באיחור קל

רבים וטובים כבר כתבו על ההפגנות המתלהמות נגד מבקשי המקלט בדרום ת"א לפני שבועיים, ולא חשבתי שיש לי הרבה מה להוסיף. אלא שפרט קטן בהפגנה הזו מבהיר לדעתי הרבה מזרמי העומק העומדים מאחוריה, ומאחורי דיונים אחרים במקומותינו לאחרונה.

קודם, הערת אגב על השפה: הכנוי "מסתננים", שמשום מה כבש את השפה התקשורתית בנושא, פשוט שקרי, שכן רובם המכריע של האפריקאים המדוברים נמצאים בארץ באופן חוקי לחלוטין. רובם ברחו מסודאן או מאריתריאה, מדינות שבהן הם נתונים בסכנת חיים, ולכן לפי אמנת הפליטים של האו"ם שישראל חתומה עליה, ישראל מחוייבת לקבל אותם, בכפוף למבחני פליטות. מכיוון שמשרד הפנים - שלשר העומד בראשו, אלי ישי, עוד נגיע -  לא מעוניין לערוך להם מבחני פליטות מסיבותיו הוא, מעניקים להם אישור תושבות ושהיה חוקי לחלוטין ושולחים אותם באוטובוס לתחנה המרכזית בת"א. אפשר להתווכח על צדקתה ויעילותה של המדיניות הזו ביחס לחלופות, אבל תוצאתה היא שמעמדם של האפריקאים חוקי לחלוטין, ולכן לקרוא להם "מסתננים" זהו שקר.

אבל לעניין עצמו: אם קוראים בדיוק כיצד התנהלה ההפגנה בשוכנת התקוה, האלימות התחילה דווקא לא נגד אפריקאים. ההפגנה הלכה והתחממה, אבל רק כאשר המפגינים זיהו את אילן ליאור, עיתונאי הארץ, במקום, וזיהו אותו כ"שמאלני", החלה אלימות כלפיו דווקא, והאלימות הזו גלשה לאחר מכן לאפריקאים שעברו באזור. זו כמובן תוצאה הגיונית להסתה הקבועה בדיון הזה, נגד בג"ץ וה"סמולנים" ("כל השמאלנים שהגישו בג"ץ בושה להם, הם עוצרים את הגירוש" קראה הח"כית רגב בנאומה בהפגנה). וזה עורר אותי לחשוב: מה הזעם הגדול על השמאל? הרי כל ניתוח בסיסי היה מעיד על כך שלממשלה - על עשייתה ומחדליה - יש הרבה יותר אחריות למצב בשכונת התקוה מאשר ל"שמאל", ולו מהעובדה הפשוטה שהשמאל לא בשלטון כבר 12 שנה, ושכאמור המניעה המשפטית לגירוש הפליטים כלל לא באה מבג"ץ. 

נכון, לממשלה נח לזרוק את האחריות על הסמול. זה עדיין לא מסביר למה תושבי שכונת התקוה מקבלים את הטיעון.

נכון, סביר להניח שסוציולוגית רוב המתנדבים בארגוני הסיוע הם גם מהאוכלסיות המבוססות יותר, שמזוהות עם ה"שמאל", ושניתן לטעון כנגדם את טיעון הצביעות - שאלה אוכלוסיות שתומכות בהשארת הפליטים אבל לא נושאות בתוצאות של המדיניות הזו. זה כמובן קצת מצחיק לטעון זאת כנגד מתנדבים בארגוני סיוע, שעובדים עם פליטים כל הזמן ולכן באים במגע קבוע ויומיומי איתם, וקשה לטעון כנגדם שהם זורקים את הבעיה על מישהו אחר. וחוץ מזה, עיקר הפעילות שלהם הומניטרית בסיסית - לספק אוכל ומחסה - ולא ברור לי למה זה כשלעצמו צריך לעורר זעם.

ונכון, מעורב פה גם זעם בסיסי של שכבות חלשות כלפי שכבות חזקות מהן, כאשר יש תחושה שהשכבות החזקות זורקות את הבעיות כלפי מטה.

ועדיין, כל הטיעונים הללו לא מסבירים לדעתי את עוצמת הזעם שעולה בהפגנות הללו כלפי ה"סמול" ולפי ה"מתיפיפים", שנראה לפי הרטוריקה כי הם האשם העיקרי אם לא היחיד בבעיה. לדעתי הזעם נובע ממקום אחר - זוהי מרידה במערכת הערכים הליברלית. ואני אסביר.

