בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

מדינת רווחה

אחת התימות המרכזיות של וולטר ראסל מיד בחודשים האחרונים היא, כי המשבר הכלכלי של ארה"ב ואירופה בשנתיים האחרונות הוא לא רק תוצאה של פגמים במדיניות של השנים האחרונות או אפילו העשור האחרון - כמו ריביות נמוכות שהביאו לחובות כבדים הן במשקי הבית והן בממשלות, שתי מלחמות שהממשל לא טרח להכניס לתקציב ולממן, וכו' - כלומר, הוא גם תוצאה של אלה אבל הוא בעצם שיאו של משבר עמוק יותר, של נפילתו של המודל החברתי ששלט בארה"ב ובאירופה מאז סוף מלחמת העולם השניה לפחות, שהוא מכנה "המודל הכחול" (כחול כצבע המפלגה הדמוקרטית).
מה היה החוזה החברתי הבסיסי בארה"ב בשנים אלה? המעמד הבינוני התבסס על עבודה קבועה למדי בדרך כלל בחברת ענק - בייצור (מכוניות בGM, או פלדה בAmerican Steel and Iron, או מוצרי חשמל בGE, וכו') או בשירותים (בAT&T למשל) או בממשלה; חברות אלה היו יציבות ורווחיות מספיק כדי להרשות לעצמן עובדים מאוגדים ולכן האיגודים המקצועיים היו חזקים למדי, ואלה בתורם הבטיחו סדרה של הטבות סוציאליות סביב מקום העבודה כמו ביטוח בריאות ופנסיה; כך שהמעמד הבינוני חש יציבות תעסקותית ורשת סוציאלית מספקת כדי להאמין כי עתידו רק ילך וישתפר. במקביל, האמון בממשלה היה גדול יחסית ואיתו האמונה כי הממשלה - באמצעות מנהל ציבורי משכיל מצוייד במיטב המחקר המדעי העדכני - יוכל לטפל בבעיות החברה כמו עוני, חינוך לקוי וכו', ולהבטיח את הקיום המינימלי למי שלא מסוגל לקבלו במסגרת העבודה, כמו זקנים ומובטלים - הן ברמת ההכנסה (וכאן בא הביטוח הלאומי ובולי המזון) והן ברמת הבריאות (מדיקייר ומדיקאייד).
אלא שמאז שיאו של המודל הזה עם חוקי ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון באמצע שנות הששים, המודל הכחול נמצא בנסיגה מתמדת ועמוקה, והוא הגיע כעת אל פי משבר: הייצור במערב הלך ודעך, הן לטובת עובדים זולים יותר בסין והן לטובת אוטומציה, ומשרות הייצור הבטוחות אבדו ללא שוב, ובמקרה הטוב הוחלפו במשרות שירותים הרבה פחות רווחיות ובטוחות; השנויים הדמוגרפיים - בעיקר הירידה בשיעורי הילודה - הביאו לכך שההנחות בבסיס תוכניות הרווחה לא עמידות יותר, ולכן תוכניות אלה, כמו גם תוכניות פנסיה, עומדות בפני משבר פיננסי קרוב; הממשלה הוכיחה חוסר יכולת לטפל בחלק מהבעיות העמוקות יותר של החברה כמו עוני, וחלקים ממנה אף הפכו לגילדה שנתפסת בעיני הציבור כחלק מהבעיה ולא מהפתרון (הדוגמה הבולטת היא המורים בחינוך הציבורי). בקיצור, טוען מיד, המשבר הכלכלי של ימנו הוא רק סימפטום למשבר בסיסי בחוזה החברתי-מדיני בארה"ב, שצירך להחליפו בחוזה חברתי-מדיני אחר. (הוא פחות מתרכז באירופה אבל גם שם אפשר לראות את אותם סימני משבר מדינת הרווחה).
יש משהו מאוד משכנע בטיעון הזה (למרות שיש לי מחלוקת עליו בחלקו, ועל כך בהמשך) ועל רקע זה יש משהו שנראה קצת מחוץ לצייטגיסט בדרישת המחאה של הקיץ האחרון להחזרת מדינת הרווחה. הרי בדיוק סביבנו אנחנו רואים את שברו של המודל הזה. אז האם אפשר בכלל, ואם כן, איך, לממש אותו בישראל? 

