקיצוצים של ביליונים (ביליונים ישראליים, כלומר 10 בחזקת 12) של דולרים במהלך השנים הקרובות, כולל הפרות הקדושות של תוכניות הרווחה - ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד. בתמורה הם דרשו שלפחות חלק מהגרעון יכוסה על ידי העלאת מסים, ליתר דיוק על ידי ביטול הטבות מס שונות - בשיעור של 15% מקיצוצי התקציב שבעסקה, פחות או יותר העמדה הרפובליקאית בתחילת המו"מ. תגובת אריק קנטור וג'ון קיל, נציגי הרפובלקאים למו"ש היתה לפרוש, בדרישה שכל העלאה כלשהי בהכנסות הממשל היא off the table.
שני הצדדים משחקים כאן משחק מאוד מסוכן: הרפובליקאים בונים על כך שלדמוקרטים לא יהיו ביצים ובסוף הם יכנעו; הדמוקרטים בונים על כך שהם יראו כמי שבאים בתום לב למו"מ ומוכנים לפשרות בעוד הרפובליקאים לא ולכן הציבור יאשים את הרפובליקאים על כשלון המו"מ והתוצאות הקשות שבעקבותיו (ואם בסוף יצליחו להגיע לעסקה גדולה, הם גם ירויחו כי אובמה יפגין מנהיגות). ואיך זה יגמר? לא ברור; התחושה הכללית היא שהולכים לכיוון משבר; כפי שנייט סילבר מנתח, במידה מסויימת הרפובליקאים לא מסוגלים להתפשר מכיוון שהם הפכו תלויים בצורה חסרת תקדים באגף השמרני של מפלגתם. מאידך, ככה גם חשבו לפני השבתת הממשל שלא היתה - כשהפתרון הגיע לא ברגע האחרון אלא קצת אחריו. הבעיה כאן היא שלא בדיוק ברור מתי "הרגע האחרון". הרגע האחרון הוא כשהשווקים יתחילו להאמין באמת שהממשל האמריקאי מסוגל להגיע לחדלות פרעון בגלל איקומפוטנטיות קיצונית של מערכות הממשל שלו, וכשההכרה הזו תחלחל זה יהיה כדור שלג שעלול להיות מאוחר מדי לעוצרו. אז הייתי ממליץ לכם לעשות את מה שעשה אריק קנטור - מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים (והנציג הרפובליקאי היהודי היחיד) ונציגם למו"מ על העלאת תקרת החוב: לסחור בשורט באג"ח אמריקאי.
ומחוץ לbeltway (כביש הטבעת סביב וושינגטון, ובהשאלה, "מחוץ לbeltway" הוא מה שקורה באמריקה האמתית, זו שחיה את חייה ולא עסוקה בהתמכרות אובססיבית לפוליטיקה), המרוץ הרפובליקאי התחיל ברצינות, וכרגע הוא נראה פתוח למדי. זה די חריג למפלגה הרפובליקאית - בשנים עברו בדרך כלל התבלט מועמד מוביל (לרוב מי שהגיע מקום שני פעם קודמת) והמפלגה התאחדה סביבו, בעוד שמאבקי פריימריז ארוכים, מתישים, מכוערים ומפלגים היו התמחות של המפלגה הדמוקרטית. אבל הפעם מי שאמור להיות המועמד המוביל הוא מיט רומני - מושל מסצ'וסטס לשעבר, שהגיע במקום השני ב2004. אלא שיש לו כמה בעיות: ראשיץ, הוא מהאגף המתון של המפלגה, מהרפובליקאים של הכסף, אגף שהולך ונמחק בשנים האחרונות; שנית, ההישג עיקרי שלו כמושל מסצ'וסטס היה העברת חוק ביטוח בריאות שמהווה הדוגמה והבסיס לחוק ביטוח הבריאות של אובמה, או בתפיסה הרפובליקאית האיום הגדול ביותר על החירות מאז אטילה ההוני. שלישית, הוא מורמוני, מה שעלול להיות בעייתי בקרב מצביעים אוונגליסטים שבטוחים שהוא ילך לגיהנום. ולבסוף, יש בו משהו כל כך מלוקק, וצבוע, ונותן את התחושה שהוא ימכור את סבתא שלו בהנחה כדי לקבל את הקול שלך, ברמה שחריגה אפילו בפוליטיקה האמריקאית, וזה אומר הרבה. אז הבוחרים לא מתים עליו, מה שמשאיר פתח למועמד להתבלט כמועמד ה"אנטי רומני". אלא השמועמדים לא מצליחים לעשות זאת בינתיים. פולנטי והנטסמן מאכזבים,בים, שרה פיילין מצטיירת כבדיחה ברמה שחודרת אפילו לאלקטורט הרפובליקאי, ולכן נותרנו עם שניים: מישל בקמן, חברת הקונגרס ממינסוטה שפריצתה לבמה הלאומית היתה בנאום התגובה שלה לנאום מצב האומה של אובמה, בו לא הביטה אל המצלמה. היא תופסת תאוצה כמועמדת השמרנים, או כאלטרנטיבה הפחות מביכה לפיילין, ובסקרים האחרונים באיווה היא נמצאת בתיקו עם רומני; מצד שני עוד לא התחילו לכסח אותה (ואפשר להתחיל למשל בתפילה שנשאה בפני קהל בכנסיה בו היא מדבר על כך שאלה הימים האחרונים לפני יום הדין