הלילה זה קורה. אם לא תהיינה התפתחויות של הרגע האחרון, הממשל האמריקאי מוריד את השאלטר.
טוב, בתקווה לא לתמיד, אבל לפי כל התחזיות הממשל הפדראלי יכנס להשבתה זמנית, shutdown. למה,אתם שואלים? אז ככה:
התקציב לממשל הפדראלי בדרך כלל מועבר באיזור נובמבר-דצמבר. השנה, הדמוקרטים לא העבירו אותו לפני הבחירות ובמושב הקצר שבין הבחירות לכינוס הקונגרס החדש העבירו הרבה דברים, אבל לא תקציב לשנת 2011, רק המשך של תקציב 2010 עד לסוף פברואר. ובאמריקה, כמו באמריקה, אין חוכמות: אם אין לממשל תקציב, הוא מושבת. ולכן צריך להעביר תקציב לשנת 2011.
אלא שאז הגיע קונגרס חדש לוושינגטון, ובית הנבחרים עבר לידיים רפובליקאיות. הרפובליקאים, ברמה מסויימת של צדק, טענו שהבחירות מבטאות רצון של הבוחר האמריקאי לשנוי בסדרי העדיפויות ולקיצוץ בתקציב, ולכן הציעו הצעה ראשונית עם קיצוצים לא מעטים. נציגות הtea party דרשה לקצץ 100 מיליארד דולר, והמנהיגות הרפובליקאית של בית הנבחרים דרשה לקצץ כ30+ מיליארד דולר. בית הנבחרים - שהוא הראשון בתהליך החקיקה - העביר תקציב ברוח זו וג'ון ביינר אף אפשר דיון פתוח יותר מבדרך כלל, ואפשר הוספת הסתייגויות לחוק. התהליך הזה מחד אפשר לדמוקרטים להוציא קיטור, אבל במקביל נציגים מהצד הימני של המפלגה הרפובליקאית דחפו לחוק התקציב הסתייגויות שמהותן לא תקציבית אלא הן עמדות אידאלוגיות בשלל נושאים: ביטול כל מימון פדרלי לNPR, רשת השידור הציבורית, הנתפסת בימין כשמאלנית; ביטול כל מימון פדרלי לplanned parenthood, ארגון לתכנון משפחה שתומך גם בהפלות (כבר כיום המימון הפדרלי לא יכול לממן הפלות, אבל ההסתייגות מבטל כל מימון לארגון, גם לפעילויות אחרות); ביטול הסמכות של הEPA, סוכנות הפיקוח על הסביבה, לנטר ולקנוס על פליטות פחמן (שהרי בית הנבחרים לא מאמין שיש התחממות גלובלית כלל; הסתייגות סמלית המכירה בהתחממות גלובלית הובסה) וכיוצא באלה.
אלא שחוק צריך גם לעבור בסנט - הנשלט בידי הדמוקרטים, ולהחתם עלידי הנשיא. ולכן עם עמדת הפתיחה הזו באו נציגי בית הנבחרים הרפובליקאי למשא ומתן. כמובן, שהסאגה לפיה המשא ומתן נמשך עד לדקה ה90 ממש ואף לאחריה היא לא המצאה ישראלית, והמשא ומתן התמשך ולכן הקונגרס העביר שתי החלטות מעבר, מה שקרוי continuing resolution או בקיצור CR, המממנות את הממשל לתקופה קצרה של שבוע-שבועיים; הCR הראשונה לא קיצצה כלל ובשניה כבר קוצצו 10 מיליארד דולר. אלא שלמרות ששתי הCR היו כתוצאה מעסקה בין הצדדים, הCR הראשונה עברה ברוב גדול אבל לCR השניה כבר התנגדו למעלה מ50 חברי קונגרס רפובליקאים (למרות שכאמור היא נתמכה בידי ביינר עצמו) ובעצם יצרו לחץ גדול על ביינר לחתוך עוד ועוד ימינה במשא ומתן.
