בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

אפס

קודם כל, אזהרת נתן זהבי חמורה.

הכותרת היא הדבר העיקרי שאפשר לומר על נתניהו, שאפילו לא היה לו את עמוד השדרה המינימלי להגיע לכנסת ולתמוך בחוק החרם של ממשלתו, ולעמוד מאחורי הצבעת ה"בעד" שלו (הוא נעדר עם קיזוז, מהלך שמשמעותו האפקטבית היא הצבעת "בעד")
אז נתניהו נעלם ונאלם, ושלח רק את שטייניץ, ילד הכאפות שלו (בלשון הזהב של אחמד טיבי) להגן על החוק אתמול בנאום והיום ברדיו, ועיקר הטיעון שלו (בטענה "פילוסופית דמוקרטית", לא פחות) היא שחרם הוא פסול מכיוון שהוא פעולה כוחנית - החלטות פוליטיות מתקבלות על ידי שכנוע והצבעה, ולא על ידי פעולה כוחנית של חרם. אז מעבר לכך ששטייניץ לא הצליח להסביר למה, לפי הגישה ה"פילוסופית דמוקרטית" שלו, חרם על קוטג' או על אמנים משתמטים מצה"ל מותר ועל ההתנחלויות אסור, הטיעון שלו מביס את עצמו: כי הרי נניח שאני מארגן חרם, אני לא יכול לכפות על אף אחד להשתתף בחרם שלי, והדרך היחידה שאני גורם לאנשים להשתתף בחרם שלי הוא על ידי פעולת שכנוע. ולפיכך, אם הימין מעוניין לתקוף את החרם - אדרבא, שכנעו את הצרכנים ואז החרם שלי יהיה חסר אפקטיביות לחלוטין. מי שמפעיל כאן פעולה כוחנית הוא שטייניץ, שכל כך מפחד מהחרם שלי ומחוסר היכולת שלו לשכנע אנשים לא להצטרף אליו שהוא מטיל עלי סנקציות - ומה זו אם לא פעולה כוחנית.
השלב הבא של טיעוניו המבריקים של שטייניץ היה נסיון טשטוש הגבולות: החוק, טען שטייניץ, עוסק בעיקרו בחרם על ישראל ורק סעיף אחד שלו מדבר על יו"ש, ואך טבעי שדמוקרטיה תתגונן כלפי מי שקוראים להחרימה; מה גם שהמחרימים קוראים להתערבות מבחוץ שתתערב בפוליטיקה הישראלית במקום לשכנע את המצביע הישראלי. זה כמובן קורא לeven-if דיבייטורי: גם אם נקבל את המקרה הכי קיצוני של שטייניץ, זה בכלל לא ברור מאיליו שהמדינה תאסור גם קריאות להחרמתה; בארה"ב למשל גורמים מגורמים שונים קראו להעמדת בוש לדין בינ"ל והתיקון הראשון לחוקה עדיין עומד להגנתם. טיעון ההתערבות מחו"ל עוד יותר מגוחך, כאשר באותו יום עצמו הכנסת ארחה את גלן בק חביב המדור, וישראל באופן קבוע מנסה לקדם פוליטיקאים אמריקאים התומכים בעמדתה - בצדק רב.
אבל כמובן הכשל הבסיס הוא טשטוש הגבולות. הדיון היה הרבה יותר סביר אם היה מדובר רק על קריאות להחרמת ישראל; הבעיה היא עם הרחבת החוק לקריאות להחרמת ההתנחלויות. זה מזכיר לי כל מיני ידיעות שאספתי לאחרונה: למשל, שעיקר השנויים שהממשלה דרשה בהצעת הפשרה של יוג'ין קנדל על מכסות ייצרו החשמל הסולארי היא לשריין 10% מהמכסות ליו"ש, או הצעת החוק של כצלה הקובעת שסירוב של חברה לתת שירות ביו"ש יהווה עילה לפירוקה - הצעה שזכתה לקולות חצי מהועדה לענייני חקיקה, ועוד ועוד - כל אלה הצעות חוק שמנסות בכח לטשטש, לבטל, את הקו הירוק, והן מעידות בעיקר על הפאניקה האוחזת בימין; ביבי, שטייניץ, בן ארי, כצלה et al  היו מאוד רוצים שהציבור הישראלי יחשוב על חרם על ההתנחלויות כעל חרם על ישראל, אבל שטף הצעות החוק האלה בעיקר מעיד על כמה הקו הירוק חי, קיים ובועט בתודעת הציבור הישראלי; יותר מנחשול ימני זה נראה לי כמו שירת הברבור של מפעל ההתנחלויות. אבל אני אופטימיסט מטבעי.

כל זה לא בא כדי להפחית מחומרת החוק. ועדיין, לא הייתי ממהר כל כך להספיד את הדמוקרטיה הישראלית: ראשית, סביר להניח שהחוק הזה ישבור את שיא המהירות בה חוק מבוטל בבג"צ - אחרי הכל, חופש הבטוי הוכר כחוקתי אפילו לפני חוקי היסוד ואהרון ברק, עוד ב1953 בבג"צ קול העם; שנית דמוקרטיות יודעות לעבור תקופות אופל ולהתאושש - כולם זוכרים את המקרתיזם אבל אם אני מבין נכון, ארה"ב היא עדיין דמוקרטיה; ולבסוף, הדמוקרטיה הישראלית מגלה חוסן מפתיע ב63 שנות קיומה. שנים שרר כאן חוק האוסר על מפגשים עם אש"פ, מישהו היום זוכר אותו?

בקיצור, שכוייח ביבי, שכוייח אלקין. כנראה שהתוצאה העיקרית של החוק שלכם היא להביא עוד כמה אנשי שמאל מתון כמוני להעדיף לא לקנות יינות ברקן, פטריות מחוות תקוע או סלטי שמיר, ולו כדי לשמר משהו מהכבוד העצמי וחופש הבטוי שלהם.


2 comments:

  1. יפה כתבת, יפה ניסחת ויפה שכנעת.

    השבמחק
  2. חן חן, למרות שנראה לי שאני משכנע את המשוכנעים...

    השבמחק