בין קודש לחול

הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך וכבד כדבעי, אז הנה תשלום בריבית...

שלום בוגוסלבסקי הוא בלוגר עם בלוג מעניין, שעוסק בחייו האמיתיים בהנחיית קבוצות בנושאי מציאות ישראלית וזהות; במסגרת זו הוא גם הנחה מפגשי דתיים-חילוניים, שאחד מהם הביא אותו לבצע נסוי מעניין בינו לבין קוראיו: הוא מבקש מהם להגדיר את חילוניותם במונחים חיוביים: למה אתם חילונים? מה התוכן החיובי של חילוניותכם?
התגובות מעניינות כהצצה לאיך אנשים צעירים ואינטלגנטים מגדירים את עצמם ואת עולם הערכים שלהם, (ומאידך הרשימה אותי הנימה המתגוננת שנודפת ממנו) אבל האמת שלא כל כך בא לי להשתתף בנסוי בעצמי. אבל זה כן העלה סיבה לכתוב פוסט, ואם בכך אתרום את חלקי להשחתת עוד כמה קילובייטים בדיסקים של גוגל - דיי.
השאלה שמעניינת מהדיון אצל בוגוסלבסקי הוא למה בעצם אנשים חילוניים או דתיים? ברור שלגורמים הנסיבתיים יש כאן משקל מכריע; רוב האנשים הם חילוניים או דתיים מכיוון שגודלו כך, והעובדה היא שרוב המגיבים לבוגוסלבסקי טענו שהוא תפס אותם בהפתעה, כלומר הם חיים את אורח חייהם מבלי ששאלו את עצמם למה, כפי שהגיוני שרוב בני האדם עושים. אבל מאידך, העובדה היא שישנם אנשים שכן עוברים צד, אז הגורם הנסיבתי הוא לא אולטימטיבי. אולי רוב האנשים לא עושים רפלקסיה על חייהם או לחילופין באישיותם פחות מועדים לשנויים אבל חלק מהאנשים כן, מתוך אלה, חלק חוזר בתשובה או יוצא בשאלה וחלק לא. אז מה קורה שם? למה אנשים מורידים את הכיפה או להיפך, חוזרים בתשובה? או לחילופין, למה דתי או חילוני שעושה רפלקסיה נשאר באמונותיו?
התושבה הראשונית שתתקבל היא בתחום האונטולוגי: הדתי יאמר "אני מאמין באלוהים, ובמעמד הר סיני ובתורה מן השמים", החילוני יאמר "לא הוכיחו לי שיש אלוהים והיקום הוא ריק אינסופי, למה שאקיים מצוות". יכול להיות שעבור האנשים הספציפיים התשובה הזו מאוד נכונה אבל היא לא באמת הסבר אובייקטיבי שהרי אם הטענה היא על אמת על טיבה של המציאות - רק צד אחד יכול לצדוק, והצד השני בהכרח טועה ומטעה, בזדון או מטיפשות. הטענה האונטולוגית - כי יש דת או מערכת אמונות "צודקת" - זו הטענה הימי-ביניימית הקלאסית, ובשמה התנהלו ויכוחי היהדות-נצרות הגדולים (כמו ויכוח ברצלונה של הרמב"ן). אבל אנחנו כבר אחרי קאנט, שלימד אותנו שמושגים שנראים בסיסיים בתפיסת המציאות כמו זמן ומרחב הם רק בתוך התודעה שלנו וממילא אי אפשר לטעון שאנחנו באמת יודעים מה קורה "שם בחוץ" - לא כל שכן על אמירות מטאפיזיות אם אלוהים קיים או לא. הטענות האונטולוגיות איבדו בעצם ממשמעותן.
הטענה הבאה היא החוויתית: אמנם אי אפשר לדעת מה קורה שם בחוץ, אבל אפשר לחוות. ישנם אנשים עם חוויה - אישית אמנם, אבל מאוד חזקה - של אמונה, של קשר עם אלוהים, או לחילופין של חוסר אמונה מובהק ו"אובדן אלוהים". אני אדם רצוינלי, אז אני לא כל כך אוהב את הביסוס הזה, אבל מעבר לכך, חוויה היא חזקה מאוד אבל מעט מאוד תוכן קונקרטי; היא לא יכולה להסביר את כל פרטיו של אורח החיים. יכול להיות שהמאמין חש אמונה חזקה באלוהים אבל למה דווקא בזה שנתן תורה למשה מסני ולא לישו שהתגלם בבשר או בבודהא של הקאנון הפאלי? ומאידך אם מאמין "איבד את אלוהים" ומשום כך מפסיק לקיים מצוות, למה הוא מקיים את כללי המוסר שהוא כן מקיים? לפי מה הוא מנחה את אורח חייו?
