בקרוב עומדת לצאת הוצאה מחודשת של תקליט המופת של סיימון וגרפנקל "גשר על פני מים סוערים" לרגל ארבעים שנה להוצאת האלבום, ולכבוד המאורע הסינמטק הקדיש את השבת לצמד, עם "הבוגר" כמובן (אני מוכרח לציין שהסרט עצמו קצת מאכזב; האמירה האיקונית Mrs Robinson, I think you're trying to tempt me! הרבה פחות מרשימה ממה שהייתי מצפה) ועם סרט של שעה שהצמד הסריט ב69-70, פחות או יותר בזמן עשיית האלבום, ושמו "songs of America". זה סרט מסוג סרטי האלבום - הוא מציג את השירים ובין לבין קצת אמירות ומחשבות של הצמד וקטעים שלהם ממסע ההופעות, והוא כצפוי לאופי התקופה מכיל גם כמה אמירות פוליטיות - קטעים מההפגנות של מרטין לותר קינג, מ"מסע העניים" על וושינגטון, קטעי וידאו שמלווים את מנהיג האיגודים המקצועיים האגדי סיזר שאוובז, וכד'. בפרספקטיבה של ימנו, מפתיע לחשוב שבזמנו הסרט נחשב שערורייתי: חברת AT&T שנתנה את החסות לסרט הסירה את חסותה לאחר שראתה את התוצר המוגמר, ופול סיימון מתאר למשל את אחת מהמחלוקות בינם לבין החברה לגבי קטע שבו השיר "גשר על מים סוערים" מלווה קטעי וידאו של JFK, מרטין לותר קינג ובובי קנדי, ולאחר מכן קטעים של ההלוויות שלהם. החברה טענה שהקטע הזה צריך לרדת כי הוא "לא מאוזן", ואז סיימון וגרפנקל שאלו למה הכוונה ב"לא מאוזן" הם קיבלו את התשובה: "well, these are all Democrats", ואז הם ענו את התשובה המתבקשת: "Funny, we always thought of them as three Americans who were assassinated"...
אבל בעיקר הסרט מציג את תחושבת הבלבול והאכזבה של סוף שנות הששים. בימhנו היום שנות ששים נראות כעשור של אושר והתפתחות אבל סופו היה מלווה בתחושה מרה של אכזבה: המטרות של ילדי הפרחים לא הושגו, המלחמה בויאטנאם התרחבה, הממסד לא השתנה, השחורים בדרום עדיין סבלו מאפליה קשה; ובנוסף, השמאל הפוליטי בארה"ב הגיע לנקודת משבר ב1968 שממנה במידה מסויימת לא התאושש עד היום: המפלגה הדמוקרטית החלה את מסע הבחירות של 1968 בתחuשה קשה, כאשר גו'נסון, הנשיא המכהן מטעמה, סירב לרוץ לכהונה שנייה על רקע המחלוקות הרבות וחוסר הפופולריות שלו בשל המלחמה (צעד חריג ונדיר בהסטוריה האמריקאית). לתקופת מה בובי קנדי נראה כתקוה הגדולה אבל אז גם הוא נרצח, ובאופן דרמטי בלילה שבו הפך למועמד רציני לאחר שניצח את הפריימריז בקליפורניה; ועידת המפלגה בקיץ - שהיתה הראשונה לאחר שנוי משמעותי של הכללים ופתיחת הליך הבחירות לבחירות ישירות ברוב המדינות (קודם לכן חלק ניכר מההליך נוהל בידי הבוסים המפלגתיים במדינות השונות) הפכה למפגן של התפרקות מוחלטת, מלווה בהפגנות סוערות ואלימות - ובריח עז של חשיש - בתוך ומחוץ לאולם הדיונים ובסופה נבחר סגן הנשיא המפרי, מועמד הממסד. מולו עמד ניקסון - השטן בכבודו ובעצמו בעיני השמאל האמריקאי (במידה מסויימת של צדק...) - שניצח על מצע של "חוק וסדר" לאחר חודשים רבים של מהומות על רקע התנגדות למלחמה ומתח גזעי. בקיצור, היתה תחושה של התפרקות ואכזבה (ואם למישהו זה מזכיר את ישראל ספטמבר 2000 - זה על אחריותכם בלבד).
התחושה הזו עוברת היטב בסרט: לא תחושה של קטסטרופה אבל של מלנכוליה ובלבול. אולי שיאה הוא כשסיימון אומר לתומו (אני מצטט מזיכרון, אז זה בערך): "עד כמה שהדברים שאנחנו אומרים נשמעים מובנים מאליהם - שצריך לצאת מויאטנאם, שכל אמריקאי צריך לקבל אוכל - עד כמה שהם נשמעים מתבקשים, עדיין צריך לומר אותם, עד שהם יקרו". ולכאורה - התחושה הקשה מוצדקת. באמת מבחינה פוליטית דור ילדי הפרחים נכשל כשלון חרוץ; שנות הששים הם בעצם סופו של עידן עליונות השמאל בפוליטיקה האמריקאית, שהתחיל בניו-דיל של רוזבלט. 1968 באמת היתה נקודת מפנה, וכל הנשיאים הדמוקרטים שבאו אחריה היו או בשל צירוף מקרים חריג (קרטר אחרי ווטרגייט) או שנאלצו לקבל את כללי המשחק של הימין - קלינטון שהכריז "The era of big government is over".
