בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 25 ביוני 2012

דרד סקוט והרלטיביזם

הזכרתי פעם את הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי ניכס לעצמו את הזכות לפסול חוקים של הקונגרס (למרות שהחוקה לא מעניקה לו זכות זו) בפס"ד מרבורי נגד מדיסון מ1803. הפעם הבאה שביהמ"ש העליון האמריקאי השתמש בכוחו זה היתה לא פחות מ53 שנה לאחר מכן, בפס"ד סקוט נגד סנפורד, שהיה גם אחד מאבני הדרך בדרך למלחמת האזרחים. והסיפור הוא כזה:
מהרגע שבו ארה"ב החלה להתפשט מערבה (שזה בעצם החל מסוף מלחמת העצמאות) התחולל מאבק קבוע בין מדינות הצפון לדרום לגבי אופיין של הטריטוריות במערב: האם תשרור בהן עבדות או לא. ב1820 נוצר מצב של קיפאון: בשני הגושים היה אותו מספר מדינות ולכן אותו מספר סנטורים, ואף גוש לא היה מוכן שתתקבל מדינה מהגוש השני והאיזון יופר. במצב זה הגיע תורה של מיזורי להתקבל כמדינה - והיא רצתה להיות מדינה עם עבדות, ולכן התקבלה פשרה: מיזורי תתקבל יחד עם מיין (שהתפצלה ממסצ'וסטס; זה אחד משני המקרים היחידים בהיסטוריה שמדינה נוצרה מתוך שטחה של מדינה קיימת, למרות שהחוקה אוסרת זאת בפירוש. השאלה מה המקרה השני תשאר כתרגיל בית לקוראים) וישמר האיזון; ומעתה ואילך, בשטחים המערביים שעדיין לא מאורגנים כמדינות, כל שטח מצפון לקו הרוחב 36 מעלות 30 דקות יהיה נקי מעבדות (פרט למיזורי שכבר התקבלה כמדינה), ובכל השטח מדרום לקו זה תשרור עבדות. הפשרה הזו התקבלה בחוק של הקונגרס בשנת 1820 וכונתה פשרת מיזורי.
נקפוץ 36 שנים קדימה: דרד סקוט היה עבד שחור של דר' אמרסון, רופא צבאי, שקנה אותו במיזורי. לאחר מכן אותו דר' אמרסון הוצב בטריטוריות שהיום הן המדינות אילינוי ווויסקונסין, שתיהן מצפון לקו פשרת מיזורי ולכן ללא עבדות, ולקח איתו את סקוט ומשפחתו. לאחר מכן חזר אמרסון למיזורי עם סקוט ומשפחתו, ושם מכר אותם לנאשם סנפורד. סקוט תבע את סנפורד בטענה שהוא אדם חופשי, מכיוון שחי תקופה מסויימת בטריטוריות מצפון לקו 36:30, ומכיוון שכך, פעולות של סנפורד כגון הכאתו והכאת אישתו הן בגדר תקיפה.
בית המשפט דחה כמובן את העתירה (וההתמרמרות על פסק הדין היתה עוד אבן דרך שדרדרה את יחסי הגושים בדרך למלחמת האזרחים), בטענה שסקוט כאדם שחור אינו אזרח ולכן אין לו כלל זכות עמידה. זאת ועוד, ביהמ"ש פסל את תקפותה של פשרת מיזורי (כאמור, חוק בן 36 שנים!), מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האזרחים שלשלטון אסור לפגוע בהן; וכאן היתה התדהמה הראשונה שלי כשקראתי את פסק הדין הזה לראשונה (בהן צדקי, באמת לא האמנתי בהתחלה שלכך הם מתכוונים): נשיא ביהמ"ש טאני מאריך ביחודה של שיטת המשטר האמריקאית, בה הממשלה מוגבלת ואינה יכולה לפגוע בזכויות האזרחים, ורק בסוף בעצם מובן שהוא מתכוון לזכויות של *בעלי העבדים* על רכושם!
אבל השבוע נזכרתי בפסק הדין הזה דווקא בשל הנקודה השנייה שהדהימה אותי כשקראתי אותו לראשונה, וזו הגנתו של סנפורד. סנפורד טוען כי
That the plaintiff was a negro slave, the lawful property of the defendant, and, as such, the defendant gently laid his hands upon him, and thereby had only restrained him, as the defendant had a right to do.
מה שהדהים אותי הוא לא הטענה המשפטית (שלסנפורד היתה זכות חוקית להכות את סקוט) אלא הטענה על המציאות: מכיוון שסקוט הוא עבד, המעשה של הכאתו הופך מassult (שזו לשון התביעה) לgently laid his hands upon him. מעמדו של האדם קובע את תפיסת המציאות על המעשים שנעשים ביחס אליו.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל מאמרה של קרני אלדד היום ב"הארץ", בו היא מודה בשמחתה לאיד המפגינים בת"א אתמול על האלימות שספגו מהשוטרים, מכיוון ש"השמאל" לא התנגד לאלימות המשטרתית כשהיא מופנית נגד מתנחלים. אבל מעבר לטיעוניה עצמם - נגיע להם מיד - הדהים אותי תיאור המעשים. בהפגנה אתמול בת"א
מה שראיתי היה התפרעות אלימה של צעירים תל אביבים, שחלקם, בוונדליזם טהור, מנפצים שמשות של בנקים, ואת  המשטרה מפעילה כוח כדי לעצור אותם.
 ואילו בעמונה
אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת?
כלומר, כאשר מדובר בעמונה, קיימת רק אלימות המשטרה, וההמון כולו לא חמוש ושלו, ומתעלמים מאלימות המפגינים; ואילו בת"א זהו "ונדליזם טהור" של המפגינים והמשטרה מפעילה כח בהתאם. הגדרת המציאות משתנה לפי האוכלוסיה המדוברת. איך מתווכחים עם כזה פוסט מודרניזם רלטביסטי מטורלל?

