2 מ300,000

נתחיל בשלל התנצלויות: יש מינון קצת גבוה של פוסטים ישראליים בזמן האחרון, אבל התקופה דורשת זאת. אז עוד איזה פוסט אחד או שניים בענייני מחאה, ונחזור לידידינו מעבר לאוקיאנוס. זה גם יצא פוסט ארוך וכבד, אבל מאידך הוא יושב לי בראש כבר כמה שבועות והנה ההזדמנות לכותבו.

למה מתייחס ה300,000 שבכותרת אני מניח שאתם כבר יכולים לנחש. המספר שניים מתיחס למספר הכיפות שראיתי - וחיפשתי בעקביות לאורך כל ההפגנה בת"א -  מבין המפגינים. נכון שלא ראיתי כנראה את כל 300,000 באי כיכר המדינה בערב ה3.9, אבל עדיין די בבירור הדתיים לא היו שם, ובאופן בולט. עצוב, אבל לא מאוד מפתיע; אני לא מחדש בתמיהתי על היחס - הנע בין זלזול (דוגמה מס 1), תקיפות אד-הומינם (דוגמה מס' 2), החשד הקבוע בסמול (דוגמה מס' 3) תיאוריות קונספירציה (דוגמה מס' 4), ועד להתעלמות בתקוה שזה יעבור - של הציבור הדתי לאומי למחאת קיץ 2011, ורבים וטובים כבר התיחסו לכך לפני. וגם על השאלה, איך ניתן להסביר את זה ומה זה אומר, כבר כתבו לא מעט. אבל בכל זאת, בשביל מה יש לי בלוג אם לא בשביל לפרוש את התיאוריה שלי בנושא.

ברמה הבסיסית, אני מסכים מאוד עם מה שכתב תומר פרסיקו. יש כאן ניתוק נפשי עמוק עם הציבור הכללי. המחאה הזו הולידה ויכוחים רבים אבל זלזול והתיחסות רגשית מבטלת כלפי משתתפיה באה כמעט רק מקולות דתיים לאומיים. הדתיים כל כך מנותקים מהציבור הכללי, שהם לא מרגישים כנראה בכאב כל כך משמעותי של הציבור - 88% לפי רוב הסקרים; וסוגיה מספקת כדי להוציא 450,000 לרחובות כמעט ללא ארגון, עם מעט מאוד פרסום יחסית (במיוחד עם זוכרים את הצפתם, מילולית, של רחובות ירושלים במודעות לקראת הפגנות הימין הגדולות בשנות ה90), בלי אוטובוסים והסעות להפגנה, וכמעט כולם מבוגרים. וכחושבים על זה - ניתוק שכזה הוא לא מפתיע אחרי הכל זה ציבור שלמעלה מרבע מבניו חיים בהתנחלויות שסביבתם דתית בלבד וחלק ניכר מהשאר חי בישובים ובשכונות עם דומיננטיות דתית; ציבור עם מערכת חינוך נפרדת, כך שהמפגש הראשון של הדתי הממוצע עם העולם החילוני הוא בגיל 18 אם לא למעלה מכך; וציבור שכמות לא מועטה ממנו - ובעיקר מנהיגותו הרוחנית - גם עובד ונפגש כמעט אך ורק עם דתיים. יתר על כן, מצב ההתיחסות הבסיסית הוא של עימות עם הציבור החילוני ולכן בהכרח כל מה שבא מ"התל אביבים" חשוד ולא מעורר הזדהות. נכון, יש הרבה הסברים ורציונליזציות לסיבה שלא להצטרף, אבל אלה רציונליזציות שבאות על בסיס המצב הנפשי של ניתוק. כתרגיל מחשבתי, נסו לחשוב אם אחד מההסברים הללו היה מוצג כסיבה להפסיק את התמיכה במפוני גוש קטיף, למרות שמבחינה עניינית טענותיהם דומות.

אבל יש כאן יותר מזה לדעתי. המצב הנפשי הזה נובע לא רק מניתוק אלא גם מחוסר אונים. אבל לשם כך אעשה עיקוף קטן דרך החפץ חיים.