תוקף הCRים הוא עד להיום בערב, והמשא ומתן תקוע. יש פחות או יותר הסכמה על כמה יקוצץ - בערך 30+ מיליארד, כמו שרצתה במקור ההנהגה הרפובליקאית שבינתיים העלתה את דירשותיה בעקבות הדחיפה ימינה מהשטח, וכנראה שיכולים להגיע להסכמה פחות או יותר מאיפה: הרפובליקאים דורשים שכל הקיצוצים יבואו ממה שקרוי non-defense discretionary spending, כלומר תקציב שאיננו תקציב הבטחון ושאיננו תשלום מחויב מתוך תוכניות הרוחה הגדולות - ביטוח לאומי, מדיקייר (ביטוח רפואי לזקנים) ומדיקאייד (ביטוח רפואי לעניים). זה משאיר משהו כמו 12% מהתקציב שממנו אפשר לקצץ; הדמוקרטים לא מקבלים את ההגבלה הזו ודורשים לשים הכל על השולחן כשהמחשבה היא כזו: תקציב הבטחון יקר לרופבליקאים ופחות לדמוקרטים, ולכן הם רוצים לקצץ גם בו אם צריך לקצץ; וקיצוצים בתוכניות הרווחה צפויים להיות מאוד מאוד מאוד לא פופולריים והדמוקרטים רוצים להכריח את הרפולביקאים להשית חלק מהקיצוצים שהם דורים גם על התוכניות האלה כדי שאחר כך יוכלו ךצאת כנגדם בתשדירי בחירות מאיימים: "פלוני אלמוני הרפולביקאי רוצה לקצץ לך במדיקייר". ולמרות זאת כנראה שיכולים להגיע לפשרה מאיפה בערך יקצצו. אבל על ההסתייגויות שנוספו לחוק - מה שקרוי הpolicy riders - לא מצליחים להגיע להסכמה, ונכון לעכשיו נראה שהמשא ומתן מתפוצץ והולכים להשבתה (ספיני ההאשמות כבר משתוללים במלוא עוזם).
וכמובן, עיניהם של כולם גם פוזלות למאבקים הגדולים הבאים: ההצבעה על הגדלת תקרת החוב בסוף מאי, והצבעה על תקציב 2012; פול ראיין, חבר הקונגרס הרפובליקאי שנחשב הנציג הבכיר של הרפובליקאים לענייני תקציב, פרסם השבוע הצעת תקציב ל2012 עם הרבה דחיפת אצבעות לעיני הדמוקרטים (כמו נסיון לחנוק מימון לכל החוקים הגדולים שהעבירו במושב הקודם) והצעות רפורמה מרחיקות לכת בתוכניות הרווחה, שבעיקרן יפריטו את מדיקייר, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים מעל גיל 65, ופחות או יותר יחסלו את מדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לעניים. צריך לתת לראיין קרדיט על אומץ, שכן אלה הצעות שצפויות להיות מאוד לא פופולאריות: מדיקאייר פופולארית בטירוף בקרב רוב קהל המצביעים ובעיקר המבוגרים מביניהם, שהם גם קהל מצביעים יותר רפובליקאי. נסיון להפריט את התוכנית עלול לעלות לרפובליקאים ביוקר אלקטורלי.
אלא איפוא תנאי הפתיחה לעימות הגדול שעומד להתחיל מחר. מה שיפה בעיני הוא שמעבר לעניין בפרטים זה באמת מצב נזיל שלא ברור כיצד הוא הסתיים.. אם נסתכל למשל על הרכבת קואליציה אצלנו או על נפילת ממשלה, החל מתוצאות הבחירות במקרה הראשון או כבר כמה חודשים מראש במקרה השני ברור לכולם פחות או יותר מה תהיה התוצאה. כאן לא; זה מצב מאוד נזיל עם הרבה משתנים ולא ברור כיצד הוא יסתיים, וזה מרתק בעיני. וכמובן, זה סיבה יפה לכל הפרשנים הפוליטים לתרום את הקטיושה שלהם לחזבאללה, שיקנה אותה בכסף שהאיראנים ירוויחו מהנפט שיתבזבז על ייצור חשמל כדי לקרר את כל השרתים שמחזיקים את הגיגיהם בנושא (פעם המטאפורה הראויה היתה לשפוך ערמות של דיו. זמנים משתנים). אז הייתי מלנקק, אבל למעשה כל פניה לכל אתר פוליטי אמריקאי (או סתם עיתון) מכיל דיון בנושא, אז אין טעם.