זו בעיה קשה. אבל לפני שאני מגיע למה אני הייתי עושה, היתה לי עוד פתיחה לפוסט הזה שאני לא רוצה לוותר עליה:
אם תכנסו בהזדמנות לכל חנות ספרים גדולה בארה"ב יש כמעט תמיד אזור של current events. ושם, לצד ספרי עיתונאים שמוכרים גם בנוסח ישראלי (למשל חרקירי של דרוקר על ברק או "ישראל נגד איראן" שמככב בימנו) יש גם כמעט תמיד סדרה של ספרי פוליטיקאים, וזה דבר יפה מאוד בעיני: הדרך הראשונית של פוליטיקאי אמריקאי לנסות לפרוץ לזירה הלאומית היא באמצעות ספר בו הוא שוטח את כל מה שלא טוב לדעתו באמריקה ואיך הוא הולך לתקן את זה. כמעט תמיד אלה ספרים די משמימים שמכילים בעיקר ססמאות בחירות מנופחות לכדי פסקאות, אבל עדיין זה מהלך מרשים בו פוליטיקאי בא בפני הציבור ומציג מה הוא רוצה לעשות ומה מניע אותו - ולפעמים אפילו הספרים הללו אכן מהווים חלק משמעותי בדיון הציבורי בקמפיין, הדוגמה האחרונה היא Fed up של ריק פרי (למרות שאחרי שקראתי אותו, הוא הרבה יותר שטחי מצפיותי הראשוניות) . לכן מאוד שימח אותי ספרה החדש של שלי יחימוביץ', "אנחנו". אמנם רובו לא באמת חומר חדש אלא הוא מורכב מנאומים ופוסטים שלה, אבל הוא עדיין מציג תמונה מקיפה של עמדותיה ומהלכיה בכל רחבי המדיניות החברתית-כלכלית. ויאמר לזכותה, שהיא לא בורחת מהתיוג "סוציאליסטית", ואף נושאת את סמליו בגאון:

(אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי מנחש מהתמונה שמדובר על ספר נוסטלגיה לקיבוצים של שנות ה30-50, לא למצע כלכלי ל2011). קראתי את הספר בעיון לפני שעמדתי פעמיים בתור די ארוך ברח' אלחריזי כדי להצביע עבורה (למרות שכנראה הייתי מצביע בכל מקרה "רק לא פרץ" בסיבוב השני), ומכאן עולה השאלה ביתר חריפות: זה ריאלי בכלל? זה נכון?

