בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 11 במרץ 2011

על הגולה

כאשר הייתי בן עשר עברתי עם המשפחה לחצי שנה ללוס אנג'לס. זו היתה נסיעה מאוד משמעותית עם הרבה חוויות, רובן מאוד חיוביות, אבל אחד הפרטים הקטנים שאני זוכר היה שמכל הקשיים שהיו לי בבית הספר היהודי בו למדתי, הדבר שהכי הפריע לי היה כשהרבנים (כל המורים למקצועות קודש היו רבנים) דיברו עברית בהברה אשכנזית, מלעילית ועם ס"ו לא דגושה. גם בבית כנסת, סלדתי מאוד מקוראים או עולים לתורה שקראו בהברה אשכנזית (וגם מילדים בני עשר שבאו לבושים בחליפות. רבאק, בני עשר!). וכאשר טיילתי לחו"ל בבגרותי, המקומות שנמנעתי מהם כמה שיכולתי היו החנויות הכשרות וחנויות היודאיקה, עם שירי עופרה חזה ברקע, ערמות של מנישביץ, ויודאיקה בטעם רע. זה ממש עשה לי רע (יש שתי חנויות מהסוג הזה שבכל זאת נהניתי בהן: הראשונה בבוסטון, שאליה הביא אותי יהונתן; לפי המסורת הבוסטונית - בין הגויית, עם למעלה מעשרים המוסדות האקדמיים ובין היהודית, כמקום מושבו של הרב סולובייצ'יק - היו בחנות פשוט המון המון ספרים, וספרים טובים, וזה היה מספיק כדי לפצות; השניה הייתה באפר ווט סייד בביקורי האחרון, שבו כחילוני טרי לא עלה על דעתי לארוז כיפה אז הלכתי לקנות, ובהתאם לאופי השכונה החנות היתה יאפית כדבעי). בקיצור, כתוצר גאה של המהפכה הציונית אני סולד מכל מה שריח הגלות נודף ממנו.
אבל למה בעצם? ברור שיש אינטואיציות ומניעים רגשיים ותרבותיים אבל האם ניתן להסביר באופן רציונלי את הסלידה מהגלות? האם יש טיעון רציונלי למה מפריע לי בגלותיות? ואני אדייק: ברור לי שיש טיעונים רציונליים בעד הציונות, שאני מאמין נלהב בהם. אני שואל לגבי טיעונים רציונליים לגבי היהודי החדש הציוני: האם הוא באמת כל כך חדש? מה כל כך חדש בו, והאם יש טיעון רציונלי לדחיית היהודי הישן?
הטיעונים הקלאסיים של ראשית המאה לא ממש תופסים: לא רק שעבודה חקלאית ועבודת כפיים היא נחלת מיעוט קטן בישראל, אלא שטוב שכך: הכלכלות החקלאיות בימנו הן הכלכלות המפגרות, והעובדה שישראל הגיעה למצב שבו רק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות היא עובדה משמחת. גם הלופטגשעפט של יהודי הגלות שלו בזה כל כך הציונות הקלאסית לא נראה לי כל כך בזוי היום. אמנם אני כמהנדס קצת יותר קשור לעשית דברים ממש, בהדיא, אבל אני מייצר רק תוכנה; ובכל מקרה, אני לא רואה שום בעיה גם בעיסוקי עורכי הדין והכלכלנים. ברור שגם החברה הישראלית לא סוציאליסטית ושוויונית כפי שחזו בורוכוב, ברל קצנלסון או בן גוריון; גם אם ארה"ב קפיטליסטית יותר, גם גלות בשוודיה מפריעה לי. ולבסוף, גם השחרור מגלותיות כשחרור מסורת מאובקת וחונקת, בסגנון ביאליק ואחד העם, לא נראה לי מאוד תופס היום: יהודי בארה"ב נהנה ביותר חופש דתי וחופש מדת, ומתוך כך ביותר פלורליזם דתי וביותר בחירה אישית גם אם הוא בוחר לחיות חיים יהודיים פעילים, מאשר ישראלי שנאלץ להנשא ברבנות, להקבר באמצעות החברא קדישא ולסבול מפקקי תנועה מעצבנים בבגין כי משפצים שם בצורה עקומה, וכל זה בגלל מערת קבורה באמצע הכביש (שלא ברור אם היא בכלל יהודית, כנראה שלא) שאף אחד לא מעיז פשוט להזיז משם את העצמות.