ובכל זאת, כמה נקודות:
ראשית, כמו שציינו בעין השביעית, כמה ארגונים שמאוד מזוהים עם הסמול הדמוני - כמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח - דווקא יצאו להגן על מפגיני עמונה.
שנית, אני גם עקבי אבל בכיוון הפוך. הגם שאני גם חושב שאלימות משטרתית היא חמורה וצריכה להבדק ולהשפט (מה גם שיש שאלות מאוד קשות ביחס לאמינות דיווחי המשטרה על אירועי אתמול) - אלימות המפגינים - הן בעמונה והן בת"א - היא בלתי נסבלת, בעיקר - כמו שליטל טענה (בהערות; משום מה לא מצאתי איך מלנקקים להערות בפייסבוק, לידיעת כל עובדי פייסבוק קוראי הבלוג) -  מכיוון שהיא שוברת את כללי המשחק הדמוקרטיים. ועדיין יש הבדל משמעותי בין עמונה לתל אביב: בעמונה ניסו באמצעות ההפגנה למנוע פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין, דמוקרטי ולגיטימי. אם היו רק באים למחות, אין לי שום טענה נגדם, אלא שהשאיפה היתה למנוע. וזו גם שבירה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ואותה אין לקבל בשום אופן, גם אם לא היתה אלימה.
ושלישית, ובלי קשר לקרני אלדד, אבל כן בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת. המטרה הראשונה לא רלוונטית, שכן לא מדובר בהתנגדות לצעד ספציפי של הממשלה, ואת שתי המטרות האחרונות המחאה הצליחה בקיץ שעבר להשיג בצורה מרשימה, ועל כך תהילתה. מעבר לכך, שנוי משמעותי בסדר היום ובמדיניות (בניגוד להתנגדות למדיניות ספציפית) לא יושגו בהפגנות: הם יושגו בפעילות פוליטית אפורה שסופה מתבטא בקלפי. הפגנות בשלב הזה לא יכולות להשיג יותר ממה שהשיגו, והרבה יותר מועיל אם את המרץ הזה היו מפנים לחיזוק מפלגות התומכות במטרתם (או בהתפקדות למפלגות ושנוי דרכן, או יצירת מפלגות חדשות).

16 תגובות:

  1. מסכים עם רוב מה שאמרת, אבל אני לא מקבל את ההבדלה לגבי "מניעת פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין" - בעיני המתנחלים הפעולה הזו לא מוסרית ממש כמו בניית גדר ההפרדה בעיני אנשי שמאל מסויימים, ובשני המקרים הפעילים פועלים למניעת הפעולה השילטונית. כל עוד האלימות היא פאסיבית בעיקרה, והאדם שמפעיל אותה מוכן לשלם את המחיר (מעצר/מאסר), אני מוכן לפחות להעריך אותו על פעולותיו.

    השבמחק
    תשובות
    1. א. אני מסכים עם ההשואה ולא עם המסקנה: גם פעליות האנרכיסטים נגד הגדר, במידה והם מנסים למנוע את הקמת הגדר ולא רק למחות, לא לגיטימית בעיני. אני גם לא מקבל את ההנחה שמעשה לא חוקי הוא תקין אם המבצע אותו מוכן לשלם את המחיר. בניגוד לחוק האזרחי, לחוק הפלילי יש גם משמעות נורמטיבית מעבר לעונש: העובדה שאדם מבצע עברה פלילית פירושה שהחברה רואה במעשיו מעשים פסולים, ובנוסף עליו לשאת עונש. העובדה שהוא מוכן (או שלא, זה לא רלוונטי) לשאת בעונש אין פירושה שהמעשה עצמו לא פסול.
      ב. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, פקודות בלתי חוקיות בעליל. אבל אם המתנחלים טוענים שהשאלה העיקרית שמערכת הפוליטית הישראלית - עתיד השטחים וההתנחלויות - הם בגדר פקודה בלתי חוקית בעליל, אז הם מעקרים את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן. זו שבירת כללי המשחק.
      ג. ויש מקום לדון אם מקרה גדר ההפרדה בכל זאת שונה, מכיוון שניזקים עיקריים ממנו - הפלסטינים - אינם חלק מהקהילה הפוליטית הישראלית אלא ניתניה, ולכן אין להם את היכולת הבסיסית להשפיע על ההחלטות דרך הקלפי, בניגוד לאזרחי ישראל ובהם המתנחלים. אאכמ"ל.

      מחק
    2. תשובה נהדרת.

      שאלה שמעסיקה אותי בהקשר הזה, ואין לי תשובה עליה: מה עם סרבנות לשרת בצה"ל/סרבנות לשרת במקומות מסוימים (שטחים)/סרבנות למלא פקודות מסוימות (פינוי ישובים)?

      יש כאן הפרת חוק, ללא ספק. לעיתים המפרים מוכנים לשאת בהשלכות, לעיתים לא. יש להודות שנטיית הלב הטבעית שלי היא לתמוך במסרבים משמאל ולהתנגד למסרבים מימין. אני עדיין מנסה למצוא תיאוריה שתיתן לי תשובה מה נכון.

      מחק
    3. (המילים "תשובה נהדרת" התייחסו לתגובה של אור. השרשור של התגובות כאן לא להיט)

      מחק
    4. הרעיון התיאורטי מאחורי הפעילות של אנשים כמו גאנדי, מרטין לותר קינג וכלל המאבק של התנועה נגד זכויות אזרח, חלק מהמאבק נגד המלחמה בויאטנם, סרבנות מצפונית, פציפיזם, ברטרנד ראזל, ונדמה לי ת'ורו, ונאומים כמו של מריו סאביו (http://www.americanrhetoric.com/speeches/mariosaviosproulhallsitin.htm) היא שיש מצב שבו מוצדק לסרב לציית לחוק אם זה נעשה בצורה בלתי אלימה ומתוך נכונות לשלם את המחיר. נדמה לי שחלק מהתאוריה (אם אני זוכר נכון ממאמר שקראתי לפני הרבה זמן - נדמה לי של פילוסוף ששם משפחתו הוא רז) היא שהדמוקרטיה יכולה לעמוד ברמה מסויימת של אי-ציות לחוק בלי להיפגע.

      עד כאן התיאוריה. אבל האמת היא שאין שום וודאות שאנשים ישתמשו בכלים האלה רק עבור מטרות שברור שהן מוסריות (מנקודת המבט שלנו).

      בכל זאת יכול להיות שיש משהו בהבחנה שלך. יש הבדל בין אדם (מתנחל) שמסרב לשרת והולך לכלא כי הוא לא מוכן לפנות התנחלויות ובין מתנחל שהולך מכות עם חיילים כדי למנוע מהם לבצע את הפינוי.

      מחק
    5. צריך להפריד בין מרטין לות'ר קינג וגנדי לבין השאר. מרטין לות'ר קינג וגנדי לא היו חלק מהקבילה הפוליטית ולא היתה להם זכות הצבעה, ולכן הדרך הדמוקרטית היתה חסומה בפניהם, ונותרה להם רק דרך מהפכנית. בנסיבות הללו, אי ציות אזרחי ולא אלים הוא דרך נאצלת.
      במקרים האחרים - אני יודע שאי ציות אזרחי נחשב מקובל אצל הוגים לא מעטים והפך למין תפיסה שהוא צריך להיות מקובל בדמוקרטיה, אבל לא ממש ברור לי למה. במקרי קיצון אמיתיים - נכון (ואז, אגב, אין משמעות לנכונות לשלם את המחיר. אם חסיד אומות העולם הציל יהודים בזמן השואה, ולא היה מוכן לשאת בעונש - במקרה הזה, מוות - עדיין הוא חסיד אומות העולם); הבעיה היא שבקלות רבה מדי כל צד הופך את העמדה הנגדית לפקודה בלתי חוקית בעליל, ואז כל מנגנון ההכרעה הדמוקרטי מתפרק.

      מחק
  2. מעניין כרגיל.

    תפסת אותי בטריוויה: למיטב ידיעתי היו שתי מדינות שפרשו חוץ ממיין, שתיהן מורג'יניה: קנטקי וורג'יניה המערבית. חוץ מזה היו גם אזורים שפרשו מקרולינה הצפונית והשתלבו בטנסי, אבל זה סיפור אחר משום ששם הם השתלבו במדינה קיימת.
    הלא כן?

    שרון

    השבמחק
    תשובות
    1. קנטקי התפצלה מוירג'ינה ב1980: טרום החוקה.

      לכן התשובה תהיה מ. וירג'יניה שהיוו מיעוט שמתנגד להמון המדינתי שהיה מיעוט פדרלי.

      אור, מעניין באמת, אם אתה יודע, לשמוע על תפיסת המציאות. לינקולן ציין שהמיעוט לא יכול לפרוש אם החלטות הרב לא מוצאות חן בעיניו, אבל מ. וירג'יניה פרשה מוירג'יניה כמיעוט על מנת להצטרף ללינקולן. אז לינקולן קיבל אותם בעול כורחו כי היו לו ענייני חשובים יותר, או שמא מעולם לא אהב את הרעיון?

      מחק
    2. חזק! התרשמתי.
      קנטקי התפצלה ב1790 ולא 1980 (אני מניח שזה היה typo), באמת לפני אישרור החוקה הסופי ב1791. אבל יש שאלה אם באמת היתה חלק מוירג'יניה מלכתחילה; עד למלחמת העצמאות האנגלים אסרו על התישבות לבנה מעבר לאפלאצ'ים (זו היתה אחת הסיבות העיקריות למלחמה) ולאחר מלחמת העצמאות היו תביעות סותרות של מדינות לגבי השטחים המערביים. הפשרה היתה התקנה הצפון מערבית - אולי החוק החשוב היחידי מתקופת הקונפדרציה - שביסס את הרעיון שהשטחים במערב לא יצורפו למדינה קיימת אלא יהיו טריטוריות עד שתהיה בהם מספיק אוכלוסיה ליצור מדינות חדשות. אבל הן היו תקפות רק מצפון לנהר האוהיו, כי מדרום לו כבר היתה אוכלוסיה רבה ולכן יכלו להתקבל מדינות מיד, והראשונה בהן קנטאקי. כך שאני לא חושב שמעולם הוכרה ריבונות וירג'יניה באופן מלא על השטח.

