מדינת רווחה

אחת התימות המרכזיות של וולטר ראסל מיד בחודשים האחרונים היא, כי המשבר הכלכלי של ארה"ב ואירופה בשנתיים האחרונות הוא לא רק תוצאה של פגמים במדיניות של השנים האחרונות או אפילו העשור האחרון - כמו ריביות נמוכות שהביאו לחובות כבדים הן במשקי הבית והן בממשלות, שתי מלחמות שהממשל לא טרח להכניס לתקציב ולממן, וכו' - כלומר, הוא גם תוצאה של אלה אבל הוא בעצם שיאו של משבר עמוק יותר, של נפילתו של המודל החברתי ששלט בארה"ב ובאירופה מאז סוף מלחמת העולם השניה לפחות, שהוא מכנה "המודל הכחול" (כחול כצבע המפלגה הדמוקרטית).

מה היה החוזה החברתי הבסיסי בארה"ב בשנים אלה? המעמד הבינוני התבסס על עבודה קבועה למדי בדרך כלל בחברת ענק - בייצור (מכוניות בGM, או פלדה בAmerican Steel and Iron, או מוצרי חשמל בGE, וכו') או בשירותים (בAT&T למשל) או בממשלה; חברות אלה היו יציבות ורווחיות מספיק כדי להרשות לעצמן עובדים מאוגדים ולכן האיגודים המקצועיים היו חזקים למדי, ואלה בתורם הבטיחו סדרה של הטבות סוציאליות סביב מקום העבודה כמו ביטוח בריאות ופנסיה; כך שהמעמד הבינוני חש יציבות תעסקותית ורשת סוציאלית מספקת כדי להאמין כי עתידו רק ילך וישתפר. במקביל, האמון בממשלה היה גדול יחסית ואיתו האמונה כי הממשלה - באמצעות מנהל ציבורי משכיל מצוייד במיטב המחקר המדעי העדכני - יוכל לטפל בבעיות החברה כמו עוני, חינוך לקוי וכו', ולהבטיח את הקיום המינימלי למי שלא מסוגל לקבלו במסגרת העבודה, כמו זקנים ומובטלים - הן ברמת ההכנסה (וכאן בא הביטוח הלאומי ובולי המזון) והן ברמת הבריאות (מדיקייר ומדיקאייד).

אלא שמאז שיאו של המודל הזה עם חוקי ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון באמצע שנות הששים, המודל הכחול נמצא בנסיגה מתמדת ועמוקה, והוא הגיע כעת אל פי משבר: הייצור במערב הלך ודעך, הן לטובת עובדים זולים יותר בסין והן לטובת אוטומציה, ומשרות הייצור הבטוחות אבדו ללא שוב, ובמקרה הטוב הוחלפו במשרות שירותים הרבה פחות רווחיות ובטוחות; השנויים הדמוגרפיים - בעיקר הירידה בשיעורי הילודה - הביאו לכך שההנחות בבסיס תוכניות הרווחה לא עמידות יותר, ולכן תוכניות אלה, כמו גם תוכניות פנסיה, עומדות בפני משבר פיננסי קרוב; הממשלה הוכיחה חוסר יכולת לטפל בחלק מהבעיות העמוקות יותר של החברה כמו עוני, וחלקים ממנה אף הפכו לגילדה שנתפסת בעיני הציבור כחלק מהבעיה ולא מהפתרון (הדוגמה הבולטת היא המורים בחינוך הציבורי). בקיצור, טוען מיד, המשבר הכלכלי של ימנו הוא רק סימפטום למשבר בסיסי בחוזה החברתי-מדיני בארה"ב, שצירך להחליפו בחוזה חברתי-מדיני אחר. (הוא פחות מתרכז באירופה אבל גם שם אפשר לראות את אותם סימני משבר מדינת הרווחה).

