בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 24 ביולי 2011

א' אוהל, ב' זה בית

(כן, כן, זהרת נתן זהבי. יותר מדי מאלה בזמן האחרון, אבל זה המצב).

ליטל כותבת בספר הפנים:
מי אני שאדבר בעודי יושבת בניו יורק, אבל חברים, עם כל ההפגנות והחרמים - הכל ביחד - גם הרופאים, גם הדיור, גם הקוטג' - לא כדאי להזהר קצת? להשאיר כמה חלקות יציבות? שלא ישפך בסוף התינוק עם מי האמבטיה.
ויהונתן מוסיף:
לא ברור על מה מבוסס הטיעון שהאינפלציה בישראל גבוהה משמעותית מבמקומות אחרים: http://stats.oecd.org/inde​x.aspx?queryid=21761  הסבר אלטרנטיבי להפגנות הדיור: שנים של פופוליזם סוציאליסטי יצרו תחושת זכאות אצל אנשים. "מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו." יש לי יותר סימפטיה לרופאים הנפגעים מההתערבות הממשלתית בשוק הרפואה
אלה טענות רציניות, ולכן נכון להגיב להן ברצינות. אז בניתי שני גרפים, שמשווים את השנוי בשכר הממוצע במשק (במונחים ריאליים) לשנוי בתל"ג לנפש (כלומר, צמיחה). הראשון בשנות ה90:
אל מול שנות ה2000:

תאמרו, בצדק, ששנת 2000 קצת מטעה - זו היתה שנת בועה, ולכן לא נכון להכניס אותה לתוך הנתונים. בואו ניקח את אותם גרפים החל משנת 93/2003, השנים שבהן החלה ההתאוששות בשני המקרים:

כלומר, יש צמיחה, ברוך השם. גם שיעור האבטלה נמוך, כמעט ברמת אבטלת חיכוך; באמת ראשי המשק הצליחו למנוע מישראל את רובו של המשבר הכלכלי. אלא שהצמיחה לא מיתרגמת לשיפור ברמת החיים של האוכלוסיה, מה שכן קרה בשנות ה90 (מה? האם זה קשור לממשלות רבין וברק? ואוסלו? חס ושלום). תיאורית ה"טפטןף הכלכלי" של רייגן פשוט לא עובדת יותר (אגב, גם בארה"ב היא לא עובדת, ובצורה קיצונית יותר: מבחינת תל"ג ארה"ב כבר עברה מזמן להתאוששות, והתאגידים מציגים רווחי שיא, אבל זה לא מתרגם לשיפור בתעסוקה, שלא לדבר על השכר).


ולגבי הגורמים הספציפיים: מחירי המזון בארץ עלו (בשיעור ריאלי) ב13% בחמש השנים האחרונות, פי 4 מבאירופה.
דירה ממוצעת עולה, לפי נתוני משרד השיכון, 1.1 מליון שקל, שווה ערך ל129 משכורות (לפי נתוני בנק ישראל) זאת אל מול 55 משכורות בארה"ב (אבל זו קצת דמגוגיה, כי שוק הנדל"ן שם על הפנים). אבל גם בגרמניה צריך רק 54 משכורות, ובשוודיה רק 30.
אבל דירה ממוצעת זו רמאות - זה ממצע את כל הגדלים וכל האיזורים. גם שכר ממוצע זה רמאות. אז בוא נניח שאני רוצה לקנות דירת שלושה חדרים בצור הדסה. אמנם מרחק של 20 דקות מהעיר והדלק לא הולך להיות כיף, אבל בשלב הזה בחיים צריך לצאת לפרברים. דירה שם תעלה לי קצת פחות ממליון שקל. ונניח שהתמזל מזלי ובדיוק נכנסתי לעשירון העליון, כלומר ואני ומשפחתי משתכרים 27,800 ש"ח ברוטו (זה לא אני, זה הלמ"ס אומרת) כלומר בערך 18,000 ש"ח נטו. (זה למעשה פחות, אבל נניח שהשכר מתחלק ביני לבין אשתי שתבוא אמן, ואז אנחנו  יורדים מדרגת מס). אני אצטרך להפריש 53 משכורות מלאות, כלומר לא להוציא שקל במשך 4.5 שנים, כדי לקנות דירה.
ואם אני רוצה לחסוך - למשל בקרן פנסיה - אין איש שיתקע לידי שאת כספי לא תשקיע הקרן באגרות חוב של אנשי עסקים מוצלחים כמו תשובה או בן דוב, ואז תקבל במקרה הטוב 50% מהכסף חזרה. זה מה שבן דוב עשה למשל, כשהלווה את כספנו כדי להשתלט על פרטנר, אבל כשספקולציות הנדל"ן שלו ברומניה קרסו והוא לא יכול להחזיר את החוב, הוא מציע בעזות מצח לעשות "תספורת" של 50% (כלומר לא לשלם 50% מהחוב) בעוד את שאר מחלבות המזומנים שלו הוא משאיר בידיו.