      כך שהתשובה היא אכן מערב וירג'יניה.

      שאלה מעניינת על לינקולן, שלא ידעתי את התשובה עליה. אתר ההסטוריה של מערב וירג'יניה באמת טוען שללינקולן היתה התלבטות בנושא, לפני שלבסוף החליט לחתום על החוק המקבל את מערב וירג'יניה לאיחוד: http://www.wvculture.org/history/journal_wvh/wvh24-4.html

      מחק
  3. פוסט מצוין. זרק אותי אחורה בנוסטלגיה לתקופת התיכון, עשיתי 5 יחידות היסטוריה ולמדנו יחידה על ההיסטוריה של ארה"ב, פתאום כשקראתי על "פשרת מיזורי" נזכרתי שמפעם למדתי על זה, אבל זה לחלוטין זרח מפרחוני.

    לגבי הרלטיביזם - ממליצה על הטור של קובי ניב בהארץ, מהיום, שעולה פחות או יותר על אותה נקודה:
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1740629

    למיטב ידיעתי אין אופציה ללנקק לערות בפייסבוק.

    אבל מסכימה עם האבחנה שלך בין מחאה לבין פעולה אקטיבית שמטרתה לסכל ביצועה של החלטה שלטונית שהתקבלה כדין.

    השבמחק
  4. התובנות על ההשפעה על תפיסת המציאות מעניינת ועושה לי סדר בקיר/פיד. לגבי הטענה על שלוש מטרות למחאה בדמוקרטיה: אני חושבת שצריך להרחיב את המטרה השנייה ("להעלות נושא לסדר היום") גם ל:"להשאיר נושא על סדר היום". לכן, אני תומכת בהמשך המחאה, וזאת דווקא מתוך הסכמה עם השורה התחתונה- שפעילות פוליטית בתוך מפלגות קיימות וחדשות היא זו שתוביל לשינוי. כדי שהמערכת הפוליטית (ובתוך כך הבחירות הבאות) תמשיך להתמקד בנושאים שהמחאה העלתה לסדר היום, הנושאים הללו צריכים להמשיך להיות על סדר היום....

    השבמחק
    תשובות
    1. מסכימה במאה אחוז עם עדי.
      בלי שהמחאה תימשך, אפשר יהיה להסיט את תשומת הלב הציבורית בחזרה לדברים הרגילים שהשלטון רוצה שנתעסק בהם במקום בשאלה לאן הולך הכסף שלנו ("תראו: סודנים!", תראו:" הומואים!")/

      מחק
  5. "בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת."

    כשמדברים על א-פוליטיות בהקשר של המחאה, יכולות להיות לזה כמה משמעויות שונות. יכולה להיות משמעות של non-partisan, bi-partisan, רתיעה מכל עיסוק במערכת הפוליטית, רתיעה מעיסוק בסוגיות פוליטיות חוץ מהנושא החברתי, או התנגדות לכל מגע עם פוליטיקאים פרלמנטריים.

    נראה לי שלמחאה היו סיבות טובות לא לרצות להיות מקושרים למחנה פוליטי. אבל הם היו צריכים להשקיע יותר מחשבה על איך משפיעים על המערכת הפוליטית.

    אני מפחד שמתחיל להתפתח מצב שבו המטרה של המחאה היא המחאה.

    השבמחק
  6. מסכים לחלוטין. אהבתי את האבחנה על ה"א-פוליטיות".

    השבמחק
  7. צר לי לרדד את הדיון, אבל בתשובה לשאלה בגוף הטקסט, כדי לקבל לינק להערה ספציפית על פוסט בפייסבוק אפשר ללחוץ על התאריך שבתחתית ההערה. בדף שיפתח ההערה המדוברת ממורכזת ומודגשת לכמה שניות. זה גם עובד לפוסטים שלמים.

    השבמחק