ועדיין, אם לתרום את שני הסנט שלי אני חושב שלרפובלקאים יש סכוי יותר טוב להפגע, מכמה סיבות: ראשית, לפי הנסיון ההסטורי - אין הרבה נסיון כזה ברמה הפדרלית, אבל ברמת המדינות היו כבר לא מעט השבתות כאלה - הציבור נוטה להאשים את בית המחוקקים על שני צדדיו, ואילו הרשות המבצעת יוצאת במצב משופר מהשבתה. שנית, כפי שמציין נייט סילבר, רוב הציבור לא ממש מתעניין כרגע בחדשות, ואם כן אז בחדשות חוץ כמו האסון ביפאן והמהפכות בעולם הערבי. אם תהיה השבתה, זה יצור גל של התעניינות בדיוק בתקופה שבה הרפובליקאים מציעים הצעות שעלולות להיות מאוד לא פופולריות. נכון, ההצעות של ראיין הן ביחס לתקציב 2012, והדיון הוא על תקציב 2011, אבל אני לא קשה לראות כיצד ציבור בוחרים שרובו לא יודע מי מנהיג בית הנבחרים יתבלבל, במיוחד אם ספינרים דמוקרטים יטרחו לבלבל אותו. ובהקשר הזה כדאי לזכור שהפרסומות הכי אפקטיביות של רפובלקיאים בבחירות 2010 היו פרסומות מאיימות שהדמוקרטים מקצצים במדיקייר כדי לתמוך ברפורמת הבריאות שלהם. הזקנים נבהלו ורצו להצביע לרפובליקאים, ברוב של 57-43.ולבסוף, וזו נקודה שעליה עזרא קליין עומד, לדמוקרטים די ברור מה הם צריכים לעשות: הן הבוחרים הדמוקרטים והן הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו. לרפובלקיאים לעומת זאת יש בעיה: הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו בעוד שהבוחרים הרפובליקאים רוצים שלא יתפשרו וילחמו עד הסוף. לכאורה, זה מתכון להפסד דמוקרטי, שכן הדמוקרטים יתפשרו יותר, אבל השבתה לאו דווקא נגמרת בהתקדמות איטית לעבר פתרון אלא לפעמים בסחף, כאשר צד אחד נתפס כאשם בעיני הציבור והציבור נסחף נגדו, וקל לראות סיטואציה שהדמוקרטים מנסים עוד ועוד להתפשר והרפובלקאים מסרבים, עד שהציבור תופס אותם כסרבנים כרוניים ולכן כאשמים ופונה נגדם, במיוחד כשהויכוח (למרות שביינר ינסה להכחיש זאת) איננו על תקציב ממש אלא על עניינים אייאולוגים שבהם עם הכל ולמרות הכל הרפובילקאים במיעוט בקרב הציבור הכללי. בהקשר הזה כדאי לזכור את האופן שבו הסתיימה ההשבתה הקודמת, בעימות בין קלינטון לגינגריץ' ב1995: בהתחלה הציבור תמך בעמדה הרפובליקאית אך משנמשך המשבר עוד ועוד, והרפובליקאים לא התפשרו, ובעקבות התבטאות אומללה של גינגריץ' לפיה קלינטון זלזל בו כאשר הושיב אותו באחורי המטוס הנשיאותי באחת הנסיעות, ההשבתה נתפסה לבסוף כתוצאה של גחמות הכבוד והאגו של גינגריץ' ופנה נגדו, והרפובליקאים יצאו ממנה בשן ועין. אני לא מעוניין להתנבא (או ליתר דיוק את התחזית שלי כבר חזיתי לפני חצי שנה) אבל זה ההתרחשות הכי סבירה בעיני. אבל כאמור, המצב נזיל, אף אחד לא יודע מה יקרה.
