אוסף אקראי של דברים שהצטברו

1. מאוד אהבתי את הראיון עם אודי ניסן אתמול בדה-מרקר. מכמה סיבות:
     א. לזכותו יאמר שהוא כבר לפני שנה וחצי הגדיר שהמגמה ארוכת השנים (מאז 1985) של קיצוץ התקציב - וממילא, הורדת רמת השירותים של הממשלה לאזרחים והקטנת מעורבותה במשק - מיצה את עצמו, והגיע הזמן להפוך כיוון.
     ב. ולמרות זאת, הוא לא מתיימר לטעון שהוא ידע את הכל מראש, ומזמן אמר לכולם, ואם רק היו מקשיבים לו. להיפך, הוא מודה שהוא הופתע מעוצמת המחאה.
     ג. הוא אומר הרבה דברי טעם, וגם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל הוא בעיקר מדבר לעניין ועומד מאחורי המהלכים שעשה והדברים שלדעתו יש לתקן. הוא לא נבהל מהמחאה מחד, וטוען שכל מה שעשה הוא שטות; ומאידך מודה בכל מיני נושאים שצריך לתקן; בקיצור, הראיון הזה היה אחת מהסקירות היותר מדוייקות ומפורטות שקראתי בנושא הכלכלי מאז שפרצו האוהלים לעולמנו. אז תקראו.
2. זו שטות ניו אייג'ית משהו, אבל ברגעים קשים יש בה הרבה שעשוע.
3. פרספקטיבה קצת אחרת (הקרדיט לליטל) על המספרים הדמיוניים של החוב האמריקאי. נכון, החוב של הממשלה האמריקאית הוא אדיר - אבל רובו הוא לאזרחי ארה"ב עצמם: לקרנות הפנסיה, באג"ח יעודיות שנתנות לקרן של ביטוח לאומי, באג"ח וכו'.
4. אם הבלוג שלי הוא במה פתוחה לדמגוגיה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, רק הוגן שמדי פעם נתן במה לקצת דמגוגיה מימין (למרות שככל דמגוגיה, יש בה משהו). הקרדיט לאלנה קגן.
5. זוכרים את גלן בק? אותו גלן בק שהצליח להכתיב לא מעט מסדר היום האמריקאי ב2009-2010? מדהים עד כמה מהר אדם הופך ללא רלוונטי: בשנה שעברה הוא הצליח לארגן הפגנה מרשימה למדי בוושינגטון, עם למעלה מ100,000 איש ונוכחות, בין השאר, של שרה פיילין (שהיתה בשיא השפעתה דאז). וכעת, נסיון השחזור שלו בישראל מחרתיים קצת פחות מצליח: בפרט, נראה שהשמות המפוצצים שהוא התימר להביא איתו להפגנה לא ממש באים: ג'ו ליברמן מבריז, רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות - שלפחות חלקם הימני היה אמור להשתתף - מעדיפים לבלות בשדות התירס של איווה, ואריק קנטור, מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, הנציג הרפובליקאי היהודי היחיד ועד כה היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בהיסטוריה, שהיה אמור להשתתף, לא זו בלבד שלא משתתף אלא שהחליט לחזור מחופשתו בישראל אתמול, שלושה ימים בלבד לפני ההפגנה. ובעיקר, נראה שלאף אחד ההפגנה הזו לא מזיזה, ואפילו הערבים - שהייתי מצפה שיתפוצצו לאור הפגנה תמיכה גדולה בישראל ברחבת הכותל המערבי, ויטענו מיד שמדובר בנסיון להחריב את אל-אקצה - לא ממש מתיחסים. אישית במקור חשבתי ללכת אבל אז מתברר שכרטיס עולה אלפי דולרים; מאידך גם להפגנות הנגד אין לדעתי ממש סיבה ללכת - התגובה העיקרית שיש לי אליהן הוא: תנוחו. הבנאדם הוא has been. אה, ואם מישהו בישראל עוד ממש אוהב את התמיכה של בק בנו,[הנה הניתוח האינטלגנטי שלו על מחאת האוהלים בארץ:

