בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 5 בספטמבר 2011

היסטוריה


ולו מסיבות של מספרים בלבד, היתה שלשום היסטוריה, וסוף סוף ה400,000 המיתולוגי של סברה ושתילה הודח מכסאו (במיוחד שסביר להניח שאז לא היו שם 400,000 איש - אין שום סכוי שבעולם שכיכר רבין יכולה להכיל כמות כזו של אנשים). אז עכשיו השיא החדש לשבור הוא 450,000, והכיכר שצריך למלא היא כיכר המדינה, שהיא פשוט ענקית. (בדיעבד, זה היה הימור לא קטן לעשות את ההפגנה שם, כי זו באמת כיכר ענקית - בערך 80 דונם אם נדייק. אבל משמולאה הכיכר, זה הסטנדרט החדש). היה גם מאוד כיף (בצעדה. בעצרת כבר קצת מעייף, אז עד לאייל גולן לא החזקתי).
אבל מעבר לכך, אני חושב שמחאת קיץ 2011 הצליחה לעשות הסטוריה קטנה, גם אם לא תשיג שום דבר בדמות הישגים קונקרטים בשבועות הקרובים.בעיקר כי היא יצרה לדעתי שנוי משמעותי בקרב כל משתתפיה: הגבירה את המעורבות, העצימה, העניקה תחושה לרבים ממעמד הביניים כי הם לא לבד וכי מצוקותיהם לגיטימיות, העניקה אפיק של פעולה לתעל את המצוקות האלה, העמיקה את הידע והביקורת של הציבור על המהלכים הכלכליים שמתרחשים מאחורי גבו - כל אלה תהליכים שעושים רק טוב לדמוקרטיה הישראלית; אמנם הבחירות הם (לפחות נכון להיום) בעוד שנתיים, אבל אני סבור שיש סיכוי גבוה שהמחאה הזו תצליח להעלות מחדש את אחוז ההצבעה, שירד בבחירות האחרונות אל מתחת לאחוז ההצבעה כמעט בכל מדינות המערב - וזאת כשלעצמה התפתחות מבורכת.
וכמובן, המחאה הצליחה להגדיר מחדש את השיח הפוליטי ולמקד אותו לתחום החברתי-כלכלי. אני לא סבור שהשיח הזה יעלם כל כך מהר, מכיוון שהשיח הפוליטי בתחום המדיני-בטחוני הפך לעקר וחסר משמעות. ברמה העקרונית - מנתניהו ושמאלה כל המפה הפוליטית מסכימה עם שתי מדינות לחלוקת הארץ. ברמה הפרקטית, נתניהו נאבק בכל כוחו לשמר את הסטטוס קוו, ולא נראה שיש מישהו במפה הפוליטית שיצליח לפעול באופן דרמטי אחרת, ומכיוון שזה שווי משקל לא יציב, משמעות המצב הזה היא שישראל - עצוב לומר זאת - הסירה את ידיה מקביעת עתידה בתחום המדיני, והקריסה להסדר יציב פחות או יותר בקוי 67 פחות או יותר תקרה בשלב כלשהו אבל כנראה שבעקבות אירוע חיצוני זה או אחר. (כתבתי על זה בזמנו כאן) אבל הצד החיובי של המצב הזה הוא שהדיון המדיני-בטחוני מת משעמום, והדיון החברתי-כלכלי כאן כדי להשאר.
(בהערת שוליים, זו עדיין אחת ההתפתחויות היותר חיוביות לטובת חלוקת הארץ לדעתי וזאת מכיוון ששימור הסטטוס קוו כמו שנתניהו רוצה דורש מאמץ קבוע והתגייסות מתמדת; זה כמו לטפס במדרגות נעות יורדות. שנוי השיח הפוליטי, ובעקבותיו גם שנוי סויים בפוליטיקת הזהויות הישראלית, ממילא יוריד את כמות האנרגיה שניתן להשקיע במאמץ הזה ויביא לקריסה שתיארתי לעיל מהר יותר, ואולי אפילו עם יותר יוזמה ישראלית. אבל זו כבר ממש ספקולציה).
אבל כל אלה התפתחויות חיוביות שכבר רבים וטובים אמרו. אני חושב שהמחאה הזו אולי הצליחה ליצור שנוי משמעותי יותר בשיח הפוליטי הישראלי, וחשבתי על כך בעקבות הרצאת הTED הבאה של ג'פרסון סמית', הנציג הדמוקרטי של המחוז ב47 בבית הנבחרים של אורגון:
אני באמת ממליץ לצפות בכל הקטע, אז אם אתם מתכוונים לעשות זאת צפו בו עכשיו, כי מיד מגיע ספוילר. אבל אם אין לכם כח, בקצרה טענתו של סמית היא זו: בואו נסתכל על איך הכח הפוליטי מתחלק לפי שני צירים: קבוצות המעוניינות באינטרסים פרטיקולריים של חבריהם אל מול קבוצות המעוניינות באינטרס של כלל הציבור, וקבוצות המסתכלות על אג'נדה ספציפית אל מול קבוצות המעוניינות באג'נדה כללית. ושכמסתכלים כך, רואים שבעצם כמעט אין אף גורם כח או קבוצת לחץ שנמצאת ברבע האחרון, כלומר שמעוניינת באג'נדה רחבה, ומעוניינת באינטרס ציבורי. זה לא אומר שהאחרים רשעים; גם קידום אינטרסים צרים הוא לגיטימי ואף מבורך. אבל זה אומר שחלק עיקרי מהמערכת חסר. הרבע האחרון נותר יתום, הוא לא בתחום התפקיד של אף אחד.
אם נתרגם לישראל - יש גוף אחד ואחד בלבד שרואה את תפקידו כממונה על הרבע האחרון, וזה אגף התקציבים באוצר. ולכן יש לו כל כך הרבה כח. והמצב הזה גרם לכך שכל שאר הדיון הכלכלי התמקד ברבע הראשון (ואולי השני) - בקבוצות שמעוניינות באינטרס ספציפי של חבריהן, לרוב דרך אג'נדה מאוד ספציפית (טיפולי שיניים לילדים, תקציב לישיבות הסדר, משרד לענייני גימלאים, שכר לימוד מסובסד באוניברסיטאות, מה לא). כל עוד היתה קבוצת רוב משמעותית שהסתכלה על האינטרס הכלל ציבורי ושמה אותו בראש מעייניה, המצב הזה היה בגדר הנשלט, אבל קואליצית המיעוטים, המוסד אותו חנך נתניהו ב96, הביא לכך שחוץ מאגף התקציבים אין בעצם אף גורם במערכת הפוליטית שמתסכל על כלל התמונה. ולאגף התקיציבים יש ראייה מאוד ספציפית - של גזבר, של מי שמסתכל על החור שבגרוש. ובצדק, זה תפקידו. אבל אף אחד אחר לא בא עם ראייה רחבה של קידום אינטרסים כלל ציבוריים.
ואת זה אני חושב - או מקווה - שהמחאה שינתה. בימים הראשונים, כאשר התגובה המקובלת מצד הממשלה למוחים היתה "מה אתם מציעים?" חשבתי שהתגובה הנכונה מצד המוחים היתה צריכה להיות "זה לא תפקידנו להציע". אבל הם הלכו בדרך אחרת, ושקעו באינספור דיונים (מזכיר במשהו את דיוני השומר הצעיר של תחילת המאה) הצעות, ניירות עמדה ומה לא. במבט ראשון זה נראה קצת מצחיק: בכל זאת אלה לא אנשי מקצוע, ובאמת איש לא בחר בהם לייצג את הציבור במו"מ מול הממשלה. במבט שני, זה היה אחד התהליכים הכי חיוביים בשנים האחרונות כי לראשונה כל ניירות העמדה האלה - או רובם - לא באו רק כרשימת דרישות מהשוגר דדי ששמו האוצר אלא כתפיסה אחרת על איך ראוי לנהל את הכלכלה הישראלית. אפשר לא להסכים איתה, אבל שובה של החשיבה הכללית, הציבורית, על פני החשיבה המגזרית הוא נפלא בעיני, ואם הוא כאן כדי להשאר - דיינו.