אז לשם כך הייתי מחלק את הספר לשלושה חלקים:
החלק הראשון, עימו אני מסכים לחלוטין, הוא תחומים שהבהם גם יחימוביץ' עצמה טוענת שדורשים תיקון מעמיק לא רק מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית אלא גם קפיטליסטית למהדרין: העובדה שחלקים ניכרים מהמשק הישראלי (שיווק מזון, ייצור מזון, תקשורת, אינטרנט, בנקים, ביטוח, מלט, ועוד) נשלטים בידי טייקונים, שבדומה לאולגרכים הרוסים לא עשו כמעט דבר כדי להגיע למעמדם זה מלבד להיות בזמן הנכון במקום הנכון ובעיקר להיות מקושרים לגופי המימון; העובדה שבתחומים אלה כמעט ואין תחרות ולכן המחירים בהם גבוהים בהרבה ממקביליהם בחו"ל; ההתנהלות השערורייתית של גופי המימון החוץ בנקאיים והבנקאיים שהעניקו הלוואות כאלו לטייקונים, ברמותצ מינוף מטורפות, ולאחר מכן אפשרו להם תספורות מתספורות שונות (אילן בן דוב, למשל, קנה את אורנג' במינוף של כמעט 100%), ואף פעלו באופן ברור למניעת תחרות (ראו למשל סאגת המכרז למפעיל סלולרי רביעי); שיטת הפירמידות שמאפשרת לנוחי דנקנר למשל לשלוט בשופרסל באמצעות פחות מרבע מהמניות, וגם מעודדת שכר אסטרונומי למנהלים (כי כך בעל השליטה - שקובע את השכר - מוודא שהמנהל עושה את רצונו ולאו דווקא את מה שטוב לחברה) - כל אלה צריכים תיקון דרמטי - על כך יש הסכמה החל בשלי יחימוביץ וכלה בדה-מרקר. (ואגב, אם אתם חושבים שאין למצב הזה שום קשר לכך שבעלי הון משלמים על כרטיס הטיסה של שרה, ועל מלונות בלמעלה מ10,000$ ללילה בחופשותיו של ראש הממשלה, אשריכם התמימים)
החלק השני הוא היותר מורכב, והוא התחומים של מדינת רווחה פרופר. יחימוביץ' מאוד מתנגדת להפרטות: בחלק מהמקרים אני מסכים איתה ולו מסיבה עקרונית (לא לגטימי שהמדינה תפריט בית כלא מכיוון שהזכות לשלול חירות לא יכולה להיות נתונה בידי מישהו פרט למדינה, אחרת זו עבדות); בחלק מהמקרים אין ספק שההפרטות הן כושלות (עמיחי מעבדותי הקודמת סיפר סיפורים די מזוויעים על המודדים הפרטיים שמשרד השיכון מעסיק בקבלנות, שפשוט לא טורחים להגיע כדי למדוד ומשתמשים במפות ישנות למשל) או לפחות לא הוכיחו את עצמן אל מול ניהול המדינה (השוו את בנק הפועלים הפרטי לבנק לאומי), אבל אני לא בטוח שהפתרון הוא דווקא במניעת ההפרטה אלא בחיזוק הפיקוח, כפי שטען אודי ניסן (שטען, ברמה מסויימת של צדק, שאם המדינה לא מסוגלת לפקח אז למה להניח שהיא תוכל לנהל את העבודות האלה בעצמה); בתחום אחר יחימוביץ' תומכת מובהקת בהתאגדות עובדים ומקוננת על הקלות הבלתי נסבלת של פיטורין; קל למצוא את המקרים שבהם העמדה הזו מופרכת (נסעתם היום ברכבת?) אבל המחיר הוא חוסר יציבות תעסוקתית לחלק ניכר מהמעמד הבינוני, שלא לדבר על פועלי טקסטיל מפוטרים שנשכחים יום אחרי פיטוריהם. בעיה דומה היא מצב החינוך האפור (יחימוביץ' טוענת ששכר לימוד דה-פקטו נגבה בעשרות אחוזים מבתי הספר באמצעות אגודות הורים) הוא מחפיר אבל מאידך לא נכון להתנגד להורה שרוצה לתת את הטוב ביותר לילדו - הן מוסרית, והן פרקטית אני דווקא מעוניין שהורים יהיו מעורבים בחינוך ילדיהם ולא יאשימו את 'המערכת'; בעיה דומה יש עם בריאות פרטית. אז יחימוביץ' נוקטת בקצה הסוציאליסטי, ואני לא הולך איתה עד הסוף; עדיין אני חושב שנכון לקיים על כך דיון ולהתעמק במורכבות של כל אחד מהנושאים הללו, ולא להגיע למצב כיום בו יש שילוב של הרע משני העולמות: גם מפריטים וגם לא מפקחים; מפטרים ושוכחים את המפוטרים, חינוך פרטי בתוך בתי ספר ציבוריים ומעטפות מתחת לשולחן בבתי חולים ציבוריים.  בקיצור, אין לי תשובות ברורות אבל אני חושב שנכון יהיה להזיז קצת את המטוטלת שמאלה.
וכאן אני מגיע לחלק החשוב ביותר, אותו אפשר להתחיל מחוק ההסדרים: חוק ההסדרים נוצר במגרת התוכנית הכלכלית של 1985, שבאה להציל את הכלכלה משמונה שנות שרי אוצר נוראיים מהליכוד שהביאו ל400% אינפלציה. מחוק חירום הוא הפך לכלי מרכזי שבו משרד האוצר מנהל את כלל המדיניות הכלכלית ובעצם שואב את הסמכויות ממשרדי הממשלה האחרים. האשמה היא לא רק באוצר: נוצר תהליך דו כיווני, בעיקר מאז ממשלת המיעוטים של נתניהו ב96, בו האוצר הוא המבוגר האחראי וכל שאר הגורמים במערכת הפוליטית מנסים לחטוף כמיטב יכולתם. וזה מודל חברתי שצריך לשנות. צריכים להחזיר את הדיון הכוללני אל הציבור. צריכים לבטל את חוק ההסדרים כדי שחברי הכנסת שמציעים הצעות חוק יהיו אחראיים על התקציב. אני לא נאיבי, כל עוד קיימים ח"כים כגון סילבן "אני יודע שחוק קצבאות הילדים שלי פוגע במדינה אבל בשביל להפיל ממשלה אעשה הכל, ואפילו לא אתבייש להודות בכך ברדיו" שלום, יש בכך סיכון גדול; ואולי לשם כך צריך להנהיג כללים כמו הpay-go בסנט האמריקאי, בו על כל חוק עם משמעות תקציבית לכלול גם את האמצעים בהם ישלמו עליו. אבל זה עדיין מתחייב מהדמוקרטיה. לא בכדי, תקציב הוא הכלי המרכזי בו הפרלמנט שולט על הממשלה בכל דמוקרטיה, ולא בכדי אי העברת תקציב משמעותה אי אמון בממשלה. (במובן הדמוקרטי, תקציב דו שנתי כמו של שטייניץ הוא חרפה) התקציב צריך לחזור לדיון הציבורי; מעבר לפרטים, הבסיס של מודל חדש צריך להיות חזרה לדיון כלכלי מקיף, כוללני, לא סקטוריאלי.