הטענה הבאה היא במישור הסוציולוגי-אתי: יאמר הדתי/חילוני: אני לא יכול לדעת בודאות אם אלוהים קיים או לא, אבל אני כן יכול לראות איזו חברה יוצאת מקיום מצוות ואיזו מאי קיום מצוות; האם קיום מצוות הופך חברה למוסרית יותר או לא. יש משמעות לקיום מצוות אם ברצונך להשתייך לחברה מסויימת, על ערכי המוסר שבה, יתרונותיה וחסרונותיה. והפסקת קיום מצוות ישייך אותך מיניה וביה לחברה אחרת, על מעלותיה המוסריות, יתרונותיה וחסרונותיה. כשאני עונה לאנשים על תהליך הורדת הכיפה שלי אני מצטט קטע מסרטה (המצויין) של לאה קליבנוף "המשיח תמיד יבוא" על חגית עופרן, רכזת מעקב ההתנחלויות של שלום עכשיו ודתל"שית; כאשר לאה שואלת את חגית על יציאתה בשאלה היא מנסחת בדיוק את הטענה הזו: ההכרה שלה בחוסר התקוה לשנות את ערכי המוסר של החברה הדתית לאומית - בעיקר בהקשר הפוליטי - הביא אותה לוותר על החברה הזו, ולבחור לפרוש ממנה.
עד לפני שבועיים חשבתי שזה הנימוק הכי קרוב שאני יכול לתת לתהליך שלי עצמי. ואז בא פרופ' הלברטל ונתן הבחנה מדהימה, ומדוייקת בהרבה, בהרצאה שלו בכנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" שארגנה אוניברסיטת  בן-גוריון בקיץ האחרון (ובטובה הקליטה את כל ההרצאות והעלתה לאינטרנט כאן). המהלך קצת ארוך, אבל הפאנצ'ליין שווה את פריסתו. בכל מקרה, הקשיבו להרצאה בעצמכם, היא מצויינת. המהלך איפוא הוא זה:
מדעי היהדות, טוען הלברטל, נתפסו תמיד כגורמים למשבר חמור באמונה התמימה, בעיקר כי הם פרקו את מושג המסורת ואת מושג ההתגלות. ולאחר שחוקרים נחשפו למה שבאמת נשאר מהמושגים הבסיסיים האלה הם פשוט איבדו את היכולת להאמין בהם אמונה תמימה. אלא שמדעי היהדות היוו עבור אותם חוקרים בעצמם גם המשבר וגם הפתרון: המחקר במדעי היהדות בא לזקק את הלוז של היהדות האמיתית, וזיקוק זה יביא לאמונה חזקה יותר. המהלך הזה התבצע בעיקר בהקשרים של שני פרוייקטים גדולים: במסגרת תפיסת ההשכלה - הנסיון של חוקרים כמו גוטמן או קויפמן לזקק את הלוז של המסר היהודי לאנושות; ובמסגרת הפרוייקט הלאומי המודרני - מהלך של חוקר כמו שלום לבנות מסד תרבותי לרוח האומה, ולהחיות את היצירה הרוחנית היהודית. כלומר החוקרים נחשפו לאמת על מושגים בסיסיים באמונה, שיצרה אצליהם משבר; המחקר בא הן להעצים את המשבר אך גם לפתור אותו.
כל זה טוב ויפה, אומר הלברטל, אבל התיאור הזה לא נכון; היחס הסיבתי הוא הפוך (אני מצטט הרצאה בעל פה, והסגנון בהתאם - אחד הדברים היפים שהרצאות של הלברטל הוא שהוא חושב ומנסח את רעיונותיו תוך כדי ולא קורא מהכתב - ועדיין נראה לי שעדיף לצטט במדוייק ולא לעשות פראפראזה):