ומאיפה הכותרת הדרמטית אתם שואלים? אז כמובן שסדרת המופת "הבית הלבן" לא יכלה שלא לעבד את הדרמה של 95 לאחד מפרקיה המשובחים, shutdown. גם בפרק, יש דיוני תקציב ומנסים להגיע לCR, כאשר במעמד החתימה הלילי יו"ר בית הנבחרים (הרפובליקאי) מנסה לסחוט עוד ויתור מהנשיא, והנשיא מסרב. כאשר יו"ר בית הנבחרים מבהיר לו: אתה יודע שאתה עומד להשבית את כלל הממשל הפדרלי עונה הנשיא: then shut it down. בהמשך, הציבור מאשים את הדמוקרטים בקפאון ולכן הנשיא מחליט לעשות צעד דרמטי וללכת בעצמו אל הקפיטול כדי להגיע לפשרה. מנהיג בית הנבחרים מחליט לנסות לנצל אתרגע הקנוסה הזה עד הסוף ומשאיר את הנשיא לחכות מחוץ למשרדו. חלק מיועצי הנשיא רואים בכל התרגיל פרסה אדירה אבל ג'וש ליימן רואה את ההזדמנות, והוא ממליץ חנשיא פשוט לקום ולחזור לבית הלבן. הציבור משנה את עמדתו ב180 מעלות בשל היוהרה האדירה שהפגין יו"ר בית הנבחרים, והדמוקרטים מנצחים בגדול. לא בטוח שככה זה יסתיים, אבל בטלויזיה תמיד הסוף טוב.
ורק הערה לבסוף: בחשבון אחרון קלינטון לא כל כך יצא מורווח מהשבתת 95. אמנם במאבק הפוליטי ההוא הוא ניצח, אבל באותו ינואר הוא פגש במסדרונות החשוכים של הבית הלבן המושבת מתמחה צעירה בשם מוניקה לוינסקי.
טוב, בתקווה לא לתמיד, אבל לפי כל התחזיות הממשל הפדראלי יכנס להשבתה זמנית, shutdown. למה,אתם שואלים? אז ככה:
התקציב לממשל הפדראלי בדרך כלל מועבר באיזור נובמבר-דצמבר. השנה, הדמוקרטים לא העבירו אותו לפני הבחירות ובמושב הקצר שבין הבחירות לכינוס הקונגרס החדש העבירו הרבה דברים, אבל לא תקציב לשנת 2011, רק המשך של תקציב 2010 עד לסוף פברואר. ובאמריקה, כמו באמריקה, אין חוכמות: אם אין לממשל תקציב, הוא מושבת. ולכן צריך להעביר תקציב לשנת 2011.
אלא שאז הגיע קונגרס חדש לוושינגטון, ובית הנבחרים עבר לידיים רפובליקאיות. הרפובליקאים, ברמה מסויימת של צדק, טענו שהבחירות מבטאות רצון של הבוחר האמריקאי לשנוי בסדרי העדיפויות ולקיצוץ בתקציב, ולכן הציעו הצעה ראשונית עם קיצוצים לא מעטים. נציגות הtea party דרשה לקצץ 100 מיליארד דולר, והמנהיגות הרפובליקאית של בית הנבחרים דרשה לקצץ כ30+ מיליארד דולר. בית הנבחרים - שהוא הראשון בתהליך החקיקה - העביר תקציב ברוח זו וג'ון ביינר אף אפשר דיון פתוח יותר מבדרך כלל, ואפשר הוספת הסתייגויות לחוק. התהליך הזה מחד אפשר לדמוקרטים להוציא קיטור, אבל במקביל נציגים מהצד הימני של המפלגה הרפובליקאית דחפו לחוק התקציב הסתייגויות שמהותן לא תקציבית אלא הן עמדות אידאלוגיות בשלל נושאים: ביטול כל מימון פדרלי לNPR, רשת השידור הציבורית, הנתפסת בימין כשמאלנית; ביטול כל מימון פדרלי לplanned parenthood, ארגון לתכנון משפחה שתומך גם בהפלות (כבר כיום המימון הפדרלי לא יכול לממן הפלות, אבל ההסתייגות מבטל כל מימון לארגון, גם לפעילויות אחרות); ביטול הסמכות של הEPA, סוכנות הפיקוח על הסביבה, לנטר ולקנוס על פליטות פחמן (שהרי בית הנבחרים לא מאמין שיש התחממות גלובלית כלל; הסתייגות סמלית המכירה בהתחממות גלובלית הובסה) וכיוצא באלה.