הבטחתי עוד מילה על המודל הכחול: חלק מהאפוקליפסה שמיד מתאר היא תוצר של נסיבות מאוד אמריקאיות, שניתן לפותרן יחסית בקלות, בעיקר שתיים: האחת, שמאז רייגן האמריקאים התרגלו לחשוב שהם יכולים לקבל ממשלה מבלי לשלם מסים, וכך כשהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה40 הם עדיין דורשים קיצוצי מס. יכול להיות שפשוט צריך לחזור למודל הכחול המקורי בתחום הזה והרבה מהבעיות התקציביות יפתרו. השניה, היא שנוי דמוגרפי יחסית חד פעמי, בו מספר הילדים לאישה ירד משלושה בממוצע לשניים בממוצע (ושם הוא יציב כבר שנים לא מעטות). זה אולי דורש התאמה חד פעמית, אבל זה לא בהכרח אומר הכל המודל האקטוארי של ביטוח לאומי ופנסיה קורס. בפרט, זה לא ממש רלוונטי אלינו: בישראל לא זו בלבד שהביטוח הלאומי בעודף תקציבי, מסי הביטוח הלאומי משמשים כדי לסבסד את תקציב המדינה הרגיל.

נ.ב. לא שאני כזה מעריץ שרוף של יחימוביץ', אבל מסע ההתנפלות עליה מצד שלל כותבי הארץ רק בגלל שהיא לא מוכנה להאשים את כל בעיות מדינת ישראל במתנחלים, ושהיא מוצאת לנכון לעשות קואליציות לעניינים מסוימים גם עם גדעון סער, מוכיחה שלא רק ב"שבת בשבתו", גם בהארץ יש אנשים שלא מסוגלים להמודד עם עולם מורכב יותר ממערכת צירים אחת, כן שטחים/לא שטחים.

12 תגובות:

  1. גם אני הצבעתי פעמיים לשלי ואני שמח בבחירתה.
    בסיבוב הראשון אפילו התנדבתי והסתובבתי בחולצה אדומה עם עוד מתנדבים שלה ברחבי ת"א.
    מה שכן, לפעמים ניסיתי לעורר דיון עם המתנדבים על כך שלפעמים היא קיצונית מדי, ובפרט דיברתי על כך שאי אפשר לתמוך בארגוני העובדים בכל מקרה. כדוגמאות נתתי את נמל אשדוד ואת הרכבת. די התפלאתי מכך שבאופן גורף, כל האחרים היו לגמרי בעד ארגוני העובדים גם במקרים האלה (זו אחת הסיבות שבסיבוב השני כבר לא התנדבתי).

    ואגב, למה "רק לא פרץ"?

    השבמחק
  2. אני חושב שההנחה שאדם יכול להיות שר - או אפילו שר בכיר - ללא אפילו תואר ראשון היא זלזול במדינת ישראל. הוא בור (או לפחות כך הוא מתבטא); הוא מעולם לא עסק בדבר פרט בעסקנות; כראש ההסתדרות הוא היה אחד הגורמים המזיקים ביותר לעבודה מאורגנת ולכלכלה הישראלית, והוא היה שר בטחון איום ונורא. נשמע לי מספיק...

    השבמחק
  3. אינני מצביע שמאל, אבל עדיין לא מובן איך בן אדם שפוי יכול להתנגד להפרטה? במקרים שבהם הפרטה לא הצליחה הסיבה נובעת לא מההפרטה אלא מהעדר תחרות ורגולאציה. ברור שאם מונופול יופרט דבר לא ישתנה כי הוא מונופול. אבל אם זה כךזה לא קפיטליזם ולא הפרטה.