האחרון. מצד שני, ככה חושבים גם לא פחות מ50 מליון (קראו זאת שוב, 50 מיליון) אמריקאים). והמועמד האפשרי השני הוא ריק פרי, מושל טקסס. למרות שפרי בא מטקסס ויש חשש שהבוחרים קצת התעייפו מטקס אחרי שנות בוש, ולמרות שבשלב מסויים בדיון הבוער בנושא חוק ביטוח הבריאות הוא איים שטקסס עוד תפרוש מהאיחוד, הוא נחשב למועמד מאוד רציני מכיוון שמחד הוא שמרן ומאידך הוא בליגה לאומית, מושל רציני עם קבלות - בעיקר לאור ה"נס הטקסני" העובדה שבתוך המשבר הכלכלי הקשה טקסס הצליחה דווקא לשמור על צמיחה כלכלית. (ורק בהערת שוליים, חבל רק שכמעט כל הצמיחה הזו מקורה במחירי הנפט המאמירים, שטקסס התברכה בהם. זה קצת מזכיר את הבדיחה על אותו עשיר ששאלו אותו מה סודה צלחתו והוא ענה: עבדתי קשה; השקעתי את כספי בתבונה ופיזרתי בין מסלולים סולידיים ומסוכנים; ואז נפטר דוד שלי והוריש לי הון). פרי עוד לא נכנס למירוץ אבל כל האינדיקציות מראות שהוא בדרך.
בקיצור, יהיה מעניין, stay tuned.
הראשונה היא המאבק המתמשך על תקרת החוב. החוק האמריקאי מציין תקרה, במספר נומינאלי של דולרים, של חוב שמותר לממשל הפדראלי לשאת. מכיוון שהגרעון התקציבי האמריקאי הולך וגדל אחת לכמה שנים מעלים את תקרת החוב; זו הזדמנות למפלגת האופוזיציה להצביע נגד ולטעון עד כמה הממשל חסר אחריות, ולמשפלגת השלטןו לסתום את האף ולהעביר את ההחלטה מכיוון שלכולם ברור שהאפשרות שתקרת החוב לא תעלה, והממשל הפדרלי האמריקאי יהפוך לחדל פרעון לחלק מחובותיו, היא קטסטרופלית. לכולם, חוץ מכמובן למפלגה הרפובליקאית מודל 2011, שכן החוב הפדרלי כבר הגיע אל תקרת החוב וכרגע האוצר האמריקאי משחק בזמן שאול ובתרגילים חשבונאיים כדי להמשיך לשלם את החשבונות - תרגילים שיגיעו אל מיצוי יכולתם פחות או יותר בתחילת אוגוסט. הרפובליקאים בקונגרס מתחלקים לשתי קבוצות:האחת לא רוצה להעלות את תקרת החוב, נקודה. השניה מוכנה בתמורה לויתורים אדירים מצד הדמוקרטים. ישבו הצדדים למשא ומתן, ובמהלכו הדמוקרטים הסכימו לקיצוצים של ביליונים (ביליונים ישראליים, כלומר 10 בחזקת 12) של דולרים במהלך השנים הקרובות, כולל הפרות הקדושות של תוכניות הרווחה - ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד. בתמורה הם דרשו שלפחות חלק מהגרעון יכוסה על ידי העלאת מסים, ליתר דיוק על ידי ביטול הטבות מס שונות - בשיעור של 15% מקיצוצי התקציב שבעסקה, פחות או יותר העמדה הרפובליקאית בתחילת המו"מ. תגובת אריק קנטור וג'ון קיל, נציגי הרפובלקאים למו"ש היתה לפרוש, בדרישה שכל העלאה כלשהי בהכנסות הממשל היא off the table.
שני הצדדים משחקים כאן משחק מאוד מסוכן: הרפובליקאים בונים על כך שלדמוקרטים לא יהיו ביצים ובסוף הם יכנעו; הדמוקרטים בונים על כך שהם יראו כמי שבאים בתום לב למו"מ ומוכנים לפשרות בעוד הרפובליקאים לא ולכן הציבור יאשים את הרפובליקאים על כשלון המו"מ והתוצאות הקשות שבעקבותיו (ואם בסוף יצליחו להגיע לעסקה גדולה, הם גם ירויחו כי אובמה יפגין מנהיגות). ואיך זה יגמר? לא ברור; התחושה הכללית היא שהולכים לכיוון משבר; כפי שנייט סילבר מנתח, במידה מסויימת הרפובליקאים לא מסוגלים להתפשר מכיוון שהם הפכו תלויים בצורה חסרת תקדים באגף השמרני של מפלגתם. מאידך, ככה גם חשבו לפני השבתת הממשל שלא היתה - כשהפתרון הגיע לא ברגע האחרון אלא קצת אחריו. הבעיה כאן היא שלא בדיוק ברור מתי "הרגע האחרון". הרגע האחרון הוא כשהשווקים יתחילו להאמין באמת שהממשל האמריקאי מסוגל להגיע לחדלות פרעון בגלל איקומפוטנטיות קיצונית של מערכות הממשל שלו, וכשההכרה הזו תחלחל זה יהיה כדור שלג שעלול להיות מאוחר מדי לעוצרו. אז הייתי ממליץ לכם לעשות את מה שעשה אריק קנטור - מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים (והנציג הרפובליקאי היהודי היחיד) ונציגם למו"מ על העלאת תקרת החוב: לסחור בשורט באג"ח אמריקאי.