אחד השיעורים הטובים ביותר שלמדתי בתואר במחשבת ישראל היה שיעור של ד"ר בני בראון על החפץ חיים. ואחת הנקודות המעניינות מהשיעור היא הטענה הבאה: פעילותו המרכזית של החפץ חיים - בליטא של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 - היתה במהלך אחת התקופות הסוערות בתולדות העם היהודי. לא זו בלבד שהאיומים הגדולים על היהדות המסורתית מצד החילונות, ההשכלה, הקומוניזם והציונות נגוס בחברה היהודית המסורתית, אלא שהיא עצמה עמדה בפני אתגרים דרמטיים: הדוגמאות הבולטות הן ההגירה המסיבית לארה"ב, שם לא היתה כל תשתית לקיום חיים יהודיים והיה חשש רב להתבוללות מהירה, וצו הגיוס הכללי לצבא רוסיה, שהוצא ב1874 וחייב בגיוס כמעט את כל הגברים בגיל 21 לשירות של 6 שנים ומעלה. כפי שניתן לצפות, הצו גרם לאנדרלמוסיה בקרב האוכלוסיה היהודית, למקרים של קניית שחרורים בכסף, ואפילו חטיפת ילדי עניים ויתומים שיתגייסו במקום בני עשירים וחזקים בקהילה, ובקיצור למתח פנימי רב שאיים על שלמות הקהילות ממש. החפץ חיים באותה התקופה עלה למעמד המנהיג הבלתי מעורער של העולם החרדי הליטאי. ועדיין, אם מסתכלים בכתביו, כמעט ואין התייחסות לבעיות הגדולות של השעה, בודאי שלא התיחסות הלכתית או ערכית. הוא אכן כתב שני ספרוני הלכה, "מחנה ישראל" לחיילים ו"נדחי ישראל" למהגרים לאמריקה - אך דוקא עיון בהם מעיד עד כמה מנותק היה דיונו של החפץ חיים מהבעיות הדרמטיות שהתהליכים האלה עוררו. בכל רחבי המשנה ברורה אין כל התיחסות לבעיות הגדולות של החברה, והאמירה המוסרית המשמעותית ביותר שהחפץ חיים ראה לנכון לקדם, בספר שהוא נקרא על שמו - החפץ חיים - היא באיסור לשון הרע ורכילות. בקיצור אל מול אחת התקופות הקשות ביותר לקהילות היהודיות, עם בעיות דרמטיות, העיסוק העיקרי של החפץ חיים היה במה ברל אמר לשמרל בדרך למקוה.
אין כוונתי לזלז בתלמידי חכמים (באמת שלא) - יש כאן גישה ברורה של החפץ חיים  לגבי ניתוק מוחלט של הרב והתורה מעיסוק בבעיות הגדולות של החברה, לא כל שכן המדינה (יש בכך הרבה אירוניה שמצד שני, החפץ חיים הוא שתבע את המושג "דעת תורה" שבשמו מתיחסת החברה החרדית לכל אמירה של רבניה בכל תחום שהוא כאל הלכה פסוקה).
ובדיוק כנגד הגישה הזו יצא הרב קוק. לרב קוק היו כמובן הרבה אג'נדות אבל אני לא חושב שרבים יחלקו עלי אם אטען שאחת המרכזיות שבהן היא חיבור מחדש של התורה לשאלות הגדולות של החברה והחיים. זו הרי מהותה של תורת ארץ ישראל שרצה לקדם; בשם התפיסה הזו כתב את מאמר הדור ובשמה אפילו התיר את היתר המכירה - כל אלה מתוך הנסיון לראות כיצד יכולה התורה להיות רלוונטית לשאלות מהותיות של הדור; כיצד ניתן לבנות חברה ומדינה לאור ערכי התורה.
והטרגדיה היא שדור אחד בלבד אחריו, כל העיסוק בשאלות חברה ומדינה בציבור הדתי קרס אך ורק לשימור השליטה הישראלית ביו"ש. שאלת יו"ש (ואולי גם כפיית כמה שיותר מהמאפיינים הפרטיקולריסטים והטקסיים של הדת במרחב הציבורי, למשל דחיקת רגליהן של נשים בצה"ל החל מתפקידי לחימה וכלה בתפקידי שירה) היא השאלה היחידה שבעיני הציבור הדתי יש לו ולתורת ישראל מה לתרום בעניינים הגדולים של חברה ומדינה. בעצם הציבור הדתית לאומי חזר תודעתית לשטעטעל, ואין לו מחשבה ערכית על השאלות הגדולות של חברתו ומדינתו פרט לשאלת השטחים. (איזה מימוש עצוב לנבואתו של מלך כוזר "כאשר תהיינה בידיכם חרבות, תקטלום" - ציטוט מהזכרון, אל תרדו עלי על חוסר דיוק) וכאשר עולה שאלה כזו - למשל בנושאי חברה וכלכלה - הוא עומד חסר אונים.