טיעון נוסף הוא הטיעון הריבוני: בגלות אתה בהכרח מיעוט, ובאופן בסיסי אין גורלך בידך. ואולי כציוני המעמד הזה של המיעוט הוא שמפריע לי. זה נכון כמובן למדינות לא דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה, או מקומות שם היהודים הם או היו חלק מעימות חריף כמו דרום אפריקה (שם הלבנים מרגישים בעוצמה שעם כל עושרם, אין גורלם בידם); במידה מסויימת אפשר לטעון את זה גם על באירופה הדמוקרטית, בשל המשקעים ההסטוריים (ואולי בימים אלה המוסלמים תופסים את תפקיד המיעוט מידי היהודים). אבל בארה"ב זה לא נכון לדעתי: לא זו בלבד שארה"ב היא דמוקרטית באופן עמוק ומהווה באופן מהותי חברת מהגרים, אלא שהיהודים במעמד מצויין: לא זו בלבד שישנם, ותמיד היו, מיעוטים אתניים במצב רע יותר מהם (כמובן השחורים, אבל גם ההיספנים, האינדיאנים, במידה מסויימת הקתולים); למעשה היהודים הם הקהילה במצב הטוב ביותר בארה"ב, יות אפילו מקהילת ה"רוב" (רוב במרכאות כי הם כבר לא באמת רוב מספרי) הוואספית. היהודים עשירים יותר, משכילים יותר ונמצאים בעמדות מפתח יותר מכל קהילה אחרת (כולל כאמור הרוב הוואספי). ובניגוד לגרמניה של שנות העשרים והשלושים, אין כמעט בכלל אנטישמיות בארה"ב, וזו שישנה באה לרוב משולי החברה. בודאי ובודאי שאנטישמיות היא לא לגיטימית בשיח הציבורי; יהודי (אפילו אורתודוקסי - ג'ו ליברמן) היה כבר מועמד לסגן נשיא ואם מסתכלים על התקדים ועל התפיסות הציבוריות, כנראה יהודי יהיה בן המיעוט הבא שיגיע לנשיאות. כך שגם הטיעון הזה נופל ברובו.
הטיעון הבא הוא הטיעון של אבא שלי, והוא ההמשכיות. רק בישראל, בשל היהדות של המרחב הציבורי, אפשר להבטיח המשכיות יהודית לאורך יותר משניים-שלושה דורות. אפשר לטעון כמובן שהמשכיות יהודית לא חשובה אבל אני מאמין שכן ולו משום העובדה שהאדם לא נולד מקצף הגלים; יש משמעות לשורשים ולזהות כדי לבנות חיים מלאים יותר, וזהות כזו לרוב קשורה בעומק הקשר וההזדהות שלך עם הדורות הקודמים ותרבותם, ולא בכדי ההוגים הפוסט מודרניים שתמכו בצורההברורה ביותר בניתוק קשר כזה הם אלה שהפכו לניהליסטים ביותר - ע"ע סארטר, קאמי. (ההנמקה הזו להמשכיות יהודית היא כמובן על קצה המזלג, ואולי אכתוב גם על זה פוסט בהזדמנות). וניתן לשמור על המשכיות כזו רק כשאתה חלק מחברת הרוב, דווקא בשל היכולת המרשימה להטמע בחברות כמו האמריקאית 0 ומכאן שהרתיעה היא דווקא מחוסר השורשים. הנתונים, ברובם, כמובן בעד הטיעון הזה לפחות בחלקו (ואביא אסמכתאות בהמשך): שיעור נישואי התערובת בקרב יהודים אמריקאים הוא בסביבות ה50% ומשפחות מעורבות הן באופן מובהק נוטות להיות פחות "יהודיות" לפי כל פרמטר (חברות