אז מה מצב דיוני תקרת החוב? על הפנים, תודה ששאלתם. תאריך הדד-ליין המעודכן הוא ה2.8, ולא נראה שהרפולביקאים, בעיקר חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, מעוניינים בעסקה כלשהי להעלות את תקרת החוב. משאים ומתנים מרתוניים מתנהלים, ועולות כל מיני אופציות - החל ב"עסקה הגדולה", שאובמה מנסה לקדם, הכוללת קיצוצים של 4 ביליון (ישראלי, 10 בחזקת 12) דולר ב10 שנים וקצת העלאות מסים, המשך בעסקאות קטנות יותר וכלה בהצעתו של מיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, שלפיה הקונגרס פשוט יעביר את סמכות העלאת תקרת החוב להיות באחריותו הבלעדית של הנשיא, בתמורה לכך שתהיינה סדרה של הצבעות מביכות מעתה ועד 2012 בהן הרפובליקאים יוכלו להתנגד להעלאת התקרה והדמוקרטים יצטרכו לתמוך (אפשר להסביר ביתר פירוט את פרטי העסקה הזו אבל זה לא כל כך מעניין). ואף עסקה לא מתקבלת על ידי חברי בית הנבחרים הרפובלקאים, לפחות הימניים יותר שבהם. למעשה, בית הנבחרים השבוע היה בעיקר עסוק להעביר את חוק הcap, cut and balance שהחיל הן קיצוצים מיידיים, הן הגבלות קשיחות על הוצאות הממשל בעתיד והן לא פחות מהצעת תיקון לחוקה שתהפוך העלאת מסים לפחות או יותר בלתי אפשרית, ובמקביל תגביל באופן חוקתי את הוצאות הממשל באופן כזה שאפילו תקציבו האולטרה-ימני של פול ראיין יהפוך ללא חוקתי. אל חשש, להצעה הזו אין סכוי ממשי בסנט, לא כל שכן לקבל את חתימתו של אובמה או בקרב המדינות, שם נרדשת הסכמה של שני שליש מהן כדי לאשר תיקון לחוקה. זה בעיקר, בז'רגון של העיתונאים הפוליטיים, תיאטרון קבוקי. ועדיין בכך מתעסק בית הנבחרים שבועיים לפני אסון כלכלי מעשה ידי המערכת השלטונית הבלתי מתפקדת של ארה"ב.
זה מכעיס לא מעט אנשים - בעיקר דמוקרטים, שרואים כיצד הרפובליקאים מוכנים לזרוק את אמריקה לעוד משבר כלכלי אדיר רק כדי לצבור נקודות פוליטיות בקרב הבסיס (אם למישהו זה מזכיר את מר סילבן "בשביל להפיל את הממשלה מותר לעשות הכל, גם להעביר את חוק קצבאות ברוכות ילדים" שלום, זה על אחריותו בלבד); הקונספירטיבים מבין הדמוקרטים אף יטענו שהרפובליקאים מנסים לחבל בכלכלה הכוונה, כדי להוריד את סכויו של אובמה להבחר מחדש, שכן רוב הציבור תולה את האחריות בנשיא בלכמקרה, ואחרי הכל מקונל עצמו הודה בשילוב נדיר של ציניות וכנות, ש"המטרה החשובה ביותר שלנו היא לודא שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת"; אבל כועסים גם לא מעט שמרנים שרואים כיצד הרפובלקאים מסרבים להצעות שהיו מביאות להישגים רפובלקאים חסרי תקדים: הצעת ה"עסקה הגדולה" של אובמה כוללת מהלכים שהיו נחשבים בלתי נתפסים, במיוחד מצד נשיא דמוקרטי, רק לפני כמה שנים כגון העלאת גיל הזכאות למדיקייר וקיצוצים כואבים בפרות הקדושות של מדינת הרווחה האמריקאית: ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד.