    נ.ב. אופ טוב אני שמתי לינק למאמרים של נדב שנרב.

    השבמחק
  4. אני מצטער, אבל קשה לי לראות מאיפה מגיעות האמוציות סביב עמיר פרץ.
    תואר ראשון? נראה לי יחסית לא רלבנטי להנהגה. האם תואר ראשון במתמטיקה או במדעי המחשב, למשל, יכול לעזור באיזושהי החלטה מדינית? לרבין, וכנראה גם לפרס, לא הייתה שום השכלה אקדמאית.

    בור? אני לא שומע את זה בדבריו, ולא יודע מה גורם לך לחשוב ככה. אני שומע אדם אינטיליגנטי עם מבטא, שאולי לא יודע אנגלית.

    שר ביטחון איום ונורא? לא יודע, זה לא מה שאומרים רוב הפרשנים ורוב אנשי הצבא.

    ראש הסתדרות מזיק? אני לא יודע מספיק על זה, יכול להיות שאתה צודק.

    אבל שכחת דבר אחד שחשוב שיהיה למנהיג וכל-כך חסר לנו ברה"מ הנוכחי: אומץ.
    פרץ הוא אידיאולוג שדבק בעמדותיו היוניות עוד משנות ה-80 לפחות. כבר אז לא היסס והביע עמדות מאוד יוניות שצרמו לרבים מבוחריו בשדרות. גם לעמדות הכלכליות שלו הוא נאמן הרבה שנים.
    נראה לי תמוה להעדיף אפילו את בוז'י הפחדן, שנכנס לכל ממשלה, על פני פרץ.

    השבמחק
  5. משפט אחד שתפס את תשומת ליבי במיוחד: "אני לא בטוח שהפתרון הוא דווקא במניעת ההפרטה אלא בחיזוק הפיקוח, כפי שטען אודי ניסן (שטען, ברמה מסויימת של צדק, שאם המדינה לא מסוגלת לפקח אז למה להניח שהיא תוכל לנהל את העבודות האלה בעצמה)" -
    1. לא בטוחה שהבנתי מה עמדתך. אתה בעד הפרטה + חיזוק הפיקוח?
    2. מה שמעניין בטענה של אודי ניסן (ושאתה מסכים איתה, אם הבנתי נכון) זה שבדיוק באותה מידה אין שום סיבה להניח שאם המדינה לא מסוגלת לבצע את העבודות הללו בעצמה (הנחת המוצא של כל חובבי הפרטה) היא כן תהיה מסוגלת לפקח ביעילות על הגופים המופרטים שאליהם יימסר הביצוע בפועל. זה אחד הטיעונים הסוציאליסטיים המקובלים שמתנגדים להפרטה. אם אתה חושב שהמדינה לא יכולה לבצע, איזו סיבה יש לך להניח שהיא מסוגלת לפקח (לבצע רגולציה יעילה, כפי שמאמין, למשל, המגיב mustashriq למעלה). אני מניחה שאחת הסיבות שאני סוציאליסטית היא שאני מאמינה שאם המדינה מסוגלת לפקח ביעילות, היא גם מסוגלת לבצע ביעילות, ואם היא לא מסוגלת לבצע ביעילות, היא כנראה גם לא מסוגלת לפקח ביעילות. ואם היא לא מסוגלת לעשות אף אחד מהם ביעילות, אני עדיין מעדיפה שהיא זו שתבצע, בצורה המיטבית בה היא יכולה לעשות זאת, מאשר שמי שיבצע הוא גורם פרטי שאין לו שמץ של מחויבות כלפי האזרחים.

    השבמחק
  6. פודרה: תואר הוא בסיס להשכלה. הוא גם מלמד תכנים, גם שיטות חשיבה, וגם אומר שהעסקת את השכל שלך 3 שנים - וזה תקף גם לתואר במדעי המחשב. ולא דין רבין ופרס שבנעוריהם היתה קיימת רק אוניברסיטה קטנה אחת, כדין עמיר פרץ, שהוא בדור שהשכלה אקדמית הפכה למקובלת הרבה יותר.
    על תפקודו כשר בטחון אין לי אלא להצביע על מלחמת לבנון השניה.
    אני מסכים, שהוא נוקט בעמדות לא פופלריות, וצריך לזקוף זאת לזכותו (וזו בהחלט נקודה לטובתו אל מול בוז'י).

