דרד סקוט והרלטיביזם

הזכרתי פעם את הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי ניכס לעצמו את הזכות לפסול חוקים של הקונגרס (למרות שהחוקה לא מעניקה לו זכות זו) בפס"ד מרבורי נגד מדיסון מ1803. הפעם הבאה שביהמ"ש העליון האמריקאי השתמש בכוחו זה היתה לא פחות מ53 שנה לאחר מכן, בפס"ד סקוט נגד סנפורד, שהיה גם אחד מאבני הדרך בדרך למלחמת האזרחים. והסיפור הוא כזה:

מהרגע שבו ארה"ב החלה להתפשט מערבה (שזה בעצם החל מסוף מלחמת העצמאות) התחולל מאבק קבוע בין מדינות הצפון לדרום לגבי אופיין של הטריטוריות במערב: האם תשרור בהן עבדות או לא. ב1820 נוצר מצב של קיפאון: בשני הגושים היה אותו מספר מדינות ולכן אותו מספר סנטורים, ואף גוש לא היה מוכן שתתקבל מדינה מהגוש השני והאיזון יופר. במצב זה הגיע תורה של מיזורי להתקבל כמדינה - והיא רצתה להיות מדינה עם עבדות, ולכן התקבלה פשרה: מיזורי תתקבל יחד עם מיין (שהתפצלה ממסצ'וסטס; זה אחד משני המקרים היחידים בהיסטוריה שמדינה נוצרה מתוך שטחה של מדינה קיימת, למרות שהחוקה אוסרת זאת בפירוש. השאלה מה המקרה השני תשאר כתרגיל בית לקוראים) וישמר האיזון; ומעתה ואילך, בשטחים המערביים שעדיין לא מאורגנים כמדינות, כל שטח מצפון לקו הרוחב 36 מעלות 30 דקות יהיה נקי מעבדות (פרט למיזורי שכבר התקבלה כמדינה), ובכל השטח מדרום לקו זה תשרור עבדות. הפשרה הזו התקבלה בחוק של הקונגרס בשנת 1820 וכונתה פשרת מיזורי.

נקפוץ 36 שנים קדימה: דרד סקוט היה עבד שחור של דר' אמרסון, רופא צבאי, שקנה אותו במיזורי. לאחר מכן אותו דר' אמרסון הוצב בטריטוריות שהיום הן המדינות אילינוי ווויסקונסין, שתיהן מצפון לקו פשרת מיזורי ולכן ללא עבדות, ולקח איתו את סקוט ומשפחתו. לאחר מכן חזר אמרסון למיזורי עם סקוט ומשפחתו, ושם מכר אותם לנאשם סנפורד. סקוט תבע את סנפורד בטענה שהוא אדם חופשי, מכיוון שחי תקופה מסויימת בטריטוריות מצפון לקו 36:30, ומכיוון שכך, פעולות של סנפורד כגון הכאתו והכאת אישתו הן בגדר תקיפה.

בית המשפט דחה כמובן את העתירה (וההתמרמרות על פסק הדין היתה עוד אבן דרך שדרדרה את יחסי הגושים בדרך למלחמת האזרחים), בטענה שסקוט כאדם שחור אינו אזרח ולכן אין לו כלל זכות עמידה. זאת ועוד, ביהמ"ש פסל את תקפותה של פשרת מיזורי (כאמור, חוק בן 36 שנים!), מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האזרחים שלשלטון אסור לפגוע בהן; וכאן היתה התדהמה הראשונה שלי כשקראתי את פסק הדין הזה לראשונה (בהן צדקי, באמת לא האמנתי בהתחלה שלכך הם מתכוונים): נשיא ביהמ"ש טאני מאריך ביחודה של שיטת המשטר האמריקאית, בה הממשלה מוגבלת ואינה יכולה לפגוע בזכויות האזרחים, ורק בסוף בעצם מובן שהוא מתכוון לזכויות של *בעלי העבדים* על רכושם!

אבל השבוע נזכרתי בפסק הדין הזה דווקא בשל הנקודה השנייה שהדהימה אותי כשקראתי אותו לראשונה, וזו הגנתו של סנפורד. סנפורד טוען כי

That the plaintiff was a negro slave, the lawful property of the defendant, and, as such, the defendant gently laid his hands upon him, and thereby had only restrained him, as the defendant had a right to do.

מה שהדהים אותי הוא לא הטענה המשפטית (שלסנפורד היתה זכות חוקית להכות את סקוט) אלא הטענה על המציאות: מכיוון שסקוט הוא עבד, המעשה של הכאתו הופך מassult (שזו לשון התביעה) לgently laid his hands upon him. מעמדו של האדם קובע את תפיסת המציאות על המעשים שנעשים ביחס אליו.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל מאמרה של קרני אלדד היום ב"הארץ", בו היא מודה בשמחתה לאיד המפגינים בת"א אתמול על האלימות שספגו מהשוטרים, מכיוון ש"השמאל" לא התנגד לאלימות המשטרתית כשהיא מופנית נגד מתנחלים. אבל מעבר לטיעוניה עצמם - נגיע להם מיד - הדהים אותי תיאור המעשים. בהפגנה אתמול בת"א

מה שראיתי היה התפרעות אלימה של צעירים תל אביבים, שחלקם, בוונדליזם טהור, מנפצים שמשות של בנקים, ואת  המשטרה מפעילה כוח כדי לעצור אותם.

 ואילו בעמונה

אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת?

כלומר, כאשר מדובר בעמונה, קיימת רק אלימות המשטרה, וההמון כולו לא חמוש ושלו, ומתעלמים מאלימות המפגינים; ואילו בת"א זהו "ונדליזם טהור" של המפגינים והמשטרה מפעילה כח בהתאם. הגדרת המציאות משתנה לפי האוכלוסיה המדוברת. איך מתווכחים עם כזה פוסט מודרניזם רלטביסטי מטורלל?

ובכל זאת, כמה נקודות:
ראשית, כמו שציינו בעין השביעית, כמה ארגונים שמאוד מזוהים עם הסמול הדמוני - כמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח - דווקא יצאו להגן על מפגיני עמונה.
שנית, אני גם עקבי אבל בכיוון הפוך. הגם שאני גם חושב שאלימות משטרתית היא חמורה וצריכה להבדק ולהשפט (מה גם שיש שאלות מאוד קשות ביחס לאמינות דיווחי המשטרה על אירועי אתמול) - אלימות המפגינים - הן בעמונה והן בת"א - היא בלתי נסבלת, בעיקר - כמו שליטל טענה (בהערות; משום מה לא מצאתי איך מלנקקים להערות בפייסבוק, לידיעת כל עובדי פייסבוק קוראי הבלוג) -  מכיוון שהיא שוברת את כללי המשחק הדמוקרטיים. ועדיין יש הבדל משמעותי בין עמונה לתל אביב: בעמונה ניסו באמצעות ההפגנה למנוע פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין, דמוקרטי ולגיטימי. אם היו רק באים למחות, אין לי שום טענה נגדם, אלא שהשאיפה היתה למנוע. וזו גם שבירה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ואותה אין לקבל בשום אופן, גם אם לא היתה אלימה.
ושלישית, ובלי קשר לקרני אלדד, אבל כן בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת. המטרה הראשונה לא רלוונטית, שכן לא מדובר בהתנגדות לצעד ספציפי של הממשלה, ואת שתי המטרות האחרונות המחאה הצליחה בקיץ שעבר להשיג בצורה מרשימה, ועל כך תהילתה. מעבר לכך, שנוי משמעותי בסדר היום ובמדיניות (בניגוד להתנגדות למדיניות ספציפית) לא יושגו בהפגנות: הם יושגו בפעילות פוליטית אפורה שסופה מתבטא בקלפי. הפגנות בשלב הזה לא יכולות להשיג יותר ממה שהשיגו, והרבה יותר מועיל אם את המרץ הזה היו מפנים לחיזוק מפלגות התומכות במטרתם (או בהתפקדות למפלגות ושנוי דרכן, או יצירת מפלגות חדשות).