יש משהו מאוד משכנע בטיעון הזה (למרות שיש לי מחלוקת עליו בחלקו, ועל כך בהמשך) ועל רקע זה יש משהו שנראה קצת מחוץ לצייטגיסט בדרישת המחאה של הקיץ האחרון להחזרת מדינת הרווחה. הרי בדיוק סביבנו אנחנו רואים את שברו של המודל הזה. אז האם אפשר בכלל, ואם כן, איך, לממש אותו בישראל? 

זו בעיה קשה. אבל לפני שאני מגיע למה אני הייתי עושה, היתה לי עוד פתיחה לפוסט הזה שאני לא רוצה לוותר עליה:

אם תכנסו בהזדמנות לכל חנות ספרים גדולה בארה"ב יש כמעט תמיד אזור של current events. ושם, לצד ספרי עיתונאים שמוכרים גם בנוסח ישראלי (למשל חרקירי של דרוקר על ברק או "ישראל נגד איראן" שמככב בימנו) יש גם כמעט תמיד סדרה של ספרי פוליטיקאים, וזה דבר יפה מאוד בעיני: הדרך הראשונית של פוליטיקאי אמריקאי לנסות לפרוץ לזירה הלאומית היא באמצעות ספר בו הוא שוטח את כל מה שלא טוב לדעתו באמריקה ואיך הוא הולך לתקן את זה. כמעט תמיד אלה ספרים די משמימים שמכילים בעיקר ססמאות בחירות מנופחות לכדי פסקאות, אבל עדיין זה מהלך מרשים בו פוליטיקאי בא בפני הציבור ומציג מה הוא רוצה לעשות ומה מניע אותו - ולפעמים אפילו הספרים הללו אכן מהווים חלק משמעותי בדיון הציבורי בקמפיין, הדוגמה האחרונה היא Fed up של ריק פרי (למרות שאחרי שקראתי אותו, הוא הרבה יותר שטחי מצפיותי הראשוניות) . לכן מאוד שימח אותי ספרה החדש של שלי יחימוביץ', "אנחנו". אמנם רובו לא באמת חומר חדש אלא הוא מורכב מנאומים ופוסטים שלה, אבל הוא עדיין מציג תמונה מקיפה של עמדותיה ומהלכיה בכל רחבי המדיניות החברתית-כלכלית. ויאמר לזכותה, שהיא לא בורחת מהתיוג "סוציאליסטית", ואף נושאת את סמליו בגאון:

(אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי מנחש מהתמונה שמדובר על ספר נוסטלגיה לקיבוצים של שנות ה30-50, לא למצע כלכלי ל2011). קראתי את הספר בעיון לפני שעמדתי פעמיים בתור די ארוך ברח' אלחריזי כדי להצביע עבורה (למרות שכנראה הייתי מצביע בכל מקרה "רק לא פרץ" בסיבוב השני), ומכאן עולה השאלה ביתר חריפות: זה ריאלי בכלל? זה נכון?

אז לשם כך הייתי מחלק את הספר לשלושה חלקים:

החלק הראשון, עימו אני מסכים לחלוטין, הוא תחומים שהבהם גם יחימוביץ' עצמה טוענת שדורשים תיקון מעמיק לא רק מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית אלא גם קפיטליסטית למהדרין: העובדה שחלקים ניכרים מהמשק הישראלי (שיווק מזון, ייצור מזון, תקשורת, אינטרנט, בנקים, ביטוח, מלט, ועוד) נשלטים בידי טייקונים, שבדומה לאולגרכים הרוסים לא עשו כמעט דבר כדי להגיע למעמדם זה מלבד להיות בזמן הנכון במקום הנכון ובעיקר להיות מקושרים לגופי המימון; העובדה שבתחומים אלה כמעט ואין תחרות ולכן המחירים בהם גבוהים בהרבה ממקביליהם בחו"ל; ההתנהלות השערורייתית של גופי המימון החוץ בנקאיים והבנקאיים שהעניקו הלוואות כאלו לטייקונים, ברמותצ מינוף מטורפות, ולאחר מכן אפשרו להם תספורות מתספורות שונות (אילן בן דוב, למשל, קנה את אורנג' במינוף של כמעט 100%), ואף פעלו באופן ברור למניעת תחרות (ראו למשל סאגת המכרז למפעיל סלולרי רביעי); שיטת הפירמידות שמאפשרת לנוחי דנקנר למשל לשלוט בשופרסל באמצעות פחות מרבע מהמניות, וגם מעודדת שכר אסטרונומי למנהלים (כי כך בעל השליטה - שקובע את השכר - מוודא שהמנהל עושה את רצונו ולאו דווקא את מה שטוב לחברה) - כל אלה צריכים תיקון דרמטי - על כך יש הסכמה החל בשלי יחימוביץ וכלה בדה-מרקר. (ואגב, אם אתם חושבים שאין למצב הזה שום קשר לכך שבעלי הון משלמים על כרטיס הטיסה של שרה, ועל מלונות בלמעלה מ10,000$ ללילה בחופשותיו של ראש הממשלה, אשריכם התמימים)