אבל רק לכאורה, מכיוון שלמרות שילדי הפרחים הפסידו מבחינה פוליטית-מוסדית, ההסטוריה היתה איתם. אמריקה יצאה מויטנאם, ולא סתם יצאה אלא שניקסון בכבודו ובעצמו הוא זה שהוציא אותה. השחורים קיבלו שוויון זכויות - בעידן של נשיא שחור קשה להעלות על הדעת שאפליה החל באפליה פשוטה ויומיומית וכלה בנסיונות ממשוכים להגביל את זכות הבחירה עדיין רווחה בשנות ה60. תוכניות הרווחה הגדולות של שנות הששים - ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון, ששיאה במדיקייר ומדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים ועניים - הפכו ליסוד מוסד בתקציב האמריקאי שבימים אלה ממש הרפובליקאים מסרבים לדון על קיצוצים בו. וכמובן, הנשים: קשה לתפוס שבתקופה שהסרט יצא אמצעי מניעה היו שנויים במחלוקת, ולקח עוד עשור עד שתעלה סדרת טלויזיה - שגם בימיה תחשב שערורייתית - שבה אישה מעסיקה גבר כעוזר בית, ועד שאישה תעומד כמועמדת למשרת סגן נשיא - ג'רי פרארו, שמתה השבוע, והיתה המועמדת הדמוקרטית לסגנות נשיא 1984, אז התמודדה עם מונדייל וביחד הפסידו 49 מתוך 50 המדינות לרייגן; איפה הימים ההם ואיפה אנחנו, כאשר הדמות הדרמטית והמסעירה - לטוב ולרע (כנראה שבעיקר לרע) בימין האמריקאי היא מי אם לא חביבת המדור שרה פיילין.
אז הפסימיים והמלנכולים - ב1970 ובימנו - יכולים להרגע. המבנה הפוליטי והמוסדי אולי משתנה, אבל לפעמים ההסטוריה פשוט בוחרת צד, ואז המדיניות של הצד הזה הוא מה שיקרה, ירצו בכך או לא.
ואם אתם עדיין מבואסים - תקשיבו לשיר, כולל למלים. זה סתם יעשה לכם טוב על הנשמה.
נ.ב. גם נפלה השבוע ממשלה בקנדה, הרביעית בשבע השנים האחרונות. אבל על כך בפוסט אחר.
אבל בעיקר הסרט מציג את תחושבת הבלבול והאכזבה של סוף שנות הששים. בימhנו היום שנות ששים נראות כעשור של אושר והתפתחות אבל סופו היה מלווה בתחושה מרה של אכזבה: המטרות של ילדי הפרחים לא הושגו, המלחמה בויאטנאם התרחבה, הממסד לא השתנה, השחורים בדרום עדיין סבלו מאפליה קשה; ובנוסף, השמאל הפוליטי בארה"ב הגיע לנקודת משבר ב1968 שממנה במידה מסויימת לא התאושש עד היום: המפלגה הדמוקרטית החלה את מסע הבחירות של 1968 בתחuשה קשה, כאשר גו'נסון, הנשיא המכהן מטעמה, סירב לרוץ לכהונה שנייה על רקע המחלוקות הרבות וחוסר הפופולריות שלו בשל המלחמה (צעד חריג ונדיר בהסטוריה האמריקאית). לתקופת מה בובי קנדי נראה כתקוה הגדולה אבל אז גם הוא נרצח, ובאופן דרמטי בלילה שבו הפך למועמד רציני לאחר שניצח את הפריימריז בקליפורניה; ועידת המפלגה בקיץ - שהיתה הראשונה לאחר שנוי משמעותי של הכללים ופתיחת הליך הבחירות לבחירות ישירות ברוב המדינות (קודם לכן חלק ניכר מההליך נוהל בידי הבוסים המפלגתיים במדינות השונות) הפכה למפגן של התפרקות מוחלטת, מלווה בהפגנות סוערות ואלימות - ובריח עז של חשיש - בתוך ומחוץ לאולם הדיונים ובסופה נבחר סגן הנשיא המפרי, מועמד הממסד. מולו עמד ניקסון - השטן בכבודו ובעצמו בעיני השמאל האמריקאי (במידה מסויימת של צדק...) - שניצח על מצע של "חוק וסדר" לאחר חודשים רבים של מהומות על רקע התנגדות למלחמה ומתח גזעי. בקיצור, היתה תחושה של התפרקות ואכזבה (ואם למישהו זה מזכיר את ישראל ספטמבר 2000 - זה על אחריותכם בלבד).
התחושה הזו עוברת היטב בסרט: לא תחושה של קטסטרופה אבל של מלנכוליה ובלבול. אולי שיאה הוא כשסיימון אומר לתומו (אני מצטט מזיכרון, אז זה בערך): "עד כמה שהדברים שאנחנו אומרים נשמעים מובנים מאליהם - שצריך לצאת מויאטנאם, שכל אמריקאי צריך לקבל אוכל - עד כמה שהם נשמעים מתבקשים, עדיין צריך לומר אותם, עד שהם יקרו". ולכאורה - התחושה הקשה מוצדקת. באמת מבחינה פוליטית דור ילדי הפרחים נכשל כשלון חרוץ; שנות הששים הם בעצם סופו של עידן עליונות השמאל בפוליטיקה האמריקאית, שהתחיל בניו-דיל של רוזבלט. 1968 באמת היתה נקודת מפנה, וכל הנשיאים הדמוקרטים שבאו אחריה היו או בשל צירוף מקרים חריג (קרטר אחרי ווטרגייט) או שנאלצו לקבל את כללי המשחק של הימין - קלינטון שהכריז "The era of big government is over".
אבל רק לכאורה, מכיוון שלמרות שילדי הפרחים הפסידו מבחינה פוליטית-מוסדית, ההסטוריה היתה איתם. אמריקה יצאה מויטנאם, ולא סתם יצאה אלא שניקסון בכבודו ובעצמו הוא זה שהוציא אותה. השחורים קיבלו שוויון זכויות - בעידן של נשיא שחור קשה להעלות על הדעת שאפליה החל באפליה פשוטה ויומיומית וכלה בנסיונות ממשוכים להגביל את זכות הבחירה עדיין רווחה בשנות ה60. תוכניות הרווחה הגדולות של שנות הששים - ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון, ששיאה במדיקייר ומדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים ועניים - הפכו ליסוד מוסד בתקציב האמריקאי שבימים אלה ממש הרפובליקאים מסרבים לדון על קיצוצים בו. וכמובן, הנשים: קשה לתפוס שבתקופה שהסרט יצא אמצעי מניעה היו שנויים במחלוקת, ולקח עוד עשור עד שתעלה סדרת טלויזיה - שגם בימיה תחשב שערורייתית - שבה אישה מעסיקה גבר כעוזר בית, ועד שאישה תעומד כמועמדת למשרת סגן נשיא - ג'רי פרארו, שמתה השבוע, והיתה המועמדת הדמוקרטית לסגנות נשיא 1984, אז התמודדה עם מונדייל וביחד הפסידו 49 מתוך 50 המדינות לרייגן; איפה הימים ההם ואיפה אנחנו, כאשר הדמות הדרמטית והמסעירה - לטוב ולרע (כנראה שבעיקר לרע) בימין האמריקאי היא מי אם לא חביבת המדור שרה פיילין.
אז הפסימיים והמלנכולים - ב1970 ובימנו - יכולים להרגע. המבנה הפוליטי והמוסדי אולי משתנה, אבל לפעמים ההסטוריה פשוט בוחרת צד, ואז המדיניות של הצד הזה הוא מה שיקרה, ירצו בכך או לא.
ואם אתם עדיין מבואסים - תקשיבו לשיר, כולל למלים. זה סתם יעשה לכם טוב על הנשמה.
נ.ב. גם נפלה השבוע ממשלה בקנדה, הרביעית בשבע השנים האחרונות. אבל על כך בפוסט אחר.
אני חושב שההיסטוריה הייתה עם ילדי הפרחים בנושאים מסוימים, ובאחרים היא (וממילא גם הציבור) נטשה אותם באופן מחפיר: למשל לגליזציה של סמים שלא התרחשה, אהבה חופשית שהפכה להיות מסוכנת עם הופעת האיידס, שינוי רדיקלי של ההליך הפוליטי שאולי חלק מהשמאל ייחל לו ולא קרה וכדומה. לכן, בקשר להיום, בעיניי המקור לאופטימיות הוא אחר: דווקא היכולת של הציבור לברור את האג'נדה של קבוצות פוליטיות בתוכו, לקחת מתוכה חלק אחד ולדחות חלק אחר, במקום להיסחף או להוקיע הכל, זה מה שבאמת מעיד על חברה חופשית שמתפתחת ומבקרת את עצמה.
השבמחקחוץ מזה, סחתיין על האזכור של מי הבוס ושל מינסוטה אהובתי, באמת ובתמים המדינה היחידה בארה"ב שמעולם לא הצביעה לרונלד רייגן!