אז למה הם מסרבים? אפשרות אחת, שהם פשוט לא מבינים בכלכלה ובאמת בטוחים שחדלות פרעון של הממשל האמריקאי היא לא כל כך נוראה (אל תבטלו את האפשרות הזו כל כך בקלות; אחרי הכל, סביר שאלה צופים אדוקים של פוקס ניוז, ואנחנו יודעים שפוקס ניוז לא מגדלת צופים מאוד מעורים במציאות). אפשרות שניה, שהם בטוחים שהם יכולים להשיג עוד ויתורים, אם כי קשה לראות איזה עוד ויתורים הם יכולים להשיג. ואפשרות שלישית העלה בעל הטור השמרני דייויד ברוקס (במאמר ב4/7, לא פחות): המפלגה הרפובליקאית, לטענתו, הפסיקה להיות מפלגה נורמלית. היא כיום נשלטת על ידי זרם שהוא יותר מחאה פסיכולוגית מאשר אלטרנטיבה שלטונית מציאותית. עכ"ל, ועכשיו לפיתוח שלי: אין להם עניין בעסקה מכיוון שאין להם הערכה מציאותית מה באמת הם רוצים להשיג; הם רוצים בעיקר שאובמה לא יהיה נשיא, שהמסים ירדו לאפס, שהlllliberals (יש לקרוא בהדגשה של הL, בדומה לסססססמלונים הישראלי) יעלמו. חלקית זה מכיוון שהם רואים את הויכוח הפוליטי בצבעים דתיים ממש (רק 19% מבוחרי פריימריז רפובלקיאים סבורים למשל שאובמה יגאל ביום הדין האחרון); חלקית זה מכיוון שלפחות בתת מודע של חלק מהאלקטורט הרפובלקאי, נשיא שחור זה פשוט בלתי נסבל (כמו שבוש - נשיא דרומי שמדגיש את הרד-נקיות שלו, אמתיתי או מזוייפת, היה בלתי נסבל בעיני חלק מהאלקטורט הליברלי), וחלקית זה מכיוון שלמעשה התיאוריה הכלכלית הרפולביקאית השלטת מאז ימי רייגן - מה שקרוי supply side economics, דהיינו שהורדת מסים תעלה את הפעילות הכלכלית, תפצה על אובדן ההכנסות מעצם הורדת המס, ותוריד את שיעור האבטלה שכן היא תעודד את השוק הפרטי להרחיב את התעסוקה - למעשה בתהליך קריסה מהדהד בשנים האחרונות; במשך העשור הראשון של שנות ה2000, המסים בארה"ב היו נמוכים ברמות הסטוריות (למעשה, הנמוכים ביותר מאז שנות ה50). לא זו בלבד שזה לא מנע את המשבר הכלכלי זה גם לא עזר להתאוששות שלאחר מכן, וגם כשההתאוששות הזו מתרחשת, איטית עד כדי כאב, זו התאוששות בעיקר של התאגידים והבנקאים שמציגים רווחי שיא אבל לא מסייעת בשום צורה לשוק התעסוקה, שבו נשמרת רמה גבוהה של 10% אבטלה. מה נותר איפוא לתיאוריה הרפובליקאית להציע? עוד קיצוצי מסים? במה? (לשם ההגינות, גם תיאורית התמריצים הכלכליים מבית המדרש הליברלי לא ממש הוכיחה את עצמה,ף אבל לפחות כעת הדמוקרטים מציגים איזושהי גמישות מחשבתית). ולכן מכיוון שהתאוריה השלטונית הרציונלית לא תקפה יותר מחד, אבל ההזדהות הפוליטית היא רגשית ומחייבת מאידך, המפלגה הרפולבקאית כעוסה ונלהבת מחד אבל אין לה מה להציע באופן ריאלי מאידך, ולכן היא מתחפרת באמירת "לא" קבועה. זו לא מפלגה, זה מצב רוח, ועם מצב רוח קשה לנהל משא ומתן.
אני לא אוהב בדרך כלל את נדב אייל אבל בהקשר דומה מאמר שלו הצליח להסביר בצורה יפה בעיני את שטף הצעות החוק הימניות של השבועות האחרונים (אזהרת נתן זהבי): מכיוון שהתוכנית הפוליטית הבסיסית של הימין קרסה - הרי אפילו נתניהו נאלץ לתמוך במדינה פלסטינית - ומאידך, הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקת זהות ולכן עבור רובו של מחנה הימין (כמו גם השמאל) עריקה פוליטית לא באה בחשבון, הוא מפנה את האנרגיה שלו לשטויות, החל בחרם וכלה בועדות החקירה. עכ"ל, ומכאן הפרשנות שלי: ההצעות האלו נועדו בעיקר לגרום לשאריות השמאל להתפלץ ולהחריף את הקיטוב בעם (תחשבו על זה בפעם הבאה שדובר ימני מדבר במתק שפתיים על "אחדות"; אחדות באה משני הכיוונים) אבל זו עיקר מטרתן מכיוון שהמשמעות העיקרית שנותרה ללהיות ימני היא לעצבן שמאלנים. כי מה החזון שהם יכולים לעמוד מאחריו? סיפוח השטחים? טרנספר? שתי האפשרויות האלה לא ריאליות ולא יתקבלו על רובו המכריע של הציבור הישראלי. תרגילי התחמקות לשימור הסטטוס קוו? זה אולי טוב ליום, יומיים, שבוע, שבועיים, שנה, זה לא ממש מחזיק כחזון. אז נותר לנסות להכעיס שמאלנים, זה לפחות נותן פורקן רגשי.
(זה פוסט שנראה קצת מיושן לאור העובדה שתשומת הלב הוסטה כעת לאוהלים שצצים בערינו כפטריות אחרי הגשם. אל חשש, גם להם יגיע פוסט נתן זהבי משלהם).
זה מכעיס לא מעט אנשים - בעיקר דמוקרטים, שרואים כיצד הרפובליקאים מוכנים לזרוק את אמריקה לעוד משבר כלכלי אדיר רק כדי לצבור נקודות פוליטיות בקרב הבסיס (אם למישהו זה מזכיר את מר סילבן "בשביל להפיל את הממשלה מותר לעשות הכל, גם להעביר את חוק קצבאות ברוכות ילדים" שלום, זה על אחריותו בלבד); הקונספירטיבים מבין הדמוקרטים אף יטענו שהרפובליקאים מנסים לחבל בכלכלה הכוונה, כדי להוריד את סכויו של אובמה להבחר מחדש, שכן רוב הציבור תולה את האחריות בנשיא בלכמקרה, ואחרי הכל מקונל עצמו הודה בשילוב נדיר של ציניות וכנות, ש"המטרה החשובה ביותר שלנו היא לודא שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת"; אבל כועסים גם לא מעט שמרנים שרואים כיצד הרפובלקאים מסרבים להצעות שהיו מביאות להישגים רפובלקאים חסרי תקדים: הצעת ה"עסקה הגדולה" של אובמה כוללת מהלכים שהיו נחשבים בלתי נתפסים, במיוחד מצד נשיא דמוקרטי, רק לפני כמה שנים כגון העלאת גיל הזכאות למדיקייר וקיצוצים כואבים בפרות הקדושות של מדינת הרווחה האמריקאית: ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד.
אז למה הם מסרבים? אפשרות אחת, שהם פשוט לא מבינים בכלכלה ובאמת בטוחים שחדלות פרעון של הממשל האמריקאי היא לא כל כך נוראה (אל תבטלו את האפשרות הזו כל כך בקלות; אחרי הכל, סביר שאלה צופים אדוקים של פוקס ניוז, ואנחנו יודעים שפוקס ניוז לא מגדלת צופים מאוד מעורים במציאות). אפשרות שניה, שהם בטוחים שהם יכולים להשיג עוד ויתורים, אם כי קשה לראות איזה עוד ויתורים הם יכולים להשיג. ואפשרות שלישית העלה בעל הטור השמרני דייויד ברוקס (במאמר ב4/7, לא פחות): המפלגה הרפובליקאית, לטענתו, הפסיקה להיות מפלגה נורמלית. היא כיום נשלטת על ידי זרם שהוא יותר מחאה פסיכולוגית מאשר אלטרנטיבה שלטונית מציאותית. עכ"ל, ועכשיו לפיתוח שלי: אין להם עניין בעסקה מכיוון שאין להם הערכה מציאותית מה באמת הם רוצים להשיג; הם רוצים בעיקר שאובמה לא יהיה נשיא, שהמסים ירדו לאפס, שהlllliberals (יש לקרוא בהדגשה של הL, בדומה לסססססמלונים הישראלי) יעלמו. חלקית זה מכיוון שהם רואים את הויכוח הפוליטי בצבעים דתיים ממש (רק 19% מבוחרי פריימריז רפובלקיאים סבורים למשל שאובמה יגאל ביום הדין האחרון); חלקית זה מכיוון שלפחות בתת מודע של חלק מהאלקטורט הרפובלקאי, נשיא שחור זה פשוט בלתי נסבל (כמו שבוש - נשיא דרומי שמדגיש את הרד-נקיות שלו, אמתיתי או מזוייפת, היה בלתי נסבל בעיני חלק מהאלקטורט הליברלי), וחלקית זה מכיוון שלמעשה התיאוריה הכלכלית הרפולביקאית השלטת מאז ימי רייגן - מה שקרוי supply side economics, דהיינו שהורדת מסים תעלה את הפעילות הכלכלית, תפצה