ומחוץ לbeltway (כביש הטבעת סביב וושינגטון, ובהשאלה, "מחוץ לbeltway" הוא מה שקורה באמריקה האמתית, זו שחיה את חייה ולא עסוקה בהתמכרות אובססיבית לפוליטיקה), המרוץ הרפובליקאי התחיל ברצינות, וכרגע הוא נראה פתוח למדי. זה די חריג למפלגה הרפובליקאית - בשנים עברו בדרך כלל התבלט מועמד מוביל (לרוב מי שהגיע מקום שני פעם קודמת) והמפלגה התאחדה סביבו, בעוד שמאבקי פריימריז ארוכים, מתישים, מכוערים ומפלגים היו התמחות של המפלגה הדמוקרטית. אבל הפעם מי שאמור להיות המועמד המוביל הוא מיט רומני - מושל מסצ'וסטס לשעבר, שהגיע במקום השני ב2004. אלא שיש לו כמה בעיות: ראשיץ, הוא מהאגף המתון של המפלגה, מהרפובליקאים של הכסף, אגף שהולך ונמחק בשנים האחרונות; שנית, ההישג עיקרי שלו כמושל מסצ'וסטס היה העברת חוק ביטוח בריאות שמהווה הדוגמה והבסיס לחוק ביטוח הבריאות של אובמה, או בתפיסה הרפובליקאית האיום הגדול ביותר על החירות מאז אטילה ההוני. שלישית, הוא מורמוני, מה שעלול להיות בעייתי בקרב מצביעים אוונגליסטים שבטוחים שהוא ילך לגיהנום. ולבסוף, יש בו משהו כל כך מלוקק, וצבוע, ונותן את התחושה שהוא ימכור את סבתא שלו בהנחה כדי לקבל את הקול שלך, ברמה שחריגה אפילו בפוליטיקה האמריקאית, וזה אומר הרבה. אז הבוחרים לא מתים עליו, מה שמשאיר פתח למועמד להתבלט כמועמד ה"אנטי רומני". אלא השמועמדים לא מצליחים לעשות זאת בינתיים. פולנטי והנטסמן מאכזבים,בים, שרה פיילין מצטיירת כבדיחה ברמה שחודרת אפילו לאלקטורט הרפובליקאי, ולכן נותרנו עם שניים: מישל בקמן, חברת הקונגרס ממינסוטה שפריצתה לבמה הלאומית היתה בנאום התגובה שלה לנאום מצב האומה של אובמה, בו לא הביטה אל המצלמה. היא תופסת תאוצה כמועמדת השמרנים, או כאלטרנטיבה הפחות מביכה לפיילין, ובסקרים האחרונים באיווה היא נמצאת בתיקו עם רומני; מצד שני עוד לא התחילו לכסח אותה (ואפשר להתחיל למשל בתפילה שנשאה בפני קהל בכנסיה בו היא מדבר על כך שאלה הימים האחרונים לפני יום הדין האחרון. מצד שני, ככה חושבים גם לא פחות מ50 מליון (קראו זאת שוב, 50 מיליון) אמריקאים). והמועמד האפשרי השני הוא ריק פרי, מושל טקסס. למרות שפרי בא מטקסס ויש חשש שהבוחרים קצת התעייפו מטקס אחרי שנות בוש, ולמרות שבשלב מסויים בדיון הבוער בנושא חוק ביטוח הבריאות הוא איים שטקסס עוד תפרוש מהאיחוד, הוא נחשב למועמד מאוד רציני מכיוון שמחד הוא שמרן ומאידך הוא בליגה לאומית, מושל רציני עם קבלות - בעיקר לאור ה"נס הטקסני" העובדה שבתוך המשבר הכלכלי הקשה טקסס הצליחה דווקא לשמור על צמיחה כלכלית. (ורק בהערת שוליים, חבל רק שכמעט כל הצמיחה הזו מקורה במחירי הנפט המאמירים, שטקסס התברכה בהם. זה קצת מזכיר את הבדיחה על אותו עשיר ששאלו אותו מה סודה צלחתו והוא ענה: עבדתי קשה; השקעתי את כספי בתבונה ופיזרתי בין מסלולים סולידיים ומסוכנים; ואז נפטר דוד שלי והוריש לי הון). פרי עוד לא נכנס למירוץ אבל כל האינדיקציות מראות שהוא בדרך.
בקיצור, יהיה מעניין, stay tuned.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה