Follow up

יכול להיות שאני כבר משעמם אתכם, חמשת קוראי הנאמנים, אבל מה שקורה גם באמריקה וגם בארץ פשוט מעניין מדי לטעמי מכדי לפנות לנושאים אחרים ולא לכתוב פוסטי מעקב. אז נתחיל בארה"ב (אבל בהמשך נדבר גם על האוהלים ועל רבנים מעצבנים, אז דלגו ישר לשם אם ארה"ב מייגעת אתכם).

דיוני תקרת החוב (תקציר הפרקים הקודמים כאן) מתחדשים ומתפוצצים לסירוגין, ויוצרים הרבה רעש והרבה פניות והתפתחויות מזעריות לכאן ולכאן שביחד עם סיקור חדשותי של 25 שעות ביממה מצד ערוצי החדשות (יש רק 24? אז תקומו שעה קודם) יוצרות תמונה של הרבה מאוד עצים שקצת קשה לראות מתוכם את היער. אבל עיקר ההתפתחויות הוא כך: הרפובליקאים פוצצו סופית את המשא ומתן, וכעת שני הצדדים מתכוננים למהלכי סוף המשחק שלהם. ומהלך סוף המשחק של ג'ון ביינר הוא להעביר בבית הנבחרים הצעת חוק רפובלקיאית, שאיננה קיצונית כמו הצעת הcut, cap and balance, שאותה דורשים החברים היותר ימניים בסיעה הרפובליקאית ושתהופך את כל התקציבים הפדרליים מאז תקופת קלינטון לבלתי חוקתיים, אבל בגדול עדיין ימנית יותר ממה שהדמוקרטים מוסגלים לקבל (על הסיבה בהמשך). השאיפה שלו היא להגיע ליום הדין שבו מסתיימת יכולת הממשל הפדרלי לשלם את חשובונותיו - כרגע ההערכה היא ה2/8 - כאשר ההצעה שלו היא ההצעה המרכזית על השולחן ואז הלחץ הציבורי יאלץ את הדמוקרטים להסכים לה. בתגובה הארי ריד- מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט - פרסם אף הוא הצעה משלו בדיוק מתוך אותה מחשבה. שתי ההצעות שומרות פחות או יותר על הקוים האדומים של שני הצדדים: אין העלאות מסים, וישנו קיצוץ בתקציב בשיעור גדול יותר מהתוספת לתקרת החוב (כלומר, אם מעלים את תקרת החוב בבליון דולר, במקביל מקצצים בליון דולר בתקציב) - הקוים האדומים של הצד הרפובלקאי; והקיצוצים כוללים גם קיצוצים בתקציב הבטחון, ולא נוגעים בתוכניות הרווחה הגדולות (ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקייד) - הקוים האדומים של הצד הדמוקרטי. בשתי ההצעות מדובר הן על קיצוצים מיידיים והן על מנגנון לזיהוי והעברה מהירה של קיצוצים בעתיד. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שההצעה של ריד מעלה את תקרת החוב בכמות שתספיק עד ל2013, כלומר אחרי הבחירות בעוד שההצעה של ביינר מעלה את תקרת החוב לתקופה המספיקה לכמה חודשים בלבד.

למה זה משנה? או ליתר דיוק, למה ביינר מתעקש על ההצעה שלו? ראשית, מכיוון שלא ברור שהסיעה הרפובליקאית מסוגלת להגיד "כן" לאיזושהי הצעה, אז הוא צריך להראות שהוא הצליח להביא להצעה הטובה ביותר אי פעם. אבל מעבר לכך, למרות שהרפובליקאים הם הצד הלא פופולרי בדיון הזה, עדיין יש להם אינטרס עליון לשמר את נושא תקרת החוב כנושא פוליטי: הוא ממסגר את הדיון הפוליטי באופן שנוטה לטובתם - כשמדברים על "חוב" המחשבה המיידית היא כיצד ניתן לקצצו; אם מדברים על מקומות עבודה, המחשבה היא כיצד ניתן ליוצרם, וזה כבר יותר מכוון למידינות דמוקרטית, למשל של תמריצים. ושנית, נותוני הבסיס של דיוני תקרת החוב הם שלדמוקרטים יש אינטרס גדול יותר לפעולה, שאם לא כן מצב הבסיס הוא שארה"ב תגיע לחדלות פרעון וכרגע נראה שלדמוקרטים (ולעצמאיים) יותר אכפת. לעומת זאת אם נושא תקרת החוב מיושב, הדיון הגדול הבא הוא על פקיעת קיצוצי המס של בוש ב2012, ובדיון הזה לרפובליקאים יש אינטרס לפעולה, שכן אם לא יעשו דבר קיצוצי המס יפקעו, ואז כח המיקוח עובר לצד הדמוקרטי. לכן ביינר מעוניין להביא הצעה שלא תפתור את העניין ליותר מכמה חודשים, בעוד שהדמוקרטים מעוניינים להביא הצעה שתיישב את הנושא לפחות עד לאחר הבחירות ב2012.

הצד הפרוצדורלי במשחק הזה נוטה לטובתו של ביינר. למרות שישנם יוצאים מן הכלל, הדרך הבסיסית שהצעת חוק עוברת היא שהיא עוברת תחילה בבית הנבחרים ורק אז הסנט דן בה, מה שמאפשר להצעתו של ביינר לקבל את הקדימות, אם הוא יצליח להעבירה בבית הנבחרים. אלא שיש לביינר כמה בעיות: ראשית, מעבר לכך שרוב הציבור סומך כרגע יותר על הדמוקרטים (בפרט על אובמה) בנושא תקרת החוב, בנושא הסספציפי הזה, העמדה הדמוקרטית - שיש לטפל בבעיה באופן ארוך טווח יותר (אובמה אף נקט עמדה דרמטית יותר, והוא היה כל הזמן בעד "עסקה גדולה", שתקצץ בליונים (ישראלים, 10 בחזקת 12) בתקציב, כולל רפורמה במסים ובתוכניות הרווחה ואפילו העלאת גיל הזכאות למדיקייר - עמדת כפירה ממש בצד הדמוקרטי, אבל הרפובליקאים פוצצו את המו"מ) - פופולארית יותר. אבל מעבר לכך, הבעיה של ביינר היא ה"אם" הגדול שציינתי לעיל - "אם הוא יצליח להעביר אותה בבית הנבחרים". ביינר סובל מבעיה שיותר מקובל לראות אצל הדמוקרטים: הסיעה שלו מפוצלת. כרגע ישנם לפחות 60 חברים רפובלקאים שלא מוכנים להעלות את תקרת החוב בשום תנאי (באופן לא מקרי, הם חופפים ל59 החברים הרפובליקאים שהתאגדו כ"סיעת התה"). מכיוון שהרוב הרפובליקאי הוא רק של 26 חברים, ברור שאם כל הדמוקרטים יתאחדו נגד הצעתו (וכך נראה בינתיים) היא תיפול. ואם היא תיפול - בין אם בהצבעה, או שלא תעלה כלל להצבעה - יתברר שהרפובלקאים חייבים את הדמוקרטים אפילו בבית הנבחרים, וכח המיקוח של ביינר ירד דרמטית, מה גם שההצעה היחידה שתישאר על השולחן תהיה זו של ריד. בקיצור, ההצבעות מתוכננות היום, אז יהיה שמח.

ובחזרה אלינו (ותקציר הפרקים הקודמים כאן): הרב יובל שרלו נתן (תודה למיכאל על הלינק) את התשובה המטופשת והמקוממת ביותר שקראתי (ממש בכח אני לא משתמש בבטוים חריפים יותר) לשאלתי למה דתיים לא מצטרפים למחאת האוהלים (ואניח שהוא העמדה המייצגת, לאור העובדה שלא ראיתי שום הסבר אחר עדיין. אם יש כזה - אשמח להפניה):

בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שאני מתרשם כי דווקא הממשלה הנוכחית פועלת לטובת פתרון הבעיה יותר מכל ממשלות העבר, ועל כן נראה לי כי מדובר בפופליזם, וברצון לפתור בעיה של שנים בהחלטות חפוזות ולא נכונות. אך בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש. כאשר אנחנו נלחמים על זכויות עובדי קבלן, שומרי קניונים, נגישות לבעלי מוגבליות וכדו' - זו מחאה חברתית, וכאן ראוי מאוד שעולם הרבנות יטול חלק בראש. כאשר מדובר במחאת הדיור - זה עניין שונה לחלוטין. גם לי יש ילדים שאין לי פתרון דיור עבורם, וזה לא נקרא מאבק על צדק חברתי, אלא על זכויות, שכאמור - הוא לגיטימי, אולם לא שם אני מצפה למצוא את עולם הרבנות. 

אם כל ההערכה שהיתה לי לרב שרלו, זה פשוט טיעון מטומטם. אבל בואו נעשה תרגיל בדיבייט:
ראשית, עובדי קבלן, שומרים בקניונים ובעלי מוגבלוית - שבמחאתם שרלו מוכן בטובו לתמוך - לא נלחמים על זכויותיהם? האם שרלו סרב לתמוך במחאה של חרדים למען סגירת כביש בשבת, או של - קודש הקודשים - מפוני גוש קטיף, מכיוון שהם "נלחמים על זכויותיהם" ולכן זה לא מאבק חברתי?
שנית, שרלו עושה כאן עוול בעיקר לאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" ומוכיח שכנראה הוא לא הקשיב אפילו פעם אחת בכל אותם אירועים של מעגלי צדק בהם השתתף: הרי התשתית הלא מודעת של טיעונו היא שאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" הם האחרים האולטמטיביים, הם לא שווי ערך אליו והוא מוכן ברוב טובו מדי פעם לרדת אליהם ולמחות למענם - ונכונות זו היא המעניקה לו את התואר "חברתי". זו מנטליות צדקה - בניגוד לצדק - שדוחה אפילו אותי, הקפיטליסט המושבע.
 ושלישית, טיעון האד-הומינם הוא מפלטו של הנבל. מחאת שד' רוטשילד מעלה טענה עניינית (גם אם לעתים לא ממש ממוקדת) על אופיה של החברה הישראלית, על מבנהו של המשק הישראלי ועל הדרך שראוי לנהל אותם - כאשר הקש ששבר את גב הגמל הוא מחירי הדיור. האם יש לשרלו משהו לומר בנושא הזה באופן ענייני? כי די בבירור גם הצד השני בויכוח הזה הוא לא אלטרואסטי מדי, כך שטיעונים על אופיים של האנשים המוחים לא ממש רלוונטיים: יתכבד נא שרלו ויתייחס לטיעונים עצמם: האם הוא סבור שמבנהו של המשק הישראלי והחברה הישראלית - שבה 50% מהציבור כלל לא מגיע למדרגת המס התחתונה - הוא סביר, הוא מוסרי? הוא תואם את תפיסתו לרוח התורה? הרי אם זה לא תפקידו של רב לפי תפיסת שרלו, מהו? (אגב, לא לפי תפיסתי - לפי תפיסתי רב הוא לא יותר מעורך דין בתחום ההלכה, אבל זה לפעם אחרת).
וכאן אנחנו מגיעים למה באמת עומד מאחורי סירובו של שרלו - ולטענתי - סירובו של רוב הציבור הדתי - להצטרף למחאה: החל בכותרת נתיחס שרלו להצטרפות למחאה "למרות שהיא פוליטית", והוא אף טורח להבהיר בדרך "היא פוליטית ועוד איך!!!". למה הכוונה כאן? הרי ברור שזו מחאה פולטית, אין הווא אמינא בעניין: זו התאגדות של אנשים שמעוניינת להשפיע על הדרך שהמדינה מתנהלת, מה זו אם לא מחאה פוליטית? אלא כששרלו מדבר על "פוליטית", הוא מתכוון לדבר אחר: פוליטית מסמן את החלוקה השבטית של החברה הישראלית, את פוליטיקת הזהות של "ימני" ו"שמאלני" - שהיא לא בהכרח רלוונטית לתוכנן המדוייק של עמדותיך, ובודאי לא מאפשרת דיון מורכב שבו בנושאים שונים יש עמדות שונות. "פוליטית" דהיינו המחאה שייכת או "לנו", או "להם": מכיוון שהיא מתרכזת בשד' רוטשילד בת"א, בהכרח בחלוקה הזו זו מחאה של סססמולנים, ו"לנו" לא יכול להיות חלק בה.
אם אתם רוצים דוגמה ל"מוסד המיוחד" - הנה היא לפניכם במלוא תפארתה. שרלו לא מסוגל לשאת את המורכבות הבסיסית שבה תתכנה קואליציות שונות בנושאים שונים, וייתכן שבתחום החברתי-כלכלי, בנקודה זו, מחאה שהתחילה בלב תל-אביב היא דווקא הצודקת ואילו נתניהו הוא הטועה. לתמוך ב"עובדי קבלן, שומרי קניונים, בעלי מוגבלויות" - אין קל מזה; זו מטרת קונצנזוס, ולכן היא לא נושאת בחובה אמירה משמעותית על האופן שהחברה צריכה להתנהל. מי יגיד "לא" לבעלי מוגבלויות?. המחאה ברוטשילד? זה כבר משהו אחר, שם מדובר בתפיסה אמיתית לגבי אופי החברה, ושנוי בסדרי העדיפויות, שמתנגשת חזיתית בנתניהו. וכשזה המצב - שרלו הולך עם נתניהו, בניגוד ל87% מהציבור, ואפילו אין לו את האומץ האינטלקטואלי להודות בכך ולא לעטוף את עצמו בהצטדקויות מבישות. רק אחר כך שלא יתפלא שרלו - והציבור הדתי הכללו - אם ל"מדינת תל אביב" (שמכילה, אגב, יותר מ50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, מחדרה עד גדרה) לא אכפת מההתנתקות; "לפי שהוציאו את עצמם מהכלל, כפרו בעיקר".

נ.ב.: דוד ציין בפני שיש נתונים סותרים לגבי טענתי שהדיור בהתנחלויות זול יותר - שקרנ"ש למשל יקרה יותר ממזכרת בתיה או גדרה (ששתיהן פחות או יותר באותו מרחק מת"א כמו קרנ"ש); שמחירי הדיור ביו"ש עלו בשנים האחרונות בין השאר בשל ההקפאה; ושחלק ממהתנחלויות זולות יותר כי "אמנה", החברה המיישבת, מיישמת סבסוד צולב - מוכרת קרקעות ביוקר בישובים הקרובים יותר למרכז כדי לסבסד את התנחלויות גב ההר. אני מניח על פניו שהוא צודק; אלו ראיות אנקדוטליות - כמו גם רוב הדוגמאות ששלום עכשיו הביאה, ואני מניח ששני המקרים אמיתיים והממוצע נמצא ביניהם. אבל  אני עדיין עומד מאחורי הטענה שהכנסת והממשלה העבירו חוקים ותקנות המעדיפים את ההתנחלויות - כמו סבסוד במשכנתאות ובהיטלי פיתוח. זה כמובן לגיטימי, אבל לדעתי פשוט מאוד מאוד מוטעה.
נ.ב. 2: כדי לסיים את הפוסט ברוח טובה - הרשת קצת מסתלבטת על מירי רגב. (הקרדיט למיכאל בשנית - הפוסט הזה מוקדש לו באחוות פועלים).