אלא שחוק צריך גם לעבור בסנט - הנשלט בידי הדמוקרטים, ולהחתם עלידי הנשיא. ולכן עם עמדת הפתיחה הזו באו נציגי בית הנבחרים הרפובליקאי למשא ומתן. כמובן, שהסאגה לפיה המשא ומתן נמשך עד לדקה ה90 ממש ואף לאחריה היא לא המצאה ישראלית, והמשא ומתן התמשך ולכן הקונגרס העביר שתי החלטות מעבר, מה שקרוי continuing resolution או בקיצור CR, המממנות את הממשל לתקופה קצרה של שבוע-שבועיים; הCR הראשונה לא קיצצה כלל ובשניה כבר קוצצו 10 מיליארד דולר. אלא שלמרות ששתי הCR היו כתוצאה מעסקה בין הצדדים, הCR הראשונה עברה ברוב גדול אבל לCR השניה כבר התנגדו למעלה מ50 חברי קונגרס רפובליקאים (למרות שכאמור היא נתמכה בידי ביינר עצמו) ובעצם יצרו לחץ גדול על ביינר לחתוך עוד ועוד ימינה במשא ומתן.
תוקף הCRים הוא עד להיום בערב, והמשא ומתן תקוע. יש פחות או יותר הסכמה על כמה יקוצץ - בערך 30+ מיליארד, כמו שרצתה במקור ההנהגה הרפובליקאית שבינתיים העלתה את דירשותיה בעקבות הדחיפה ימינה מהשטח, וכנראה שיכולים להגיע להסכמה פחות או יותר מאיפה: הרפובליקאים דורשים שכל הקיצוצים יבואו ממה שקרוי non-defense discretionary spending, כלומר תקציב שאיננו תקציב הבטחון ושאיננו תשלום מחויב מתוך תוכניות הרוחה הגדולות - ביטוח לאומי, מדיקייר (ביטוח רפואי לזקנים) ומדיקאייד (ביטוח רפואי לעניים). זה משאיר משהו כמו 12% מהתקציב שממנו אפשר לקצץ; הדמוקרטים לא מקבלים את ההגבלה הזו ודורשים לשים הכל על השולחן כשהמחשבה היא כזו: תקציב הבטחון יקר לרופבליקאים ופחות לדמוקרטים, ולכן הם רוצים לקצץ גם בו אם צריך לקצץ; וקיצוצים בתוכניות הרווחה צפויים להיות מאוד מאוד מאוד לא פופולריים והדמוקרטים רוצים להכריח את הרפולביקאים להשית חלק מהקיצוצים שהם דורים גם על התוכניות האלה כדי שאחר כך יוכלו ךצאת כנגדם בתשדירי בחירות מאיימים: "פלוני אלמוני הרפולביקאי רוצה לקצץ לך במדיקייר". ולמרות זאת כנראה שיכולים להגיע לפשרה מאיפה בערך יקצצו. אבל על ההסתייגויות שנוספו לחוק - מה שקרוי הpolicy riders - לא מצליחים להגיע להסכמה, ונכון לעכשיו נראה שהמשא ומתן מתפוצץ והולכים להשבתה (ספיני ההאשמות כבר משתוללים במלוא עוזם).