לא יציאה מן האמונה ולא כניסה אל האמונה קשורות בערעור או בקבלה של איזו אמונת יסוד... אנחנו יודעים שצורת החיים היא מעורבבת כל כך באמונת היסוד...זה לא עובד כך.... אלא מה? יש לנוסחה [של אמיתות יסוד של האמונה] חסינות מסויימת שמאבדים אותה כשיש זרות...או ערעור של הקשר הרוחני פוליטי מוסרי אסתטי של צורת חיים. בהתחלה אתה קורא הרבה פעמים "מות יומת", "מות יומת", ואתה אומר "איזה מין דבר זה ששמה הורגים כל מי שלא אוהבים". ואז אתה מתחיל לברר אם זו באמת עובדה שנתנו אותה בסיני... הייתי אומר, אובדן האמונה הוא לא ערעור של אמונה של הנחת יסוד עובדתית; הוא מרחק הולך ומעמיק של זרות מצורת חיים, שהופכת לזרה, הופכת לחסרת משמעות. לפעמים גם אני אגיד בצורה יותר עמוקה לדוחה באופן אסתטי.

את העובדה שלא אמיתות אונתולוגיות עומדות בבסיס האמונה כבר אמרנו, האבחנה היפהפיה לדעתי היא שהבחירה של אורח החיים היא גם לא בחירה אתית רציונאלית, כאילו אובייקטיבית, של איזו חברה מוסרית יותר ואליה תרצה להשתייך; הבחירה היא אסתטית, אינטאיטיבית, של קשר עמוק לצורת החיים, של משמעות לאורח החיים והזדהות איתו. ובמובן הזה התיאור הזה לדעתי מאוד מדוייק: הורדת הכיפה שלי לפחות לא באה מחוויה של התגלות אלא מאמירה מביכה ושערורייתית אחת יותר מדי של מרדכי אליהו; לא מניתוח רציונאלי מדוייק אלא יותר מדחיה אינטואיטיבית של חלק ממה שאורח החיים מקפל במשמעותו. ולכן גם האמביוולנטיות הרבה של לפחות חלק מהדתל"שים (ואני בתוכם) שכן לחלקים מצורת החיים הדתית נותר קשר עמוק. עולם הערכים והרציונליזציה שלו בא לאחר מכן; ההצדקות לאורח החיים באות מתוך אורח החיים ולא להיפך. כמובן, התיאור הזה נראה לי תופס גם ללא מעט מהלכים של חזרה בתשובה באותה המידה. (ובתור בונוס זה בדיוק מסתדר עם חלוקת הספרים של קנט: השאלה היא לא לוגית ולא אתית, היא אסתטית)
המהלך של הלברטל לא נעצר כאן, אלא גם מסביר את מצבה של החילונות כחברה, לא רק של היחיד. מדעי היהדות פרחו כאמור בזיקה לשני פרוייקטים: ההשכלה והציונות; והם עלו ופרחו כאשר שני הפרוייקטים הללו היו מקושרים לאורח חיים חזק ורענן:

הרי בסופו של דבר, מה שמאפשר את העליה והצמיחה של מדעי היהדות ... יש בכך רק מרכיב קטן שקשור במתודה ההסטורית פילולוגית שמערערת את אמונת היסוד. לא. הצמיחה והפריחה של מדעי היהדות קשורה בזה שיש לה עכשיו הקשרים, הקשרי חיים, אופני חיים, צורות חיים, שבהם יש קשר לפעולה הזו. הסדר הסיבתי הוא הפוך.... 

[ההשכלה, הסוציאליזם והציונות] נגסו באליטות היהודיות בין היתר מכיוון שהן הציגו אלטרנטיבה שלמה של צורת חיים....שבהם היה פשר למדעי היהדות. ההפסקה של תהליכי החילון... קשורה בערעור בעוצמה של הפרדיגמות האלו... היום האליטה של בחורי הישיבות די יושבת בטח, שום דבר לא מאיים עליה באופן שהיא היתה מאויימת בראשית המאה העשרים. לא בגלל שהיום מדעי היהדות נחלשו, או שפתאם מצאו טענות טובות נגד ביקורת המקרא, קראו את הרב ברויאר. אלא שצורת החיים הזו שהיתה מקום שבו מדעי היהדות ישבו, לא אומרת הרבה, אין לה עוצמה. פה הפוסט מדורניזם הוא אסון לתהליכי החילון. יש...תנועה אחת שיש לה כח מחלן, אמיתי היום שהוא קצת שווה ערך לשלושת תנועות האלה... זה פמיניזם. התנועה הפמיניסטית היא אתגר, ש... מה שהיא מספקת זה אופק, צורת חיים שבה היחיד יכול למקם את עצמו בתוכה מעבר לאופקי חייו.

וזה פשוט יפהפה. כל מילה שאוסיף מיותרת. (במחשבה שניה, יש מה לומר ולהסביר בהקשר הזה אבל זה כבר עניין לפוסט הבא).