כל מסגרת מוסרית מחזיקה במספר הנחות יסוד, שחריגה מהן איננה לגיטימית בשיח הציבורי. לדוגמה - לפני כחודשיים המדינה געשה כאשר דווח על מקרים של גזענות בקרית מלאכי כלפי יהודים ממוצא אתיופי, ובדומה המדינה געשה כאשר בתי ספר ממ"ד בפתח תקוה סרבו לקבל ילדים יהודים אתיופים לשירותיהם. טיעוני הגזענים בקרית מלאכי ובפתח תקוה היו זהים לטיעונים הגזעניים כלפי סודאנים ואריתראים כיום. אבל הם לא נתפסו, וגם לא נתפסים כיום, כלגיטימיים. בשיח הציבורי הישראלי, אפליה גזענית כלפי יהודים יוצאי אתיופיה לא נחשבת כדעה לגיטימית ומקובלת, גם אם יתכן שכל אחד מאיתנו מחזיק בה במידה מסויימת בסתר ליבו (כמו שאמרו מחבריו הגאוניים של Avenue Q, כל אחד מאיתנו קצת גזען).

הסיבה לכך היא שבשיח הציבורי הישראלי, גזענות עדתית כלפי יהודים מעדות שונות איננה לגיטימית.
הנחת היסוד הבסיסית של המוסר הליברלי המודרני היא כי כל אדם הוא סוכן מוסרי שווה; לכל אדם יש זכויות בסיס שצריך להתחשב בהן. זה כמובן לא אומר שלכל אדם מגיעות כל הזכויות - אף מדינה לא מעניקה אזרחות לכל מי שנכנס אליה, למשל - אבל יש רמה מסויימת של זכויות שהן זכויות בסיס שמוקנות לכל אדם, ובאופן עמוק יותר, לכל אדם יש קודם כל את הזכות שיתייחסו אל זכויותיו. כנגד הנחת היסוד הזו התמרדו המפגינים. עצם התפיסה כי זהו דיון ציבורי מורכב, שגם לזכויות מבקשי המקלט יש בו תפקיד, ואף תפקיד חשוב - היא התפיסה שכנגדה זעמו. ולכן, פעילות סיוע, שכלפי יהודים יוצאי אתיופיה למשל היתה מעוררת שבח, ביחס לפליטים אפריקאים מעוררת זעם. וה"סמול" הוא מי שמייצג את התביעה המוסרית הליברלית, ולכן הזעם מופנה אליו.

קשה לבוא בטענות לתושבי שכונת התקוה, שנמצאים במצוקה גדולה. אם כי גם מצוקה לא מכשירה כל מעשה. תפקידם של המנהיגים במצב הזה הוא לנתב את המצוקה לדיון ציבורי רציני ואחראי, ולהבהיר את גבולותיו. כאן עם זאת, מי שהנהיג את ההפגנה בא דווקא ללבות את היצרים לכיוון המתלהם והגזעני, ולא בכדי. מי שמעורר את עיקר הסתה ביחס לפליטים בא מהחוגים הכהנסיטיים - ברוך מרזל, איתמר בן גביר - או מש"ס בראשות אלי ישי (מירי רגב ודני דנון היו בעיקר טרמפיסטים מזדמנים). אלה חוגים שבאופן בסיסי מחזיקים בתפיסה מוסרית ימי ביניימית, ועבורם בני אדם באמת זכאים ליחס שונה עד כדי התעלמות מוחלטת, על בסיס מוצאם האתני או דתם. הם גם משוכנעים שעמדתם מוסרית נעלה על זו המודרנית, ולכן ליבוי היצרים הגזעניים הוא לא סתם טרמפ על רגשותיהם של תושבי שכונה במצוקה; הוא מהלך מכוון של ליבוי המרד כנגד המוסר הליברלי.

וכאן אני חושב שיש קו מקשר בין הפגנות אלה לתופעות אחרות בשיח הציבורי הישראלי לאחרונה - ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו של בעל הקרקע הגזולה של גבעת האולפנה (למשל, במכתב המופלא הזה של דב ביגון אותו שלח לי מיכאל), הקריאות בימין לספח את יו"ש (מבלי להעניק זכויות אזרח לפלסטינים כמובן) וכד' - כל אלה באים מאותה תפיסה: קבוצות אידיאולוגיות שרוצות להיות גזעניות וגם נמאס להם להרגיש אשמה על כך (סנטימנט דומה שעומד מאחוריה ההצבעה למרין לה-פן בצרפת).

בזמנם, אחת התכונות הכי מכעיסות של ראשי ממשלה כבגין וגולדה היתה הצדקנות שלהם: המדיניות היתה נצית וקיצונית, אבל היא היתה עטופה ברטוריקה צדקנית בסגנון "מעולם לא נסלח לערבים על שהם גורמים לנו להרוג את ילדיהם". המאבק האידיאולוגי של היום מעורר געגועים לצדקנות הזו, כי היא לפחות שיחקה באותו מגרש מוסרי. האתגר האידיאולוגי  שמתעורר כאן הרבה יותר מפחיד, אבל לפחות גם הרבה יותר חד, והמאבק נגדו יכול וחייב להיות הרבה יותר ברור ולא מתפשר.