בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 23 באפריל 2011

כל אילין זנין יהודאין

(אזהרת נתן זהבי: זה פוסט שיעסוק בישראל, אבל אני מקוה שלא יהיה נדוש)

אם עוקבים קצת אחרי הפוליטיקה האמריקאית ומשווים לזו הישראלית, עולות שאלות רבות אבל בין השאר עולה תהיה איך אין בישראל שום קריאה להורדת מסים. בארה"ב, מסים הפכו לקללה אמיתית ואף פוליטיקאי לא יעז לרמוז על העלאת מסים; אבל לא צריך להקצין עד לשם, עדיין אין כמעט שום גורם ציבורי כלשהו שקורא להורדת מסים. לא הייתי מצפה שכולם יסכימו לכך, אבל הייתי מצפה שלפחות מישהו יעלה את האפשרות (פרט לנתניהו, אבל נגיע אליו מיד), במיוחד שנטל המס בישראל יכול להגיע לרמות לא נמוכות בכלל.
חשבתי על זה לא מעט עד שמאמר מאיר עיניים בדה מרקר נתן קצת נתונים שמסבירים בבירור את התמונה: הסיבה שלא קוראים להורדה במס הכנסה היא שפשוט יחסית לעולם מעט מאוד מהציבוןר משלם בכלל מס הכנסה. לא פחות מ50% מהשכירים מסשכרים פחות מהסף המינימלי לתשלום מס. זה נשמע כמו פתיחה לטיעון מאוד ימני כלכלית, אבל למעשה זו פתיחה לטיעון מאוד שמאלי כלכלית: הסיבה לכך שיחסית מעט משלמים מס הכנסה היא לא ששיעור הסף לתשלום בישראל חריג בגובהו; הסיבה היא שמבנה השכר בישראל מוטה בצורה קיצונית כך שכמות גדולה מאוד מהמשק משתכרת משכורות נמוכות, בעוד כמות מועטה מאוד משתכרת משכורות גבוהות בצורה קיצונית. אם תרצו, עוד נתון המדגים זאת: כדי להגיע לעשירון העליון בישראל צריך להשתכר לא יותר מ18,000 ש"ח.
ואם כל כך מעט יחסית מהציבור משלם מס הכנסה, מאיפה ההכנסות ממסים? או, ששני מאמרים (כאן וכאן) משלימים את התמונה: ישראל היא שיאנית שלילית בתשלום מסים ישירים - רק בארבע מדינות משלמים פחות מסים ישירים מבישראל, ואפילו בארה"ב הקפיטליסטית משלמים יותר; אבל ישראל גם שיאנית במסים עקיפים - מס קניה ומע"מ - מסים שמוטלים על הצריכה ובהתאם הם מאוד רגרסיביים. ובאמת, העלאות מע"מ או מס על הדלק זוכות לביקורת ציבורית רבה, כי באמת כל הציבור משלם אותם.
ושיא השיאים הוא מס החברות: בישראל מס החברות הוא מהנמוכים בעולם, ובאופן מדהים למרות הצמיחה המרשימה בשנים האחרונות למעשה שיעור הכסף המוחלט שנגבה ממס החברות ירד. ונתניהו עוד רוצה להורידו עוד יותר.
ולמה המאמרים האלה יפים בעיני? כי אני ממש מתעב דיונים כלכליים פופוליסטיים - ביקורת על שכר הבכירים שלא מסתמכת על שום דבר, או קריאה ש"העשירים ישלמו יותר" שמסתתרת מאחוריה סתם קנאה באנשים שהצליחו. אבל כשמתסכלים על הנתונים, אפשר לגבות במספרים את התחושה שמשהו לא תקין במבנה המשק - לא סתם כי מעצבן שמנכ"ל בנק הפועלים משתכר הרבה, אלא כי כנראה משהו לא תקין במבנה השכר אם 50% מכוח העבודה נמצא מתחת לסף המס; ואפשר לראות איפה נתניהו תומך בעשירים לא רק בגלל שאם הוא ישן על חשבונם במלונות על סך למעלה מ10,000 ש"ח ללילה אז בטח הוא תומך בהם איכשהו אלא כי אפשר לראות בבירור איפה: אין כל סיבה להוריד את מס החברות אם לא כדי להקל על אילי המשק.
באמת אין? והרי, יטען הטיעון הימני-כלכלית הקלאסי, ישראל צריכה להתחרות במשק הגלובלי, ולשם כך היא צריכה מסוי אטרקטיבי. אלא שנתון קטן בשולי המאמר השני בדה-מרקר נותן את כל התמונה: מתוך חמשת הענפים במהווים את מירב ההכנסות ממס חברות, רק אחד - התעשיה - מופנה ברובו לייצוא. חמשת האחרים הם בפיננסים, בנקים, מסחר ותקשורת - כולם ענפים שמרויחים מהשוק המקומי והשוק המקומי בהם סובל ממונופול או מהעדר תחרות ממשית. ואם תסתכלו היטב, רוב "הטייקונים", המככבים בעיתוני הרכילות הכלכלית ומתחככים עם פוליטקאים - רוב עושרם בא מהענפים הללו, שהכנסותיהם מהשוק המקומי, יש בהם תחרות מועטה או לא קיימת, או תחומים שעושרם בא ישירות מהמדינה: תשובה (דלק, יבוא רכב, חיפושי גז, הוט); דנקנר (כלל, שופרסל, סלקום,  מפעלי נייר חדרה, נשר, נטויז'ן), שרי אריסון (בנק הפועלים, תעשיות מלח, שיכון ובנוי) ועוד ועוד.
ותוסיפו לכך עוד נתון מדהים: בחלקים ניכרים מהחברות הללו, הטייקון בכלל לא קנה את רוב החברה. אלו הן פירמידות השליטה המפורסמות (הנה דוגמה אחת) ובהן בעצם את רוב המניות מחזיק הציבור, אבל מכיוון שבעל מניות פרטי מחזיק כמות מספקת של מניות כדי למנות דירקטורים מטעמו, בעוד שהדירקטורים מטעם הציבור בדרך כלל חסרי שניים - הוא מחזיק בשליטה אפקטיבית, למרות שלמעשה הוא בכלל לא מחזיק ברוב החברה.
בקיצור, כולם עשו את עושרם ביושר, והונם לגיטימי. ועדיין, רוב הטייקונים מרויחים מתשלומי הציבור ומחזיקים בשליטה בחברותיהם בעצם באמצעות הון הציבור. אז לא צריך לצאת לרחובות עם דגל אדום ושריפה בעיניים, אבל קצת רגולציה בישראל כנראה במקום, כי כמו שאמר ר' פנחס בן יאיר לרבי - כל אילין זנין יהודאין.

אין תגובות:

פרסום תגובה