קריסה

צריך הרבה יכולת multi-tasking כדי לעקוב אחרי הדרמות הן ברוטשילד פנית שיננקין והן בפינת הרחוב הראשון ורחוב הקפיטול בוושינגטון, אבל הדרמה כל כך מרתקת בשני המקומות שזה שווה את זה.

אז נחזור לאמריקה (תקציר הפרקים הקודמים: כאן וכאן): מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, ג'ון ביינר, נאלץ ברגע האחרון למשוך את הצעת החוק שלו להעלאת תקרת החוב, לאחר שהתברר לו שפשוט אין לו רוב להעביר אותה. מחד, כמות מספקת מסיעתו מרדה בו ולא מוכנה להעביר שום גרסת פשרה, גם לא את של מנהיג מפלגתם, ומאידך לא מספיק דמוקרטים (ייתכן שאף לא אחד, בטוח לא מספיק) ערקו כדי לעזור לו. 

בהחלט סביר שאנחנו רואים את תחילת תהליך הדחתו של ג'ון ביינר מתפקיד יו"ר בית הנבחרים. בטוח שאנחנו רואים את קריסת העמדה הרפובלקאית, שכן די ברור שבדומה לממשלה מול המפגינים ברוטשילד לדמוקרטים אין ממש עם מי לדבר ועם מי לעשות עסקה. התסריט הסביר ביותר כעת הוא שהארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, יעביר את הצעתו (שבסך הכל היתה די קרובה להצעת ביינר, וההבדל העיקרי הוא שהיא מעניקה נצחון פוליטי ושקט פוליטי לדמוקרטים בניגוד לנצחון פוליטי לרפובליקאים והמשך הדיון הציבורי בנושא הרצוי להם), והוא והנשיא יחכו עד שחדלות פרעון תהיה מספיק קרובה, ומשמעותיה הפוליטית מספיק ברורות (משרד האוצר האמריקאי אמור לפרסם היום איזה תשלומים הוא הולך להפסיק לשלם החל מיום שלישי אם תקרת החוב לא תעלה), כדי שמספיק רפובליקאים בבית הנבחרים -יבהלו מספיק כדי להצביע עם הדמוקרטים על הצבעתו של ריד.

המנהיגות הרפובליקאית איבדה הלילה את יכולת ההשפעה שלה על העניינים, שכן היא לא מסוגלת לממש את היכולה העיקרית שהיא צריכה להחזיק כדי שעמדתה תהיה אמינה במו"מ כלשהו והיא להביא את הקולות. תוסיפו לכך את העובדה שהעמדה הרפובליקאית בדיון הזה - בעיקר סירובם להעלות כל מס - גם כך לא פופולארית בציבור האמריקאי, והמסקנה שלי היא שאנחנו רואים את המקבילה נוסח 2011 של השבתת שממשל של ניוט גינגריץ' ב1995, או של הוריקן קתירנה: כאן נקודת השיא של הגל הרפבוליקאי הנוכחי, ותחילת הקריסה בואכה בחירות 2012.