6. נכון שאם יש עקרון כלכלי אחד שהמפלגה הרפובליקאית עומדת מאחוריו הוא שאסור להעלות מסים? הרי בשביל העקרון הזה הם היו מוכנים להביא את הממשל האמריקאי לפרעון חוב. אז זהו, שלא בדיוק: הרפובלקיאים נגד מסים על עשירים; הם, כמסתבר, דווקא מאוד שמחים להעלות מסים, אם מדובר במסים על העניים. למשל, הם מתנגדים התנגדות נחרצת לתת לקיצוצי המס של בוש - שמשפיעים בעיקר על העשירים - לפקוע, אבל מתברר שאת הקיצוצים הזמניים במסים קבועים על המשכורת - בטוח לאומי וכד' - שמשפיעים בעיקר על העניים ושנקבעו באופן זמני במסגרת תוכנית התמריצים של 2009 - עם פקיעתם של אלה דווקא אין לרפובלקאים שום בעיה, ובעוד שהדמוקרטים רוצים להאריכם, הרפובליקאים מתנגדים. זאת ועוד, לא מעט מועמדים רפובליקאים לנשיאות (למשל ריק פרי ומישל בקמן) מתרעמים על כך שרק כחצי מהאמריקאים משלמים מס הכנסה. הפתרון שלהם הוא לא כמובן לגרום לכך שהכנסתם תעלה כך שיגיעו למדרגת המס, אלא קריאה להעלות מסים על השכבות הנמוכות. והאמירה "בזמן משבר אסור להעלות מסים על אף אחד", שכה רווחה במפלגה הרפובליקאית בזמן הדיונים על קיצוצי המס של בוש? אל תגזימו, מדובר כאן בעניים, לא באמת באנשים שראויים להיכלל בכנוי "אף אחד". דיוויד ויגל מסביר יותר בפירוט.
7. אחרי שריק פרי נהנה קצת מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה, מתחילות הבעיות. למשל:
     א. אחרי שפרי בספרו קרא לבטל את מס הכנסה, בנוסף לחלקים ניכרים מהממשל הפדרלי (על כך כבר דיברתי). למעשה, הוא הבין שהספר - אותו פרסם בשנה שעברה - כה קיצוני שהוא מנסה להתרחק ממנו כעת, בטענה שמדובר ב"הרהורים על העבר, לא תוכניות לעתיד". לא נשמע כמו התחלה טובה של קמפיין.
     ב. הטקסס מונת'לי נותן סיכום לטובת היינקי המצוי של שמונה דברים שכדאי לדעת על פרי.
     ג. ופרי גם נתפס פעם 20 מייל לשעה (כ35 קמ"ש) מעל המהירות המותרת
     ד. וכמובן, בטוח שאפקט החממה לא קיים (אבל זו כבר אורתודוקסיה רפובליקאית)
     ה. בזמן הדיון על  תקרת החוב, הוא סבר שאם ארה"ב תאחר בתשלום האג"ח שלה זה לא יהיה כל כך נורא
     ה. והוא קיבל טיפול הכרוך בשימוש בתאי גזע עובריים - שבשימוש בהם הוא כמובן מתנגד. תיקון מפי מגיב אנונימי: הטיפול שפרי קיבל הוא בתאי גזע שלו עצמו, ולא עובריים; זה כמובן תהליך הרבה פחות קונטרוורסלי, שלו פרי - כמו רוב הימין האמריקאי - לא מתנגד, כך שהנקודה הזו די חסרת משמעות.
8. אחרי שמיט רומני התעקש לטעון ש"גם תאגידים הם בני אדם", זה היה רק עניין של זמן עד שהדמוקרטים יוציאו חולצה עם הכיתוב: "some of my best friends are corporations".
9. קורטיס תרדנידל (או זה לפחות השם שבחר לעצמו ביו-טיוב) משתעשע קצת על חשבון הכלכלה האמריקאית ודרוג האשראי העגום שלה:

(מצאתי אצל גרג מנקיו, כלכלן בהרוורד שבימנו מייעץ למיט רומני)
9. נחשו מהו המאכל הבא, הלהיט הנוכחי ביריד השנתי של מדינת איווה (שבהיותה המדינה הראשונה לפריימריז, בכל ארבע שנים הופך לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה, והשנה בעיקר בצד הרפולביקאי):

כמובן, זוהי חמאה מטוגנת בשמן עמוק. כן, מה ששמעתם. ושרה פיילין כל כך התעצבנה מכך שמישל אובמה ניסתה לעודד ילדים לאכול קצת יותר בריא, שזה הדבר העיקרי שבא לה לאכול ושלכבודו (וכמובן, גם כדי ליצור לעצמה קצת הד תקשורתי, אבל את זה היא לא אמרה בפירוש) הגיעה ליריד ושתתה מיד את תשומת הלב התקשורתית מכל שאר המועמדים.
9. רחל עזריה אומרת דברי טעם. ועוד דברי טעם.
10. האינטרטקסטואליות האולטימטיבית.
11. ולסיום: האויב החדש של תוכנית הבוקר של פוקס ניוז: בובספוג.