קיבלתי כמה וכמה תגובות לפוסט הקודם, חלקן טובות וחלקן מבקרות. בעקבותיהן קראתי אותו שוב ונראה לי שיש קפיצה לוגית שעשיתי ולא הבהרתי מספיק, והיא הקפיצה מהתגובה הפושרת למכתב הרבנים להתנחלויות. אז הנה.
כאמור, כבר כמה ימים הסתובבתי וניסיתי להבין את התגובה הפושרת משהו בציבור הדתי למכתב הרבנים. ולא הצלחתי, מכיוון שאני מעריך את החברה הדתית כחברה ערכית וחושבת.
בתור חברה חושבת, לא סביר בעיני שאנשים מסכימים עם תוכן המכתב, שטוען שקצב זכאי. הרי אבינר, טאו, הגר ושות' לא נתנו כל הנמקה לקביעה החריגה, בודאי שלא לגופו של עניין, וברור גם שלא יכלו לתת שכן הם לא שמעו את העדויות. והחברה הדתית לאומית בכלליות לא נוטה לקבל דברי רבנים ללא מחשבה וביקורת.
בתור חברה ערכית, לא מובן לי איך מקבלים אפוא את מכתב המכשיר ותומך באנס בתגובה פושרת יחסית. אונס הוא מהעברות החמורות ביותר בספר החוקים, והעוול והפשע שנעשה לנאנסות הוא נורא (וכדאי להזכר בזה מדי פעם, למשל כאן). זאת ועוד , החברה הדתית קובעת - בראש ובראשונה כלפי עצמה - נורמות חמורות בהרבה בתחום המיני, עד כדי הפרדה מגדרית של בתי הספר ותנועות הנוער, ועד כדי כך שלפחות החלק החרד"לי מגדיר את ערכי המשפחה במקום השני מבין הערכים החשובים לו (כתבתי על זה בעבר); אז מה קרה כאן? למה כאן מוכנים לקבל תמיכה באנס בשוויון נפש יחסי?
נותרתי במבוכה רבה. זה באמת לא היה לי מובן. אז מכל החיפושים שעשיתי והאנשים שדיברתי התחושה היתה קצת מזה וקצת מזה: מחד מורידים מהחשיבות העניין, ומאידך יש חוסר אמון כה גורף בבתי המשפט ובתקשורת שהתחושה היא משהו בסגנון "יכול להיות שכותבי המכתב צודקים, לך תדע". תוסיפו על כך שההנמקה היחידה שניתן היה לדלות מהכותבים שניסו להסביר את העניין היתה תקיפת התקשורת ובתי המשפט - בראשן הטענה שאלו ערכאות של גויים, טענה חריגה ביותר שמעולם לא נטענה ביחס למשפט הפלילי (יש מאמר של חיים שפירא בדיוק על הנושא הזה שהוא בדרך לדפוס, על בסיס הרצאה שלו ששמעתי שהיתה מצויינת. אז אני לא יכול ללנקק עדיין, אבל חפשו אותו בעוד כמה חודשים), ואם הציבור די שותק אז אין לי אלא שתיקה כהסכמה.
ומכאן - שהרתיעה מבתי המשפט והתקשורת כל כך מובנית שהיא מספקת כדי להכשיר, או לפחות לעמעם בצורה ניכרת את ההתנגדות, לתמיכה באנס. וזה הבסיס לטענתי על החד-מימדיות: העולם כולו נתפס במונחים של "הם" ו"אנחנו". "אנחנו" תמיד צודקים ו"הם" תמיד טועים, או לפחות חשודים. והתקשורת ובתי המשפט הם במובהק "הם", והסיבה שהם "הם" היא כי הם שמאלנים (או אם נדייק ססססמולנים) - כלומר תמיכתם בפשרה טריטוריאלית והתנגדותם, ואף הפרעתם, למפעל ההתנחלויות. בעשורים האחרונים, העיסוק במפעל ההתנחלויות, ובשאלת השטחים ככלל, הוא כל כך אינטנסיבי ומעל לכל בציבור הדתי, והביקורת על התקשורת ובתי המשפט חריפה כל כך ורק בשל ההקשר הזה, שזו תמימות לחשוב שפתאום בתי המשפט הפכו ללא לגיטימיים - עד כדי הכשרת אנס - מסיבות אחרות. ולכן אני סבור שהכל חוזר להתנחלויות.