שמחתי ללכת להפגנה אתמול אבל לא הייתי מנושאי הדגל אדום. אני מאמין גדול בשוק חופשי. אבל הנחת היסוד של השוק החופשי היא שהיד הנעלמה מביאה לחלוקה היעילה ביותר של המשאבים בחברה ולמיקסום האושר, או לפחות העושר. וזה לא קורה בישראל השנים האחרונות. אז אחת משתיים: או שהנחות הקפיטליזם שגויות מיסודן, או שיש בישראל עיוותים גדולים שלא מאפשרים ליד החופשית לעבוד. למשל, העובדה שכמעט כל שוקי הצריכה בארץ - ייצור מזון, שיווק מזון, תקשורת, אינטרנט, כבלים, דלק, נייר, בנקים - הם מונופולים או אוגליפולים. או העובדה שרוב מכריע מקרקעות המדינה מנוהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל שכנראה פשוט כבר לא מתפקד באופן מוחלט, מבוסס בשחיתות ופוליטיזציה (לא בכדי אריק שרון וידא שבאיזה משרד ממשלתי שהוא לא יהיה המנהל ילך איתו) וכאשר הוא משווק קרקעות זה לחרדים או ביו"ש. או העבודה שכמעט כל הרגולטרים קופצים יום אחרי שהם מסיימים את תפקידם בשירות הציבורי לאותן חברות שעליהם פקחו קודם לכן (זה אגב לא יחודי לנו. ביפן זה גם היה מקובל, בין השאר ברגולציה על תחנות כח גרעיניות). או העובדה שהמסים העקיפים - מע"ם, דלק - בישראל הם מהגבוהים בעולם בעוד שמס החברות הוא מהנמוכים בעולם (הרבה יותר נמוך מארה"ב למשל) למרות שרובן המכריע של החברות שנהנות ממנו הן אותם מונופולים או אוגליפולים שלעיל, שאת כל רווחיהן עושות מהשוק המקומי. או העובדה שכאשר רוצים למסות את רווחיהן של חברות הגז במעט יותר - להעלות ל20%, לא חס ושלום למעל 30% כמו בארה"ב או ל80% כמו בנורווגיה הקומוניסטית - כלל נציגי הליכוד וישראל ביתנו בועדת הכלכלה נלחמים בכך בכל הכח,  בנימוקים מצחיקים בעליבותם (תקראו, תקראו את הפרוטוקול). או העובדה שמשרד התקשורת הציב תנאי למכרז המפעיל הסלולרי החדש שיביא ערבות מבנק ישראלי, ולכן בינתיים שלושה מתוך ארבעת הזוכים נאלצו לפרוש, מכיוון שיש רק שלושה בנקים בישראל שמסוגלים לתת ערבות כזו וכל אחד מהם קשור עסקית לאחת מחברות הסלולר הקיימות (המתחרה האחרון רצה להביא ערבות מגולדמן סאקס, אבל זה לא ברמה מספיק טובה עבור המשק המתוחכם שלנו). או העובדה ש20 פירמידות עסקיות שולטות בחצי מהמשק הישראלי, ולא בכספן הן: האשראי שניתן לשש הקבוצות העסקיות הגדולות ב2010, הוא בערך רבע מכלל האשראי שניתן במשק, ויותר מכלל האשראי שניתן לעסקים קטנים. או העובדה שנוח דנקנר שולט באמצעות הון עצמי של 156 מליון ש"ח בקבוצה עסקית ששויה 150 מיליארד ש"ח. ושאר הכסף מהלוואות.
כמו יהונתן, גם אני שונא את תרבות ה"מגיע לי". יותר מדי מהדיון הציבורי בארץ מתקיים על ידי תביעות, מבלי התייחסות למאיפה אמור להגיע הכסף. וגם במחאה הזו יש הרבה מזה, והאמירה של דפני ליף "אנחנו לא צריכים להביא פתרונות, בשביל זה יש נבחרי ציבור" לא מקובלת עלי. אבל מצב הבסיס פשוט דורש מחאה. לא ייתכן שהמשק הישראלי מתנהל כך שגם משכורת של העשירון התשיעי לא מספקת לרמת חיים טובה; מדינה דמוקרטית וקפיטליסטית משגשגת רק עם התרחבותו של המעמד הבינוני, ואת טובתו של המעמד הבינוני צריכים לדרוש קודם כל הקפיטליסטים הגדולים ביותר (גם הרפובליקאים כבר לא מעיזים לומר rich בימנו. הם החליפו את הבטוי בjob creator).
ומה שהכי מכעיס הן התגובות: החל מתיאוריות הקונספירציה של ערוץ 7 ונסיונות ההתעלמות של ישראל היום:

