יש עוד כל מיני פוסטים בדרך, על ריק פרי ועל חזון ומה לא. אבל בינתיים, בבחינת מצוות היום. שתי תמונות 11.9, אמיתיות לחלוטין אך סוריאליסטיות כמו שאף צלם לא יכול לביים, שתפסו אותי בבטן ולא מרפות.
הראשונה, אפשר כמעט להסתכל על הפנים ולנסות לנחש מה עובר בראשם של עשרות אנשים בפתאום באמצע החיים, סתם כך ביום עבודה רגיל, מבינים שכל שנותר להם הוא להתקשר הביתה, להפרד בבכי ולקפוץ מהקומה ה100:
הראשונה, אפשר כמעט להסתכל על הפנים ולנסות לנחש מה עובר בראשם של עשרות אנשים בפתאום באמצע החיים, סתם כך ביום עבודה רגיל, מבינים שכל שנותר להם הוא להתקשר הביתה, להפרד בבכי ולקפוץ מהקומה ה100:
והשניה, כי אמריקה זו אמריקה: גם ביום האסון הקשה ביותר בעשורים האחרונים, כל אחד חי את חייו, הפרטיים והקטנים. וכך קו החוף של ברוקלין:
הקרדיט לאתר iconic photos, ותודה לאמא הפנתה את תשומת לבי אליו.
עצוב לראות את החלק השני.
השבמחקמעניין לחקור האם זה נובע מצורת התרבות המתירנית? או שזה היה קורה בכל מדינה אחרת? אולי פשוט מחוסר ערבות הדדית? או מזלזול בחיי אדם?
אפשר לנסות לחשוב מה קרה ביפן בזמן הרעידה ,
מה קרה בתאילנד כשהיה צונאמי.