    שיר-דמע: כן, הכוונה שלי שאולי עדיף להמשיך את ההפרטות ולחזק את הפיקוח, אבל יש משהו מעניין בטיעון שלך, שבעצם הופך את הטיעון שלי. עדיין יש סיבה להניח שהמדינה תפקח טוב יותר מאשר תנהל, מכיוון שבדרך כלל במגזר הפרטי יש יותר accountability, ולו מכיוון שהפסדים ובעיות כלכליות יהפכו לבעיה מיידית של הבעלים ובתורם לבעיה מיידית של המנהלים. לא בכדי הועדים החזקים הם בדרך כלל במגזר הציבורי, מכיוון שבמגזר זה מי שנושא ונותן מולם לא עוסק בכסף שלו עצמו. פיקוח לעומת זאת יותר קרוב לתפקידה הקלאסי של הממשלה, ולכן יש יותר מקום לסבור שהיא תעשה זאת טוב יותר.
    אבל בעיקר אני חושב שלא נכון לנקוט בעמדה גורפת לכאן ולכאן. יש מקרים שהפרטה לא לגיטימית מסיבות מוסריות (כמו כליאה, שזו זכות שקיימת רק למדינה ולא מוסרי להעניק אותה לאיש פרטי, שכן אז זו עבדות) ויש מקרים שהמדינה טובה יותר בניהול, בעיקר איזורים בהם יש מונופול טבעי. אבל ברור שיש גם מקרים שבהם ההפרטה עשתה רק טוב - אם תזכרו בתקופה שכור וכלל למשל היו בסכנת פשיטת רגל תמידית, דבר שכיום אין רחוק ממנו מהמציאות.

    השבמחק
  7. קודם כל, אני לא לוקחת קרדיט על הטיעון "שלי", כפי שכתבתי זה טיעון סוציאליסטי מקובל מאוד ושמעתי אותו פעמים רבות בחוגים הסוציאליסטים בהם אני מסתובבת. מפליא אותי שטרם נתקלת בו.

    אני מסכימה איתך שאין מקום לנקוט בעמדה גורפת לכאן או לכאן. יש מקרים בהם ההפרטה מתאימה ויש מקרים שלא.
    הנקודה העיקרית שאני חושבת שצריך לדון בה היא מהם הקריטריונים להתאמתה או אי-התאמתה, והצלחתה או אי-הצלחתה, של הפרטה. אני בשום פנים ואופן לא חושבת שהקריטריון היחיד צריך להיות קריטריון השורה התחתונה, שורת הרווח או ההפסד. העובדה שתאגיד מצליח מבחינה כלכלית לא אומרת שהוא משיג את מטרותיו, כי השאלה היא קודם כל מהן מטרותיו. מטרתה של המדינה היא לא להיות ברווח אלא לספק שירותים מסוימים לאזרחיה. תאגיד פרטי, שמנהליו נמדדים בשורת הרווח שהם מצליחים להפיק עבור בעלי התאגיד, הוא לא בהכרח הדרך הנכונה (בלשון המעטה) לספק שירותים אלו לאזרחי המדינה (שירותי רווחה, חינוך, בריאות, תחבורה), כי האינטרס שלו תמיד יהיה לקצץ באיכות השירות לטובת החיסכון הכספי. אלו לא המקומות בהם החיסכון הכספי צריך להיות במקום הראשון.
    יאמר הקפיטליסט: אם יש תחרות חופשית, אז האינטרס יהיה לספק שירות טוב, שכן אחרת שורת הרווח תיפגע, וכך יובטח השירות הטוב לאזרחים. אבל זהו, שבסוג הדברים שהמדינה אמורה לספק, לרוב אין ולא אמורה או לא יכולה להיות תחרות חופשית (רכבת, לדוגמא, הוא סוג השירות שבו לא תהיה תחרות חופשית לעולם). מה עוד, ששירות טוב כפונקציה של תחרות בשוק חופשי משמעותו תמיד שמי שאין בכיסם לשלם עבור השירות הטוב יהיו הראשונים להיפגע. גם ככה הם נפגעים היום בשירותי החינוך והבריאות (לדוגמא) שהם מקבלים (שלכאורה אינם מופרטים). ככל שנפריט יותר, כך תגדל הפגיעה במי שידם אינם משגת לשלם את מחיר השירות הטוב.

