אובמה ווילסון

לפני כמה שנים, אבא שלי חזר מנסיעת עסקים ופגש בשדה התעופה את פרופ' מנחם בן ששון. הם מכירים זה את זה עוד מלימודיהם בנתיב מאיר ולכן פצחו בשיחת "אז מה קורה איתך בימנו אלה". אבא שלי דיבר על אנרגיה ומים, ופרופ' בן ששון (זה היה עוד לפני שהיה רקטור האוניברסיטה, לא כל שכן ח"כ ולאחר מכן נשיא האוניברסיטה) אמר: "אני מתעסק ביהודים בספרד בין המאה ה10 ל14 (משהו כזה, יכול להיות שפספסתי בפרטים המדוייקים). זה מה שאני עושה.". ואכן, רוב ספרי ההסטוריה הם כאלה שעוסקים בתיאור מדויק של תקופה ספציפית -  ובימנו גם בתיאור של צדדים יותר נשכחים של ההסטוריה כמו הסטוריה חברתית, תרבותית, מגדרים או מה לא. אבל עדיין אחת לכמה זמן מנסה הסטוריון לכתוב "ספר הסטוריה גדול", מהסוג שפורש תיאוריה הסטורית רחבת היקף על פני תקופות אורכות, אה-לה- "עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" של גיבון. צריך להיות היסטוריון מאוד טוב כדי לעשות את זה באופן מוצלח, ובאופן מפתיע (או שלא) הנרי קיסינג'ר מתברר כהיסטוריון מאוד טוב. ספרו "דיפולמטיה", שיצא ב94 (שלם תרגמו אותו ב2007), הוא אחד הספרים הטובים שקראתי.

והוא לא  ספר צנוע: עם לא פחות מ800 עמודים (לא כולל הערות) ובסקירת ההיסטוריה המערבית מימי הקרדינל רישלייה (המאה ה16) ועד ימנו, קיסינג'ר פורש תיאוריה כוללת על ההסטוריה, שבעיקרה היא כזו:

מדיניות החוץ האמריקאית, טוען קיסינג'ר, התנדנדה מאז תחילת המאה ה20, שבה נכנסה אמריקה ברצינות לענייני העולם, בין שני צירים: בין תיאודור רוזבלט לבין וודרו ווילסון. רוזבלט ראה את העולם כמאזן כוחות: אוסף של כוחות שתפקידה של אמריקה לשמור כולם מספיק חזקים ומספיק חלשים זה ביחס לזה כדי שהיציבות והשלום יישמרו. ווילסון, לעומת זאת, ראה את תפקידה של אמריקה בצבעים אידאליסטיים, כמעט משיחיים: תפקיד מדיניות החוץ היא לעשות מה שנכון, לקדם שלום, צדק וחירות. עולם שייכון באמת על מסד שכזה יזכה ביציבות מיניה וביה. ורוב ההסטוריה, טוען קיסינג'ר, הלכה אמריקה בכיוון הווילסוני - במידה מסויימת מכיוון שאופי אידיאליסטי שכזה טבוע בחברה שהורתה במתיישבים פוריטניים ובמידה מסויימת מכיוון שהתהוותל וצמיחה בתוך יבשת למעשה ריקה (או שהאמריקאים טרחו לעשות אותה ריקה) ביססו חוסר הבנה עמוק ביחסי חוץ; ולאורכו של כל הספר מנסה קיסינג'ר להראות כיצד העולם מתנהל רק לפי מאזני כוחות, ורק כאשר יש מאזן כוחות סביר ישנה יציבות, שלום ושגשוג בעולם, בעוד שמדיניות אידיאליסטית בסגנון ווילסון מובילה לא פעם לגיהנום רצוף כוונות טובות. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן ווילסון עצמו, שבעוד שבמדיניות פנים היה נשיא גדול ברמה היסטורית (הוא הביא לארה"ב את יום העבודה של 8 שעות, איסור על עבודת ילדים ואת הפדרל רזרב, בין השאר) במדיניות חוץ הוא היה אולי אחד הנשיאים הגרועים שהיו, וסדר העולם של ורסאי אותו ברא - החל ממדיניות מזרח אירופה החלשות ורצופות המיעוטים וכלה בחבר הלאומים - התרסק במהירות למלחמת העולם השניה; לעומת סדר זה משווה קיסינג'ר את הקונצרט של וינה - הסדר האירופי החדש-ישן שפרוסיה, אוסטריה, רוסיה ואנגליה בנו באירופה לאחר נפוליאון - שעם כל היותו ריאקציונרי ושמרן הביא לאירופה מאה שנים של שלום כמעט רציף (למעט מלחמות קרים ואיחוד גרמניה). 