ובקטנה:
גיא רולינק כתב אתמול דברי טעם בדה מרקר. ונעמה כרמי כותבת ניתוח מאוד מעניין על התפטרות המתמחים.

2 comments:

  1. גם אני חתכתי לפני אייל גולן.

    בפיסקה שעוסקת בנושא המדיני-בטחוני, שווה להפנות לפוסט שלך שהסביר את נושא שיווי-המשקל הבלתי יציב.

    השבמחק
  2. החלוקה של הגופים מעניינת, אני בספק אפשר לתרגם את הגל של חשיבה כללית יותר למשהו שמחזיק מים בבחירות.
    נדמה לי שמבט רחב לא מוכר. אמנם יש תיאוריה שלמה לגבי מפלגות סופרמרקט שבמצע שלהן יש הכל וכלום, אבל בסופו של דבר תסריטאי הבחירות מובילים את העלילה לכיוון של קו שבר אחד, מחלוקת גורלית, ומנסים לזכות בה. גם מפלגה שתרוץ עם דגל חברתי רחב תיאלץ לענות על שאלות מאוד צרות.
    נדמה לי שההצלחות הגדולות ביותר בתחום החקיקה החברתית באו על ידי שיתוף פעולה של גורמים ממפלגות שונות ואולי כך זה ישאר. ההפגנות מחזקות את התחושה ששיתוף פעולה בין קבוצות שונות אפשרי, לא שאפשר להתאחד באמת למען כולם.

    השבמחק