    טוב, סליחה, קצת נסחפתי לסוציאליזם על רגל אחת. פשוט ניסיתי להראות שהמבחן שנראה כל כך נפלא, של הפסד כלכלי או הצלחה כלכלית, לא בהכרח רלוונטי לסוג הדברים שהמדינה אמורה לעשות, ולכן הפרטה היא לא בהכרח הדרך הנכונה להשיג תוצאה מוצלחת.

    השבמחק
  8. אוף, כתבתי תגובה ארוכה ואין לי מושג לאן היא נעלמה. בתמצית, היא התייחסה לדבריך כאילו קיומם של ועדים חזקים, שמתאפשר כשמי שעומד מולם לא מוציא את הכסף מכיסו, הוא דבר רע, וזו עוד סיבה שההפרטה היא טובה.
    אני התנגדתי לתפיסה זו, משתי סיבות.
    ראשית, נראה שחוזקו של הוועד קשור יותר לחיוניות השירות שהוא מספק ולמונופול שיש לו על שירות זה (היד על השאלטר) ופחות לגוף שעומד מולו. אם תפתח חברת חשמל מתחרה בבעלות פרטית, יכולתו של הוועד של חברת החשמל הממשלתית לנהל משא ומתן מול אותו גורם ממשלתי תיחלש פלאים. עד שלא תמצא דרך לפתור את בעיית המונופולים, תישאר תקוע עם ועדים חזקים, לא משנה מי ינהל את השירות הזה, הממשלה או גוף פרטי.

    שנית, אני לא חושבת שוועדים חזקים זה בהכרח דבר פסול. מבחינתי המדינה אמורה לספק גם לעובדים שלה תנאים נאותים, וועד חזק שעומד על כך הוא לא דבר רע. מדינה שמנצלת את עובדיה (כפי שנעשה באמצעות עובדי הקבלן) מועלת בתפקידה.
    שוב אני חוזרת לרעיון שהבעתי בתגובה הקודמת, לפיו לא נכון למדוד את המדינה בכלי של השורה התחתונה. חיסכון כספי על העובדים שעולה במחיר של פגיעה בשירות שניתן לאזרחים (ע"ע מצב המורים, העו"סים, הרופאים) פוגע בתכליתה של המדינה, גם אם הוא משאיר בקופתה יותר כסף.
    כן, המדינה צריכה להיות מאוזנת תקציבית, לא לבזבז כספים מיותרים ולא לתת הטבות מפליגות לעובדים (ע"ע עובדי חברת החשמל והנמלים). הפתרון לזה לא בהכרח עובר דרך הפרטה (כי הבעיה היא עצם קיומו של המונופול, כאמור, לא זהות הגורם המפעיל אותו), אולם החלשת כוחותיהם של וועדי העובדים ומניעת תנאים הוגנים מהם (שוב: עו"סים...) לא עולה בקנה אחד עם שאר תכליותיה של המדינה.

    השבמחק
  9. חלקית אני מסכים וחלקית לא.
    למרות שהיות חברה מונופול מאוד תורמת, עדיין לדעתי לעצם העובדה אם החברה היא ממשלתית או פרטית יש השפעה, בשל מערך התמריצים שעובד על המנהל הבודד. הדואר האמריקאי, למשל, קורס תחת מחויבויות לועד העובדים למרות שיש לו תחרות קשה מצד חברות הדיוור הפרטיות (UPS, FedEx) והוא אכן מפסיד בתחרות. כך גם ביחס לחינוך הציבורי בארה"ב - למרות שהוא נמצא בתחרות עם החינוך הפרטי, ובמקרים רבים מפסיד בה - המורים בחינוך הציבורי הם מהועדים החזקים בארה"ב. זה לא כדי לומר אם זה טוב או לא, רק מבחינת ניתוח המציאות.
    ב. אני מאוד מסכים שצריך למדוד את איכות השירות שהמדינה נותנת, ולא רק שורת רוח והפסד, למרות שגם הרוח וההפסד רלוונטי מכיוון שבכל זאת הכסף המממן את החברות הממשלתיות בא מהמסים של כולנו. אבל אני מסכים שזה לא צריך להיות השיקול היחיד, ושיקול איכות השירות/העבודה צריך להיות משמעותי, אולי אף יותר יותר (ואגב, אפשר גם לעצב הפרטות כך שזו תהיה תוצאתן, הכל תלוי באיכות המכרז). ובהקשר הזה, חלק מההפרטות הצליחו, וחלק נכשלו; וגם בחברות הציבוריות חלקן נותנות שירות מצויין ולכן ראוי שעובדיהן יתוגמלו כראוי (אני למשל חושב כך על חברת החשמל, למרות ההתלהמות הקבועה על חשמל חינם. היא פשוט חברה מצוינת במה שהיא עושה ולכן לא מפריע לי שעובדיה מתוגמלים כראוי), ובחלקן העובדים מתוגמלים ולא נותנים שירות טוב, ועל אלה אין לי שום בעיה עם צעדים שבאים להחלישם (רכבות, נמלים); בקיצור, כל מסקנה גורפת לכאן או לכאן ("תמיד עדיף להפריט" או "תמיד אסור להפריט") חשודה בעיני.