על אובדן ההכנסות מעצם הורדת המס, ותוריד את שיעור האבטלה שכן היא תעודד את השוק הפרטי להרחיב את התעסוקה - למעשה בתהליך קריסה מהדהד בשנים האחרונות; במשך העשור הראשון של שנות ה2000, המסים בארה"ב היו נמוכים ברמות הסטוריות (למעשה, הנמוכים ביותר מאז שנות ה50). לא זו בלבד שזה לא מנע את המשבר הכלכלי זה גם לא עזר להתאוששות שלאחר מכן, וגם כשההתאוששות הזו מתרחשת, איטית עד כדי כאב, זו התאוששות בעיקר של התאגידים והבנקאים שמציגים רווחי שיא אבל לא מסייעת בשום צורה לשוק התעסוקה, שבו נשמרת רמה גבוהה של 10% אבטלה. מה נותר איפוא לתיאוריה הרפובליקאית להציע? עוד קיצוצי מסים? במה? (לשם ההגינות, גם תיאורית התמריצים הכלכליים מבית המדרש הליברלי לא ממש הוכיחה את עצמה,ף אבל לפחות כעת הדמוקרטים מציגים איזושהי גמישות מחשבתית). ולכן מכיוון שהתאוריה השלטונית הרציונלית לא תקפה יותר מחד, אבל ההזדהות הפוליטית היא רגשית ומחייבת מאידך, המפלגה הרפולבקאית כעוסה ונלהבת מחד אבל אין לה מה להציע באופן ריאלי מאידך, ולכן היא מתחפרת באמירת "לא" קבועה. זו לא מפלגה, זה מצב רוח, ועם מצב רוח קשה לנהל משא ומתן.
אני לא אוהב בדרך כלל את נדב אייל אבל בהקשר דומה מאמר שלו הצליח להסביר בצורה יפה בעיני את שטף הצעות החוק הימניות של השבועות האחרונים (אזהרת נתן זהבי): מכיוון שהתוכנית הפוליטית הבסיסית של הימין קרסה - הרי אפילו נתניהו נאלץ לתמוך במדינה פלסטינית - ומאידך, הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקת זהות ולכן עבור רובו של מחנה הימין (כמו גם השמאל) עריקה פוליטית לא באה בחשבון, הוא מפנה את האנרגיה שלו לשטויות, החל בחרם וכלה בועדות החקירה. עכ"ל, ומכאן הפרשנות שלי: ההצעות האלו נועדו בעיקר לגרום לשאריות השמאל להתפלץ ולהחריף את הקיטוב בעם (תחשבו על זה בפעם הבאה שדובר ימני מדבר במתק שפתיים על "אחדות"; אחדות באה משני הכיוונים) אבל זו עיקר מטרתן מכיוון שהמשמעות העיקרית שנותרה ללהיות ימני היא לעצבן שמאלנים. כי מה החזון שהם יכולים לעמוד מאחריו? סיפוח השטחים? טרנספר? שתי האפשרויות האלה לא ריאליות ולא יתקבלו על רובו המכריע של הציבור הישראלי. תרגילי התחמקות לשימור הסטטוס קוו? זה אולי טוב ליום, יומיים, שבוע, שבועיים, שנה, זה לא ממש מחזיק כחזון. אז נותר לנסות להכעיס שמאלנים, זה לפחות נותן פורקן רגשי.
(זה פוסט שנראה קצת מיושן לאור העובדה שתשומת הלב הוסטה כעת לאוהלים שצצים בערינו כפטריות אחרי הגשם. אל חשש, גם להם יגיע פוסט נתן זהבי משלהם).
עם כל הכבוד למר נדב אייל המאמר שלו הכנת כולו כפורקן רגשי אישי שלו. מהדברים משתמע שהוא לא יודע לאיזה צד לשייך את עצמו וכמו הרבה אחרים הוא מצא לנכון לרדת על שני הצדדים.(וזה בראיה אוביקטיבית כי אין לי שום עניין בשום צד...משחק כסאות שנועד לכישלון, זה העניין של זמן.)
השבמחק