בבתי כנסת או בקהילות, שמירת חגים, קשר לישראל, מה שלא תרצו). נכון, שהשיעור הזה נמוך הרבה יותר אצל האורתודוקסים אבל כ50% מקרב ילדי האורתדוקסים אינם אורתודוקסים בעצמם, כך שזה נותן רק עוד דור אחד. ובאיזשהו אופן ההסטוריה די משכנעת: פרט לשחורים, שהם גם שונים פיזית וגם בעלי הסטוריה קיצונית של אפליה, כל המיעוטים שהגיעו לארה"ב בהגירה (ולא בהגירה כפויה ובעבדות) עברו תהליך של הטמעה ולבסוף התבוללות; יקשה עלינו להאמין, אבל כך היה, שאירים נחשבו מיעוט חריג ושונה במאה ה19, ושאיטלקים ופולנים נחשבו מיעוט כזה בתחילת המאה ה20, שכן כיום הם נטמעו לחלוטין, כמו גם חלקים נרחבים מהקהילה האסייתית ואפילו ההודית, שהחלה להגיע במספרים גדולים רק בסוף המאה הקודמת. היהודים הצליחו להחזיק מעמד באופן יפה לאורך המאה ה20 אבל קשה להאמין שהם ימשיכו לאורך זמן; ומכל מקום גם אם יהדות אמריקה כקבוצה תשרוד, ברמה האישית יש סיכון גדול הרבה יותר שתאבד את הקשר התרבותי עם ילדיך בתור יהודי אמריקאי.
זה טיעון תקף אבל הוא לא היחידי; את הניסוח המדוייק ביותר של הטיעון האחרון קראתי לאחרונה ולכן נזכרתי לכתוב את הפוסט. שמואל רוזנר, מי שהיה כתב הארץ בארה"ב, כתב לאחרונה ספר על יהדות ארה"ב בשם "שטעטל, בייגל, בייסבול". הספר פשוט מצויין; קניתי אותו ביום ששי ולא הצלחתי להוריד אותו מהיד עד שסיימתי אותו (ומשם גם האסמכתאות לנתונים שציינתי לעיל). ובחלק מהסיכום, הוא מנסח בצורה מדוייקת - הרבה יותר ממני - חלק מהרתיעה שלי מהגלותיות:
לפי כמה שנים התבקשתי לנהל דיאלוג בהתכבתבות עם ג'פרי גולדברג, מטובי הכותבים של העיתונות האמריקנית, וגם יהודי... 
זה היה דיאלוג ברוח טובה, אך הוא התנהל לעתים בנימה עוקצנית, נרגזת. "אחד השקרים הגדולים שמופצים על ידי אנשי התעמולה של הקהילה היהודית המאורגנת באמריקה, ועל ידי אלה שמקבלים תשלום ממשלת ישראל שבירושלים, הוא הסלוגן הישן של הפדרציות 'אנחנו אחד '", כתב לי גולדברג. "זה בא לומר שיהודים אמריקניים ויהודים ישראילים נבדלים זה מזה רק במרחק הפיזי, ולא בשום דבר אחר. ובכן, הם אינם אחד. אנחנו יהודי אמריקה - ואני מונה את עצמי כאחד כזה - מאוד אמריקניים בדרכים רבות, ואנחנו גם מאוד גלותיים, שזה אומר, שאנחנו אירוניים, ויש לנו הומור עצמי, ואנחנו נרתעים מאלימות, בשעה שאתם זן אחר לגמרי: מחוספסים, יותר בומבסטיים, יותר שבטיים, מפקפקים בעצמיכם רק לעתים רחוקות, מרגישים נוח עם כח פיזי (אולי נוח מדי לפעמים), לעתים קרובות גסי רוח, ואגב, לא כל כך מצחיקים. תמיד חשבתי שהסיבה לכך שכל כך הרבה ישראלים הם חסרי חוש הומור הוא שיש לישראל חיל אויר. מי צריך בשיחות כשיש לך אף-16"?