    השבמחק
  10. בגדול אנחנו מסכימים (שכל מסקנה גורפת לכאן או לכאן היא בעייתית). הנקודה שאני רוצה להדגיש (ובמידה כזו או אחרת עלתה בתגובה הראשונה שלי, בנוגע לחוסר האמון ביכולתה של המדינה לפקח ביעילות) היא שיש קושי רב להבטיח באמצעות המכרז את איכות השירות לאחר ההפרטה. קודם כל (וכאן אני מתבססת גם על ניסיוני המקצועי), קשה מאוד להוציא מכרז טוב שבאמת מכסה את הכל, תמיד שוכחים משהו. שנית, קשה מאוד לפקח על איכות הביצוע (בפרט שכאשר הביצוע עצמו יוצא מידי המדינה, קשה לה יותר להשאיר בידיה את הידע והאנשים הנדרשים כדי לבצע פיקוח איכותי, בעיקר בחלוף השנים). ושלישית, במיוחד כשמדובר במכרז שהיה מסובך ויקר, טבעי מאוד שהזוכה במכרז יתחיל לעגל פינות ולקצץ באיכות השירות, ולמדינה יהיה קשה מאוד להתמודד עם זה, כי קשה למצוא סנקציות אפקטיביות, ולבטל עכשיו את הזכייה במכרז ולהתחיל למצוא מישהו אחר (או להחזיר את השירות לידיים של עצמה)... נו, כבר עדיף לתת לו לעשות מה שהוא רוצה וזהו...

    השבמחק
  11. "אני לא חושבת שוועדים חזקים זה בהכרח דבר פסול. מבחינתי המדינה אמורה לספק גם לעובדים שלה תנאים נאותים, וועד חזק שעומד על כך הוא לא דבר רע"

    לדעתי, וועד העובדים ברכבת ובנמלים הוא דוגמא נגדית. מדובר בוועדים שמקבלים המון כסף (אם אני זוכר נכון, בנמלים זה שכר ממוצע של 20 אלף ש"ח לחודש לעובד) ועדין עושים המון צרות לאזרחי המדינה.

    יתרה מכך, כדרכם של פוליטיקאים (וראשי וועדים הם לגמרי פוליטיקאים) אכפת להם בעיקר מעצמם. למשל, וועדי הנמלים תמכו בהפרדה של העובדים לסוג א' וסוג ב'. כאשר סוג א' מקבל מלא הטבות וכולל את ראשי הוועדים (ואת העובדים הוותיקים) וסוג ב' כולל את העובדים החדשים.
    יש משהו קצת מצחיק בכך שהוועדים מדברים על סולידריות, אבל בעצם הם מוכנים לדפוק את חבריהם לעבודה על עוד הם יקבלו עוד העלאה...

    השבמחק
  12. מעניין מה שאתה אומר על האוצר, כי מבחינה מסוימת זה תהליך מקביל למה שקרה עם בג״צ, שבו הכנסת או גופים ציבוריים אחרים מוותרים בכוונה, דה פקטו, על סמכויותיהם בנושאים מסוימים, כדי שיוכלו לנקוט בעמדות פופוליסטיות אבל לא ריאליות ולסמוך על בג"צ שיהפוך את ההחלטה שברור לכולם שהיא מזיקה (בפסילה של המפלגות הערביות בבחירות האחרונות (?) זה אפילו נאמר במפורש). זה אחד מהתהליכים המזיקים ביותר בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, לדעתי, מכל מיני סיבות, אז מדאיג לראות שזה אולי גם המצב גם עם האוצר. אולי יש גם עוד דוגמאות. מבחינה מסוימת זה מזכיר גם את המשחקים האחרונים בארה"ב בין המפלגות סביב הגדלת החוב... 

    השבמחק