לבנון, revisited

כאשר מנחם בגין החליט לפלוש ללבנון ב6.6.82 הוא עשה זאת כתגובה לאירוע נקודתי - נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון. אבל גם המשמעות הסמלית של התאריך בודאי לא חמקה מעיניו - הוא היה משוכנע שהמלחמה הזו תהיה המשך מפואר למלחמת ששת הימים, ואולי אף תאפיל עליה. באופן מקברי משהו, השיח הציבורי בשבוע האחרון מוכיח שלפחות בחלקו השני, בגין ניבא ולא ידע מה הוא מנבא: בשבוע האחרון, שבו התרחשו ימי השנה לפתיחתן של שתי המלחמות, שמעתי כמעט רק על מלחמת לבנון הראשונה ועל כשלונותיה, ולא על ששת הימים.
אבל עדיין, מכל הדיונים על מלחמת לבנון, הנושא של הנסיגה מלבנון נעלם כמעט לחלוטין. איש לא רוצה לדון בו ולהזכיר אותו כלל - ולא כל שכן, לתת את הקרדיט הראוי למבצעו, אהוד ברק. התיאוריה שלי היא שזו תגובת הדחקה, מכיוון שלרוב האנשים לא נעים להודות בפני עצמם שאכן שקענו באיוולת הלבנונית כל כך הרבה שנים כשהפתרון הברור היה מונח לפתחנו לפחות מאז 85. אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי. מכל מקום, כשאשר כן דנים בנסיגה מלבנון, התפיסה המקובלת היא שהיא קנתה לנו רק שקט מדומה, שעליו שילמנו בריבית דריבית במלחמת לבנון השניה - מלחמה שבתורה היתה הכשלון המשמעותי ביותר של ישראל בשדה הקרב. והגיע הזמן לבדוק אם הנרטיב הזה עומד במבחן המציאות.
ראשית, לעניין המספרי הטהור. בזמן שהותו של צה"ל ברצועת הבטחון נהרגו בממוצע כ25 חיילים בשנה בלבנון. מכאן שבהנחה שיכולות החזבאללה היה נשארות קפואות ברמת שנת 2000 היו לישראל 300 הרוגים ב12 השנים שמאז הנסיגה. במלחמת לבנון השניה נהרגו 156 חיילים ואזרחים, ועוד כמה הרוגים בודדים בפעולות בשנים 2000-2006, כלומר קצת מעל מחצית ההרוגים. וזאת, כמובן, בהנחה שהחיזבאללה לא היה משתכלל כלל בפעילותו, הנחה שכמובן אין שום סיבה לדבוק בה לאור ההשתכללות הקבועה של הארגון בסוף שנות ה90; ועוד בהזנחת ההשפעה ההרסנית שיש לטפטוף הרוגים קבוע על יכולת הלחימה הישראלית (זו לא תופעה חדשה של הדורות האחרונים, הרכרוכיים, של ישראלים - השפעה הרסנית דומה היתה גם להרוגי מלחמת ההתשה, בשיאו של פאר הכח הישראלי לאחר ששת הימים).
אבל, אומר טיעון הנגד, אלה הם חיילים שתפקידם להגן על המדינה, ולו במחיר חייהם, בעוד שבאירועים שאחרי הנסיגה - כולל במלחמת לבנון השניה - נהרגו אזרחים רבים. אז שוב למספרים - במלחמת לבנון השניה נהרגו 44 אזרחים, ועוד מספר בודד של אזרחים בשנים שקדמו לה; בפריסה על 12 שנים אלה הם 4 הרוגים בשנה.לא הצלחתי למצוא בשום מקום נתונים מדוייקים על  הרוגים אזרחיים לפני 2000, אבל המצב הבסיסי היה של טפטוף קבוע ומתמשך של קטיושות על יישובי הצפון, ויציאה למבצע צבאי גדול כל כמה שנים (דין וחשבון, ענבי זעם) שלווה בירי רקטות מסיבי אל הצפון -ובמצב זה מספר כזה של הרוגים אזרחיים נשמע לי כמו תוצאה מתבקשת.