ושתי הערות לסיום:
האחת היא שיש תגובה שחולקת על הנחת היסוד שלי כאילו הציבור הדתי לא מתנער מהמכתב. כלומר, הטענה היא: אין כבר ציבור דתי לאומי אחד, ולכן יכול להיות שבחלק החרד"לים מקבלים את המכתב או ממעיטים מחשיבותו, אבל לפחות חלק נכבד מהציבור הדתי לא מסכים למכתב, וכאמת מייחס לו את החומרה שאני מצפה לה. ועליה אומר - אם אכן זה המצב אז אשרינו, מה טוב חלקנו (בהנתן הנסיבות); רק ראוי לבדוק האם באמת עושים את הנדרש כדי להתנער מחרפה מוסרית כזו: האם למשל תעמדו על כך שבבתי הספר וסניפי בני עקיבא של ילדיכם יעבירו פעולה על החרפה הזו ועל משמעותה המוסרית החמורה? האם נראה הצפה של ביקורות עליה בעלוני בתי הכנסת? בטוקבקים של ynet יהדות? מכיוון שאנשים אלו הוגדרו עד זה מכבר כמנהיגי הציבור הדתי - עליו הראיה להתנער מהם.
והשניה היא שזהו מיטב השיפוט שלי, אבל אני מזמין כל אחד שחולק עלי (או כמובן, ח"ו, מסכים איתי) לדיון: אם יש לכם הסבר אחר אנא כתבו אותו, כי אני באמת אחרת לא מבין. התגובות פתוחות, ואני מתחייב לא למחוק אף תגובה.
כאמור, כבר כמה ימים הסתובבתי וניסיתי להבין את התגובה הפושרת משהו בציבור הדתי למכתב הרבנים. ולא הצלחתי, מכיוון שאני מעריך את החברה הדתית כחברה ערכית וחושבת.
בתור חברה חושבת, לא סביר בעיני שאנשים מסכימים עם תוכן המכתב, שטוען שקצב זכאי. הרי אבינר, טאו, הגר ושות' לא נתנו כל הנמקה לקביעה החריגה, בודאי שלא לגופו של עניין, וברור גם שלא יכלו לתת שכן הם לא שמעו את העדויות. והחברה הדתית לאומית בכלליות לא נוטה לקבל דברי רבנים ללא מחשבה וביקורת.
בתור חברה ערכית, לא מובן לי איך מקבלים אפוא את מכתב המכשיר ותומך באנס בתגובה פושרת יחסית. אונס הוא מהעברות החמורות ביותר בספר החוקים, והעוול והפשע שנעשה לנאנסות הוא נורא (וכדאי להזכר בזה מדי פעם, למשל כאן). זאת ועוד , החברה הדתית קובעת - בראש ובראשונה כלפי עצמה - נורמות חמורות בהרבה בתחום המיני, עד כדי הפרדה מגדרית של בתי הספר ותנועות הנוער, ועד כדי כך שלפחות החלק החרד"לי מגדיר את ערכי המשפחה במקום השני מבין הערכים החשובים לו (כתבתי על זה בעבר); אז מה קרה כאן? למה כאן מוכנים לקבל תמיכה באנס בשוויון נפש יחסי?
נותרתי במבוכה רבה. זה באמת לא היה לי מובן. אז מכל החיפושים שעשיתי והאנשים שדיברתי התחושה היתה קצת מזה וקצת מזה: מחד מורידים מהחשיבות העניין, ומאידך יש חוסר אמון כה גורף בבתי המשפט ובתקשורת שהתחושה היא משהו בסגנון "יכול להיות שכותבי המכתב צודקים, לך תדע". תוסיפו על כך שההנמקה היחידה שניתן היה לדלות מהכותבים שניסו להסביר את העניין היתה תקיפת התקשורת ובתי המשפט - בראשן הטענה שאלו ערכאות של גויים, טענה חריגה ביותר שמעולם לא נטענה ביחס למשפט הפלילי (יש מאמר של חיים שפירא בדיוק על הנושא הזה שהוא בדרך לדפוס, על בסיס הרצאה שלו ששמעתי שהיתה מצויינת. אז אני לא יכול ללנקק עדיין, אבל חפשו אותו בעוד כמה חודשים), ואם הציבור די שותק אז אין לי אלא שתיקה כהסכמה.