תאמרו - והרי הדיון הכלכלי הוא כלל לא ערכי, זהו דיון טכנוקרטי, של כלכלנים, ובכלל, מה ערכי בדרישות להעלאת רמת החיים? אלא שזו כמובן שטות. הקריאות המרכזיות בהפגנות כבר כמה שבועות הן לא רק לדיור, אלא לשינוי מסיבי של המשק הישראלי, לשובה של מדינת הרווחה. ומאוחרי מדינת הרווחה יש שאלות ערכיות מהותיות וקשות: האם, ועד כמה נכון, שהמדינה תספק רווחה, בריאות, חינוך? רווחה מאידך הכרחית כמובן לקיום מינימלי בכבוד של העניים, אבל אולי היא גם דנה אותם לתלות? האם הרווחה הישראלית באמת מקדמת את מקבליה, כדוגמת תהליך הצדקה של הרמב"ם? והאם לגיטימי למסות עבודה ב50% כדי לממן רווחה? האם נכון שהמדינה תעמוד מאחורי רפואה ציבורית, ועד כמה? הרי להוצאות בריאות אין סוף, מתי חייבים לשים את הגבול? האם נכון לאפשר בכלל רפואה פרטית? מחד, היא מביאה לרפואה טובה לעשירים ורעה לעניים, ודנה אנשים למוות פשוט מכיוון שאין להם מספיק כסף. אבל מאידך, איזה מוסר זה המונע ממני לתת כל מה שיש לי כדי לתת את הטיפול הרפואי הטוב ביותר ליקירי? ואם כבר אנחנו ברפואה - האם לגיטימי שרופאים ישבתו, תוך סיכון חוליהם? ואם לא, איזה כלים יש בידיהם לדאוג לזכויותיהם? האם חינוך צריך להיות שוויוני? ואיך זה מתיישב עם שכר הלימוד הגבוה במערכת החינוך הדתית, ועם קידוש השם הגדול שמערכת החינוך הדתית הפ"ת עושה בימים אלה בקילטת עולי אתיופיה?
אני לא חושב שיש לי תשובות ברורות, אבל אלה שאלות שצריכות להשאל. זה נושא חשוב לדון בו. נכון, לא דנו בו שנים ארוכות, אבל פתאום הוא חזר לבמה בתהליך הלימוד העצמי הגדול שקרה בציבור הישראלי במהלך המחאה, והוא אולי התוצאה הכי משמחת שלה (כפי שכתבתי בתחילת  השבוע; הנה דוגמה יפה). אגב, בחלק מהשאלות האלה דרישות "המחאה" מאוד מוטעות לדעתי. אבל גם אם מתנגדים להן, צריך להשתתף בדיון, ובטענות ענייניות. והציבור הדתי בכלל לא יודע להשתתף בדיון, זה לא נמצא בקואורדינטות שלו (אני קצת מרגיש שאני חוזר על תיאורית המוסד המיוחד).
זה מצב מאוד מביך ולא נעים, שכן פתאום המגזר עומד מול מדינה שלמה שעוסקת בנושא שהוא בכלל לא יודע איך להתיחס אליו; המגזר אולי חשב שהוא עבר מלהיות משגיח הכשרות בקרון המסעדה אל הקטר, אבל פתאום גילה שבכלל הרכבת נמצאת על פסים אחרים. אז מה הפתרון? מנסים לבטל או לזלזל במחאה; לטעון טענות אד הומינם (מפלטו האחד לפני אחרון של הנבל, לפני הפטריוטיות) או מנסים להקריס את הדיון לקוארדינטות הידועות סמולנים <-> שאר העולם, ואז המוחים = תל אביבים משתמטים = סססמולנים, ובא לציון גואל.

וכמה דיוני שוליים:
א. הורי, שהפגינו בירושלים, דווקא ראו לא מעט דתיים. אלא שאלה הירושלמים, המימדניקים, אנשי שירה חדשה או בקצרה - בדיוק אותו תת ציבור זערורי שהצינות הדתית הכללית כל כך נהנית ללעוג לו. מאלה גם יצא "מעגלי צדק" - אולי הארגון היחידי שאני מכיר שמנסה לעסוק מנקודת מבט דתית בשאלות של חברה, ובו מתנאים הדתיים כל פעם שתוקפים אותם בנושא. היו גם כמה צדיקים בסדום אחרים - הרב בני לאו, הרב שי פירון - אבל אלה היוצאים מין הכלל המעידים על הכלל.