החלק השני הוא היותר מורכב, והוא התחומים של מדינת רווחה פרופר. יחימוביץ' מאוד מתנגדת להפרטות: בחלק מהמקרים אני מסכים איתה ולו מסיבה עקרונית (לא לגטימי שהמדינה תפריט בית כלא מכיוון שהזכות לשלול חירות לא יכולה להיות נתונה בידי מישהו פרט למדינה, אחרת זו עבדות); בחלק מהמקרים אין ספק שההפרטות הן כושלות (עמיחי מעבדותי הקודמת סיפר סיפורים די מזוויעים על המודדים הפרטיים שמשרד השיכון מעסיק בקבלנות, שפשוט לא טורחים להגיע כדי למדוד ומשתמשים במפות ישנות למשל) או לפחות לא הוכיחו את עצמן אל מול ניהול המדינה (השוו את בנק הפועלים הפרטי לבנק לאומי), אבל אני לא בטוח שהפתרון הוא דווקא במניעת ההפרטה אלא בחיזוק הפיקוח, כפי שטען אודי ניסן (שטען, ברמה מסויימת של צדק, שאם המדינה לא מסוגלת לפקח אז למה להניח שהיא תוכל לנהל את העבודות האלה בעצמה); בתחום אחר יחימוביץ' תומכת מובהקת בהתאגדות עובדים ומקוננת על הקלות הבלתי נסבלת של פיטורין; קל למצוא את המקרים שבהם העמדה הזו מופרכת (נסעתם היום ברכבת?) אבל המחיר הוא חוסר יציבות תעסוקתית לחלק ניכר מהמעמד הבינוני, שלא לדבר על פועלי טקסטיל מפוטרים שנשכחים יום אחרי פיטוריהם. בעיה דומה היא מצב החינוך האפור (יחימוביץ' טוענת ששכר לימוד דה-פקטו נגבה בעשרות אחוזים מבתי הספר באמצעות אגודות הורים) הוא מחפיר אבל מאידך לא נכון להתנגד להורה שרוצה לתת את הטוב ביותר לילדו - הן מוסרית, והן פרקטית אני דווקא מעוניין שהורים יהיו מעורבים בחינוך ילדיהם ולא יאשימו את 'המערכת'; בעיה דומה יש עם בריאות פרטית. אז יחימוביץ' נוקטת בקצה הסוציאליסטי, ואני לא הולך איתה עד הסוף; עדיין אני חושב שנכון לקיים על כך דיון ולהתעמק במורכבות של כל אחד מהנושאים הללו, ולא להגיע למצב כיום בו יש שילוב של הרע משני העולמות: גם מפריטים וגם לא מפקחים; מפטרים ושוכחים את המפוטרים, חינוך פרטי בתוך בתי ספר ציבוריים ומעטפות מתחת לשולחן בבתי חולים ציבוריים.  בקיצור, אין לי תשובות ברורות אבל אני חושב שנכון יהיה להזיז קצת את המטוטלת שמאלה.

וכאן אני מגיע לחלק החשוב ביותר, אותו אפשר להתחיל מחוק ההסדרים: חוק ההסדרים נוצר במגרת התוכנית הכלכלית של 1985, שבאה להציל את הכלכלה משמונה שנות שרי אוצר נוראיים מהליכוד שהביאו ל400% אינפלציה. מחוק חירום הוא הפך לכלי מרכזי שבו משרד האוצר מנהל את כלל המדיניות הכלכלית ובעצם שואב את הסמכויות ממשרדי הממשלה האחרים. האשמה היא לא רק באוצר: נוצר תהליך דו כיווני, בעיקר מאז ממשלת המיעוטים של נתניהו ב96, בו האוצר הוא המבוגר האחראי וכל שאר הגורמים במערכת הפוליטית מנסים לחטוף כמיטב יכולתם. וזה מודל חברתי שצריך לשנות. צריכים להחזיר את הדיון הכוללני אל הציבור. צריכים לבטל את חוק ההסדרים כדי שחברי הכנסת שמציעים הצעות חוק יהיו אחראיים על התקציב. אני לא נאיבי, כל עוד קיימים ח"כים כגון סילבן "אני יודע שחוק קצבאות הילדים שלי פוגע במדינה אבל בשביל להפיל ממשלה אעשה הכל, ואפילו לא אתבייש להודות בכך ברדיו" שלום, יש בכך סיכון גדול; ואולי לשם כך צריך להנהיג כללים כמו הpay-go בסנט האמריקאי, בו על כל חוק עם משמעות תקציבית לכלול גם את האמצעים בהם ישלמו עליו. אבל זה עדיין מתחייב מהדמוקרטיה. לא בכדי, תקציב הוא הכלי המרכזי בו הפרלמנט שולט על הממשלה בכל דמוקרטיה, ולא בכדי אי העברת תקציב משמעותה אי אמון בממשלה. (במובן הדמוקרטי, תקציב דו שנתי כמו של שטייניץ הוא חרפה) התקציב צריך לחזור לדיון הציבורי; מעבר לפרטים, הבסיס של מודל חדש צריך להיות חזרה לדיון כלכלי מקיף, כוללני, לא סקטוריאלי.

הבטחתי עוד מילה על המודל הכחול: חלק מהאפוקליפסה שמיד מתאר היא תוצר של נסיבות מאוד אמריקאיות, שניתן לפותרן יחסית בקלות, בעיקר שתיים: האחת, שמאז רייגן האמריקאים התרגלו לחשוב שהם יכולים לקבל ממשלה מבלי לשלם מסים, וכך כשהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה40 הם עדיין דורשים קיצוצי מס. יכול להיות שפשוט צריך לחזור למודל הכחול המקורי בתחום הזה והרבה מהבעיות התקציביות יפתרו. השניה, היא שנוי דמוגרפי יחסית חד פעמי, בו מספר הילדים לאישה ירד משלושה בממוצע לשניים בממוצע (ושם הוא יציב כבר שנים לא מעטות). זה אולי דורש התאמה חד פעמית, אבל זה לא בהכרח אומר הכל המודל האקטוארי של ביטוח לאומי ופנסיה קורס. בפרט, זה לא ממש רלוונטי אלינו: בישראל לא זו בלבד שהביטוח הלאומי בעודף תקציבי, מסי הביטוח הלאומי משמשים כדי לסבסד את תקציב המדינה הרגיל.

נ.ב. לא שאני כזה מעריץ שרוף של יחימוביץ', אבל מסע ההתנפלות עליה מצד שלל כותבי הארץ רק בגלל שהיא לא מוכנה להאשים את כל בעיות מדינת ישראל במתנחלים, ושהיא מוצאת לנכון לעשות קואליציות לעניינים מסוימים גם עם גדעון סער, מוכיחה שלא רק ב"שבת בשבתו", גם בהארץ יש אנשים שלא מסוגלים להמודד עם עולם מורכב יותר ממערכת צירים אחת, כן שטחים/לא שטחים.