ומכאן - שהרתיעה מבתי המשפט והתקשורת כל כך מובנית שהיא מספקת כדי להכשיר, או לפחות לעמעם בצורה ניכרת את ההתנגדות, לתמיכה באנס. וזה הבסיס לטענתי על החד-מימדיות: העולם כולו נתפס במונחים של "הם" ו"אנחנו". "אנחנו" תמיד צודקים ו"הם" תמיד טועים, או לפחות חשודים. והתקשורת ובתי המשפט הם במובהק "הם", והסיבה שהם "הם" היא כי הם שמאלנים (או אם נדייק ססססמולנים) - כלומר תמיכתם בפשרה טריטוריאלית והתנגדותם, ואף הפרעתם, למפעל ההתנחלויות. בעשורים האחרונים, העיסוק במפעל ההתנחלויות, ובשאלת השטחים ככלל, הוא כל כך אינטנסיבי ומעל לכל בציבור הדתי, והביקורת על התקשורת ובתי המשפט חריפה כל כך ורק בשל ההקשר הזה, שזו תמימות לחשוב שפתאום בתי המשפט הפכו ללא לגיטימיים - עד כדי הכשרת אנס - מסיבות אחרות. ולכן אני סבור שהכל חוזר להתנחלויות.
ושתי הערות לסיום:
האחת היא שיש תגובה שחולקת על הנחת היסוד שלי כאילו הציבור הדתי לא מתנער מהמכתב. כלומר, הטענה היא: אין כבר ציבור דתי לאומי אחד, ולכן יכול להיות שבחלק החרד"לים מקבלים את המכתב או ממעיטים מחשיבותו, אבל לפחות חלק נכבד מהציבור הדתי לא מסכים למכתב, וכאמת מייחס לו את החומרה שאני מצפה לה. ועליה אומר - אם אכן זה המצב אז אשרינו, מה טוב חלקנו (בהנתן הנסיבות); רק ראוי לבדוק האם באמת עושים את הנדרש כדי להתנער מחרפה מוסרית כזו: האם למשל תעמדו על כך שבבתי הספר וסניפי בני עקיבא של ילדיכם יעבירו פעולה על החרפה הזו ועל משמעותה המוסרית החמורה? האם נראה הצפה של ביקורות עליה בעלוני בתי הכנסת? בטוקבקים של ynet יהדות? מכיוון שאנשים אלו הוגדרו עד זה מכבר כמנהיגי הציבור הדתי - עליו הראיה להתנער מהם.
והשניה היא שזהו מיטב השיפוט שלי, אבל אני מזמין כל אחד שחולק עלי (או כמובן, ח"ו, מסכים איתי) לדיון: אם יש לכם הסבר אחר אנא כתבו אותו, כי אני באמת אחרת לא מבין. התגובות פתוחות, ואני מתחייב לא למחוק אף תגובה.
להשערתי (שאין לה באמת בסיס מלבד תחושה) - הסיבה לריבוי מכתבי הרבנים היא כיוון שהרבנים מרגישים שהכוח האבסולוטי שהיה להם בעבר, הולך ונעלם והם זקוקים לרוח וצלצולים בכדי להרגיש צודקים ומשפיעים. בדומה ל"אנשי הרוח" שמפרסמים מכתבים ו"קול קורא" כמעט מידי יום.
השבמחקהעיתונים שנותנים להם כותרות מופרזות עוזרים לטיפוח התחושה הזו אבל (אולי בגלל הטכנולוגיה המתפתחת ואולי בגלל תהליך אבולוציוני טבעי) הציבור שבעבר היה "הציבור שלהם", כבר לא אזוק וממושמע.