זה ספר רחב יריעה שנראה כמעט כמו מפעל חיים אבל אם חושבים על כך לעומק, יש בו אלמנט של מפעל חיים שכן קיסינג'ר הוא הוא הסמל בארה"ב של מדיניות חוץ פרגמטית, צינית ואינטרסנטית, של מי שמוכן לרצוח את איינדה כדי להעלות את פינושה ולו בכדי שצ'ילה תשאר בצד המערב; והספר הוא מעין כתב הגנה, או פרישת השקפת עולם, שמראה למה לפעמים דווקא ציניות ואפילו אכזריות הם מה שיביא שלום ויציבות, ולאו דווקא אינדיאליזם צרוף.

אבל בכל זה נזכרתי בגלל משפט אחד שקראתי בפוסט של וולטר ראסל מיד השבוע, שמסביר משהו עמוק על ברק אובמה. התנהלותו של אובמה משגעת את הליברלים. הם מרגישים שהרפובליקאים עושים לו בית ספר. הרפובליקאים מצליחים להסיט את הדיון לכיוונם, לנצל כל כלי שבאפשרותם - כולל האיום להביא את ארה"ב לחדלות פרעון - והצליחו באמצעות שליטה בבחצי מאת משלוש הרשויות לשלוט באופן מלא בסדר היום ולהביא להישגים הסטורים עבורם - ואובמה אפילו לא נלחם. הוא כל הזמן מנסה להיות "רציני", לפנות לאחריות הלאומית, להביא תוכניות על מפלגתיות - והליברלים מתחרפנים.

ועל זה אמר מיד הערה קצרה שהסבירה לי את הכל: אובמה הוא ווילסוניסט. הוא בא לוושינגטון כדי להביא עידן חדש של על-מפלגתיות ואחדות; הוא באמת מאמין שבכוחו להביא לפיוס הבין המפלגות, להחלטות מבוססות מדיניות ושיקול רציונלי. כשמיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, אומר: "יש לנו מטרה עיקרית אחת והיא לוודא שאובמה הוא נשיא של כהונה אחת", אובמה מתעלם, כי הוא חושב שהוא יוכל לעקוף ולהתגבר על זה. 

ואם יש משהו שמתברר בשנים האחרונות הוא שמתפתח עידן חדש בפוליטיקה האמריקאית, והוא דווקא עידן של יותר ויותר הקצנה מפלגתית: האינפלציה המטורפת בשימוש בפיליבסטר בסנט, הקלות שבה נזרקות לאוויר הצעות להדיח את הנשיא, השימוש בכל אמצעי כולל תקרת החוב - כל אלה התפתחויות חדשות; הרפובליקאים אמנם מובילים בהם אבל גם הדמוקרטים מתקדמים לכיוונם. ואם יש משהו שההתפתחויות החדשות האלה מחייבות הוא דווקא ההיפך מאמונה נאיבית ביכולת "לקרב בין המפלגות" - צריך לבנות מנגנון שיאפשר לממשל לתפקד בעידן של קיטוב הולך וגובר. בישראל זה קיים, קוראים לזה קואליציה. גם במדינות אחרות זה קיים. בארה"ב - לא, ונראה שאובמה הוא כנראה לא ממש הנשיא שיצליח לבנות מערכת שכזו.

ובקטנה: גם למדתי מהספר מה היתה האובססיה של סריטניה ביחס לנייטרליות של בלגיה לפני מלחה"ע הראשונה. כולה בלגיה, מה הסיפור? עד שרואים שבעצם בבלגיה היו נמלי התעלה, המקום העיקרי ממנו יכלו ציים לצאת כדי לתקוף את בריטניה, ובריטניה לא היתה מעוניינת שאף כח חזק ישלוט בהם (כולל היא עצמה - היא לא רצתה לשלוח כוחות יבשה לאירופה).