והמשך, וזה הכי מכעיס אותי, בנסיונות התיאור של המפגינים כמפונקים תל אביבים. נכון, זו הפגנה של המעמד הבינוני, ומותר גם לו להפגין. אין שום סיבה להתנצל על כך שמי שמשלם מסים ומשרת במילואים גם ירצה קצת מותרות, ללכת לבתי קפה או לגור בתל אביב. נכון, לא כולן יכולים לגור ברוטשילד, ותמיד המגורים בתוך העיר יהיו יקרים יותר, אבל האם באמת בדקתם שהסיבה שהשכירות בת"א מטורפת כל כך היא בלתי נמנעת? ושתלונה עליה הופכת את המתלונן ל"מפונק"? בכלל, איזו חוצפה זו שפוליטיקאים מגיני המשפחות העסקיות העשירות בארץ (ראו לעיל, ועדת הכלכלה), שעשו את כספן באמצעות הלוואות מהציבור וגביית מחירים מופקעים מהציבור, באים בטענות למעמד הבינוני כ"מפונק"?

וקטנוניות לסיום: אתמול לאחר חיפוש נואש ראיתי בהפגנה סך כולל של ארבע כיפות. ארבע. למה זה? כי זה לא עוסק ביש"ע? או אולי כי פשוט מחיר דירה בהתנחלות הוא בערך חצי מבתוך הקו הירוק, חלק לא קטן מכך על חשבון משלם המסים?


עיקר שכחתי: הגרפים של שנות ה90 וה2000 הם בסקלות שונות, אז קצת קשה לראות את הדרמטיות של ההבדל. אז הנה השוואה ישירה:
החל מ90/2000

והחל מ93/2003:


4 תגובות:

  1. הערה בעניין היד הנעלמה: גם אם כל ההנחות מתקיימות, "היד הנעלמה" מובילה אמנם לנקודת שיווי משקל של נאש, אך לא בהכרח לנקודה אופטימלית. גם היד הנעלמה הקלאסית מובילה לעיוותים ולחוסר צדק

    השבמחק
  2. להשוות את האינפציה בין מדינות זה קצת בעיתי.
    זה ידוע האינפלציה אצלנו גבוה יותר, לא מעט בגלל שפישר צייד כל אחד ואחת מאיתנו בסכום הצנוע של 10,000 דולר, חבל רק שאת רובו הוא קנה שהדולר היה 3.8 אבל זה סיפור אחר.

    אני חשדן מטבעי, חודש בכרמל שמה, (וחושד בעורכי המחקר,מיר אגמון ועמי צדיק, שלקח לי 5 דקות להביא נתונים סותרים, מתדהים שאנחנו משלמים להם!?) ולפי נתונים שמצאתי העליה הראלית במחירי המזון היתה של 9%. מדאיג גם שבדה-מרקר לא חשבו לבדוק. עכשיו נניח שהנתון של אירופה נכון, אז העלה היתה פי 2.5 ולא פי 4. וחוץ מזה להשוות כאן באופן כפלי זה קצת מטעה.
    בנוסף, מנתונים שאספתי השכר הממוצע עלה בתקופה הזאת ראלי ב10%, האם אני מפספס משהו?

    נתונים: (איך עושים כאן לינק?)
    https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/pub?hl=en_GB&hl=en_GB&key=0AmR_4UIC6fKxdFU5UDY0RUxNQXB2SzUzVldpS2ZXQkE&output=html

    https://spreadsheets0.google.com/spreadsheet/pub?hl=en_GB&hl=en_GB&key=0AmR_4UIC6fKxdEZHZWx0a2NqLVBMMEIyTWJaLXlHS3c&output=html

    השבמחק
  3. ואם כבר אלעד, אז אולי כדאי לקרוא את כל הפוסט הזה, שדי סותר את מה שנכתב על הדירות האירופאיות.

    http://eladspage.blogspot.com/2011/07/blog-post_30.html

    השבמחק
  4. חייב לצין שאת הפרומו לבלוג שלי לא אני הכנסתי.

    השבמחק