ב. ישנה פעילות חברתית ענפה של הציבור הדתי לאומי, ואני הראשון שאודה בכך. ערך ההתנדבות מאוד משמעותי, וזו אחת מנקודות האור של המגזר. אבל זו תמיד מתוך מחשבת צדקה, מתוך "לעזור לאנשים אחרים" כלשון הזהב של הרב שרלו. אין כאן מחשבה עמוקה על כיצד ראויה חברתנו להיראות.
ג. דוד שאל, ובצדק, למה גם מתעסקים כל כך באובססיביות בדתיים והאם הם כן או לא משתתפים במחאה, ולא בציבורים אחרים. אז אותי הדתיים מעניינים כי משם באתי, אבל אני חושב שהסיבה בגדול היא זו: אם מסתכלי ם על פוליטיקת הזהויות הישראלית. בגדול ישנם שישה שבטים גדולים: מזרחיים, אשכנזים-חילונים, רוסים, חרדים, דתיים לאומיים וערבים (יש עוד קבוצות קטנות יותר כמו עולי אתיופיה, אבל בגדול זו החלוקה). חרדים וערבים מראש מוציאים את עצמם מחוץ למשחק. הם לא מסתכלים על המדינה הזו כמדינתם, אלא כמדינה זרה שממנה יש להשיג ולהציל מה שאפשר. הרוסים נדמו למדי בדיון הזה כי לדעתי הרוסים כציבור מובחן, עם אידיאולוגיה ומנהיגות, בדרך להטמע. אשכנזים ומזרחיים  השתתפו כאחד, ועמעום הזהות השבטית בין שניהם הוא אולי אחת התוצאות המשמחות של המחאה. נותרנו עם הדתיים, שמחד מדברים גבוהה על מעורבותם במדינה, ומאידך נעלמו מהדיון. אז סביר בעיני לשאול איפה הם.
4. ואחרון חביב: לך על זה עד הסוף, קלמן ליבסקינד. בסוף עוד תמצא שהקרן החדשה רצחה את JFK ופיברקה את תעודת הלידה של ברק אובמה.

----
עדכון:
ליטל מעירה, ובצדק, שאני מטשטש בין המושגים: "דעת ההלכה" אינה זהה ל"דעת הדתיים". בהחלט ניתן לטעון שלהלכה אין מה לומר בנושא מסויים, וזה לא מעיד בהכרח שלאדם הדתי או לדתיים כציבור אין מה לומר. ועל כך אשיב:
א. אני אולי מסכים בהחלט עם הטיעון שיש תחומים שההלכה פשוט לא מתערבת בהם, אבל הרב קוק ממש לא (הפרוייקט שלו, להבנתי, לא היה רק הקלת עול ההלכה, אלא שידוך מחדש של התורה - וההלכה - והחיים). ורוב הציבור הדתי - ובודאי מנהיגיו - רואה עצמו כיום כתלמידי הרב קוק (במהלך דיון ההתנתקות אחותי ניצן היתה בתיכון. הטיעון החוזר שהיא שמעה כנימוק להתנגדות להתנתקות היה "זה לא פוליטיקה, זו הלכה"). אני חושב שבמידה מסויימת גם הח"ח חשב כך - אחרי הכל, הוא אבי ה"דעת תורה". פושט הוא חשב שכיהודים אין לנו מה לעשות ביחס לשאלות הגדולות. ולכן מה שהיה לו לומר לחיילים או למהגרים היה עצות קטנות ומועילות, והפצרה בחיילים לחסור לביתם בחופשות גם אם המסע מסיביר ארוך.
ב. גם אם להלכה כשלעצמה אין מקום בחלק מהדיונים הציבוריים, יש מקום לדיון ערכי. והדיון הערכי הזה לא קיים בציבור הדתי - שדווקא יודע להרים דיונים ערכיים מרשימים (לא פעם הרבה יותר מהציבור הכללי); העדר ההתיחסות ההלכתית במובן הזה הוא הסימפטום של העדר כל התייחסות ערכית.