זו היתה פיסקה מתנשאת, מעצבנת, אך חבויה בה התוודות כמעט מסעירה.כשהווית בין ישראלים ליהודים אמריקניים, כתבתי לגולדברג, בעצם אמרת: אתם הישראלים מרגישים נוח עם כח ואלימות בעוד אנו, יהודי אמריקה, משוכללים יותר, תרבותיים יותר, משום שאיננו נוטים להפעיל כח. זו הערה מוזרה, טענתי, בהתחשב בהתעקשות של גולדברג על כך שיהודי אמריקה "הם מאוד אמריקאים בדרכים רבות." שהרי, אמריקה שאני מכיר - וזו אמריקה כפי שתופס אותה רוב העולם - היא חברה שיש בה הערצת כח. לאמריקה לא היו הרבה מעצורים כאשר הפעילה את כוחה העצום בעיראק או באפגניסטאן. זו מדינה ברוטלית למדי, באופן שבו היא מנהלת את מלחמותיה (בלי קשר לשאלה אם הן צודקות, אם לאו). מדינה שבה המסורת הג'קסונית, הכוחנית, עדיין חיה ובועטת כאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ. האם יהודי אמריקה, בהיותם אמריקניים, לא נוטלים חלק במדינה ובאופן שבו היא משתמשת בכוחה? ובמילים אחרות: "אתה אומר שלישראלים אין חוש הומור כי מי צריך הומור כשיש אף-16. אך האם ליהודי אמריקה אין אף-16? לאמריקה בהחלט יש מטוסים כאלה. ואם יהודים-אמריקנים הם חלק מאמריקה, יהיה זה רק הוגן לומר שגם להם יש מטוסים".
הטענה של גולדברג היתה מעניינית במיוחד לטעמי, משום שחשפה לא רק את התהום התרבותית בינו לבין ישראל - מדינה שבה ביקר פעמים אינספור ושגם התגורר בה כמה שנים (מותר להניח שיותר משלישראלים אין הומור, הוא פשוט לא הבין אותו, ואולי גם הם מצידם לא הבינו את ההומור של גולדברג), הטענה היתה מעניינת גם משום שחשפה את עמדתו, כיהודי אמריקני, למדינה שהוא רואה את עצמו חלק ממנה. ביחס לארצות הברית. כן, זו בודאי עמדה של אזרח נאמן, פטריוטי, אך גם כזה שיכול - כשנוח לו - לעבור לעמדת המשקיף. אמריקה שנוח לו להזדהות איתה היא האמריקה "שלו". אמריקה של המטוסים והאלימות היא כנראה של מישהו אחר. ממילא, בדיוק כמו שאמר, הזהות של יהודי אמריקה איננה רק "אמריקנית". יש בהם הרבה מה"אמריקניות" אך גם לא מעט "גלותיות" - שהרי עמדת המשקיף הזאת, עמדתו של מי שאיננו מרגיש שגם מטוסי הקרב שייכים לו, היא העמדה הגלותית הקלאסית.
ורק הערת סיום - אין בכך שום שיפוט ערכי. אף אחד לא אמר שעדיף לא להיות גלותי. אבל זו הפעם הראשונה הצלחתי לנסח (ליתר דיוק, להשתמש בניסוח של מישהו אחר) במה באמת שונה היהודי החדש מהישןף ולמה אני אישית נרתע מהישן.

2 comments:

  1. ובכל הסיבות שציינת מסתתר הפחד שלי מהיהודי החדש.
    אכן הטיעון של גולדברג נכשל ברגע שהוא טען בשכנוע עצמי כה רב כי הוא אמריקאי אך מה עם אלו שבוחרים לגלות ולהיות עצמיים, ולא לייחס עצמם למדינה אחרת?
    ואגב, חנות נחמדה נוספת מתחבאת בפאריז. בביקורי האחרון בה קפצתי כדי לגנוב כמה ספרים נפלאים בעברית לקריאה בדרכים.

    השבמחק
  2. מותר כמובן להיות גלותי. אבל אלי (תוצר של המהפכה הציונית :-) ) זה פחות מדבר.

    השבמחק