אבל מעבר לחישובים המספריים הקרים, מלחמת לבנון השניה - על אף שהיו בה כשלונות רבים - הצליחה להביא לתוצאה האסטרטגית שאליה חתרה ישראל ללא הצלחה מאז 1970: שקט בגבול הצפון. מאז 2006 היה האירוע בטחוני אחד בלבד בגבול זה. נוצר מצב של יציבות בגבול ובו ירי על שטח ישראל הוא קאזוס בלי שהחזבאללה נרתע מלהפר אותו; זו תוצאה שאף אחד מהמהלכים בין השנים 1970-2000 לא הצליח ליצור, והוא מבוסס כמובן על הנסיגה: העובדה שכוחות צה"ל לא חורגים מקו הגבול הבינ"ל היא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק, דרושה הרתעה חזקה) למאזן ההרתעה בין ישראל לחזבאללה, שמקיים את השקט באיזור.
טוענים מתנגדי הנסיגה, שהיא נתנה רוח גבית למתנגדי השלום בציבור הפלסטיני והאיצה את פרוץ האינתיפאדה השניה, שלא היתה מתרחשת ללא הנסיגה. ייתכן שזה נכון, אם כי זו כמובן הסטוריה אלטרנטיבית, שאין שום דרך להוכיח אותה; אם עוסקים בהסטוריה אלטרנטיבית אני גם יכול להציע הסטוריה כזו למצב שבו צה"ל נשאר בדרום לבנון: ההחלטה האסטרטגית של ערפאת ב2000 לוותר על הסכם קבע עדיין מתרחשת והשילוב בין החלטה זו לבין המתח בשטחים מביא עדיין לפריצת האינתיפאדה, שההתמודדות עמה קשה הרבה יותר לאור העובדה שצה"ל נאלץ להמשיך את הפעילות השוטפת בלבנון; לאורך כל שנות ה2000 מתמשך ירי טילים קבוע על ישובי הצפון, וההתפתחות הכלכלית והאנושית הדרמטית של האזור נמנעת; ירי הטילים הוא בטווח הולך וגובר - עד לחיפה ודרומה לה - מכיוון ששהות צה"ל ברצועת הבטחון לא השפיעה כלל על יכולת ההתחמשות של חזבאללה, שתחמושתו עברה דרך קבע על כביש בירות דמשק, אליו צה"ל לא היה קרוב (ברוב חלקיה, רצועת הבטחון לא היתה ברוחב של יותר משני קילומטרים); ולבסוף, אירועים המאיימים על המשטר הסורי - בעיקר כאלה כמו בשנה האחרונה - היו מובילים מיידית לחימום מכוון של גבול הצפון כדי להסיט את תשומת הלב הבינ"ל מסוריה, כפי שהמשטר הסורי הפעיל את חזבאללה מאז הקמתו של הארגון.
אז נכון, האגו שלנו נפגע בנסיגה ובמלחמת לבנון השניה, ונסראללה נאם כמה נאומי רהב שפגעו בנו מורלית. אני לא מזלזל בכך, והיו כאמור לנסיגה ולמלחמה גם תוצאות שליליות, אבל ניתוח קצת יותר רציונלי ופחות רגשי מראה שהן דווקא היו מההצלחות היותר גדולות של ישראל.

ושתי הערות סיום קטנות: בעזה אנחנו עדיין לא שם, אבל הרבה יותר קרובים משאי פעם היינו. להתנתקות נוצרה תדמית רעה - כמו לנסיגה מלבנון - ואי אפשר להכחיש שהיו לה גם תוצאות שליליות, אבל בחשבון ארוך טווח אני חושב שהיא תוכיח את עצמה כמו הנסיגה מלבנון. אבל על כך יעיד העתיד.
ולכל המתלוננים ששלי יחימוביץ' לא שמאלנית מספיק בנושאים בטחוניים, כדאי לזכור את התפקיד שהיא מילאה בעיצוב השיח הציבורי בנושא כשכל המדינה, חוץ מהורים לחיילים בלבנון, העדיפה להדחיק את מה שקורה שם.