וכמובן, עיניהם של כולם גם פוזלות למאבקים הגדולים הבאים: ההצבעה על הגדלת תקרת החוב בסוף מאי, והצבעה על תקציב 2012; פול ראיין, חבר הקונגרס הרפובליקאי שנחשב הנציג הבכיר של הרפובליקאים לענייני תקציב, פרסם השבוע הצעת תקציב ל2012 עם הרבה דחיפת אצבעות לעיני הדמוקרטים (כמו נסיון לחנוק מימון לכל החוקים הגדולים שהעבירו במושב הקודם) והצעות רפורמה מרחיקות לכת בתוכניות הרווחה, שבעיקרן יפריטו את מדיקייר, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים מעל גיל 65, ופחות או יותר יחסלו את מדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לעניים. צריך לתת לראיין קרדיט על אומץ, שכן אלה הצעות שצפויות להיות מאוד לא פופולאריות: מדיקאייר פופולארית בטירוף בקרב רוב קהל המצביעים ובעיקר המבוגרים מביניהם, שהם גם קהל מצביעים יותר רפובליקאי. נסיון להפריט את התוכנית עלול לעלות לרפובליקאים ביוקר אלקטורלי.
אלא איפוא תנאי הפתיחה לעימות הגדול שעומד להתחיל מחר. מה שיפה בעיני הוא שמעבר לעניין בפרטים זה באמת מצב נזיל שלא ברור כיצד הוא הסתיים.. אם נסתכל למשל על הרכבת קואליציה אצלנו או על נפילת ממשלה, החל מתוצאות הבחירות במקרה הראשון או כבר כמה חודשים מראש במקרה השני ברור לכולם פחות או יותר מה תהיה התוצאה. כאן לא; זה מצב מאוד נזיל עם הרבה משתנים ולא ברור כיצד הוא יסתיים, וזה מרתק בעיני. וכמובן, זה סיבה יפה לכל הפרשנים הפוליטים לתרום את הקטיושה שלהם לחזבאללה, שיקנה אותה בכסף שהאיראנים ירוויחו מהנפט שיתבזבז על ייצור חשמל כדי לקרר את כל השרתים שמחזיקים את הגיגיהם בנושא (פעם המטאפורה הראויה היתה לשפוך ערמות של דיו. זמנים משתנים). אז הייתי מלנקק, אבל למעשה כל פניה לכל אתר פוליטי אמריקאי (או סתם עיתון) מכיל דיון בנושא, אז אין טעם.
ועדיין, אם לתרום את שני הסנט שלי אני חושב שלרפובלקאים יש סכוי יותר טוב להפגע, מכמה סיבות: ראשית, לפי הנסיון ההסטורי - אין הרבה נסיון כזה ברמה הפדרלית, אבל ברמת המדינות היו כבר לא מעט השבתות כאלה - הציבור נוטה להאשים את בית המחוקקים על שני צדדיו, ואילו הרשות המבצעת יוצאת במצב משופר מהשבתה. שנית, כפי שמציין נייט סילבר, רוב הציבור לא ממש מתעניין כרגע בחדשות, ואם כן אז בחדשות חוץ כמו האסון ביפאן והמהפכות בעולם הערבי. אם תהיה השבתה, זה יצור גל של התעניינות בדיוק בתקופה שבה הרפובליקאים מציעים הצעות שעלולות להיות מאוד לא פופולריות. נכון, ההצעות של ראיין הן ביחס לתקציב 2012, והדיון הוא על תקציב 2011, אבל אני לא קשה לראות כיצד ציבור בוחרים שרובו לא יודע מי מנהיג בית הנבחרים יתבלבל, במיוחד אם ספינרים דמוקרטים יטרחו לבלבל אותו. ובהקשר הזה כדאי לזכור שהפרסומות הכי אפקטיביות של רפובלקיאים בבחירות 2010 היו פרסומות מאיימות שהדמוקרטים מקצצים במדיקייר כדי לתמוך ברפורמת הבריאות שלהם. הזקנים נבהלו ורצו להצביע לרפובליקאים, ברוב של 57-43.