בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 5 באפריל 2011

כל הכבוד לך, היילי ברבור

היילי ברבור הוא מושל מיסיסיפי, רפובליקאי כמובן, והוא לאחרונה סיים כהונה מוצלחת כיו"ר איגוד המושלים הרפובליקאים. הוא נחשב מועמד רציני לפריימריז של 2012 ומכיוון שכמעט אף מועמד עדיין לא הכריז רשמית, אז כל מועמד פוטנציאלי זוכה להרבה תשומת לב - ובפרט ברבור, מושל ממדינה דרומית עם רקורד טוב למדי, נתוני פתיחה יפים למועמד רפובליקאי. ובהקשר הזה, ברבור הופיע בכמה וכמה הופעות ציבוריות לאחרונה ובלי משים הצליח לתת תמצית של הבעיות המוסוריות הגדולות ביותר של המחנה השמרני האמריקאי. אבל נתחיל - כפי שתמיד חייבים להתחיל כשמדובר בארה"ב - במלחמת האזרחים.
לפני שבוע בראיון לאתר "פוליטיקו", הצהיר ברבור ש"העבדות היתה הסיבה העיקרית לפרישה [של מדינות הדרום]. מלחמת האזרחים היתה חיונית כדי לשם קץ לעבדות. סיום העבדות היה הכרחי, וחבל שהוא דרש מלחמת אזרחים אבל הוא דרש זאת". זו נשמעת הצהרה טריוייאלית ועדיין היא נחשבת כהצהרה נועזת מפי מועמד רובליקאי דרומי. למה?
ברמה הפשוטה ביותר, בסיס התמיכה העיקרי של הרפובליקאים הוא הציבור הלבן הדרומי, שחלק לא מבוטל ממנו עדיין קורא למלחמת האזרחים "המלחמה בין המדינות" במקרה הטוב או "מלחמת התוקפנות הצפונית" במקרה הפחות טוב, ולא מקבל כלל וכלל את ההכרה בכשל המוסרי של הדרום (מושל ויג'יניה הרפובליקאי למשל קבע את ינואר - הכולל את החג הלאומי לזכרו של מרטין לותר קינג -  כ"חודש הערכה לקונפדרציה").
אבל זו הסטוריה רחוקה, למה זה מכעיס כיום? כי זו הסטוריה רחוקה אבל לא עד כדי כך רחוקה, והיחסים בין הגזעים נשארו נושא טעון בחברה האמריקאית עד ימנו. ומעבר לכך, היחסים הבין-גזעיים הם בעייתיים במיוחד לתנועה השמרנית כי בעצם, (וזה טיעון שקראתי אצל מאט יגלסיאס, בלוגר דמורקטי פופולרי) התנועה השמרנית נושאת בחובה חטא קדמון והוא שעצם הורתה וייסודה היה כתגובת נגד לתנועת זכויות האזרח. שמרנית רבים רואים בקמפיין גולרווטר של 1964 את הבסיס להתחדשות התנועה השמרנית בימיו של רייגן ועד ימינו, וגולדווטר זכור לא מעט גם בכך שהוא הצביע נגד החוק לזכויות האזרח של ג'ונסון (שוידא את זכויותיהם הפוליטיות של שחורים במדינות הדרום). כמובן, הוא טען שהסיבות אינן גזענות, אלא עקרונות חוקתיים כמו זכויות המדינות, אבל אלה בדיוק היו הטענות של מדינות הקונפדרציה מאה שנה קודם לכן, וזו בדיקו הבעיה - שהם נאלצים להשתמש בטיעונים מטיעונים שונים כדי להצדיק עמדה שתוצאתה הבסיסית לא מוסרית בעליל. ולכן כל נושא היחסים בין הגזעים היה ונותר נקודה כאובה עבור רפובליקאים.
ועדיין, זה הסטוריה לא כל כך רחוקה, אבל עדיין הסטוריה. אני חושב שאמירתו של ברבור נועזת כי היא קוראת להסתכל אל מעבר לטיעון הפורמליסטי (פרישת המדינות) אל הסיבה האמיתית, ואם מסתכלים כך אז מה שעומד מאחורי העקרונות החשובים ביותר של התנועה השמרנית היום קצת מטריד. ומי אם לא ברבור יוכיח.
שני ציטוטים אחרים של ברבור מהשבוע האחרון היו על שני נושאים פופולריים ביותר בקהל הרפובליקאי: מסים והפלות..ברבור מתגאה בכך שהוא מתנגד להפלות או בטרמינולוגית הימין "בעד חיים", ובהקשר הזה התגאה ברבור ש"אמריקאים מאוחדים למען חיים" הכריזו על מדינתו מיסיסיפי כ"מדינה הבטוחה ביותר לילד שעדיין לא נולד". חבל רק שעבור ילדים שכן נולדו, מיסיסיפי לא משהו: היא המדינה עם שיעור תמותת הילדים הגבוה ביותר בארה"ב (מה שהביא את ג'ון סטוארט להמליץ למדינה לשים על לוחות הרשוי שלה את התואר "המחזיקה הגאה בפער הבריאות הגדול ביותר בין פנים לחוץ הרחם" (תרגום גרוע שלי, תראו את הקטע. באנגלית זה נשמע יותר טוב).
ביחס למסים, התגאה ברבור שהוא הצליח לאזן את תקציב מדינתו מבלי שהעלה מסים. אלא שכפי שעזרא קליין הראה, זה לא מדוייק: ברבור לא העלה מסים ישירים על הכנסה או על רכוש, אבל הוא כן העלה מסים. הוא איזן את תקציב המדינה באמצעות מסים על סיגריות ועל -בהן צדקי - בתי חולים לחולי נפש. כך שזה לא מדוייק שהרפובלקאים לא אוהבים מסים, הם לא אוהבים מסים שמושתים על העשירים, והם לא אוהבים הוצאות ממשלתיות כשאלה מופנות לעניים. הם מוכנים להלחם כאריות על קיצוצי המס של בוש (ולא להסכים לשום חלוקה אחרת שתעביר יותר מההקלה למעמדות נמוכים יותר) וכאשר הם מקצצים בהוצאות הממשלה - כמו למשל תוכנית התקציב שחבר הקונגרס ריאן, הנציג הרפובליקאי הבכיר בענייני תקציב, הציג אתמול - תוכניות לעניים (למשל מדיקאייד) חוטפות בעוד שתוכניות שמרויחים מהם גם עשירים (למשל ביטוח לאומי) לא. (מדינות הדרום, אגב, באופן מסורתי מבססות את רוב הכנסותיהן ממסי צריכה רגרסיביים: בתקופת ה"שיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, בה שלט במדינות האלו למעשה כח כיבוש צפוני, הוטלו עליהן מסים פרוגרסיביים גבוהים, ומרגע שמדינות הדרום קיבלו חזרה את השלטון לידיהן הן הורידו דרסטית את מיסי העבודה והרכוש והעלו את מיסי הצריכה. הכל אצל קליין שם).
ולא מדובר בנושאים שוליים עבור רפובליקאים: הפלות ומסים הם אולי הנושאים החזקים ביותר עבור הקהל הרפובליקאי (עד כי שמחוקק דמוקרטי בפלורידה טען במהלך נאום שלו בבית המחוקקים שהוא הציע לאשתו לרשום את הרחם שלה כחברה בע"מ, כי אז הרפובליקאים לא יתערבו במה שקורה בו. בית המחוקקים - הנשלט בידי הרפובליקאים - נזף בו על שהוא השתמש בבטוי "רחם" במהלך דיון בבית המחוקקים. לא נגעתי, הכל מתועד).
אז למה כל זה קשור? כי כאן אנחנו חוזרים לחטא הקדמון: השמרנות החדשה, זו מבית מדרשו של רייגן, נולדה מגולדווטר ובעצם מהתנגדות לשנויי שנות ה60; כל הפרוייקט של התנועה השמרנית הוא נסיון לגלגל את הגלגל אחורה על שנות ה60 (בחלק מהמקרים בהצלחה, אבל ברובם לא). אז אי אפשר להיות היום ממש גזענים, אבל אפשר להתנגד לאפליה מתקנת, ואפשר לחתוך במדינת הרווחה עד כמה שזו קיימת בארה"ב, שהנהנים ממנה הם בעיקר שחורים. אי אפשר להחזיר את האישה למטבח אבל אפשר לנסות להגביל את השחרור המיני שהביא לשחרור האישה. אי אפשר לבטל את "החברה הגדולה" של ג'ונסון אבל אפשר לנסות לקצצה עד כמה שניתן. כמובן שאלה הכללות גורפות. ברור שאני לא חושב שהרפובליקאים כולם גזעניים או שוביניסטים. אבל בDNA של התנועה שלהם יש גם תמיכה ברעיונות שלא נעים לאף אחד להודות בפני עצמו שהוא תומך בהם, ולכן ההתפתלויות. ולכן, כשמושל רפובליקאי מזכיר את הפרדיגמה בהא הידיעה של חברה שהקדישה את כל המרץ האינטלקטאולי שלה כדי לצדיק עוולות, זה כן צעד משמעותי. אז ירדתי עליו הרבה, אבל כל הכבוד לך, היילי ברבור.

2 comments:

  1. 1. ההנחה בפוסט היא שמדיניות ששורשה בתפיסות פסולות היא בהחלט רעה, ומדיניות ששורשה התפיסות ראויות היא בהכרח טובה. אך במציאות כוונות ותוצאות אינן קשורות בבהכרח זו לזו, ותוצאות הן הקריטריון הנכון לבחינת מדיניות. לכן השאלה האמיתית היא האם המדיניות שאומצה בשנות ה-60 הצליחה. האם אפליה מתקנת הועילה לשחורים? האם מדיניות הרווחה גם היא הועילה להם? מדוע למרות הצעדים הללו מצבם החברתי מדרדר? שאלה אף יותר חשובה בעידן זה היא האם ביטוח לאומי הוא הצלחה אן פצצת זמן ש- FDR טמן?
    2. כמו כן ראוי לברר אם מטרתו של הבלוג היא לדון בשאלות חשובות בחברה האמריקאית או לשמש שופר לפרופגנדה דמוקרטית זולה. בזמן בו אובמה מסרב להנהיג בענייני התקציב הקריטיים, מתקפל בעניין גואנטנמו, ומאמץ את מדיניות החוץ של בוש לא ברור מדוע היילי ברבור הוא הנושא העיקרי שיש לדון בו.

    השבמחק
  2. קודם כל, תודה על התגובה.

    אני כותב בבלוג על מה שמעניין אותי, ולפעמים מעניינת אותי פרפוגנדה דמוקרטית זולה (בכל זאת, ג'ון סטוארט יותר מצחיק מגלן בק). לצערי, הבלוד שלי עדיין לא הגיע להשפעה הראויה לו בקרב האלקטורט האמריקאי, כך שאני לא חש חובה ציבורית לתרום לדיון הציבורי המתרחש שם כעת (וחוץ מזה, דווקא הפוסט הזה נראה לי מאוד רלוונטי לדיוני התקציב שיש להם כעת).

    לנקודה הראשונה, אני מסכים שחלק ממהלכי המדיניות של השמאל האמריקאי נחלו כשלון חרוץ. את חלקם - כפי שהעיר לי יפה מגיב מהפוסט הקודם - הוא נטש (כמו לגליזציה של סמים קלים ואהבה חופשית) ובחלקם הוא עדיין נאחז (כמו חלק ניכר מתוכנית הרווחה שלפחות בחלקה בבירור נוחלת כשלון). אבל הדיון על תוצאות היה רלוונטי אם הרפובליקאים היו מסכימים על המטרות וטוענים שיש להם דרך טובה יותר. הנקודה היא שהם לא מסכימים על המטרות, ומסתירים זאת. פול ראיין פרדם אתמול הצעת תקציב שלמעשה מחסלת את הסיוע הרפואי לעניים (מדיקאייד) ומותירה אותם ללא ביטוח רפואי. הוא לא מציע אלטרנטיבה, ולא חש כל צורך להציע אלטרנטיבה. ברור שבמצב כזה, מדיניות הימין לא תביא להשגת המטרות הללו אם הם בכלל לא מנסים.

    השבמחק