ולבסוף, וזו נקודה שעליה עזרא קליין עומד, לדמוקרטים די ברור מה הם צריכים לעשות: הן הבוחרים הדמוקרטים והן הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו. לרפובלקיאים לעומת זאת יש בעיה: הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו בעוד שהבוחרים הרפובליקאים רוצים שלא יתפשרו וילחמו עד הסוף. לכאורה, זה מתכון להפסד דמוקרטי, שכן הדמוקרטים יתפשרו יותר, אבל השבתה לאו דווקא נגמרת בהתקדמות איטית לעבר פתרון אלא לפעמים בסחף, כאשר צד אחד נתפס כאשם בעיני הציבור והציבור נסחף נגדו, וקל לראות סיטואציה שהדמוקרטים מנסים עוד ועוד להתפשר והרפובלקאים מסרבים, עד שהציבור תופס אותם כסרבנים כרוניים ולכן כאשמים ופונה נגדם, במיוחד כשהויכוח (למרות שביינר ינסה להכחיש זאת) איננו על תקציב ממש אלא על עניינים אייאולוגים שבהם עם הכל ולמרות הכל הרפובילקאים במיעוט בקרב הציבור הכללי. בהקשר הזה כדאי לזכור את האופן שבו הסתיימה ההשבתה הקודמת, בעימות בין קלינטון לגינגריץ' ב1995: בהתחלה הציבור תמך בעמדה הרפובליקאית אך משנמשך המשבר עוד ועוד, והרפובליקאים לא התפשרו, ובעקבות התבטאות אומללה של גינגריץ' לפיה קלינטון זלזל בו כאשר הושיב אותו באחורי המטוס הנשיאותי באחת הנסיעות, ההשבתה נתפסה לבסוף כתוצאה של גחמות הכבוד והאגו של גינגריץ' ופנה נגדו, והרפובליקאים יצאו ממנה בשן ועין. אני לא מעוניין להתנבא (או ליתר דיוק את התחזית שלי כבר חזיתי לפני חצי שנה) אבל זה ההתרחשות הכי סבירה בעיני. אבל כאמור, המצב נזיל, אף אחד לא יודע מה יקרה.
ומאיפה הכותרת הדרמטית אתם שואלים? אז כמובן שסדרת המופת "הבית הלבן" לא יכלה שלא לעבד את הדרמה של 95 לאחד מפרקיה המשובחים, shutdown. גם בפרק, יש דיוני תקציב ומנסים להגיע לCR, כאשר במעמד החתימה הלילי יו"ר בית הנבחרים (הרפובליקאי) מנסה לסחוט עוד ויתור מהנשיא, והנשיא מסרב. כאשר יו"ר בית הנבחרים מבהיר לו: אתה יודע שאתה עומד להשבית את כלל הממשל הפדרלי עונה הנשיא: then shut it down. בהמשך, הציבור מאשים את הדמוקרטים בקפאון ולכן הנשיא מחליט לעשות צעד דרמטי וללכת בעצמו אל הקפיטול כדי להגיע לפשרה. מנהיג בית הנבחרים מחליט לנסות לנצל אתרגע הקנוסה הזה עד הסוף ומשאיר את הנשיא לחכות מחוץ למשרדו. חלק מיועצי הנשיא רואים בכל התרגיל פרסה אדירה אבל ג'וש ליימן רואה את ההזדמנות, והוא ממליץ חנשיא פשוט לקום ולחזור לבית הלבן. הציבור משנה את עמדתו ב180 מעלות בשל היוהרה האדירה שהפגין יו"ר בית הנבחרים, והדמוקרטים מנצחים בגדול. לא בטוח שככה זה יסתיים, אבל בטלויזיה תמיד הסוף טוב.
ורק הערה לבסוף: בחשבון אחרון קלינטון לא כל כך יצא מורווח מהשבתת 95. אמנם במאבק הפוליטי ההוא הוא ניצח, אבל באותו ינואר הוא פגש במסדרונות החשוכים של הבית הלבן המושבת מתמחה צעירה בשם מוניקה לוינסקי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה